ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת גיטין · פרק ג
דף כד.
במשנה כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול כיצד הי' עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין וכו' יתר מיכן כתב לגרש את אשתו ונמלך וכו' יתר מיכן הי' לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה יתר מיכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו עכ"ל המשנה. והנה ידוע בזה קושית המפרשים דמה לנו לידע מאיזה טעם נתן הגט לשני' אם משום נמלך שחזר בו מלגרש. או אם ניתן לו כך בלא נמלך הלא על כל האופנים פסול שלא נכתב לשמו ולשמה, ובודאי יש איזה כונה בזה שמחמת זה הוא מוכרח לעיקר הדין וצריכים להבין זאת. (ב) הקשו המפרשים למה בגט שני ושלישי זכר התנא בלשון כתב לגרש דמשמעותו שהוא עצמו כתב ובגט רביעי הוזכר בלשון אמר ללבלר ולמה שינה התנא בלשונו. דבשלומא בגט רביעי לא הי' יכול לומר בלשון כתב כי אם הוא עצמו הי' כותב אין שום הוה אמינא לומר דהוברר הדבר למפרע שדעתו הי' לזו דלמה אמר בלשון שארצה אבל כשאמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה יש הוה אמינא לומר הוברר הדבר למפרע שדעתו הי' לזו רק להסופר לא גילה איזה ולפ"ז הוי שפיר לשמה לכך אשמעינן דאין ברירה. אבל בגט שני ושלישי למה לא אמר ג"כ אמר ללבלר כמו בסיפא בגט רביעי. (ג) קשה להבין דהנה בריש מס' זבחים רוצה הגמ' לדייק מכל הני גיטין דמתניתין דסתם פסיל ודחי שם דלא מצי למידוק מהני על סתם כי הם גרועין מסתם רק מוכיח שם מהכותב טופסי גיטין דצריך להניח התורף עיי"ש. וקשה היאך הי' יכול להיות שום הו"א לומר דהני גיטין יהי' נחשבים לסתם דבשלמא גט ראשון דכתב להתלמד יכול להיות שום הו"א לומר שהוא כמו להתלמד דספר תורה כמבואר בתוס' ד"ה יתר מכן, אבל בגט שני ושלישי שכתב בפירוש לשם אשה זו א"כ הווי כמפרש שלא לשמה היינו לשם אשה אחרת וא"כ היאך הי' שם בזבחים הוה אמינא ללמוד מכאן על סתם. (ד) צריכים להבין דברי רבינו הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל שמביא בפסקיו בפירוש כסדר כל הגיטין השנוין במשנתינו לפסול עיי"ש, ולכאורה תמוה מאוד דלפי סוגית הגמ' לקמן נראה דאחר שאמר במתניתין לפסול הגט משום הדרש לה לשמה כבר ידעינן בעצמינו לפסול הגיטין דמקודם. וכן מבואר בתוס' שמלשון יתר מכן נשמע דמגט השני כבר ידעינן לפסול הראשון עיי"ש רק דרכו של התנא לשנות בדרך לא זו אף זו כידוע בכל הש"ס וזה תינח אצל התנא דמתניתין. אבל הרמב"ם ז"ל כיון שמביא בפסקיו גט שלישי לפסול א"כ כבר ידעינן ממילא דהשאר בודאי פסולין ולמה מביא עוד השאר גיטין. וע"כ מובן מתוך דבריו שאף דידעינן בהגט שלישי דפסול משום לה לשמה מ"מ לא הוי ידעינן בקמייתא דפסולין ולפ"ז הוא כנגד סוגית הגמרא כמובן. (ה) עוד קשה כיון דהרמב"ם ז"ל מביא לפסק הלכה המשנה דהכותב טופסי גיטין שסתם הוא פסול למה צריך עוד לפסוק בגיטין הללו דפסולין דהלא ממילא ידעינן דפסולין דהרי בזבחים שם חשב גיטין הללו גרע מסתם כמובן.
ונראה לענ"ד לתרץ כל הקושיות הנ"ל ונבוא לישבם על הסדר לתרץ על ראשון ראשון וכו'. דהנה ידוע בש"ס דאתי דבור ומבטל דבור והיינו אם עשה שליח בדבורו יכול אח"כ לבטלו ג"כ בדבורו אבל לא אתי דבור ומבטל מעשה. והנה כשהבעל כותב הגט בעצמו אז צריכים ב' דברים א' צריך לכתוב לשם כריתות ב' צריך לכתוב לשם אשה זו דוקא ליתן לה להתגרש. ושניהן באים במעשה היינו בכתיבה ואעפ"כ אינם דומין זה לזה. כי הכריתות נגמר מיד בהכתיבה דנכתב לשם כריתות ואין לו שום שייכות להנתינה כי הוא ספר שנכתב לשם כריתות. אבל הכתיבה לשמה ליתן לאשה זו הוא שייכות להנתינה וכל זמן שלא נגמר הנתינה עדיין לא חשוב גמר מעשה רק נחשב לדבור כמבואר לקמן (דף לב ע"ב) בתוס' ד"ה רב ששת שהקשו שם מספר תורה דאם כתבה לשמה אינו יכול לחזור ולבטל ולמה הכא בגט יכול לבטל אף אם נכתב לשמה ותירצו שם שכל זמן שלא הגיע הגט לידה לא חשוב גמר מעשה עיי"ש. וכונת תירוצם נראה לי דהיינו בספר תורה כשנכתב לשם קדושת ס"ת אז כבר נגמר המעשה ולא אתי דבור ומבטל מעשה. אבל הלשמה בכתיבת הגט הכונה ליתן לזו האשה וממילא כונת כתיבת הגט שייכת להנתינה וכל זמן שלא נגמר הנתינה לא חשיב גמר מעשה נגד לשמה רק נחשב לדבור ואתו דבור ומבטל דבור. ונמצא השתא כשהבעל חזר בו מלגרש אחר הכתיבה אז בטל הכתובה נגד לשמה שנחשב רק לדבור. אבל נגד הכריתות לא בטל כי לא אתי דבור ומבטל מעשה וממילא יכולין לחושבו לגט כריתות סתם לכל העולם. דכל עיקר שחשבנו אותו בפירוש שלא לשמה רק לשם אשה אחרת הוא משום שנכתב בפירוש לשם אשה זו, אבל עתה שהלשמה בטל ממילא בטל גם השלא לשמה לאשה אחרת ונשאר גט כריתות סתם והוא יותר טוב בכל הצדדים מהגט הראשון אשר נכתב להתלמד בין מצד הכתיבה לכריתות ובין מצד לשמה כי יכולין לחשבו לסתם יותר מכתב להתלמד ושייך לומר יתר מכאן, וזה הוא רק בנמלך כפירש"י ז"ל שחזר בו מלגרש הכונה דחזר בו בגט וביטלו מלגרש בו. אבל אם לא נמלך אז עומד הגט בכל הכשרות שלו ונשאר בפירוש לשם אשה זו ממילא הוי בפירוש שלא לשמה לאשה אחרת. וא"כ מצד לשמה גרע זה הגט מהראשון ולא היה שייך לומר יתר מכן כקושית התוס'. ולא הי' מתורץ אפי' בתירוצם כי על כל אופנים גרע גט זה מהגט הראשון כי הוי בפירוש שלא לשמה לאשה אחרת.
ונמצא שכל עיקר הרבותא הוא בנמלך כפירש"י ז"ל שחזר בו מלגרש וזהו כונת רש"י ז"ל במלת "בו" דבאמת אין שום נ"מ לדין זה אם דעתו עוד לגרש אותה אם לאו רק עיקר הרבותא הוא שחזר בו בגט זה וביטלו מלגרש בו ובטל הכתיבה לשמה ונשאר גט כריתות לכל העולם וזה הוא דוקא רק אם הוא עצמו כתבו ונחשב למעשה שיהא נשאר גט כריתות סתם. אבל אם הי' אומר להסופר לכתוב מטעם שליחות שבא רק מכח הדבור וכשחוזר מדבורו אז אתי דבור ומבטל דבור ולא נחשב כתיבת הסופר לכלום וגרע גט זה מהגט הראשון ולא הי' שייך לומר יתר מכן. ומשום זה מוכרח לומר שהוא עצמו כתב וכן בגט שלישי. אבל בגט רביעי הוא להיפך כהנ"ל. ונמצא עתה שלכל הגיטין הללו יש הו"א לומר שנחשבין כסתם דבגט ראשון בודאי יש מקום לומר שנחשב כסתם כמו להתלמד דספר תורה אצל סוטה כקושית התוס'. ומוכרחין לתרץ כתירוצם שזה גרע מלהתלמד דס"ת או לחלק בין גט לסוטה כתירוץ התוס' שם וכן בגט שני ושלישי יש מקום לומר שהם נחשבים כסתם כהנ"ל וכן בגט רביעי בודאי יש הו"א לומר שנחשב לסתם. ודחה שם בגמ' דהם גרעי מסתם אפי' הגט שני ושלישי כי אף שבטל הלשמה להאשה הזאת אעפ"כ השלא לשמה לאשה אחרת לא בטל. כי מה שבטל הלשמה הוא מחמת השייכות להנתינה. אבל השלא לשמה להאחרת נגמר תיכף מהכתיבה וגרע מגט סתם. והשתא אתי שפיר מאוד הגמרא דזבחים הנ"ל הן בההוה אמינא והן בהמסקנא בטוב טעם תלי"ת.
והשתא יש לנו ללמוד כונת המשנה בשני אופנים, כי להוכיח מזה על סתם שהוא פסול אי אפשר דיכולים לומר כונת התנא כאן אף בנמלך לא הוי כסתם רק כמפורש שלא לשמה כהנ"ל. ואחר שכבר מוכח מהכותב טופסי גיטין דסתם פסול יכולין לומר כונת התנא כאן אף בנמלך שחשב כסתם ג"כ פסול. ועל כל האופנים עיקר הרבותא הוא זאת דנמלך כמובן. אך עדיין צריכין להבין אחר שמביא המשנה דהכותב טופסי גיטין דשם הי' תיכף בתחלת הכתיבה סתם לכל העולם ואעפ"כ פסול כש"כ הני. ומוכרחין לומר דזה הוא ג"כ בדרך לא זו אף זו כדאמרינן כאן במשנה זו נגד שלש גיטין המנוין כאן ומה שלא אמר שם ג"כ יתר מכן כמו בזו המשנה כבר תירצו שם בתוס' כאשר אביא בס"ד לקמן:
אבל עדיין נשאר לנו לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל בהלכותיו שהקשינו לעיל. ונראה לי ליישב דהנה צריכין להבין כונת הגמרא דכבר אמרנו דהמתני' הוא בדרך לא זו אף זו כדרך כל הש"ס, אבל קשה דבשלמא בדבר התלוי בסברא שייך לדבר בדרך לא זו אף זו דבא התנא בכל פעם לחדש דבר מה שהוא יותר מנגד להסברא החיצונה. אבל כאן שיש דרש מפורש לה לשמה והוי פסול דאורייתא א"כ מאי נ"מ אם יש עוד בזה פסול אחר חוץ מזה דהלא איך שיהי' הוא פסול מן התורה ולא שייך יתר מכן בדרך לא זו אף זו והי' די להתנא לאשמעינן פסול דגט. השלישי מחמת שלא לשמה ויהי' כולן פסולין מטעם הזה ומאי נ"מ בזה אם יש עוד טעם אחר לפסול. וע"כ מוכרחין לומר דבאמת אם הי' תנו רק פסול גט שלישי לחוד הווי ידעינן הפסול בכולהו מחמת לשמה אבל אם לא הוי תני רק הפסול דשלא לשמה אז ממילא במקום שנכתב לשמה אף שלא לשם כריתות ושלא לשמו הי' כשר כי לא הוי ידעינן שזה ג"כ פסול. ומשום הכי חשיב במתניתין כל הני פסולין חוץ שלא לשמה לידע שכל אחד הוא פסול לעצמו חוץ הפסול דלשמה. וממילא ניחא דברי הרמב"ם ז"ל שצריך לפרש כל הגיטין בפסול שלהן לידע שכל אחד פסול לעצמו חוץ משום פסול דלשמה ודו"ק:
דף כד:
בגמ' ואלא רישא במאי. ופירש"י ז"ל אי לאו הכי דכתב לגרש את אשתו ונמלך עכ"ל. וקשה לי להבין כי מזה דמתמה בגמ' אלא רישא במאי נשמע שאי אפשר לאוקמא באופן אחר רק בנמלך. והלא אפשר לאוקמא דהסופר כתב לשם כריתות סתם אם יבוא איש כזה כסברת ההו"א שם בזבחים שרצו להוכיח מכאן דסתם פסול, ובודאי רצה הגמ' ללמוד כן ודחה שם דרב פפא מוקי לה בסופרין העשויין להתלמד. אבל באמת יש מקום ללמוד כאן בהסופר דכתב לשם כריתות סתם אם יבוא איש כזה וא"כ אין שייך להקשות ואלא רישא במאי אם לא בנמלך. ואין לומר אם דמיירי כאן בסתם למה לי' להתנא למתני עוד הפעם הכותב טופסי גיטין צריך להניח התורף דסתם פסול ומזה מוכח דלא מיירי כאן בסתם. זה אינו דהלא כתבו התוס' דשם לא תני כלל לאשמעינן איסור דהתורף דסתם פסול אלא לאשמעינן היתר דהטופס מפני התקנה ומה דתני איסור דהתורף הוא רק אגב דתני היתר דטופס זכר ג"כ איסור דתורף. ולפ"ז יש לומר ממילא דהכא הוא בא עיקר לאשמעינן דסתם פסול ומאי מקשה אלא במאי. אך יש לומר דקושית הגמ' ואלא רישא במאי אין הכונה להקשות דע"כ מיירי בנמלך ולמה ליה להתנא למתני תרי נמלך. דזה אינו דהא באמת יכולין לאוקמא בסתם. רק קושית הגמרא הוא על זה שאמר יתר מכן דממ"נ קשיא אם בנמלך ודאי דלא שייך יתר מכן ואם בסתם ג"כ לא שייך יתר מכן כי גט שני גרוע מהראשון דהראשון הוא סתם והשני הוא כמפורש שלא לשם אשה אחרת. וכונת הגמ' ואלא במאי יכולים לאוקמא בלא נמלך שיהא נוחה הלשון יתר מכן, ועל זה אמר בסופר העשוי להתלמד שלא נכתב לשם כריתות וגרע גט ראשון משני ושייך הלשון יתר מכן כמובן.
אכן עדיין קשה להבין כונת התוס' שהקשו למה לא תני ג"כ יתר מכן בהכותב טופסי גיטין דהא מכל הני גיטין דמתניתין לא מצי למידק שם בזבחים דסתם פסול אלא מהכותב טופסי גיטין צריך שיניח התורף ופסול בסתם. ותירצו דשם לא תני כלל לאשמעינן איסור דתורף רק היתר דטופס עיי"ש. וקשה הלא מהלשון צריך להניח מקום האיש ואשה משמע שהתנא בא לאשמעינן איסור דהתורף. ונראה לי דכונת התוס' כך הוא דהנה בתוס' שם מחלקי בין להתלמד דהכא ובין להתלמד דס"ת דהסופרים העשוין להתלמד אין כותבין כלל לשם הכשר דגט אבל ס"ת כותב בסתם לכל מה שצריך לעשות בו ומיהו אפ"ה כריתות של הספר תורה אין כשר לגרש בו. והקשה המהרש"א ז"ל שם למה לא תני כאן במתניתין יתר מכן ספר תורה אף שתהי' נכתב בו שם איש ואשה מצד אחר פסול לגרש בה ותירץ כי סתם דס"ת אנו יודעין מסתם דתורף דפסול. אולם עדיין קשה למה צריך התנא למתני עוד באריכות בסתם תורף דפסול הלא הי' לו להתנא למתני בקיצור יתר מכן ס"ת שנכתב סתם לכל מה שצריך לעשות בה אעפ"כ פסול לגרש וממילא יהא נשמע על סתם דתורף. וע"כ צריכים לתרץ דבאמת משום איסור דתורף לא הוה צריך משנה יתירה רק לומר כאן יתר מכן ס"ת וממילא הוה ידעינן דסתם דתורף הוא פסול. רק משום דרצון התנא לאשמעינן היתר דטופס מביא ג"כ שם האיסור דתורף דסתם פסול ואיסור דס"ת ממילא שמעינן משם כתירוץ המהרש"א ז"ל. ונמצא לפ"ז אף שבאמת כונת התנא לאשמעינן איסור דתורף אעפ"כ לא הי' כותב בשביל זה משנה יתירה רק בשביל היתר דטופס ואגב מביא שם ג"כ איסור דתורף ולא שייך שם למתני' יתר מכן כי כל עיקר המשנה המיוחדת שם הוא רק משום טופס כנ"ל ודו"ק:
שם בגמרא מאי יתר מכן וכו'. נ"ל לבאר דכונת הגמ' להקשות במה הוא גרוע גט ראשון משני ושני משלישי ושלישי מרביעי. ומפרש הגריעותא מכל אחד. ואח"כ שואל מ"ט נחשב לגריעותא מאיזה פסוק נשמע זאת לפסול בגט שתהא נחשב לגריעותא ראשון משני משום זה. ומפרש דגט ראשון יוכל להיות הפסול מספר כריתות ושני יוכל להיות הפסול מן וכתב ועל השלישי אנחנו באים לדרש לה לשמה. וכיון שבאים לדרש הזה קשה סיפא למה לי ותירץ דזה תלוי בברירה וקמ"ל דאין ברירה וק"ל:
בתוס' ד"ה לאיזה שארצה וכו' בגמ' מפרש משום דאין ברירה ואומר רי' דאפי' להמ"ד בעלמא יש ברירה הכא מודה משום וכתב לה לשמה משמע שיהי' מבורר בשעת כתיבה וכן משמע בגמ' דקאמר אי איתמר בהא בהא קאמר ר"י דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה משמע אע"ג דבעלמא יש ברירה הכא פסול משום דבעינן לה לשמה עכ"ל. והנה נראה מפורש מדברי התוס' דאף שבאמת יש בירור אך הבירור לא מהני כי הבירור צריך להיות תיכף משעת כתיבה. ושיטת רש"י ז"ל הוא דלא אמרינן הוברר הדבר שהי' דעתו לזו כי יוכל להיות שמקודם הי' דעתו לאחרת. ואף אם לא הי' דעתו דוקא לאחרת מ"מ הוי סתם וג"כ פסול לפי המסקנא, ונראה מפורש דאם הוי אמרינן דיש בירור הי' כשר עיי"ש.
והנה צריך להבין במה תלי מחלוקתם, ונראה לי לבאר דהנה לעיל (דף ט') כתבו התוס' שכתיבת הסופר מהני מטעם שליחות הבעל כי וכתב דקראי קאי על הבעל והסופר כותב בשלחותו ושליח של אדם כמותו. ולעיל (דף כ"ב) הביאו התוס' דעה אחרת דאין שום שליחות בכתיבת הגט כי וכתב דקרא קאי על הסופר הכותב הגט עיי"ש. ולפ"ז נבין המחלוקת בין רש"י ותוס' הנ"ל ונאמר דרש"י ז"ל סובר וכתב דקרא קאי על הבעל וכתיבת הסופר הוא מטעם שליחות על דעת הבעל ומשום הכי סובר רש"י ז"ל דבאם נאמר שיש בירור שדעתו הי' מתחילתו לזו בודאי הי' כשר כי הסופר כותב על דעת הבעל ועל דעת הבעל יש בירור דמתחלה הי' דעתו לזו. ומשום זה כתב רש"י ז"ל דהפירוש כאן אין ברירה היינו דליכא שום בירור השתא שמתחלה הי' דעתו לזו. ושיטת התוס' כאן שוכתב דקרא קאי על הכותב וצריכין שיהא מבורר להכותב בשעת הכתיבה מפיו של הבעל לאיזה שיכתוב ואף אם יש בירור מהשתא שדעתו של הבעל הי' לזו ג"כ פסול.
אולם עדיין יהי' קשה להבין לפי שיטת רש"י ז"ל כונת הגמ' לקמן דאמר שם ר"י אף אחרון נמי אינו פוסל מחמת אין ברירה ואף ריח הגט לא הוי ואזדא ר"י לטעמי' דאמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל מחמת אין ברירה ולא הוי ירושה וצריכא דאי איתמר בהא הוי אמרינן בהא קאמר ר"י דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא עכ"ל הגמ'. והנה לפי שיטת התוס' ניחא דהטעם לה לשמה הוא הנותנת דלא יועיל הבירור אף שיש בירור עתה. אבל לשיטת רש"י ז"ל קשה מה זה הטעם דלה לשמה שמחמת זה לא יהא בירור. ועוד קשה הי' צריך לומר בהא קאמר ר"י אין ברירה בלא דל"ת כי לשיטת רש"י ז"ל אין שום בירור עתה על תחילתו ומה שאומר "דאין" בדל"ת אין לזה לכאורה שום הבנה. אבל לשיטת התוס' ניחא כי אף שיש בירור מ"מ לא מהני והפירוש הוא כך בהא קאמר ר"י דלא מהניא הטעם דברירה. אבל לשיטת רש"י ז"ל קשה להבין כהנ"ל.
ונראה ליישב דהנה לקמן כתבו התוס' דדוקא ר"י אית לי' מחזירין זה לזה ביובל משום אין ברירה אבל שאר האמוראים סברי הגם דלקוחות הן אין מחזירין זה לזה ביובל עיי"ש. וכונת התוס' הוא דגזירת הכתוב הוא דדוקא אם בא מתחלה מכח מכר אבל כשבא מכח ירושה אף שמחמת החלוקה נעשים לקוחות אין דין יובל בזה. ולפ"ז נאמר לשיטת רש"י ז"ל דאין כונת הגמ' שמשום לה לשמה אין ברירה רק כך הוא הכונה בהא קאמר ר"י דמהניא לנו הטעם דאין ברירה משום דצריכין לשמה וכשאין בירור לא הוי לשמה. אבל התם מכר אמר רחמנא וכו' ולא מהניא לנו הטעם דאין ברירה דאין זה שום טעם לדין דיובל כהנ"ל לשיטת שאר אמוראים קמ"ל ר"י דמהניא הטעם דאין ברירה כמובן, אכן עתה יהא קשה להיפך לשיטת התוס' דסברי דבאמת יש בירור רק הטעם דלה לשמה נותן דלא יועיל הבירור משום דהבירור צריך להיות משעת כתיבה. א"כ מה צריך הגמ' לומר אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא. הלא שם אין הטעם דלה לשמה וממילא מהניא הבירור מהשתא על תחלתו וצע"ק:
בתוס' שם ד"ה כל הגט וכו' בסופרין העשוים להתלמד עסקינן כדאמרינן בגמ' ואפי' למ"ד דמגילת סוטה מוחקין לה מן ס"ת אע"ג דבעינן לשמה ותורה להתלמד עבידא לענין גט מודה כדפרשינן בפרק ב' דבסוטה אין הכהן שעליו לכתוב מקפיד ומסתמא ניחא לי' אבל גבי גט בעל סתמא לא ניחא לי' עכ"ל עיי"ש. והנה אף שבאמת אין צורך כאן לחלק בין גט לסוטה כי באמת יש חילוק בין להתלמד דגט ובין להתלמד דס"ת כמבואר לקמן בתוס'. לכך על זה מסקי התוס' שם וכתבו וספר תורה נמי פסלינן בגט עיי"ש וע"כ אנו צריכין לחלק בין גט לסוטה כמובן.
אבל לכאורה אינו מובן קושיתם שמקשים דכמו שכשר בסוטה יהא הכא ג"כ כשר להתלמד. והלא הכא אף אם לא יהי' הפסול דלשמה עדיין פסול שלא נכתב לשם כריתות. ונראה ליישב דכונתם להקשות כיון דלהתלמד ג"כ כשר ואין כאן פסול דלשמה רק משום שלא נכתב לשם כריתות ובגט שני נכתב לשם כריתות ויש פסול דשלא לשמה א"כ מה זה שהתנא מגרע גט ראשון מהשני לכתוב יתר מכן. ועל זה תירצו דבגט ראשון יש ג"כ פסול דלשמה כי יש חילוק בין גט לסוטה דבגט סתם לא חשיב לשמה ומחמת זה חושב התנא לפסול הגט ראשון יותר מגט שני. אך זאת נתודע לנו אחר ששנה במתני' גט ראשון לפסול ואח"כ תני גט שני בלשון יתר מכן אז נשמע שהתנא תופס דבגט ראשון יש שני פסולין משום דיש חילוק בין גט לסוטה. אבל אם לא הוה מביא הגט הראשון רק הפסול דגט שני אז לא הוה ידעינן שום פסול על גט ראשון דהוי אמרינן דאין חילוק בין גט לסוטה וגם אין חילוק בין להתלמד דגט ובין להתלמד דס"ת ואין שום פסול דלשמה. והפסול דלא נכתב לשם כריתות ג"כ לא הוי ידעינן דנחשב לפסול דזאת לא שמעינן מגט שני רק השתא שתני במתני' גט ראשון לפסול כהנ"ל. ועי' במהרש"א ז"ל מה שמקשה וכבר דברנו מזה לעיל באורך עיי"ש ודו"ק:
שם בתוס' ד"ה יתר מיכן וכו' א"נ י"ל דמ"מ שייך למתני יתר מכן כיון שיש סברא אחת בסופרים מקרין לפסול טפי מבנמלך עיי"ש, והיינו שלא נכתב לשם כריתות אבל בנמלך נכתב לשם כריתות. והנה לפי הנראה בתירוץ א"נ הזה רצונם לתרץ אף לא נחלק בין להתלמד דגט להתלמד דס"ת וגם לא נחלק בין גט לסוטה ולא יהא נשמע גט ראשון מגט שני לפסול מ"מ שייך למתני יתר מכן משום דהסברא אחת שלא נכתב לשם גירושין גרע גט ראשון מגט שני. אבל קשה לי דבאם נאמר כך אז אין בגט ראשון הפסול דלשמה רק שלא נכתב לשם כריתות וגט שני יש בו פסול דשלא לשמה א"כ הדרין קושית התוס' ד"ה כל לדוכתי' דמה גרע גט ראשון משני בגט ראשון יש פסול דלא לשם כריתות ובגט שני יש פסול דשלא לשמה. ועיקר תירוצם הי' שם משום דיש לחלק בין גט לסוטה וממילא יש בגט ראשון שני פסולין אבל השתא לפי סברת האי נמי הדרי הקושיא לדוכתי' כמובן. ויש ליישב דאמת הוא דאם לא הוי תני גט ראשון במתני' לא הוי ידעינן עליו שום פסול הן משום לשמה והן מחמת כריתות כמו"ש לעיל, אבל השתא דכבר תני במתניתין גט ראשון לפסול ומגרע אותו מגט שני ממילא נשמע שהתנא תופס דבגט ראשון יש שני פסולין ושייך שפיר למתני יתר מכן כיון דבחד פסול גרע גט ראשון משני ודו"ק:
רש"י ד"ה הא אמרינן וכו' הכא נמי נימא לא בעלה כתבה אלא יוסף בן שמעון אתר כתבו לאשתו ונמלך ולא גירשה והשליכו לאיבוד מדעת ולקחתו זו שהיא רוצה להתגרש עכ"ל. ולכאורה אינו מובן הא אין שום דמיון לשם, דשם אמר לא אני לויתי ממך אלא חבירי לוה ממך ונתן לך שטר זה. אבל כאן תוא בגדר נפילה ולא חיישינן. ובאמת רש"י ז"ל בעצמו כתב תיכף אחר זה בד"ה בעידי מסירה שמא נמלך ולא גירש את אשתו ומסרו לזו אשת חבירו עכ"ל ולפ"ז הוי שפיר דמיון לשם. ולא זכיתי להבין דברי קדשו מה ששינה תחלה בלשונו הקדוש וצע"ג:
דף כה.
בגמרא בעא מיניה רב הושעיא מרב יהודה אמר ללבלר כתוב לאיזה שתצא בפתח תחילה מאי א"ל תניתוה יתר מכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו אלמא אין ברירה איתיביה האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו אמר לי' הושעיא ברי מה ענין פסחים אצל גיטין הא אתמר עלה אמר ר"י כדי לזרזן במצות דיקא נמי דקתני וכו' א"א בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר אלא א"א דלא אמנינהו לאחר שחיטה מי קמיתמנו וכו' תנ"ה ומעשה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפילים [ופי' רש"י ז"ל ולא קתני ונמצאו בנות זוכות וכו'] עכ"ל הגמ'. והנה לכאורה קשה להבין כל הסוגיא מתחילתו ועד סופו. (א) וכי לא ידע רב הושעיא משנה מפורשת הנ"ל וע"כ הי' כונת שאלתו אם לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וא"כ מה זה התשובה שהשיב לו תניתוה הא הוא ג"כ ידע מזה כהנ"ל. (ב) כיון דרב הושעיא הקשה לר"י מקרבן פסח דתולה בדעת אחרים יש ברירה וגם ידע מזו המשנה דתולה בדעת עצמו אין ברירה א"כ כבר ראה וידע שיש חילוק ולמה שאל מרב יהודה השאלה הנ"ל. (ג) כיון שהוא למד שם במתני' אצל קרבן פסח דלא אמנינהו לכולם רק האחד זכה מטעם ברירה האם לא ידע דלאחר שחיטה מי קמיתמנו. ואין לומר דסובר שה לבית אבות לאו דאורייתא ולא צריך לאימנה קודם שחיטה. דא"כ מה קמדחה לו ואמר דיקא נמי לאחר שחיטה מי קמיתמנו הלא זה תלוי אם שה לב"א דאורייתא או לא ואין שייך לומר דיקא נמי דכיון שהוא סובר שה לבית לאו דאורייתא אז אין שום הוכחה מזה כלל.
עוד שם בגמרא אמר אביי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים וקא פשיט לי' תולה בדעת עצמו והדר מותיב לי' תולה בדעת אחרים. וכתבו התוס' על זה אינה תמיהה דשפיר מותיב למאי דפשיט לי' עכ"ל. רק מתמה על דברי ר"י דפשיט לי' מתולה בדעתו על תולה בדעת אחרים כי באמת יש לחלק דתולה בדעת עצמו מדאתני ברישא גילה בדעתו שהוא פוסח על שתי סעיפים וליכא למימר הוברר דמעיקרא הי' דעתו לזו. אבל תולה בדעת אחרים הוא גמר בדעתו מעיקרא לאיזה שתצא רק מעיקרא לא ידע איזה תצא לכך אמרינן הוברר הדבר שזו היתה. והרשב"א ז"ל מתמה על התוס' כי לדבריהם למה הוצרך להזכיר זאת בדבריו. ומפרש הרשב"א ז"ל דקושיתו הוא על שניהם דנשמע מרב הושעיא דאם (לא) הי' לו למותיב מקרבן פסח הי' נתקבל אצלו התשובה מר"י דאין חילוק ולכך קשה עליו ג"כ כמו על ר"י עיי"ש. ולפ"ז צריכים להבין שיטת התוס' דהרי צדקו דברי הרשב"א ז"ל בתמיהתו עליהם. ועוד צריכים הבנה בדברי רש"י ז"ל שם דכתב בתחלה אתמוהי מתמה אביי ברב יהודה ורב אושעיא. נשמע מלשונו הקדוש שפירש דעל שניהם קא מתמה. ואח"כ לבסוף מסיק רש"י ז"ל בעצמו דהתמי' הוא רק על ר"י. אך זאת יש ליישב ולומר דכונת רש"י ז"ל ג"כ כפירוש הרשב"א ז"ל וממילא מה שמסיק רש"י ז"ל לבסוף ג"כ קאי על שניהם אך עדיין קשה הרבה כנ"ל:
אמנם י"ל דהנה כבר אמרנו לעיל שיש לפרש משמעות מ"ש כאן אין ברירה בשני אופנים או משום שאין בירור מהשתא על תחלתו. או אף שיש בירור מהשתא על תחלתו אינו מועיל הבירור משום שצריכין הבירור תיכף משעת כתיבה. ולפ"ז הכל יהא ניחא ונאמר דזאת הוא כונת רב הושעיא בשאלתו מרב יהודה. דבאמת ידע היטיב המשנה מפורשת הנ"ל אך הטעם לא ידע אם הטעם הוא משום שאין בירור מהשתא על תחילתו ויש לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כמ"ש לעיל או דהטעם הוא דאף שיש בירור אך אינו מועיל משום וכתב לה לשמה וצריך להיות הבירור תיכף משעת כתובה ואין שום חילוק בין תולה בדעת עצמו או אחרים. וזה הוא רק כאן בגט כנ"ל. והשתא אתי שפיר דאף שהי' יודע מהמשנה דגבי קרבן פסח דתולה בדעת אחרים יש ברירה מ"מ אין שום ראי' משם לכאן וכשהשיב לו רב יהודה תניתוה יש לפרש כוונתו על שני אופנים או דכונתו דהטעם במתני' משום שלא הועיל הבירור ואין חילוק בין תולה בד"ע או תולה בד"א. או נוכל לפרש כונתו דעל כל האופנים אין לחלק כהנ"ל. אך מזה דקמותיב לי' מקרבן פסח נשמע שהבין מרב יהודה שכונתו אף דהטעם במתני' משום שאין בירור מהשתא על תחילתו ג"כ אין חילוק ולכך מתמה עליו הלא הסברא נותנת לחלק. ונמצא לפ"ז שעל רב הושעיא אין שום תמיה דהביא זאת רק להוכחה וקמותיב לי מק"פ וכהנ"ל, וזהו כונת התוס' במה שכתבו דעל זה אינה תמיהה כמובן.
ובזה מובן היטיב לשון רש"י ז"ל דפתח התמיה על שניהם ומסיק התמי' רק על ר"י והשתא אתי שפיר דבאמת התמיה הוא רק על ר"י רק התמיה נצמח מדברי שניהם כי מזה דקמותיב ליה מקרבן פסח נשמע תשובת ר"י שמחמת זה יש לתמוה אליו. ובזה יהא מובן ג"כ שיש לדקדק ברש"י ז"ל שכתב אתמוהי מתמה "ברב יהודה ור"א". ולמה לא כתב על ר"י ור"א כמובן. ולפי הנ"ל ניחא דבאמת על ר"י אין שום תמיה רק בדברי ר"י ור"א שנדברו ביניהן נצמח תמיה על ר"י כמובן. וגם נבין בזה מה שיש לדקדק בלשון הגמ' קבעי מיניה תולה בדעת אחרים וקפשיט לי' תולה בד"ע. והלשון אינו מדוקדק לכאורה דהוה לי' לומר וקפשיט לי' מתולה בד"א כמובן. אמנם לפי דברינו הנ"ל ניחא דהספק שלו הי' בשניהם א' בפירוש דאין ברירה בתולה בדעת עצמו דמיניה נצמח הספק בתולה בדעת אחרים כמ"ש לעיל. או דהפירוש הוא דהבירור דלא מהניא משום וכתב לה לשמה ואז בודאי אין חילוק בין תולה בד"ע לתולה בד"א. ואם יהי' הפירוש דאין שום בירור מהשתא על תחילתו יוכל להיות חילוק בין תולה בד"ע לתולה בד"א. וכשאמר לו דאף דהפירוש במתני' הוא שאין בירור מהשתא על תחילתו אעפ"כ אין חילוק נמצא שנתודה לו הפירוש במתני' רק על תולה בד"ע. אבל עיקר הספק בדין תולה בד"א עדיין עמד אצלו ולא נשמע זאת ממתני' דבאמת יש סברא לחלק. וזה שאמר קא פשיט לי' תולה בדעת עצמו ולא "מתולה" וכו' כמובן:
והשתא לפ"ז נאמר כי רב הושיעא הי' קשה לו המשנה הנ"ל. דאם נאמר שהתנא סובר שה לבית אבות דאורייתא ואימנו לכולם ובודאי זיכה לכל אחד חלקו ורק אמר זאת כדי לזרז א"כ מה החשיבות שלו בקנין חלקו יותר משאר אחיו. ומש"ה פירוש הוא דמיירי בלא אימנו ולא זיכה לשום אחד מהם חלק בפסח זה ובחלקו שהוא מזכה לאחיו יכולים לאכול אף דלא אימנו דשה לב"א לאו דאורייתא ומה שאין יכולים לאכול חוץ מחלקו אין הטעם משום דלא אימנו קודם שחיטה רק הטעם משום שלא זיכה אותם והוי גזילה וממילא נשמע בתולה בדעת אחרים יש ברירה דאם אין ברירה הוא ג"כ לא זכה. ושם אצל הבנות לא אמר הבנות זוכות משום דשם מיירי דזיכה לכולם וכולן שווין בזכות. כך פירש רב הושיעא. אבל רב יהודה פירש המשנה באופן אחר דהוא סובר שה לב"א דאורייתא ואם לא אימנו אז אף בחלקו לא הי' יכולין לאכול וע"כ מיירו באימנו עליו קודם שחיטה ולא זיכה לכל אחד חלק מיוחד רק ע"י מי שיעלה ראשון דר"י סובר דכמו דשם גבי בנות מיירי באימנו שמחמת זה לא אמר הבנות זוכות כי זוכה לכולם כמו כן שם ג"כ מיירי דאימנו וזה הוא שאמר תנ"ה ודו"ק:
שם בגמרא אמר רבא מאי קושיא דלמא מאן דאית ליה ברירה ל"ש תולה בדעת עצמו ול"ש תולה בד"א וכו'. ולכאורה אינו מובן כיון דהוא בא בזה לתרץ קושית אביי על ר"י שקפשיט ממתניתין א"כ מה מתורץ בזה שאמר דלמא וכו' הלא על כל אופנים עדיין אין שום פשיטות ממתני' דבאמת יש סברא לחלק כהנ"ל. אכן יש לומר דסברת רבא כך הוא דמקשה דלמא סברת ר"י הוא כיון שיש תנאים הרבה בדיני ברירה ולא נזכר בשום מקום לחלק בין תולה בד"ע לתולה בד"א. ומשום הכי תפס ר"י לפשיטות שבודאי אין חילוק על כל אופנים ולפ"ז קאי תיבת דלמא על ר"י כמובן.
אולם עדיין צריכין אנו לברר במה שמפורש ברש"י ז"ל הסברא לחלק בין תולה בד"ע לתולה בד"א דבתולה בד"ע מדאתני מעיקרא לאיזה שארצה גילה דעתו שהי' פוסח על שתי סעיפים וליכא למימר הוברר השתא דמעיקרא דעתו להאי. אבל קשה דזה שייך רק כאן בגט אבל שם בהלוקח יין לא שייך סברה זו. ומהסברא הוא זה שר"י מחלק שם לגרע זה דהלוקח יין משום שתולה בד"ע לומר אין ברירה. ויש ליישב כי בהלוקח יין הוא ג"כ תולה בדעת עצמו שאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וצריכין לומר הוברר הדבר שמתחילתו הי' דעתו לאלו השני לוגין. וזאת לא נוכל לומר בשום אופן כי בטח בשעת האמירה לא ידע זאת. ורק הבירור הוא כמו שפירש"י ז"ל שם בשעת שתי' הוברר שהוא שותה חולין ומה שיוציא לתרומה הוא הנברר לתרומה וגרע עוד יותר מלאיזה שארצה כמובן.
אבל עדיין צריכים להבין כיון דמסקינן אח"כ שאף בהלוקח יין אית ליה ברירה ושם הטעם שמא יבוקע הנוד ע"ש. א"כ אינו מובן מאוד היאך שייך ברירה שם ולומר שמתחילה הי' דעתו לאלו השני לוגין הרי זאת לא אפשר לומר כלל. ורש"י ז"ל מפרש שם שהבירור הוא אח"כ כשמוציא לתרומה הוברר שמה דשתה מקודם הוא חולין עיי"ש. אך צריכין הבנה הלא בכל מקום צריכין הבירור מהשתא על תחלת דבורו, אמנם יש לומר דבשלמא בכל הני דאמרן עיקר הבירור צריך להיות תחלה בשעת אמירה ואמרינן אף שתיכף בשעת אמירה לא הי' עדיין מבורר מ"מ יש בירור מהשתא על תחלתו אבל שם בהלוקח יין בקריאת השם סתם לחוד כבר מוציאו מידי טבל ואין צריך שום בירור תיכף רק הבירור צריכין על שעת שתי' שלא יהא שותה תרומה. ואז אמרינן כשמוציא השני לוגין לתרומה הוא הנברר לתרומה ומה ששתה הוא חולין ואין צריכין לבירור על תחלת האמירה ודו"ק: