אור ברסלב

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת חולין

מסכת מכות

סוגיא דטיפת חלב

דף קח.

במתני' טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בה בנותן טעם באותה קדירה אסור. והנה ידוע בזה מחלוקת הראשונים דלשיטת רש"י והר"ן ז"ל מיירי מתני' אף במקצתה תוך הרוטב ומ"מ אינם מצטרפין כל הקדירה לבטל הטיפה רק משערין באותה חתיכה לבדה אם אין בה ס' נגד הטיפה אסורה. ושאר החתיכות תלוי אם אמרינן אפשר לסוחטה מותר דהחתיכה אינה נעשה נבילה והאיסור הוא רק משום בליעת החלב. אבל אם הי' נסחט אח"כ להקדירה הי' משערינן כל הקדירה נגד הטפה שיהא הכל מותר. ואז הי' פירוש המשנה באופן זה דקודם שניער את הקדירה החתיכה עצמה אסורה משום בליעת החלב ויש בזה שני רבותות. א' דאף בתוך הרוטב אין מצטרפין כל החתיכות לבטל את הטיפה. ב' אף דנפלה הטיפה למעלה על החתיכה והחתיכה עבה. מ"מ אסרינן כל החתיכה כולה דבאותה חתיכה עצמה אף שנפלה למעלה חוץ לרוטב מוליך הטיפה בכל החתיכה ונשארה באיסור כל זמן שלא ניער אח"כ אבל אם ניער אח"כ ואפשר ליסחט ממנה לכל הקדירה אז משערין כל הקדירה נגד הטיפה והכל מותר. ויהי' ברישא שני רבותות נגד האיסור ובסיפא הרבותא נגד ההיתר, כך היינו למדין ביאור המשנה אי הוי אמרינן אפשר לסוחטו מותר.

אך כאשר אמרינן לקמן דאפשר לסוחטו אסור כי החתיכה עצמה נעשה נבילה. וכאשר למדנו מיירי מתני' במקצתה בתוך הרוטב אף דזה לא מהני נגד הטיפה משום שנפלה למעלה חוץ לרוטב. אבל כשהבשר עצמו נעשה נבילה והבשר מונח למטה בתוך הרוטב ממילא שמקצתה נאסרו כל החתיכות מחתיכה זו שמונח מקצתה בתוך הרוטב. וזה יהא תלוי במחלוקת ר"י ורבנן דלרבנן דס"ל מין במינו בטל האיסור הוא רק להצריך ס' נגד החתיכה. ולר"י דס"ל דמין במינו לא בטיל האיסור הוא אף באלף. וכשזכר במתני' ברישא סתם אסור והאיסור הוא על כל החתיכות הי' צריך להזכיר לשער נגד החתיכה. אבל כשזכר סתם אסור על כל החתיכות ע"כ דמתני' הוא בשיטת ר"י וקאי התיבת אסור על כל החתיכות דאף באלף לא בטיל, והשתא אין נוכל ללמוד הסיפא דניער אח"כ ואם יש בה קאי על החתיכה דהא לדברי ר"י לא בטיל. ואף לדברי רבנן למאי צריך ניער אח"כ נגד החתיכות דהא אף בלא ניער אח"כ דכיון שמקצתה בתוך הרוטב אוסרות האחרות בס'. וע"כ מוכרחין לפרש דניער דסיפא קאי על תחלת הנפילה דכיון שניער מיד משערינן כל הקדירה נגד הטיפה. וזהו כונת רב לקמן בגמרא לפרש הרישא דתיבת אסור קאי על כל החתיכות דחתיכה עצמה נעשה נבילה והיא בתוך הרוטב ממילא אוסרות כל החתיכות בס' לרבנן ולר"י אף באלף וכשהוזכר במתני' סתם אסור על כל החתיכות ממילא מוכח דמתני' הוא בשיטת ר"י זהו רק לשיטת רש"י ז"ל:

ושיטת התוס' הוא דאם הי' מקצתה בתוך הרוטב אז אף שנפלה הטיפה למעלה חוץ לרוטב היינו מצטרפין כל החתיכות לבטל הטיפה כיון דבאותה חתיכה הולכת עד למטה בלא רוטב וכשבאה למטה היא בתוך הרוטב והרוטב מנהיגה לכל החתיכות ומיירי המתני' בכולה חוץ לרוטב. וממילא גם לדברי רב דסובר חתיכה נ"נ לא קאי ברישא תיבת אסור על כל החתיכות. כי חם לתוך חם בלא רוטב אין יכול לאסור כל הקדירה רק במקום שהוא מונח אוסר כדי קליפה. וע"כ לא קאי רב על הרישא רק על הסיפא דניער אח"כ צריכין בכל הקדירה ס' נגד כל החתיכה. ומחדש לנו שלא נלמוד בסיפא אם יש בה וכו' דיהא קאי על הטיפה רק דקאי על החתיכה שאוסרת בס' כרבנן. וזה שמסיק בדבריו מפני שהן מינה. ולא דהוא מפרש המתני' כן רק מסיק לעצמו דסברי לי' כר"י כי כשלרבנן האיסור בס' כמו כן לר"י אוסר באלף עיין בהר"ן ז"ל. ונמצא עתה לשיטת רש"י אחר שחידש רב דחתיכה נ"נ ואתי לפרש הרישא דהאסור קאי על כל הקדירה יש בהרישא ג' רבותות לאיסור שנים כהנ"ל נגד החתיכה עצמה ורבותא ג' נגד האחרת. ובהסיפא דניער את הקדירה מיד בתחלת הנפילה הרבותא הוא להתיר לשער כל הקדירה נגד הטיפה ולא חיישינן שמא לא ניער יפה מתחלה כסברת ר"י לקמן רק בזה לא נראין דברי ר"י כמ"ש לקמן בדברי רבי נראין דברי ר"י בהא ולא נראין בהא זהו לשי' רש"י. ולשי' התו' לא בא רב לפרש הרישא רק אסיפא קאי דאם יש בה וכו' קאי על החתיכה להצריך ס' נגד כל החתיכה. כל זמן שלא ניעור נשאר האיסור על החתיכה לחוד ויש ברישא ב' רבותות נגד החתיכה זו לאיסור כהנ"ל. ובסיפא דניער אח"כ הרבותא ג"כ לאיסור נגד כל הקדירה להצריך ס' נגד כל החתיכה דאפשר לסוחטו אסור. וזהו כונת רש"י ז"ל במ"ש "כלומר" ברישא ובסיפא דברישא הרבותא לאיסור ובסיפא להיפך הרבותא להיתר. ואף דבשניהם נזכר לשון אחד מ"מ כאן לאיסור וכאן להיתר. ועוד י"ל כונת רש"י ז"ל במ"ש "כלומר, ברישא הוא דלא נאמר דכוונת המשנה אם יש בה בנותן טעם היינו ע"י טעימת קפילא דא"כ לא יהא שום חידוש האיסור נגד חתיכה זו. רק נשאר חידוש נגד שאר החתיכות לאיסור וזהו תלוי עדיין בפלוגתא לקמן. ולכך מפרש כלומר דכונת המשנה אם אין בהחתיכה לבדה ס' אסור ואין מצטרפין השאר חתיכות להביטול אף דהוא מקצתה בתוך הרוטב. וזהו דפירש"י ז"ל מיד ובשאר חתיכות לא איירי תנא דמתני' ובגמ' וברישא פליגי בה אם חוזרת אותה חתיכה ואוסרתן עכ"ל. כונתו בזה דמשום הכי מוכרח לפרש אם יש בה בנ"ט שאין באותה חתיכה ס' כהנ"ל.

אכן עתה יהא קשה לנו דברי הר"ן ז"ל שהביא בשם התוס' דרב פירושי מפרש למתני' וממתניתין הוא דקא מפיק דחתיכה נ"נ עיי"ש. וקשה להבין לשונו הק' דבתחלה מחדש לנו דרב פירושי מפרש למתני א"כ האיך שייך אח"כ הלשון וממתני' הוא דקא מפיק וכו'. ולכאורה אפשר לומר דרב מחדש לנו דלא נלמוד אם ניער דסיפא על תחלת נפילה ואם יש בה וכו' יהא קאי על הטיפה. רק הפירוש הוא אם ניער אח"כ משערין נגד החתיכה כרבנן. ומיניה נשמע דהחתיכה נ"נ ואוסרת לר"י אפי' באלף. אבל עדיין קשה סוף סוף גם אם נאמר דהפירוש הוא ניער אח"כ ג"כ לא נשמע עדיין ממתני' דנעשה נבילה דאנו יכולין לומר דאם יש בה קאי על הטיפה דאפשר לסוחטו מותר. ולא נשמע זה ממתני גופה רק ממה שחידוש לנו רב בפירושא דמתני' דאם יש בה קאי על החתיכה ולא שייך הלשון דממתני' הוא דקא מפיק:

אמנם י"ל דהנה באמת קשה דבשלמא לשיטת רש"י ז"ל דרב על הרישא קאי דמיירי שמקצתה בתוך הרוטב וע"כ האסור קאי על כל הקדירה ולא קתני לשער בס' נגד החתיכה שפיר מוכרחין דברי רב דמתני' כר"י. אבל לשיטת התוס' דרב על הסיפא קאי. א"כ מאיזה מקום מוכרחין דברי רב הלא באמת אנו יכולים ללמוד לא כדברי רב על ב' אופנים. או נאמר דאם יש בה קאי על הטיפה ואם ניער קאי על תחלת נפילה. או אף דאם ניער קאי לאחר נפילה קאי ג"כ אם יש בה על הטיפה כי אפשר לסוחטו מותר. אך מוכרחין לומר לשיטת התוס' דזאת בא רב לפרש דאי אפשר ללמוד כונת התנא בסיפא דהרבותא הוא להיתר. כי לשון הסיפא אם יש בה בנו"ט אסור הוא כמו שאמר בהרישא ג"כ זה הלשון ומסתמא מוכרחין ללמוד שהוא כמו ברישא היינו דהרבותא הוא לאיסור ועל ב' אופנים הרבותא הוא להיתר. ובא לפרש ולחדש זאת דעל תחלת נפילה בודאי אין יכול להיות כונת התנא דבזה אין שום אופן ללמוד על איסור. רק ע"כ כונת התנא על אחר נפילה דבזה יש אופן ללמוד על איסור ולפ"ז צדקו דברי הר"ן ז"ל לשיטת התוס' דרב בא לפרש דאין ללמוד כונת התנא רק הרבותא לאיסור כמו ברישא. וממילא קא מפיק הדין ממתני' דהתנא סובר כן. אבל לשיטת רש"י ז"ל כבר אמרנו לעיל דכונתו ז"ל בתיבת כלומר ליישב זאת דאף דתני כלשון הרישא מ"מ אין דומה דברישא הרבותא לאיסור ובסיפא הרבותא הוא להיתר ודו"ק:

בגמרא שם אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא פירש רש"י ז"ל דגמרינן מבשר וחלב דאסריה התורה באכילה אע"ג דכי מסלק זה מתוך זה אין כאן אלא טעם וכו'. וכונתו ז"ל הוא מדהוציא אכילה בלשון בישול מוכיח דהתורה הקפיד על הטעם דאף אם מסלק זה מזה אחר הבישול עדיין נשאר הטעם ומיניה גמרינן לכל התורה. דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אע"ג דליכא נו"ט נמי. ופירש"י ז"ל דהחידוש הוא דשניהם מין היתר זה לבדו וזה לבדו וכשנתערבו נאסרו ועוד שדרך בישול נאסרו בלא אכילה. ומקשה אביי אם נתפס זאת לחידוש א"כ אפי' ליכא נו"ט נמי. פירש"י אפי' כל דהו דהא בב"ח הוא וכבר ליכא למילף מזרוע בשילה אלא ש"מ לאו חדושיה כי מצינו כן בכלאי הכרם וכיון דלאו חידוש הוא גמרינן לי' מזרוע בשילה דמישתרי כל כמה דליכא טעמא. וממילא כיון דלאו חידוש הוא גמרינן שאר איסורין מבב"ח על טעם כעיקר. א"ל רבא לעולם אימא לך חידוש הוא ודקאמרת אע"ג דליכא נ"ט נמי דליכא למיגמר מזב"ש כבר בגופה גלי קרא דבעינן טעמא ואין צריכין כלל למיגמר מזב"ש מדלא אסרה תורה אלא דרך בישול ואין לך כגון זה שלא יתן טעם. ולכאורה אינו מובן דהא מזה כבר למדנו על טעם כעיקר כמו שאמרנו לעיל ויוכל להיות שממש בלא טעם אסור. ונראה לומר דזה ידעינן מלא תבשל הנאמר על אכילה מדהוציא אכילה בלשון בישול. ומלא תבשל הנאמר על איסור בישול שאסור הבשר לבשל בחלב הקפיד התורה רק על התערובות דרך בישול. אבל לערבם בלא דרך בישול שרי מזה מוכח דהקפיד הכתוב רק על טעם. וזהו הכוונה בדברי רש"י ז"ל שכתב כאן מאיסור בישול שאסור הבשר לבשל בחלב מוכח דהקפיד הכתוב על טעם כי מאידך לא תבשל דהוא על אכילה כבר אמרנו שהוא על טעם כעיקר:

אכן עדיין נשאר לנו להבין שיטת רש"י ז"ל אמאי לא אמר דהחידוש הוא כמו"ש בפסחים ובנזיר דאי תרו לי' כולה יומא בחלבא שרי כמו"ש בתוס'. ונראה דסובר רש"י ז"ל דאי הי' כונת אביי לחידוש זה דדרך בישול אסרה תורה ולא בצונן א"כ מאי מקשה אע"ג דליכא נו"ט נמי. הלא מזה כבר מוכח דהקפידה התורה על טעם משום דאין לך כגון זה שלא יתן טעם. ומשום הכי למד בכונת אביי דהחידוש הוא דשניהם מן היתר וא"כ ליכא למיגמר מזב"ש. והשיב לו רבא דע"כ בעינן טעמא ממה דדרך בישול אסרה תורה חזינן דהקפידה על טעם. וממילא יש עתה חידוש דעל הטעם דדרך בישול הקפיד הכתוב ועל הטעם דצונן לא הקפיד. ושם במס' נזיר הוא אחר המסקנא דהכא אחר שרבא השיב לו כמו"ש בתוס' ד"ה מבב"ח וכו' עיי"ש:

אבל עתה צריכין להבין שיטת רש"י ז"ל היאך הי' יכול להיות ה"א דהחידוש הוא משום דשניהם מין היתר הלא בכלאים ג"כ שניהם מין היתר כקושית התוס'. ונראה ליישב דהנה בכל הש"ס כשאמרינן חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן הפירוש הוא דאף שבדין זה אין לחלק בשום סברא מן כל התורה אך כשיש בזה התחדשות בענין אחר יוכל להיות דבדין זה ג"כ חלוק מכל התורה. אבל הכא אין כונת הגמ' דכאן יש חידוש בדין האיסור דהא אף בכלאים יש ג"כ זה האיסור. רק כונת הגמ' הוא כי בכל התורה הנעשה איסור ע"י תערובת הוא שנתערב האיסור מכבר בההיתר יוכל להיות שאינו אסור רק בתערובת איסור ממש ולא מתערובת טעם האיסור. אבל בבו"ח הם שני התירים והאיסור נתחדש ע"י התערובת אין לך עירוב גדול מזה שנתערב הטעם מזה לזה. וכונת הגמ' דחידוש הוא שנתחדש האיסור עתה ע"י עירוב הן בב"ח והן איסור שנתחדש עתה האיסור וסברא הוא לחלק בדין זה מכל התורה. ועל זה מקשה אע"ג דליכא נו"ט נמי דזהו ג"כ תערובת אלא ע"כ לא נחשב דמחמת זה יהא חלוק מכל התורה:

אולם עדיין קשה להבין מ"ש רש"י ז"ל בד"ה אמר אביי דגמרינן לקמן מלא תבשל ג' פעמים האמורים בתורה. דלכאורה אין שום מקום לזה כאן. ונראה דהנה לעיל ברש"י ד"ה אמר אביי פירש דגמרינן מבב"ח דאסרה תורה באכילה אע"ג דכי סלק זה מזה אין כאן אלא טעם. וכאן הביא מגמ' פסחים טעם כעיקר מנלן ויליף מבב"ח דלאו טעמא בעלמא הוא ואסור. ויש להבין מה זה הפשיטות הא נוכל לומר דכונת התורה היא על ממש. ומוכרחין לומר דאי הי' כתיב איסור אכילה בלשון לא תאכל אז הי' יכולין לומר דהאיסור הוא רק על ממש. אבל כשכתוב איסור אכילה בלשון בישול מובן דהתורה הקפידה על הטעם דאף שמסלק זה מזה עדיין נשאר הטעם. ומשום הכי הוכרח רש"י ז"ל להביא הלימוד מג' פעמים לא תבשל דמזה שאיסור האכילה נכתב בלשון בישול נשמע על טעם כעיקר. אך עדיין קשה דאם כבר ידע מזה דאיסור אכילה נכתב בלשון בישול דהקפיד הכתוב על הטעם א"כ מאי מקשה אע"ג דליכא נו"ט נמי. וי"ל דמלא תבשל הנאמר על איסור אכילה נשמע על הטעם בלא ממש דהוי כעיקר. אבל ממש בלא טעם יוכל להיות דאסור באכילה. כי מאידך הלא תבשל דהוא על איסור בישול שהקפיד הכתוב על הטעם לא מוכח על אכילה. ורבא השיב לו כי כשאסר הכתוב באכילה ובישול מסתמא הוי זה כמו זה דכמו באיסור בישול הקפיד על הטעם כי אין לך כגון זה שלא יתן טעם כמו כן איסור אכילה הוא דוקא אם יש טעם:

אבל שיטת התוס' הוא דזה לא הי' שום ה"א אצל אביי להיות נחשב לחידוש רק דהוא ידע ג"כ דהחידוש הוא דדרך בישול אסרה התורה ולא בצונן. אך קושיתו הוא מבב"ח מ"ט לא גמרינן משום דחידוש הוא והיאך אנו יכולין ללמוד מכאן על שאר איסורין לאסור הא בב"ח עצמו יש פעמים שלא נאסר וע"כ מוכח להיפך דכאן אין כונת ההקפדה על הטעם כי אם הי' עיקר ההקפדה על הטעם הי' צריך לאסור ג"כ בצונן כשיש טעם וע"כ אם זאת יהי' החידוש מוטב להוכיח מזה דאע"ג דליכא נו"ט נמי דעיקר ההקפדה אינו על הטעם. ועל זה השיב לו רבא כי מזה שהקפידה התורה על דרך בישול דוקא הוא מוכרח דההקפדה הוא דוקא על הטעם. וזהו חידוש דהטעם דדרך בישול אסור והטעם בצונן מותר ונחשב בב"ח לחידוש ואין ללמוד מכאן על שאר איסורים.

או י"ל לשיטת התוס' דקושית אביי הי' אע"ג דליכא נו"ט נמי דמה שהוציא אכילה בלשון בישול נצרך על טעם כעיקר. ומן הלא תבשל שהוא על איסור בישול שמשמע שהקפיד על הטעם דאין לך כגון זו שלא יתן טעם לא מוכח על אכילה. ורבא השיב לו כי כשאסר הכתוב הן בישול והן אכילה זה כמו זה הוא כמו דבאיסור בישול הקפיד הכתוב על טעם כמו כן באיסור אכילה דוקא אם יש טעם. ובאופן אחר י"ל דהנה בתוס' ד"ה מבו"ח ח"ט הקשו עיי"ש ותירצו דאביי קבלה מרבא וכו'. ופי' המהר"ם ז"ל בכונתם דמעיקרא לא ידע אביי מהברייתא ולמד טעם כעיקר מבב"ח ואח"כ למדו רבא ההוא ברייתא דרע"ק ורבנן וחזר בו אביי וקבלה מרבא עיי"ש. והשתא ניחא מאוד דאביי ידע ג"כ מזה דדרך בישול אסרה תורה מ"מ מקשה אע"ג דליכא נו"ט נמי דמה שהוציא הכתוב אכילה בלשון בישול צריכין על טעם כעיקר דהוא לא ידע מהברייתא דשם וכאשר רבא למדו הברייתא וכבר מוכח משם על טעם כעיקר. ממילא זה שדרך בישל אסרה תורה הוא להצריך טעם. ומשם זה קיבלה ממנו ודו"ק בכל זה:

ברש"י שם ד"ה מבב"ח מל"ט לא גמרינן וכו' ועוד דרך בישול אסרה תורה בלא אכילה וכו'. ושם ברש"י ד"ה אי חידוש הוא אע"ג דליכא נו"ט נמי וכו' אלא ש"מ לאו חידוש הוא דאהכי קפד רחמנא דומיא דכלאי הכרם וכו' עיי"ש. ולכאורה יש לדקדק דזהו רק דחייה על חידוש הראשון דשניהם מין היתר אבל עדיין חידוש השני עומד בקומו. ונראה דמ"ש רש"י ז"ל לעיל ועוד וכו' אין כונתו שיש עוד חידוש איסור בישול בלא אכילה. דעל זה אין שייך הלשון דדרך בישול נאסר כי על איסור אכילה שייך שפיר לומר שאינו אסור אלא דרך בישול אבל על איסור בישול אין שייך זה הלשון רק הי' להם לומר ועוד שנאסר בישול בלא אכילה וע"כ אין כונת רש"י על איסור בישול שיהא חידוש שני רק קאי על תיבת כשנתערבו והוי חידוש אחד דשניהם מין היתר והתערובת נאסרו על כל אופנים הן תערובת דרך אכילה והן ע"י בישול ונמצא דכל החידוש הוא התערובת והשתא ניחא מאוד לשון רש"י ז"ל כאן וגם מ"ש אח"כ אלא ש"מ דהתערובות אינו חידוש דומיא דכלאי הכרם וק"ל:

בגמרא שם אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה החתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפנו שהן מינה. כבר כתבתי לעיל המחלוקת דרש"י ותוס' בזה. דלשיטת רש"י ז"ל קאי רב על הרישא ומתני' כר"י כנ"ל. ולשיטת התוס' קאי על הסיפא דניער ומתני כרבנן דאוסרת בס'. וממילא כשהוא סובר כר"י אסור אפי' באלף כהנ"ל. והשתא לשיטת התוס' צריך להבין הגמרא מ"ש א"ל מר זוטרא וכו' מיכדי רב כמאן אמר לשמעתיה כר"י לימא פליגא אדרבא דאמר רבא קסבר ר"י כל מו"מ ודבר אחר סליק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ופירש"י ז"ל וה"נ יש כאן רוטב לבטל את כל החתיכה וכו' עיי"ש. ולכאורה צריכין להבין מנא ידע זאת דמיירי דיש כאן רוטב. ועוד קשה למאי יהי' אסור ואם לאו הרוטב מבטלה. מאריך בלשון בהקושיא מכדי וכו'. אך לשיטת רש"י ז"ל ניחא מאוד דלשיטתו מוכיח רב דמתני', כר"י מדאמר סתם אסור משמע אפי' כמה דאין שום היתר לאיסורו. ומינה משמע דאף אם יש רוטב אין היתר לאיסורו ופליגא אדרבא. וזהו שמאריך בלישני' בקושיתו מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י. דמכח ההוכחה מלשון אסור דמשמע מיניה אפי' כמה נשמע ממילא דאף אם יש רוטב ג"כ אסור ע"י בהר"ן ז"ל. אבל לשיטת התוס' דברישא האיסור הוא רק החתיכה ורב על הסיפא קאי הדרי קושיתן כמובן.

ונראה ליישב דלשיטת התוס' בא רב לחדש דלא נימא בסיפא דאם יש בה בנו"ט קאי על הטיפה רק על החתיכה קאי דצריך שיהי' בשאר החתיכות ס' נגד כל החתיכה וזהו לרבנן, וממילא לשיטתו דסובר כר"י לא בטל אפי' באלף מזה מוכח דפליגא אדרבא כי לדברי רבא יכול להיות מתני' אף לדברי ר"י. והפירוש בסיפא יהי' כך אם יש בה בנותן טעם בכל הקדירה אף ברוטב ומה לו לומר דמתני' אליבא דרבנן ולר"י אין שום ביטול ע"כ דפליגא אדרבא. ומתרץ דזהו רק ברוטב רכה אז יש ביטול לר"י כמו לרבנן אבל ברוטב עבה יש חילוק בין ר"י לרבנן. ומתני' סתמא קתני בכל הקדירה הן ברוטב רכה והן בעבה יש ביטול וע"כ קאי כרבנן אבל לדברי ר"י אין שום ביטול. ואין כונת הגמ' במ"ש הב"ע על המתני' כי מהיכ"ת נאמר כן הא מתני' סתמא קתני וקאי על כל אופנים בין ברוטב רכה ובין בעבה. ורב שמחלק בין ר"י לרבנן הוא רק ברוטב עבה ומתני' כרבנן אבל לר"י ברוטב עבה אין ביטול:

בגמרא שם מאי קסבר רב אי קסבר אפשר לסוחטו מותר אמאי חתיכה נ"נ אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור דאתמר אפשר לסוחטו וכו' וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והאיתמר וכו' עד סוף הסוגיא. והנה ידוע בזה קושית הר"ן ז"ל היאך אפשר לומר שום ה"א דס"ל לרב אפשר לסוחטו מותר הלא הוא אומר בפירוש חתיכה נ"נ ולא שייך כלל לישאל מאי קסבר. ועוד הוספתי להקשות הלא מיד מביא דאתמר דרב סובר אפשר לסוחטו אסור ומה שייך לישאל מאי קסבר. ועוד למה דוקא מקשה כאן וסבר רב וכו' יותר משם דאתמר בפירוש דסובר אסור. ותירץ הר"ן ז"ל דיכול להיות אף אם סובר אפשר לסוחטה מותר הוא רק אם הי' ידעינן בודאי נסחט מזו לכל החתיכות בשוה אז הי' בודאי מותר. אך באמת לא ידעינן והשכל נוטה דבודאי נשאר כאן יותר ונשארה באיסור. אך קושית הגמ' הוא אמאי נ"נ לאסור במינה אף באלף אלא ע"כ קסבר דאף אם ידעינן בודאי שנסחט בשוה ג"כ נשארה באיסור ונחשב הבשר איסור מצד עצמה ואוסרת במינה באלף. וזהו דמייתי דאתמר דרב סובר אפשר לסוחטו אסור ולא ידעינן כונתו דיש ה"א לומר דהאיסור הוא משום דאין אנו יודעין אם נסחט ותלינן דבודאי נשאר כאן יותר. ומזה שאנו רואין כאן בדברי רב דאוסרת במינה באלף נתודע לנו דכונתו שם הוא דאף אם ידעינן בודאי שנסחט בשוה מ"מ נשארה באיסור. וממילא אין יכול להקשות שם וסבר רב כי משם לא נשמע דנחשב נבילה מצד עצמה רק משום הבליעה ואין להקשות דחלב נבילה הוא. רק הקושיא וסבר רב שייך כאן דנתודע לנו דאף אם ודאי נסחט ג"כ אסור כי הבשר נחשב נבילה א"כ ממילא שם ג"כ חלב נבילה הוא ולא בטל במינו:

אבל עדיין קשה לשיטת רש"י ז"ל א' דמדבריו נראה דקושית הגמ' הוא אמאי נעשה נבילה דגם חתיכה זו יהא מותר וכונת הגמ' הוא אי קסבר אפשר לסוחטו דלגמרי יהא מותר. וא"כ הדרי קושיתן היאך שייך לישאל בזה אי קסבר מותר הלא הוא אומר בפירוש דנ"נ. ב' קשה דהא לשיטתו ז"ל לא מיירי מתני' בניער אח"כ ומה מקשה הגמ' אמאי נ"נ ופירש"י ז"ל הא אפשר לסוחטה וכו' הלא לא מיירי בניער אח"כ. ג' קשה להבין מ"ש רש"י ז"ל בד"ה אלא קסבר וכו' אף ההיתר שבה נעשה איסור להיות שיעור גדול לאסור על החתיכה וחולקין עליו במ"ש דמב"מ בטל. וכאשר למדנו לעיל בשיטת רש"י ז"ל דרב והלא זהו רק לרבנן אבל רב אזיל בשיטת ר"י ואין צריך לשיעור גדול רק האיסור משום מב"מ דלא בטל. ונראה לי ליישב דהנה לקמן בברייתא מביא פלוגתא דר"י ורבנן דר"י סובר כיון שנתן טעם בחתיכה החתיכה נ"נ ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ורבנן סברי עד שתתן טעם ברוטב וכו'. וי"ל בדברי הרבנן דסברי אפשר לסוחטו מותר וכשניער אח"כ משערינן כל הקדירה נגד הטיפה ועד שתתן קאי על הטיפה. ובאופן אחר י"ל דהם ג"כ סברי אפשר לסוחטו אסור ועד שתתן קאי קאי על הרישא דהאיסור הוא על כל החתיכות רק לרבנן אוסרת בס' וכשבמתני' תני סתם אסור ע"כ קאי בשיטת ר"י. וממילא הסיפא דניער ע"כ על תחלת נפילה קאי כמו"ש לעיל וזהו מוכרח דוקא אם אף לרבנן אפשר לסוחטו אסור להצריך ס' נגד החתיכה אז אין יכול ללמוד מתני' כרבנן משום דקתני סתם אסור. אבל אם הוי סברי רבנן אפשר לסוחטו מותר א"כ מי דחיק לנו ללמוד מתני' כר"י שיהא האיסור על כל החתיכות. דהא אנו יכולין ללמוד מתני' אליבא דרבנן ויהי' האסור דברישא רק על החתיכה בלבד משום הבליעה. ובסיפא הפירוש ניער אח"כ ואפשר שנסחט אז משערין כל הקדירה נגד הטיפה כי לא נעשה נבילה. וזהו דמקשה מאי קסבר אליבא דרבנן דאם הם סוברין אפשר לסוחטו מותר מי הכריח אותו ללמוד במתני' דחתיכה נ"נ הא יכול ללמוד כל המתני' אליבא דרבנן. אלא קסבר אליבא דרבנן אפשר לסוחטו אסור והם חולקין רק במב"מ. וע"כ אליבא דרבנן יהי' ג"כ איסורי על כל החתיכות בס' וכשתני סתם אסור ע"כ דמתני' כר"י. וזהו דמייתי דאתמר דהוא ראיה לזה. דאם הפלוגתא דר"י ורבנן באפשר לסוחטו א"כ למה זכרו האמוראים בפלוגתתם האפשר לסוחטו. הי' להם לחלוק אם הלכה כר"י או כרבנן. וע"כ הם מחולקין בדברי רבנן רב סבר אליבא דרבנן אפשר לסוחטו אסור והם סוברין אליבא דרבנן דמותר והשתא ניחא וא"ש הכל ודו"ק:

דף קח:

בגמרא חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא לעולם קסבר אפשר לסוחטו אסור ושאני התם דא"ק לא תבשל גדי בחלב אמו גדי אסרה תורה ולא חלב עכלה"ג. ויש לדקדק בזה דאף שאין על החלב איסור בב"ח אבל כשהבשר נ"נ אז ממילא גם החלב הנבלע בבשר נעשה ג"כ נבילה מדרבנן וכשחוזר ונפלט בשאר החלב הו"ל מב"מ כקושית התוס'. ומוכרחין לומר כסברת התוס' דזהו דוקא אם החלב ג"כ אסור מצד בב"ח שכל אחד מהם היתר וכשנתערבו נאסרו אז נחשב כל אחד כנבילה עצמה ואוסרת במינה. אבל כשלא יש על החלב האיסור בב"ח מצד עצמה רק מצד בליעת נבילה שיש בה אין לה דין חלב טמא אלא מתבטלת בחלב שביורה כמו הנבילה עצמה כסברת התוס'. אבל סברת רבינו שמואל דהוא סובר דאין חילוק ומדקדק מכאן לשאר איסורין כשהרוטב נעשה נבילה מדרבנן מחמת בליעת חתיכת הנבילה אוסרת הרוטב שבקדירה במינה. לפ"ז מה תירוץ הגמ' גדי אסרה תורה ולא חלב הא עכ"פ נאסר החלב משאר איסורין ונעשה נבילה מדרבנן ועוד קשה הא כל התירוץ הוא דעל החלב אין איסור בב"ח מצד עצמה רק משום בליעת נבילה, וכבר אין נחשב לאיסור משום מינו רק כמו הנבילה עצמו מתבטל. אבל עכ"פ צריכין שיהא ס' ביורה נגד כל הבשר עם החלב הנבלע בו. ולמה כתב רש"י ז"ל אפי' הי' בבשר שיעור גדול לתת טעם בשר בכל החלב ס"ל נמי לרב דחלב מותר. הא עכ"פ צריכין ס' לבטל טעם בשר הנבילה. עם דברי התוס' צריכים להבין שכתבו בד"ה גדי אסרה תורה קשה למה נקט יורה גדולה עיי"ש. ואינו מובן הא צריכין ס' נגד הבשר שנ"נ. והתוס' בעצמם כתבו לעיל בלשונם מתבטל החלב כמו שמתבטל הבשר ומאי מקשים בכאן:

וליישב כל זה נראה לענ"ד דהנה במ"ש גדי אסרה תורה ולא חלב יש ללמוד על שני אופנים א' דהאיסור לא תבשל דהוא קשה להבין על האכילה היינו רק על הגדי ולא על החלב שעל החלב אין מונח איסור בשר בחלב רק איסור מצד בליעת נבילה שהבשר הנבלע בו נ"נ. זהו שיטת התוס' וגם שיטת רש"י ז"ל והר"ש ז"ל הוא ג"כ כך דהתורה אמרה לא תאכל הגדי משמעותו אבל החלב תאכל והאיך נאכל החלב. וע"כ אמרה התורה דזה האיסור תערובת הוא רק על הבשר אבל על החלב לא עשיתי זה לאיסור. וזהו כונת רש"י ז"ל במ"ש אפי' הי' בבשר ליתן טעם בשר בכל החלב ס"ל נמי לרב דהחלב מותר וכן הוא סברת ר"ש המובא בהתוס'. ולפ"ז שפיר מקשים התוספת לשיטתם למה נקט יורה גדולה. אך זהו דוקא בתחלת התערובת דשניהם מין היתר והתורה הקפיד על התערובת אז נוכל לומר דהתורה הקפידה רק על הבשר אבל החלב עדיין עומדת בהיתרה ואין עליה איסור מזה התערובת אף שיש בה טעם הבשר הנאסר כי על זו החלב שנתערב בבשר ההיתר לא אמרה תורה שיהא איסור עלי' ונגד החלב נחשב התערובות כהיתר ג"כ על הבשר כמקדם. אבל אח"כ כשנאסר הבשר ונפל למקום היתר בודאי אוסר אף אם נפל לחלב כי הוא כבר נ"נ קודם הנפילה זו דהאיסור לא בא על הבשר מזה התערובות רק מכבר ונחשב כנבילה מקודם כמובן:

והנה כבר למדנו דהעיקר מחלוקת בין רש"י ותוס' תלוי בזה. דלשיטת רש"י ז"ל מיירי מתני' אף במקצתה בתוך הרוטב אין מצטרפין השאר חתיכות לבטל. וזהו מפורש ברש"י לקמן ד"ה ניער מפני שמי השולים עולין עד פה ויורדין. מוכח בפירוש דדוקא אם הם עולין עד פה אבל עד מקצת לא כן מובא בראשונים ז"ל בשם רש"י ז"ל ההוכחה מהלשון הזה. וכשמקצתה בתוך הרוטב אז אף בלא ניער אח"כ אוסרת כל החתיכות לרבנן בס' ולר"י אפי' באלף לא בטיל. ומדקתני אסור סתם מוכח דמתני' כר"י. וע"כ הסיפא דניער קאי על תחלת הנפילה ואם יש בה בנו"ט קאי על הטיפה ורב קאי על הרישא. ולשיטת התוס' דהמתני' מיירי בכולה חוץ לרוטב אז אף נאסרה החתיכה אינו אוסרת כל החתיכות אם לא ניער אח"כ דמחתיכה לחתיכה אינה הולכת בלא רוטב והאסור דרישא הוא על זו החתיכה וניער דסיפא הוא אם ניער אח"כ אוסרת כל החתיכות בנו"ט וצריכים ס' בקדירה נגד כל החתיכה ורב קאי על הסיפא דניער את הקדירה אח"כ צריכים ס' נגד החתיכה שנ"נ שלא תאמר אפשר לסוחטו מותר כהנ"ל.

אולם מהר"ן ז"ל נראה דהמחלוקת דרש"י ותוס' לא תלי בזה. כי אף אם אמרינן דמיירי בכולה חוץ לרוטב מ"מ אם החתיכה זו נ"נ אוסרת כל החתיכות. כמו דאמרינן בזו החתיכה עצמה אף שהיא עבה והטיפה נפלה למעלה והי' לה לאסור רק כדי קליפה ולא כל החתיכה אעפ"כ אוסרת כולה משום שמונחת בקדירה ויש בה הבל לכך לחות האיסור מתפשט בכל החתיכה. וכמו כן אף שאין החלב מתפשט מחתיכה לחתיכה מ"מ הבשר שנ"נ יאסור החתיכות הסמוכים לה משום ההבל שבקדירה. רק סברת פלוגתתם כך הוא דסברת התוס' הוא אף אם אמרינן חתיכה נ"נ הוא רק במקום שאיסור וההיתר יחדיו אז חשבינן ההיתר ג"כ כאיסור להצריך ס' נגד כולה. אבל במקום שאין האיסור יוצא רק ההיתר לבדו לא חשבינן ההיתר לאיסור. וכאן החלב אינה הולכת מחתיכה לחתיכה רק הבשר לבדו לכך אינה אוסרת בלא ניער רק אם ניער אז הולכת החלב עם הבשר ביחד ויוכל הבשר לאסור כל החתיכות. ושיטת רש"י ז"ל הוא דכיון דאמרינן חתיכה נ"נ ואפשר לסוחטה אסור הרי כל מה שהחתיכה זו פולטת הוא איסור גמור כי דאף אם הי' נסחט החלב לגמרי נשאר החתיכה באיסור. וכיון דהוי גוף איסור למה לא תאסור החתיכות הסמוכים לה בפליטתה. ומשום הכי פירש"י דהאסור דרישא הוא על כל החתיכות.

אכן עדיין נשאר לנו להבין לשיטת רש"י ז"ל. אחר שאמרנו דקושית מה קסבר רב הוא אליבא דרבנן אבל אליבא דר"י אין שום קושיא דבודאי סובר דאסור. ומסיק דאף אליבא דרבנן סובר אפשר לסוחטו אסור ומשום הכי מוכיח ממתני' דאזיל בשיטת ר"י דמב"מ לא בטיל כנ"ל וקושית הגמ' וסבר רב אפשר לסוחטו אסור אין יכול להיות שם דהיינו יכולים לומר דזהו רק אליבא דר"י ובהדין דחלב ביורה פוסק כרבנן דאפשר לסוחטו מותר. וממילא הוי ניחא מה שלא אמר שם בלשון הלכה כר"י כיון דהוא פוסק באמת כהרבנן, רק ק שית הגמ' הוא כיון דמסקינן דהוא סובר אף אליבא דרבנן אפשר לסוחטו אסור כהנ"ל. לפ"ז יהא קשה טובא. א' היאך הי' ה"א לומר שם דרב אומר רק אליבא דר"י. א"כ למה שמואל ור"ש חולקין עליו שם הא אליבא דר"י אין שום סברא שיסבור מותר וע"כ המחלוקת שלהם או אליבא דרבנן או לענין פסק הלכה. ועל כל אופנים הי' יכול להיות הקושיא שם שאומר בפירוש אפשר לסוחטו אסור. ואם נאמר דשם לא יכול להקשות דהי' סברא לומר דבאפשר לסוחטו פוסק כר"י אבל במב"מ פוסק כרבנן דבטל וכבר אין שום קושיא משם. רק עיקר הקושיא הוא מכאן דפוסק כר"י אף במב"מ. על זה הקשה תלמידי יקירי שמעון ליפשיץ שיחי' מווארשא. א"כ למה תפס הגמ' בקושיתם על אפשר לסוחטו דהא עיקר הקושיא מכאן הוא על מב"מ הי' שייך להקשות וסבר רבי מב"מ לא בטל והא איתמר וכו'. כי הקושיא מאפשר לסוחטו הוא לאו דוקא מכאן רק עיקר הקושיא מהכא הוא משום מב"מ כי אפשר לסוחטו אמר שם בפירוש דאסור. ואעפ"כ לא הי' שום קושיא אם לא הי' סובר כר"י במב"מ. ויותר שייך כאן להקשות וסובר רב מב"מ לא בטל והאיתמר וכו'.

ונראה ליישב דהנה כאשר דברנו לעיל בשיטת רש"י ז"ל הוא עיקר ההוכחה שהוכיח רב דמתני' אתיא כר"י הוא רק משום דהוא סובר אליבא דרבנן דאפשר לסוחטו אסור וע"כ קאי האסור על כל החתיכות ואם אליבא דרבנן היאך תני סתם אסור וע"כ מתני' קאי אליבא דר"י דמב"מ לא בטיל. ונמצא דהעיקר מה שפסק רב כר"י במב"מ תלי בזה דהוא סובר גם אליבא דרבנן אפשר לסוחטו אסור ומה דמקשה על שסובר רב ביורה דהחלב מותר הוא תלי בשניהם בזה שסבר אפשר לסוחטו אסור וגם במה שסבר מב"מ לא בטיל כי על אחד משניהם לא הי' שום קושיא משם שהותר את החלב. ומשם הכי הוזכר הקושיא כאן דמכאן מוכח דהוא סובר אף אליבא דרבנן אפשר לסוחטו אסור ומשו"ה סובר ג"כ מב"מ לא בטל כמו שיש הוכחה ממתני' כהנ"ל. ומשום דכל עיקר דסובר מב"מ לא בטל תלי בזה דסובר אפשר לסוחטו אסיר לכך זכר הגמ' הקושיא על אפשר לסוחטו דממילא הוא מוכרח לפסוק כר"י אף במב"מ ונגמר הקושיא משניהם כמובן:

אבל עדיין נשאר לנו לבאר שיטת התוס' שאמרנו לעיל כמו שהובא בהר"ן ז"ל דאף אי אמרינן חתיכה נ"נ הוא רק במקום שהאיסור עצמו מתערב עמו אבל במקום שאין האיסור יוצא אין ההיתר לבדו אוסר ע"כ אי אפשר לשיטתם ללמוד הפירוש אפשר לסוחטו אסור גם אם בודאי יהא נסחט ג"כ נשארה החתיכה באיסור. א"כ יהא קשה לנו קושית הר"ן ז"ל אם כבר הוי גוף איסור למה לא תאסור חברתה בפליטה. וע"כ צריכין אנו ללמוד לשיטת התוס' במ"ש בגמ' אם אפשר לסוחטו מותר לגמרי אמאי חנ"נ אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור משום דאנו תולין שלא נסחט לגמרי רק נשאר בתוכה יותר ממה שנסחט לחתיכות אחרות ולפיכך החתיכה עצמה נ"נ שתהא נידונית כבשר אסור לאסור במינה. א"כ ע"כ הפירוש אפשר לסוחטו מותר שמותר לגמרי לא כפירוש הר"ן ז"ל. והדרן קושיתן היאך שייך לישאל מאי קסבר אי קסבר וכו' הא אנו רואין בפירוש דסובר חתיכה נ"נ.

ונראה לומר דלפי שיטת התוס' כונת הגמ' כך הוא. דהנה צריכין להבין במתני' כשהטיפה נפלה למעלה על החתיכה אמרינן דמשערינן כל החתיכה נגד הטיפה ולמה לא אמרינן מיד כשנפלה למעלה אסרה כדי קליפה ויהא צריכין ס' לרבנן נגד הקליפה ולר"י יהא אוסרת במינה שלא יועיל ס'. ומוכרחין לומר משום דתיכף כשנפלה ידעינן דעתידה להתפשט בכל החתיכה משום הכי משערין כל החתיכה נגד הטיפה. והשתא לפי שיטת התוס' הניער דסיפא הוא אח"כ. ועל זה אמר רב דהפירוש אם יש בה דבסיפא קאי על החתיכה דצריכין ס' נגד כולה. ועתה יש ה"א לומר כיון בעת שנפל אפשר לסחוט ע"י ניער יהא ג"כ נחשיב עתיד להתפשט כמו בחתיכה עצמה. אמת הוא אם לא ניער אח"כ נ"נ אבל כאשר ניער אח"כ יהא נחשב תיכף עתיד להתפשט. וזהו כונת הגמ' אם הוא סובר מקום שאפשר ליסחט היינו ע"י ניער אח"כ נחשב ג"כ עתיד להתפשט אמאי חנ"נ להצריך ס' נגד כל החתיכה. אלא ע"כ סובר דוקא באותה חתיכה עצמה דמיד בשעת נפילה ודאי עתיד להתפשט באותה חתיכה. אבל נגד שאר החתיכות עדיין תלוי בניער אח"כ ובשעת נפילה הוא רק אפשר ליסחט. אם ינער אח"כ לא נחשב בשעת נפילה עומדת להתפשט אם ינער אח"כ ודו"ק:

השמטה יומא דף י"ט ברש"י ד"ה מחוטמין וכו' נחשב שם החוטם קודם בביאתו לבית מכל הגוף והביא ראי' מהנכנס לבית המנוגה דרך אחוריו שם נחשב החוטם בהחלט לאחרון וכמו כן כשבא לבית דרך פניו נחשב החוטם לקודם מכל הגוף. ולכאורה אין צריך ראיה לזה דזה רואין בחוש דהחוטם בולט חוץ לגוף וממילא הוא הראשון בכניסתו לבית. ונראה ליישב דהנה בהגהות הש"ס להריעב"ץ ז"ל מקשה הלא רגליו בא ראשון דרך הלוכו, ובתוס' ישנים מקשים הלא הידים שנוטלין המחתה נכנסים קודם עיי"ש. וזהו כונת רש"י ז"ל לחדש דאף שהידים נושאין המחתה לפניו וגם רגלו נכנס לפניו מ"מ בעיקר הגוף אינם נחשבין לקודם כי הם נחשבין רק משמשי הגוף כמו"ש בגמ' שבת ידו בתר גופו גרירה וכן הרגלים נחשבין לנושאי הגוף. ועיקר הגוף הוא מה שקבוע ואין זז ממקומו כמו החוטם ושאר אברים הקבועים והידים והרגלים בתר גופו נגררין ואף שפעמים הם בולטים חוץ לגוף נחשבים במקום הגוף כי באמת הם יכולין להיות שוין עם הגוף רק בעת שהם בולטין הוא לשימוש הגוף. אבל החוטם מתחלת הבריאה הוא נברא בולט מהגוף רק קבוע תמיד כן. ולזה הביא רש"י ז"ל ראי' מבית המנוגע דאף שפעמים יוכל להיות הרגל אחרון או היד באחרונה. מ"מ נחשב שם החוטם בהחלט לאחרון ומשם נשמע דהעיקר תלי בהגוף והידים והרגלים בתר גופו נגררין והשתא מתורץ כל הקושית הנ"ל ודו"ק כי נכון הוא:

שייך לפסחים דף ל"א עוד נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל מה שלא הביא הסיפא. משום דזה תלוי בפלוגתא דר"מ ורבנן לקמן דלר"מ ישראל מנכרי קונה משכון, והנה סתם משנה ר"מ ואין צריך בסיפא למעכשיו רק הרהינו לחוד ולא הוי דומיא דרישא דמיירי במעכשיו וצריך למיתני הסיפא. אבל אנן פסקינן כרבנן דישראל מנכרי ג"כ אינו קונה משכון לאחריות ומוכרח להיות דומיא דרישא עם מעכשיו. ושוב אין צריך עוד להביא הסיפא דאסור דזהו ממילא ידעינן אם ברישא מותר בסיפא אסור:

שם בתוס' ד"ה באחריות עיי"ש מה שמקשים אבל לכאורה אינו מובן. ונראה לי כיון שעיקר טענתם הוא מחמת מטלטלי דיתמי א"כ מאי רבותא יש כאן בתיבת אחריות. ותירצו דה"א דיש לו יופי כח דהוי תופס מחיים על אחריות שלו, קמ"ל דלא נחשב תופס מחיים כיון דנתן שטר לאביהם על זה המעות ק"ל:

תם ונשלם

סוף הספר

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה