אור ברסלב
ברכת מרדכי (טרייסטמן) מסכת גיטין › פרק א

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת גיטין · פרק א

מסכת גיטין

דף י.

במשנה כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים מעשה שהביאו לפני ר"ג וכו' גט אשה והיו עדיו עדי כותים והכשיר. ובגמרא שם מני מתני' לא ת"ק ולא ר"א ולא רשב"ג דתניא מצות כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ר"א אוסר לפי שאין בקיאין בדיקדוקי מצות רשב"ג אומר כל מצות שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל מני אי ת"ק אפי' שאר שטרות נמי אי כ"א אפי' גט אשה נמי לא ואי רשב"ג אי דאחזיק אפילו שאר שטרות נמי אי דלא אחזוק אפי' גט אשה נמי לא וכ"ת רשב"ג היא ודאחזוק בהא ולא אחזוק בהא א"ה מאי איריא חד אפי' תרי נמי אלמה א"ר אלעזר לא הכשיר בו אלא עד אחד כותי בלבד לעולם ר"א וכגון דחתים ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוה לא מחתים ליה מקמיה א"ה אפי' שאר שטרות נמי וכו' וברש"י ז"ל שם ד"ה אוסר כל ימות הפסח לאכילה דחשדינן להו שמא מחמצין עכ"ל עיי"ש. ולכאורה דברי רש"י ז"ל אינם מובנים דאינו משמע כן במשמעות הלשון שמזכיר ר"א לפי שאין בקיאין וכו'.

ואמרתי ליישב דהנה באמת צריכין להבין לר"א דאמר הטעם לפי שאין בקיאין וכו' ולכך אין לסמוך עליהם אף בכתיבה ודאחזיק הלא הדבר פשוט וידוע דמישראל עם הארץ שאינו בקי בדיקדוקי מצות מותר לאכול המצות שאפה הוא א"כ למה יהא אסור מצות כותי מטעם שאין בקיאין דמה חילוק יש בזה בינו ובין ישראל שאינו בקי. ומוכרחין לומר דהחילוק היא כך דישראל שאינו בקי אז כשיארע לו דבר שאינו יודע בודאי ילך אצל בקי לשאול איך לעשות ולהתנהג ומשום הכי רשאין לסמוך עליו דאנן בטוחים שלא יבוא לידי מיכשול חלילה אבל הכותים נחשדים בודאי שלא ילכו לשאול אצל בקיאין מה שאינם יודעים וזהו כונת ר"א לפי שאין בקיאין מעצמם ונחשדים שלא ילכו לישאול לבקיאים ויבוא הדבר לידי מכשול. והשתא ניחא מה שהוסיף רש"י ז"ל בכונת ר"א דחשדינן להו וכו' כי בהכרח לומר כן וק"ל:

בגמרא שם מני מתני' וכו' ע"ד אי הכי מאי איריא חד אפי' תרי נמי כנ"ל, והקשה בספר פני יהושע הא כל עיקר קושית הגמרא על התנאים הנ"ל הוא רק להבין החילוק בין גיטין לשאר שטרות וא"כ הי' יכול להקשות קושיא זו מאי איריא וכו' על המשנה גופה בלא התנאים הנ"ל להבין החילוק מה בין גיטין לשאר שטרות וע"כ מוכרחים לומר דבלא התנאים הנ"ל אין שום קשיא בהבנת פשט המשנה וצריך להבין זאת. ונ"ל לתרץ דהנה הובא בשם הירושלמי דהכותים נחשדים רק על ממון אבל על עריות אינם נחשדים. והנה ידוע דמי שנחשד על עדות ממון רמינן עליו חשד גם לעדות אשה, וע"כ נאמר דכאן מיירי בחתים ישראל לבסוף כמו"ש בהמסקנא ורק בעדות ממון דהם בחזקת חשודים אז לא סמכינן גם על מה שחתים ישראל לבסוף אבל בעדות אשה דלזה הם אינם בחזקת חשד רק אנן רוצים להביא עליהם פסול מחמת החשד ממון א"כ על זה מהני הסברא דחתים ישראל לבסוף דהוא אינו חשוד בזה וכגון זה מחלק הרשב"א ז"ל לקמן בין אחזוק ללא אחזוק עיי"ש. ולפ"ז אין שום קושיא על המשנה רק קושית הגמרא הוא על התנאים דלת"ק דסמך עליהם היכי דכתובה כעל ישראל גמור א"כ אפי' שאר שטרות נמי ולר"א דהם בחשד שאין בקיאין ואינם הולכין לישאל אצל בקי כנ"ל א"כ אפי' גיטי נשים נמי פסול ולרשב"ג אי דאחזוק והרי הם כישראל גמור א"כ אפי' שאר שטרות נמי ואי דלא אחזיק אפי' גיטי נשים נמי פסול. ומתרץ בגמרא לעולם ר"א וכגון דחתים ישראל לבסוף. ונתחדש עתה לפי המסקנא דאף בזה שהם חשודין מהני הסברא דחתים ישראל לבסוף. ועל זה מקשה אי הכי אפי' שאר שטרות שהם בחשד ג"כ יהא כשר בחתים ישראל לבסוף ומשני זאת אומרת עידי הגט אין חותמין זה בלא זה וכו':

והקשה הרשב"א ז"ל שם אמאי לא מוקמינן כרשב"ג ולא אחזוק ובחתים ישראל לבסוף. ותירץ דהא דמוקמינן כר"א הוא רק באחזוק וצריכין לידע אם הוא בקי אז סמכינן על זה דחתים ישראל לבסוף דאמרינן דבודאי ידע בו שהוא בקי אבל בלא אחזוק צריכים להתודע עליו שהוא אחזוק וגם שהוא בקי כולה האי לא סמכינן על זה ומשום הכי לא מוקמינן כרשב"ג בלא אחזיק עיי"ש, ולכאורה דבריו ז"ל אינם מובנים דבשלמא אליבא דר"א דסובר אף בדאחזוק עדיין הם בחשד דאין בקיאין שפיר צריכין בדלא אחזיק להתודע על שניהם על אחזוק ובקי ועל ב' דברים לא סמכינן על זה דחתים ישראל לבסוף אבל לרשב"ג דסובר דבדאחזוק לא חיישינן לשאין בקיאין וא"כ כשלא אחזיק אין אנן צריכין להודע רק דבר אחד לחוד היינו על אחזיק ועל דבר אחד לבד מהניא מה שחתים ישראל לבסוף וא"כ הדרא קושית הרשב"א ז"ל לדוכתי'. ונ"ל דכונת הרשב"א ז"ל כך הוא דמה דסובר רשב"ג דאם אחזוק לא חיישינן לשאין בקיאין זהו דוקא רק אם כל הכותים אחזוק במצוה זאת אז דינן בזה כישראל גמור אבל אם כל הכותים לא אחזוקי בה רק אנן רוצים עתה להתודע על כותי זה אז צריכין להתודע עליו על שניהם כיון דכבר אינו חשיב כמו ישראל גמור דכל הכותים לא אחזוקי בה ועל ב' דברים לא סמכינן על מה דקדם לישראל וק"ל.

והנה הקשו על הרשב"א ז"ל במה דסובר דבלא אחזוק לא מהניא חתים ישראל לבסוף א"כ לפ"ז מה הקשו בגמ' אי הכי שאר שטרות נמי נימא דלא אחזוקי בשטרות ונשארו בקושיא. ונראה לי לתרץ דהנה הקשה בס' פני יהושע דמה הכריח להגמ' לפרש המתני' אליבא דר"א דאף באחזוק לא סמכינן עליהם ומתני' מיירי דחתים ישראל לבסוף והוצרך מחמת זה לחסר הסיפא כדלקמן הלא הי' יכול לתרץ המשנה כרשב"ג ואחזוק בהא ולא אחזוק בהא ותרי נמי כשר ותני חד לרבותא דשאר שטרות דחד נמי פסול ולא יצטרך לחסר הסיפא עיי"ש. וע"כ מוכרחין אנן לפרש דלא ניחא לי' להגמ' לומר דמה דהתנא דמתני' מחלק בין גט לשאר שטרות הוא משום דאחזוקי בגט ולא אחזיקו בשטרות משום דאין זה חידוש רק סובר לאוקימא כר"א דלא סמכינן עליהם אף בדאחזוק ומתני' מיירי דחתים ישראל לבסוף ואעפ"כ יש חילוק בין גט לשאר שטרות וזהו החידוש דמחדש לן התנא דמתני'. ועל זה מקשה בגמ' אי הכי אפי' שטרות נכשיר באופן זה כיון דלפי דעתך לא מתוקמי מתני' דאחזוק בהא ולא אחזוק בהא והשתא ניחא דברי הרשב"א ז"ל. אבל באמת זה אינו דהא לקמן מתרץ רבא אליבא דר' אלעזר בן פדת דמתני' מחסר ור"ג פליג אגט דמכשיר בשנים דסובר דהיכא דאחזוק סמכינן עליהם ובשטרות לא פליג משום דלא אחזוק כמבואר שם בתוס' ממילא חזינן דמוכרח לומר דלא אחזוקו בשטרות אליבא דר"ג וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי' למה לא מוקי הרישא ג"כ כרשב"ג ודאחזוק בהא ולא אחזוק בהא ולא הי' צריכין לחסר הסיפא כי ברישא תרי נמי כשר ותני חד משום שטרות, ובר מן דין לא שייך לומר דלת"ק אחזיקו בשטרות ולר"ג לא אחזיקו דבזה לא שייך פלוגתא ומוטב הי' לו לומר דלת"ק אחזיקו בהא ולא אחזיקו בהא ולא יהיו צריכין לחסר כי לא יהי' שום פלוגתא כמובן.

ונראה לי ליישב דהנה בתוס' הקשו הלא הסברא נותנת דאם אחזוקי מהניא אליבא דרשב"ג כ"ש כתיבה בודאי מהני דהרי חזינן לת"ק דכתיבה יותר טוב מאחזיקו ולמה מקשה בגמ' לרשב"ג אי דאחזוק וכו' ותירצו דזאת הי' מספקא לי להש"ס עיי"ש. וי"ל דזה דחק להגמ' מה שלא נראה להם לפרש המתני אליבא דרשב"ג ולא אחזוק בשטרות ויהי' פסולים משום זה. דהא יש סברא להוכיח מרשב"ג גופיה דכתיבה לחודה מהניא ומה לנו אם לא אחזוק. וזהו דלא מקשה אליבא דרשב"ג כמו לת"ק משום דלא פשיט לי' להגמ' להקשות אליביה משום כתיבה לחוד כמבואר בתוס' שם. וזהו דאמרינן בגמ' וכ"ת רשב"ג ודאחזוק בהא ולא אחזוק בהא אמרו רק בלשון וכ"ת מחמת ההכרח דמתניתין מני. אבל התרצן לא רצה אליבא דאמת לפרש כך ומצא דרך אחר לפרש המתניתין אליבא דר"א. ולפי זה מתורץ ג"כ קושית הרשב"א ז"ל אמאי לא מוקמינן כר"ש בן גמליאל בלא אחזוק וחתים ישראל לבסוף. ולהנ"ל ניחא דכל סוגית הגמרא הוא רק אליבא דהתרצן דמפרש למיתניתין בחד כותי ולא רצה לפרש כרשב"ג בלא אחזיק כנ"ל דאם הי' נראה לו לאוקמי כרשב"ג לא הי' צריך לחתום ישראל לבסוף רק הווי מוקמינן כרשב"ג ואחזיק בהא ולא אחזוק בהא ותרי נמי כשר בגט ולא היה צריך לחסר הסיפא. וזהו רק משום שלא נראה לו לומר דכתיבה לא מהניא לרשב"ג וממילא מיושב קושית הרשב"א ז"ל ויכולים לומר השתא דאף בלא אחזוק סמכינן על חתים ישראל לבסוף כי כל הוכחת הרשב"א ז"ל הי' מחמת קושיא הנ"ל. והשתא ניחא מאוד מה דמקשה בגמ' א"ה אפי' שטרות נמי כי אף דלא אחזוק ג"כ מהני חתם ישראל לבסוף ודו"ק:

שם בתוס' ד"ה ואדם יוצא בה ידי חובתו זו אף זו קתני ואשמעינן דבקיאין בשמה לשם מצה עכ"ל. והנה לפי הנראה כונת התוס' להקשות דרישא למה לי ומתרצי דמתני בדרך לא זו אף זו ומסיק ברבותא גדולה דסיפא דבקיאין בשימור לשם מצה. ונראה מלשונם הן בתחלת קושיתם והן בתרוצם דתפסו שהרבותא דסיפא הוא חידוש גדול יותר מהרישא. וקשה הלא חזינן דהוא להיפך דברישא יותר רבותא הוא, דסמכינן עליהם באיסר חמץ שהוא בכרת. ואם נאמר דרבותא זו דאיסור חמץ ג"כ ידעינן מסיפא ולמה צריך הרישא על זה לא שייך התירוץ לא זו אף זו. דזה שייך דוקא באופן שהרישא והסיפא נחלקים לשני דברים רק מהסיפא נשמע הדין דהרישא במכש"כ אז שייך לתרץ דנקט בדרך לזא"ז. אבל הכא דנקט בסיפא ואדם יוצא בה ידי חובתו בלילה א' א"כ הוא הוא מה דנקט ברישא מצת כותי מותרת ולא שייך למינקט דבר אחד שני פעמים מחמת לזא"ז והדרן קושיתן לדוכתא למה נקט הרישא כלל הלא זה הדין בעצמו נמצא בסיפא ביותר רבותא. ואין לומר דקושית התוס' הי' על הסיפא ומתרץ דבא לאשמעינן דהם בקיאין וכו'. אחד דעל זה לא שייך הלשון לזא"ז כי בכל מקום תירוץ כזה הוא תירץ על הרישא אבל כאן על הסיפא התירוץ הוא מה דאמר ואשמעינן וכו'. ב' הלא זאת הוא גמרא מפורשת בחולין דף ד' דמקשה שם פשיטא ומתרץ דאשמעינן דבקיאין ולא צריכי התוס' כלל לומר לא זו אף זו. אמנם כאשר דקדקתי בלשון התוס' דלא אמרו בלשונם לא זו אף זו רק זו אף זו הוכחתי מזה דכונת התוס' כך היא דהי' קשה להם הלא הדין דרישא נכלל בסיפא. ומתרצו זו אף זו קתני היינו דיש בכל אחד רבותא מה שלא נשמע מאידך דאם הי' תני הסיפא לחוד הוה אמרינן דבאם לא ידעינן שלא נחמץ אז אין לסמוך עליהם על איסור כרת רק הסיפא מיירי היכא דניכר דלא נחמץ דיכולים להכשיר זאת כידוע ואשמעינן דהם בקיאין בשימור לשם מצה. והרישא צריכן. דסמכינן עליהם אף באיסור כרת א"כ יש בכל אחד רבותא בפני עצמו וזהו כונת התוס' הנ"ל ודו"ק:

דף י:

בגמרא גופה אמר ר"א לא הוכשרו אלא חד כותי בלבד מאי קמ"ל תנינא וכו'. ולכאורה צריך להבין הלא מיד מקשה בגמרא להיפך ותרי לא והא קתני סיפא מעשה שהביאו לפני ר"ג גט אשה והיה עדיו עדי כותים והכשיר ולפ"ז מאי מקשה בגמרא מקודם מאי קמ"ל הא טובא קמ"ל דהא לכאורה מוכח מסיפא דתרי נמי כשר כמובן. ונ"ל ליישב דהנה ידוע בכל הש"ס דאם אומר בסיפא מעשה לסתור כמו הכא אז מחפשינן איזה אופן לתרץ הסיפא שלא יהי' כנגד הדין דרישא אבל הרישא במקומה עומדת כמו שנשנה. וא"כ מה חידש לנו כאן ר' אלעזר דרישא במקומה עומדת הלא איזה ה"א הי' להיות יכול לדחות הרישא משום הסיפא. וזהו שמקשה הגמרא מאי קמ"ל ר"א ועל זה מתרץ דיש הו"א לומר שברישא ג"כ תרי כשר ותני חד לרבותא דשטרות קמ"ל ר"א חידוש גדול דדוקא חד כשר כמו שאמרנו לעיל שהי' לו טעם גדול בזה. ועל הסיפא מוכרחין לתרץ כמו שמתרצין בכל הש"ס או תני עידו או חסורי מחסרא ודו"ק:

דף י:

במשנה כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם אע"פ שחותמיהם עכו"ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר"ש אומר אף אלו כשירין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט. הנה כאשר מובן מכל הסוגיא לפי שיטת התוס' לקמן וגם לפי פירש"י כאשר פירשו בו המפרשים בכונתו ז"ל עולה מזה דהחילוק בין ת"ק לר"ש כך הוא. דלת"ק אין שום הכשר בגט זה אפי' בעידי מסירה ושמות מובהקין מכוס דהוא סובר עידי חתימה כרתי ואף אם יסבור עידי מסירה כרתי מ"מ פסול דגזר שמות מובהקין אטו שמות שאינם מובהקין, ולשיטתו אין שום חילוק בגיטין רק בשטרות יש חילוק בין הדיוט לערכאות דבערכאות כשר אף בלא עידי מסירה ושמות מובהקין ובהדיוט פסול בלא עידי מסירה אבל בעידי מסירה כשר. ולר"ש יש חילוק בגט בין מובהקין לשאינן מובהקין אבל בין ערכאות להדיוט לא. ובשטרות יש חילוק בין ערכאות להדיוט דבערכאות כשר אף בלא עידי מסירה ובהדיוט פסול אף עם עידי מסירה משום דבערכאות כשר בלא עידי מסירה לכך גזרינן הדיוט אטו ערכאות דחיישינן דאם נכשיר הדיוט אז יבואו להכשיר אף בלא עידי מסירה כמו ערכאות. אבל בגיטי נשים אפי' בערכאות לא מתכשרי בלא עידי מסירה כמו"ש בתוס' לקמן. ומוכרחין ללמוד כן בשיטת ר"ש כי לפי מסקנת הגמרא מדמה ר"ש שאינן מובהקין בגט עם עידי מסירה להדיוט בשטרות דמסתמא מיירי שם בעידי מסירה דאם נאמר שם בהדיוט בשטרות דמיירי בלא עידי מסירה א"כ מאי דמיון לשם הלא שם פסול מחמת חשד שקר והכא בגט עם עידי מסירה פסול מחמת גזירה אלא ע"כ דשם ג"כ פסול אף בעידי מסירה משום גזירה ושפיר מדמה גט עם עידי מסירה ושמות שאינן מובהקין להדיוט עם עידי מסירה בשטרות כי שניהם מטעם גזירה, ות"ק דר"ש מכשיר בשטרות עם עדי מסירה בהדיוט. ובזה יתיישב קושית המפרשים לקמן י"א ע"א על מה דאמר רבא שם האי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי. ופירש"י ז"ל פרסיים הדיוטות. דאם הי' ערכאות הי' גבי ממשעבדי והקשו המפרשים הלא חכמים דרע"ק סוברים דהדיוט פסול בשטרות אף בעידי מסירה כמבואר ברש"י ובתוס' והלכה כחביריו נגד רע"ק כידוע. אמנם לפי דברינו הנ"ל ניחא כי הוא סובר כת"ק דר"ש במתני' דהדיוט בעידי מסירה כשר בשטרות ולא גזר אטו ערכאות והוא מפרש הפלוגתא דרע"ק והחכמים בברייתא דלא כר"ש רק בגט פליגי ודו"ק:

שם בגמרא קא פסיק ותני ל"ש מכר ול"ש מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא אלא מתנה במאי קא קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ואבע"א תני חוץ מבגיטי נשים עכ"ל הגמרא. והנה לפי הנראה משטחיות הלשון בא האי ואבע"א וכו' לחלוק על תירוץ הראשון ולומר שדינא דמלכותא אינה דינא. אמנם הרא"ש והר"ן ז"ל מפרשים דלא בא לחלוק כלום על תירוץ הראשון כי באמת דינא דמלכותא דינא אך זהו דוקא רק בהורמנא דמלכא ועל זה אמר בתירוץ השני ואבע"א דמתניתין מיירו בלא הורמנא דמלכא ולכך תירצו תני חוץ מבגיטי נשים. אבל מהרמב"ם ז"ל מוכח דהאי ואבע"א בא לחלוק על תירוץ הראשון והות פוסק כמו הואבע"א. ולכאורה קשה הלא הוא זצ"ל בעצמו פוסק ג"כ דינא דמלכותא דינא. ויש ליישב דהנה המפרשים הקשו למה לא גזרינן בערכאות בלא עידי מסירה אטו הדיוטות עי' מה שתירצו. ולענ"ד נראה דבזה מחולקים התירוץ ראשון עם השני דשמואל סובר דערכאות בלא הורמנא דמלכא צריכין לגזור אטו הדיוטות וע"כ מיירי מתניתין בהורמנא דמלכא דלא שייך לגזור וממילא שייך לומר דינא דמלכותא דינא וכשר אף במתנה. והתירוץ השני ואבע"א בא לומר דשטרי מכר כשרים אף בלא הורמנא דמלכא דלא גזרינן אטו הדיוטות ולפ"ז מיירי מתניתין אף בלא הורמנא דמלכא וליכא דינא דמלכותא ומוכרחין לומר תני חוץ מבגיטי נשים. ולכך פוסק הרמב"ם ז"ל דאף בלא הורמנא דמלכא רק דיינים קבועים ג"כ כשר בשטרי מכר וק"ל:

ובזה יהא ניחא ומתורץ דברי רש"י ז"ל לקמן י"א ע"א ד"ה אתאן לגיטי ממון ורבנן קאמרי לי' וארישא קאי וכו' ע"ש שמפרש פשט המתני' כפי הואבע"א רק בשטרי מכר. ולכאורה אינו מובן דנראה כמיותר כי למה צריך שם לדבר מזה כלל ובפרט דפירוש המתני' תלוי בשני תירוצים דלעיל ולמה תפס שם רש"י ז"ל לפרש דוקא כמו והאבע"א. אמנם לפי הנ"ל ניחא דלפי התירוץ שם בגמרא דהסיפא דמתני' לא אמר ר"ש רק קאי על ת"ק דמחלק בין ערכאות להדיוטות בשאר שטרות אין יכולים לומר שם כתירוץ הראשון דמתניתין מיירי רק בהורמנא דמלכא דליכא למגזר אטו הדיוטות אבל בלא הורמנא דמלכא פסול בשטרות משום גזירה דהדיוטות. דא"כ יהא קשה למה לו לת"ק לחלק בין ערכאות להדיוטות בשטרות הא יכול לחלק בערכאות גופי אם יש להם הורמנא או לאו ולשון הדיוט משמע שהם כותים הדיוטות אפי' דיינים אינם כפירש"י ז"ל במתני'. ומשום הכי מוכרח רש"י ז"ל לפרש שם פשט המתני' כפי הואבע"א דלעיל דמתני' מיירי בשטרא מכר דהם כשירים בלא הורמנא ואין שום חילוק בשטרי מכר רק בין ערכאות להדיוטות גמורין כהנ"ל ודו"ק:

שם בתוס' ד"ה והא לאו בני כריתה נינהו ה"מ למפרך הא לאו בני עדות נינהו עכ"ל. וכתב המהרש"א ז"ל דה"ה דהוי מצי למפרך דלאו בני שליחות הם ולא עבדי לשמה אלא דחדא מתלת נקט עכ"ל. אכן לענ"ד יש ליישב דברי התוס' דהנה באמת צריכין להבין הא לפי שיטת התוס' לעיל בסמוך ד"ה חספא בעלמא הוא מפורש בהדיא דהת"ק מיירי בעידי מסירה ישראל וכר"א ואעפ"כ פסלי' בגט משום דילמא אתי למיסמך עליה בלא עידי מסירה וממילא ר"ש דפליג מיירי ג"כ בעידי מסירה וא"כ מה מקשה הגמרא והא לאו בני כריתה נינהו, וע"כ מוכרחין לומר דסמיך תיכף בתחלה על קושית דמזויף מתוכו שהוא פסול כדרך כל סוגיות הש"ס כידוע. והשתא לפ"ז יהי' מובן היטיב דברי התוס' מה שתפסו בדבריהם רק לאו בני עדות נינהו. דהנה הרשב"א ז"ל מקשה מה זה שתירצו בגמ' בשמות מובהקין הא עדיין מזוייף מתוכו מחמת חתימה שלא לשמה כמו שמובא שם לעיל דפסיל אף לר"א משום מזוייף מתוכו שמא יבוא לכתוב כל התורף שלא לשמה ותירץ דשם מיירי בעדים כשרים שאנו סומכין עליהם שאין צריך להביא עידי מסירה ונחשב אצלינו כתורף הגט ויש גזירה אם החתימה תהי' שלא לשמה אז יהי' כל התורף שלא לשמה אבל בחתימת עדים ע"כ שהם לא מעלה ולא מוריד והם רק כטיוטי בעלמא א"כ אין שום גזירה אטו תורף כי יודעין שזה אין לו שום דמיון לתורף וליכא כלל למיחש למזוייף מתוכו מחמת שלא לשמה. ומה שהם לאו בני שליחות בודאי דלא שייך למזוייף מתוכו וכמו שאמרנו לעיל דלשיטת התוס' ידע מעיקרא התירץ של עידי מסירה כר"א רק סמך על קושית מזוייף מתוכו. וממילא לא הי' יכולים להקשות רק מחמת לאו בני כריתה נינהו או לאו בני עדות נינהו. והשתא ניחא מאוד וצדקו דברי התוס' ודו"ק:

דף יא.

ברש"י ד"ה מודה ר"א במזוייף מתוכו וכו' אבל יש בו עדים פסולין פסול מדרבנן דילמא קאתי למימסרה באפייהו ומיסמך עלייהו. וצריך להבין דברי רש"י ז"ל הללו כי לפי הנראה לכאורה הוא כפל לשון. ויש לתרץ דהנה ידוע אף דעיקר הוא העידי מסירה מ"מ אם בא גט לפנינו בחתימת עדים כשרים אז אין צריכין להביא לפנינו העידי מסירה וסומכין שבודאי נמסרה לפניהם או בפני עידי מסירה אחרים, ועתה שבא לפנינו גט זה שהם חתומים בו א"כ ע"כ אף בלא שמות מובהקים אתי למימסרה באפייהו וכשיבוא הגט לפני ב"ד נסמוך עלייהו ג"כ שלא להביא לפנינו עידי מסירה. ותיבות "מימסרה באפייהו" קאי על הבעל ותיבות "ומיסמך עליהו" קאי על ב"ד ודו"ק:

שם בתוס' ד"ה ליפלוג וליתני בדידה. וא"ת אדרבא תקשי ליה גופא דמתניתין למה פסלו בהדיוט כיון דאיכא עידי מסירה ושמות מובהקין וי"ל דגזרינן בהדיוט גיטי נשים אטו שאר שטרות דפסלו בהדיוט אף בעידי מסירה דילמא אתי להכשיר בלא עידי מסירה כמו בערכאות וכו'. ולכאורה קשה להבין הלא עתה דמחלק בין ערכאות להדיוט בגיטי נשים הווי רבותא טפי דבהדיוט בגיטי נשים פסול אף בעידי מסירה ושמות מובהקין משום גזירה דשטרות ובשטרות גופי הווי רק גזירה והווי רבותא טפי כמובן, אכן י"ל דקושית הגמרא כך הוא אם דר"ש בא להראות חילוק בגט א"כ יותר הי' לו לפרש החילוק בין מובהקין לשאינן מובהקין שעדיין לא נזכר החילוק בשם מקום כי החילוק בין ערכאות להדיוטות כבר נשמע ממה שהוזכר במתניתין שהוכשר רק בערכאות וממילא מובן שבהדיוט אין שום הכשר. ואף שבזה יש יותר רבותא מ"מ הלא זה כבר נשמע כנ"ל וצריכים לחדש יותר דבר אשר עדיין לא נשמע. ועל זה מתרץ הגמרא דאמת כך הוא כוונת ר"ש במ"ש לא הוזכרו לפסול בגט אלא בשמות שאינן מובהקין דנעשה כהדיוט בשטרות דשם פסול משום גזירה אטו ערכאות כמו כן הכא בגט אינן מובהקין ג"כ פסול משום גזירה דאתי למיסמך עלייהו. וזהו שמדמה זאת לשטרות דמשמע ששם יותר פשוט האיסור מחמת דיותר פשוט שם לגזור משום ערכאות אף שאנו יודעין שהם עכו"ם. אבל הכא בגט באינן מובהקין הוא רק שמא יסבור שהוא ישראל ושייך לומר כמו שגזרינן התם כמו כן גזרינן כאן. ומזה הוכחנו לעיל לומר שפסול הדיוט בשטרות הוא אף עידי מסירה דאם רק בלא עידי מסירה א"כ לא יהי' שום דמיון לכאן דשם הפסול הוא מצד הדין והכא בגט ע"מ וש"מ הוא רק משום גזירה שמא נסמוך עלייהו. ונמצא השתא שמעיקרא סבר הגמ' דכונת ר"ש במה דאמר לא הוזכרו אלא בהדיוט לחלק בגיטין בין ערכאות להדיוט וגזר בהדיוט עם עידי מסירה אטו שטרות כמבואר שם בתוס'. ולהמסקנא בגט אין חילוק בין ערכאות להדיוטות דאין לגזור משום שטרות כי בשטרות גופה בעידי מסירה אינו אלא גזירה רק בגיטין החילוק בין מובהקין לשא"מ ובשטרות בין ערכאות להדיוטות דבערכאות כשר אף בלא עידי מסירה ובהדיוט פסול אף בעידי מסירה. ומה דאמר ר"ש בזמן שנעשו בהדיוט קאי על שטרות בעידי מסירה כמו שמבואר שם ברש"י ותוס' ז"ל כמובן.

אכן עדיין יש להבין במה שכתב רש"י ז"ל וזה לשונו דע"כ האי נעשו בהדיוט אשאר שטרות קאי דאילו בגט אשה אין חילוק נמצא דסובר רש"י ז"ל לדבר פשוט שאין לחלק והלא אנו רואין בסברת המקשן דיוכל להיות חילוק בגט בין ערכאות להדיוטות משום דבהדיוט יש גזירה אטו שטרות כהנ"ל. ואפשר לומר שרש"י ז"ל ג"כ תופס השתא כסברת המקשן דבגט עצמו יש חילוק בין הדיוט לערכאות דבהדיוט עם עידי מסירה פסול משום גזירה דשטרות. וה"ק בד"א בערכאות כשר בגיטין רק במוהבהקין אבל שאינן מובהקין בערכאות נעשה כמו שנעשו בהדיוט בגיטין ופסול ולפ"ז מ"ש רש"י ז"ל בזמן שנעשו בהדיוט קאי אגט כפירוש הפשוט. אולם זה אינו כי בכל מקום שבא לדמות דבר זה לזה אז הדמיון שייך לדבר היותר פשוט וכאן יהי' להיפך דהרי אינן מובהקין בערכאות פשוט יותר הגזירה לפסול ממובהקין ועדי מסירה בהדיוט כי שם הגזירה מחמת שטרות ושטרות עצמם הוא רק מטעם גזירה והוא גזירה רחוקה ובאין מובהקין בערכאות הגזירה בגט גופה. וע"כ צריכים לומר ולפרש דבגט אין חילוק ובזמן שנעשו בהדיוט קאי אשאר שטרות ושאינן מובהקין בגט הווי כמובהקין בעידי מסירה בשאר שטרות בהדיוט דשם הפסול יותר פשוט. וזהו כונת רש"י ז"ל בגט הדיוט וערכאות שווין דבלא עידי מסירה ערכאות נמי פסול ואין שום גזירה בהדיוט בגט גופה רק משום שטרות והגזירה רחוקה יותר משאינן מובהקין בערכאות בגט ודו"ק היטיב:

דף יא:

במשנה האומר תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהן יחזור דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי ושלא לזון את אשתו אינו רשאי עכ"ל המשנה. הנה להבין היטיב סברת הפלוגתא של ר"מ וחכמים אמרתי באופן הזה. דר"מ סובר באשה ודאי חוב הוא לה נגד מזונות. ואף בעבד שיש בידו שלא לזונו אף כשהוא עבדו ואנו רואין שרצונו לשחררו אף אם נאמר שאינו משוחרר בקבלה זו מ"מ בודאי לא יתן לו מזונות כי בידו הוא שלא לזונו ואין שום חוב תלוי בקבלה זו לענין מזונות. מכל מקום יש חוב נגד שפחה כנענית כי עבדא בהפקירא ניחא לי'. וחכמים סוברים כי יותר גדולה היא לו הזכות של השיחרור משום שנעשה בן חורין ממה דעבדא בהפקירא דשפחה כנענית ניחא לי' כמבואר לקמן בתוס' ונגד מזונות אין שום חוב תלוי בקבלה זו וממילא הוא זכות שנעשה בן חורין. ואין כונת החכמים משום שבידו להפסידו מזונות באופן אחר ז"א דהלא גם באשה יכול להפסידה שיכול ליתן גט בע"כ ולהפסידה המזונות ומוכרחין לומר מה לנו אם יכול להפסידה באופן עכ"פ השתא נעשה ההפסד באופן זה כן י"ל ג"כ בעבד דהא עכ"פ נעשה החוב השתא ע"י קבלה זו. רק כונת החכמים הוא כנ"ל כי אף שלא יהי' משוחרר בקבלה זו ג"כ ודאי לא יתן לו מזונות אבל באשה אם אינה מתגרשת בקבלה זו אוכלת אצלו כל זמן שאינו עושה באופן אחר. ואם יהי' מתגרשת בקבלה זו מיד אינה אוכלת ונעשה לה חוב ע"י גט זה.

אמר להם ר"מ להחכמים מה תאמרו בעבד כהן שאם הוא אינו משוחרר אף אם הוא לא יתן לו מזונות יכול לקנות תרומה בזול וממילא השיחרור לפניו לחוב. אמרו לו מפני שהוא קנינו ויכול למוכרו לישראל ויהי' עבד וגם יהי' פסול בתרומה ויהי' לו ריעותא מהשתא יותר משיהי' משוחרר דאף שבזה ג"כ מפסיד אכילת תרומה בזול מ"מ עכ"פ הוא משוחרר ואינו ירא ממכירה שגרועה לו יותר מדהשתא וממילא החוב מהשיחרור נחשב לו לזכות שלא יבוא עוד לידי מדרגה גרוע מזה. אבל באשה ניחא לה שלא תהא מתגרשת בקבלה זו כי מה נאמר שבידו להפסידה המזונות באופן אחר אבל לא יהי' לה גרועה מדהשתא אם נאמר שתתגרש בקבלה זו וניחא לה יותר שלא תתגרש. אולם עדיין יהא קשה קושית הירושלמי היתה אשתו של מוכה שחין הרי זכות הוא לה שתהי' מתגרשת היה עבדו של קצין הרי חוב הוא לו נגד מזונות כי אם לא יהי' משוחרר בקבלה זו בודאי יתן לו מזונות. ומה שתירץ הירושלמי משום שע"י אחר העבד נמכר בע"כ ואין אנו צריכין לדעתו ואין שום נ"מ אם זכות הוא לו וחוב הוא לו אבל אצל אשה ע"י אחר צריכין דעתה וצריכים שתהי' זכות עבורה ע"ש בתוס'. אבל הא תינח הקושיא של עבד אבל עדיין יהי' קשה מאשתו של מוכה שחין. ואמרתי ליישב דהנה קושית הירושלמי הוא על שני אופנים אם נאמר דזכין לאדם הוא רק אם הוא זכות בכל הצדדים אז קשה מעבדו של קצין שהוא חוב מצד אחד. ואם נאמר שמה שזכין לאדם שלא בפניו הוא אף אם הוא זכות רק מצד אחד כי זכיה הוא מטעם שליחות דניחא לי' דלהוי שליח ויוכל להיות דניחא לי' הזכות הזה אף שהוא חוב מצד אחר א"כ יהי' קשה מאשתו של מוכה שחין. ועל זה תירץ דבאמת אין זכין לאדם להיות שלוחו רק אם הוא זכות מכל הצדדים וניחא שפיר מאשה. ומה שקשה על עבד מתורץ מחמת שהוא נמכר ע"י אחר שלא מדעתו לכך אין לנו לחשוב אם הוא זכות עבורו אם לאו כי אין צריכין לדעתו כלל. ונמצא לפי שיטת הירושלמי דאליבא דהחכמים אין אנו צריכים לטעם על עבד משום שהוא זכות עבורו דאפי' יהי' לו חוב ג"כ משוחרר. אבל במשנתינו אנו רואין בפירוש שהחכמים נותנים הטעם על עבד משום שקבלת השיחרור זכות הוא לו א"כ מובן בפירוש שאנו צריכים בעבד ג"כ שיהי' הזכות מכל הצדדים א"כ הדרא הקושיא לדוכתי' מה נתרץ על עבדו של קצין כנ"ל.

ואמרתי ליישב זאת דהנה בתוס' הקשו מה חייב האדון לעבד דחשיב לי' תופס לבעל חוב ותירצו שם דכאשר הוא רוצה לשחררו מסתמא עביד לי' נייח נפשי' ונחשב לבע"ח ע"ש א"כ אנו רואין בפירוש שהגמרא דילן תופס דכשהאדון משחרר לעבד הוא מן הסתם מחמת דעביד לי' נייח נפשי' הוא רוצה ג"כ טובתו לשחררו ובפרט עבדו של קצין בודאי הוא מחמת שרוצה בטובתו ואם הי' השיחרור הזה לו לחוב לא הי' משחררו וא"כ ודאי הוא לו לזכות כמובן. והנה השתא מוכרחין לומר הכונה במ"ש ושלא לזון את עבדו רשאי הוא משום שיכול להפסידו מזונות באופן אחר ומשום זה לא חשיב קבלת הגט לחוב נגד המזונות וא"כ הדרא קושיתן הלא באשה יכול להפסידה ג"כ באופן אחר שיתן לה גט בע"כ. אכן באמת אין שום דמיון לעבד דבעבד יכול אתה לומר שהגט שיחרור לא נחשב שעושה החוב כי יכול להיות בלא גט שיחרור אבל אצל אשה מה אמרת שהחוב לא נחשב מחמת הגט כי הי' יכול להיות ע"י גט באופן אחר סוף סוף הוא ע"י גט כי בלא גט לא יכול להיות החוב דמזונות הוא ע"י גט דוקא הוא ומה נ"מ אם באופן כזה או אחר ע"כ אופני החוב הוא ע"י הגט ונחשב הגט לחוב נגד מזונות והבן. אולם עדיין יש להבין מה נעשה דלקמן אמרינן אי בעי זריק ליה גיטא ופוסלו מתרומה ולא נחשב לחוב קבלה זו כיון שיכול לפוסלו מתרומה באופן אחר כמבואר בתוס' שם אף שעל כל אופן הוא ע"י הגט. ומכרחין לפרש כאן כסברת המהרש"א ז"ל לקמן בתוס' ד"ה אי בעי זרק לה וכו' עיי"ש ודו"ק:

שם בגמרא א"ר הונא ש"מ מדרבנן התופס לבעל חוב קנה. היינו הכונה מכל הרבנן דמתני' הן ר"מ והן החכמים. כי ר"ה הי' סובר דתן לא הוי כזכי רק עד שיגיע ליד העבד ואם האדון יחזור מקודם אז בטל שליחותו והוי השליח כתופס מעצמו בע"כ בשביל העבד ואם הוא זכות לעבד אז זכה עבורו אף לר"מ וא"כ ש"מ מכאן שהתופס עבור בע"ח קנה. אף שמוסכם בכל הש"ס דזכין לאדם שלא בפניו הנ"מ היכי דלא תפס בע"כ אבל הכא דתופס בע"כ שמעינן ממתני' דקנה.

אמר לו ר' יצחק בר' יוסף ואפי' במקום שחב לאחרים א"ל אין אדהכי איתער בהו רב ירמי' אמר להו דרדקי הכי אמר ר"י התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה וא"ת משנתינו כל האומר תנו כאומר זכי דמי. וברש"י ז"ל שם ד"ה ואפי' במקום שחב לאחרים לשון שאלה הוא ונשמע מיני' נמי דאפי במקום שחב לאחרים דהא במתני' נמי תופס. לעבד וחב לבעלים עכ"ל. והנה לפי הנראה עיקר הטענה ביניהם הוא נגד חב לאחרים אבל בסתם תופס היכי שאינו חב לאחרים דייקינן ממתני' דקנה וכן פוסק הרמב"ם וכל הראשונים ז"ל דקנה כדדייק ר"ה ממתני' וקשה להבין הלא כאשר מסקינן דתן כזכי לא הוי כאן שום תופס בע"כ כי הוא נתן לו לזכות ולא נשמע ממתני' על שום תופס. ועוד קשה להבין לשון רש"י ז"ל ד"ה כאומר זכי דמי ולא הוי כשאר תופס עכ"ל נשמע מזה דהוי כתופס ורק לא כשאר תופס והרי באמת לא הוי שום תופס כהנ"ל. ועוד קשה להבין לפי מה דסבר מתחלה דתן לא הוי כזכי רק עד דאתי ליד העבד ואם חוזר קודם שבא לידו אז בטל שליחותו ותפיסה בעלמא הוא עבור העבד וחב לבעלים כי הוא אינו חייב לשחררו א"כ מה הי' כונת שאלתו הלא מפורש מוכח ממתני' גם על חב לאחרים. ולכאורה רציתי ליישב דכונת שאלתו כך הוא דהנה בתוס' מקשי מה חייב האדון לעבד דחשיב לי' בע"ח ואם נאמר משום דעבד לי' נייח נפשי' א"כ היכי חשיב חב לבעלים ותירצו דבאמת חשיב בע"ח משום דעביד לי' נייח נפשי' ואעפ"כ חשיב חב לבעלים משום שאיני חייב לשחררו עיי"ש. וממילא י"ל דזה הי' כונת השאלה אם נחשב במתני' חב לאחרים או לא. אולם כאשר נראה מלשון רש"י ז"ל מבורר להדיא דזאת לא הי' שום ספק אצלו וע"כ צריכין עדיין להבין מה הי' כונת השאלה,

ואמרתי ליישב כך דהנה בתוס' שם הקשו מר"י על ר"י דהכא סובר תן כזכי ובפ"ק דב"מ סובר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתנו דקאמר תנה לי ולא אמר זכה לי אלמא דסובר דתן לא הווי כזכי ותירץ שם ר"ת ז"ל דדוקא היכא דדעת אחרת מקנה אותו אמרינן תן כזכי אבל לא במציאה עיי"ש. אמנם באמת יש לתרץ קושית התוס' הנ"ל באופן אחר כי באמת מלת "תן" יש לפרשו על ג' אופנים (א) י"ל דפירושו עד שיבוא ליד העבד כמו"ש ר"ה מעיקרא וממילא הוי במתני' כאן תופס וחב לבעלים (ב) יש לפרש מ"ש תן כזכי היינו שעושה אותו לשליח מכחו לזכות בשביל העבד וממילא לפ"ז אינו נחשב לשום תופס. ור"י לא סבר כן כמו"ש שם במס' ב"מ. רק כונת הגמ' כאן בלשון תן כזכי היינו לא שעושה אותו שליח מכחו לזכות מיד רק כונתו הוא באופן זה היינו כאילו אמר לו אני אינו עומד כנגדך רק תוכל אתה בכחך לילך ולזכות כמו שאין אתה חב לי ונמצא לפ"ז שהוא חשוב תופס מעצמו ולא חב לאחרים. וזהו דוקא כאן שהוא חב לבעלים וכשהוא אומר לו כך ממילא לא חשיב חב לאחרים. אבל במציאה שם שהוא חב לכל העולם אם הולך בכח עצמו לתפוס לא מכח המשלח אז שפיר דלא קנה. ונמצא שפיר מתורץ קושית התוס' הנ"ל.

והשתא י"ל דכונת השאלה כך הוא. והיינו דשאל לו אם כונתך דמלת "תן" פירושו עד שיבוא ליד העבד והוא נחשב לתופס וחב לאחרים וכונתך לדייק ממתני' אף על חב לאחרים. והשיב לו אין. וכאשר איתער ר' ירמי' דכאן הוא הפירוש תן כזכי כאילו אמר לי' אינו אנינו כלל כנגדך ותוכל לילך בכחך לזכות משום שאינו חב. וניחא השתא שפיר דברי רש"י ז"ל במ"ש ולא הוי כשאר תופס שהוא חב לאחרים רק כמו תופס שאינו חב לאחרים. וגם צדקו מאוד דברי הרמב"ם וכל הראשונים ז"ל שפסקו דהתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים קנה מחמת הדיוק מהמתני' כנ"ל. אולם זה דוקא לשיטת רש"י ז"ל שסובר שם בב"מ בדברי ר"י המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הוא דוקא בעשאו שליח לזכות עבורו אז קנה אף שהוא חב לאחרים אבל בלא עשאו לשליח לזכות רק הולך מעצמו לא קנה חבירו שאין בכחו לזכות לזה ולחייב לזה ולדברי רש"י ז"ל הללו ניחא שפיר שלא יהי' קושיא מר"י על ר"י וכהנ"ל. אבל לשיטת התוס' ז"ל דאין שום חילוק בין עשאו לשליח ללא עשאו א"כ מה מתרץ שם דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי דלא עשאו שליח לזכות הלא מעצמו ג"כ יכל לזכות ומוכרחין לומר שם דהפשט דתנה לי היינו עד דאתי לידי' ומשום הכי מקשה התוס' מר"י על ר"י ומוכרח לחלק בין דעת אחרת מקנה אותו למציאה, והשתא מתורץ מה שהקשו התוס' על רש"י ז"ל דזכי' הוא מטעם שליחות אף שלא עשאו שליח ג"כ שלוחו הוא, אבל לפי הנ"ל ניחא דאמת הוא דזכי' הוא מטעם שליחות דניחא לי' שיזכה עבורו מה שעושה מכח עצמו אבל עדיין לא נחשב מכח המשלח שיהי' כידו ממש שלא יהא נחשב חב לאחרים, וגם ממר בר"א ג"כ לא קשה כי שם ג"כ לא עשה אותו שליח מכחו שיהי' כידו ממש רק נתן לו רשות לילך מכח עצמו כמובן:

ונמצא השתא לפי שפרשנו דתן אינו עושה אותו לשליח לזכות מכח המשלח שיהי' כידו ממש רק שיוכל לילך בכח עצמי ואני אינו כנגדך לעכב והווי תופס מעצמו לפי"ז לא שייך שוב קושית התוס' שם בסוגיא דמע"ש שהקשו למה הוצרך מע"ש תיקף לי' משום דאמר לי תן ותן הוי כזכי ע"ש. אבל השתא אין שום קושיא כי אם לא יעשנו לשליח לזכות מכח שליחות הנותן האיך יכול מעצמו לתפוס מתנה לפלוני דזהו שייך רק עבור בע"ח או שיחרור שהוא ג"כ נחשב כחוב לסברת התוס'. אבל לא במתנה. ומוכרחין לומר לשיטת התוס' שהפירוש הוא כאן בגמ' תן כזכי שעושה אותו לשליח לזכות מכח שליחות הנותן ולא נחשב כלל לתופס ולא שמעינן ממתני' אף על תופס שאינו חב לאחרים. והא דקאמר ר"י בלשונו התופס במקום שחב לאחרים לא קנה ומשמע אם לא חב קנה זאת אמר מצד הסברא דבמקום שאינו חב יכול לזכות בכח שזכין לאדם שלא בפניו ובמקום דהוא חב לאחרים אין בכחו לעשות זכות לזה וחוב לזה. ולזה הפירוש מקשו התוס' שפיר למה תיקנו מע"ש תיפוק לי' משום דאומר תן והוי כזכי כמובן. אולם הרי"ף והרמב"ם ז"ל סוברים בפי' דאם אינו חב לאחרים קנה מתוך הדיוק דמתני' מוכרחין לומר כשיטת רש"י ז"ל דמתני' הוי תופס שאין חב לאחרים כמ"ש למעלה ודו"ק:

שם בגמ' אר"ח התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים באנו למחלוקת ר"א ורבנן דתנן מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר"א אומר זכי לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון אמר אמימר ואיתמא ר"פ דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר"א התם אלא דמיגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והווי עני ומיגו דזכה לנפשי' זכה נמי לחברי' אבל הכא לא וע"כ לא שאמרו רבנן התם משום דכתיב לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני אבל הכא לא עכ"ל הגמ'. והנה לכאורה צריכים להבין מאיזה טעם תפס ר"ח דהפלוגתא דר"א ורבנן הוא בחב לאחרים, הא יכולין לומר דכ"ע סברי לא קנה והפלוגתא שם הוא בעני אם אמרינן מיגו אם לאו. וליכא למימר דלא ניחא לי' לומר דרבנן לא סברי המיגו. זה אינו דהרי הוא בעצמו לא סבר המיגו כמ"ש בב"מ דר"י סובר אף בחב לאחרים לא קנה אבל במציאה קנה משום המיגו ור"נ ור"ח סוברים שם דבמציאה לא קנה עיי"ש הרי אנו רואים בפירוש דר"ח לא סבר המיגו וא"כ אמאי לא אמר ג"כ דהפלוגתא הוא בעני וסברי רבנן דלא אמרינן מיגו והוא סובר כרבנן. ועיקר צריכים להבין אחר דסובר ר"ח כאן דהפלוגתא הוא בחב לאחרים אם קנה אם לאו מוכח מזה דבעני ד"ה קנה משום המיגו א"כ האיך פסק ר"ח שם לא כרבנן ולא כר"א וסובר דלא אמרינן מיגו והלא מהיכי תיתי לומר כן. ועוד קשה דר"פ דחי לר"ח בשני אופנים או דכ"ע חב לאחרים לא קנה ושם הפלוגתא רק בעשיר אם אמרינן שני מיגו או לאו. או דכ"ע חב לאחרים קנה והפלוגתא הוא בהדרש דסמוכין לא תלקט לעני והקשו שם בתוס' הא ר"פ בעצמו סובר חב לאחרים לא קנה כמ"ש כתובות דפ"ד ותירצו שם דכאן אומר בדרך דחי' ע"ש. אבל עדיין קשה מה לו לר"פ לדחות דברי ר"ח בזה האופן דכ"ע קנה הא יכול לדחות על שני אופנים דלא קנה רק הפלוגתא בעשיר אם אמרינן תרי מיגו או לומר דהפלוגתא הוא בעני ועל מגו אחת. אבל חב לאחרים ד"ה לא קנה כמו שהוא בעצמו סובר בגמ' כתובות שם כהנ"ל.

ואמרתי ליישב דזה הי' נראה דוחק לר"פ לומר בעשיר תרי מיגו והי' קשה לו ממ"נ אם כ"ע סוברים חב לאחרים לא קנה והפלוגתא הוא בעני אם אמרינן מיגו א"כ למה תפס התנא למיתני הפלוגתא בפיאה ליתני במציאה. ואם נאמר דכ"ע סברי בעני אמרינן מיגו רק בעשיר פליגי אם חב לאחרים קנה או לאו ג"כ קשה למה תפס למיתני הפלוגתא בפאה ליתני הפלוגתא בתופס לבע"ח. ומשום הכי תפס ר"ח דלכך נקט הפלוגתא בפאה משום דהפלוגתא הוא בעני ובעשיר דר"א סובר בשניהם קנה ורבנן סברי בשניהם לא קנה וסובר ר"ח כדרבנן כמו שחב לאחרים לא קנה כמו כן במציאה ג"כ לא קנה אף דיש מיגו זהו סברת ר"ח. ודחה לו ר"פ בשני אופנים או דסברי כ"ע חב לאחרים לא קנה רק פליגי בעשיר אם אמרינן תרי מיגו. או דכ"ע סברי חב לאחרים קנה רק פליגי בהדרש דסמוכין. ולא הי' יכול לדחות דכ"ע לא קנה ופליגי בעני אם אמרינן מיגו דא"כ למאי פליגי בפאה. והשתא יהי' מתורץ קושית התוס' על ר"פ כנזכר לעיל עיי"ש השתא א"ש כי אין כונתו לדחות ולומר שהפלוגתא הוא מחמת הסמוכין אבל בעלמא קנה. רק כונתו הוא דפליגי בעני דבמציאה קנה במיגו והכא בעני אף שיש מיגו לא קנה משום הסמוכין אבל התופס לבע"ח לכ"ע לא קנה ודו"ק:

דף יב.

בגמרא לימא כתנאי רשב"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות וחכמים אומרים הרשות ביד רבו מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס [יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואינו זנך] ומ"ס אינו יכול ותיסברא האי וכו' או פרנסני או תן לי מעשה ידי בפרנסתי מיבעי לי' ועוד מ"ש בשני בצורת אלא הב"ע דאמר לו צאי מעשה ידיך למזונותיך ובשני בצורת לא ספק רשב"ג סבר או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכי דחזו לי' אינשי ומרחמין עלי ורבנן סברי מאן דמרחם אבני חרי אעבד נמי רחומי מרחם עכלה"ג ושם בתוס' מקשה והא דקתני הוציאני לחירות לאו דוקא עיי"ש. ויש להבין הלא זאת הוא באמת קושית הגמ' ותיסברא. ואפשר לומר דהי' קשה לי' להתוס' האיך הי' יכול להיות ה"א דפליגי אם יכול או אינו יכול וכי לא ידע קושית הגמ' ועל זה תירצו דסברת ההוה אמינא היה שהוא לאו דוקא רק רצונו שיהי' מעשה ידיו לעצמו כמו בן חורין וכן לשון שני בצורת לאו דוקא רק כשאינו נותן לו מזונות ומעשה ידיו לרבו הווי כעין בצורת. אכן עדיין קשה מאיזה טעם דחק עצמו לומר דפלוגתי' הוא אם יכול או אינו יכול ולומר דהלשון בברייתא לאו דוקא ולמה לא אוקים מיד כמו בהמסקנא.

ויש לתרץ דהנה בתוס' שם ד"ה כי היכי וכו' מקשו הלא התם בפרק השולח שנינו איפכא ותירצו דרשב"ג סובר דלענין פדיון מרחמי טפי ורבנן סברי להיפך ע"ש. ולפ"ז י"ל דזהו הוא החילוק בין ההו"א להמסקנא דבתחלה תפס הגמ' שלא לא יכול להיות הפלוגתא ברחמנות דהא שם מצינו איפכא וע"כ דחיק עצמו שהפלוגתא היא אם יכול והלשון לאו דוקא, ועל זה מתרץ דאין צריכין לדחוק ולומר לאו דוקא רק הפלוגתא הוא ברחמנות ומפרק השולח אין קושיא כסברת התוס' ודו"ק:

דף יב:

בגמרא הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו ואותו העבד ניזון מן הצדקה. ומקשו שם שגמ' שבתו פשיטא רפואתו איצטריכא לי' ותני שבתו אגב רפואתו והנה שיטת רש"י ז"ל שם דשבתו קאי על שבת קטנה מחמת חליו ושבת גדולה הוא ביטול מלאכה מחמת חסרון ידיו הוא בכלל נזק שנפחת מדמיו למכור זאת לא איצטריך למיתני' דפשיטא דלרבו הוא. ושיטת התוס' שם דמה דקתני שבתו לרבו קאי על שניהם שבת קטנה מחמת חליו ושבת גדולה מחמת חסרון ידיו הכל בכלל שבתו לרבו. אולם שיטת רש"י ז"ל קשה להבין דבשלמא לשיטת התוס' דשבתו קאי על שניהם שפיר מה שמקשה לקמן שבתו פשיטא קאי ג"כ על שניהם ומתרץ רפואתו איצטריכא לי' ותני שבתו אגב רפואתו. אבל לשיטת רש"י ז"ל דנזק לא תני משום דלא איטריך למה"י ושבתו קאי רק על שבת קטנה וממילא לפ"ז כשמקשה בגמ' שבתו פשיטא קאי רק על שבת קטנה שהיא ג"כ פשיטא ואעפ"כ תנו לה אגב רפואתו וא"כ קשה למה פירש"י ז"ל דנזק לא איצטריך למתני הלא שבת קטנה ג"כ לא איצטריך כקושית הגמ' פשיטא ואעפ"כ תני לה אגב רפואתו ודו"ק.

ונראה לי לתרץ דהנם שם בקושית הגמ' שבתו פשיטא פירש"י ז"ל כיון דמעשה ידיו לרבו אלא למאן ואם לאשמעינן דאע"פ שאינו זנו שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואינו זנך נימא אותו העבד ניתזון מן הצדקה ממילא נשמע דאינו לעבד. כי אם נותנין לעבד לא הוי ניתזין מן הצדקה ובודאי הוא לרבו אף שאינו זן אותו ואין כונת קושית הגמ' שהדין הוא פשיטא, זה אינו דהלא הדין הוא חידוש גדול שיכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. רק כונת קושית הגמ' דזאת נשמע בזה שאמר ניזון מן הצדקה כבר ידעינן דודאי הוא לרבו אף שאין נותנין לו מזונות ולמה צריך עוד לפרש בפירוש דשבתו לרבו. ועל זה מתרץ משום אגב דרפואתו אצטריך למתני הרבותא שלו בפירוש תני זה ג"כ בפירוש דשבתו לרבו, אבל הדין דנזק אין שום שייכות אם יכול ואם אינו יכול כי אפי' אם אינו יכול והאדון אינו נותן לו מזונות אעפ"כ פשיטא דנזק לרבו כי הוא נפחת מכספו למכור ועיקר הדין פשיטא ולא שייך למתני אפי' בדרך אגב והשתא ניחא מאוד שיטת רש"י ז"ל. ולשיטת התוס' כונת הקושיא כך הוא דבאם כונת התנא לאשמעינן דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואינו זנך לא הווי לי' למינקט הדין בקוטע יד עבדו אלא הוה לי' לומר יכול הרב לומר וכו' ועל זה מתרץ משום רפואתו נקט הקוטע ונמצא השתא ג"כ דעיקר הדין הוא חידוש גדול דיכול לומר עשה עמי וכו' אך מה דתני הדין בלשון זה הוא משום רפואה ודו"ק:

שם בגמ' תניא א"ר אלעזר אמרנו לו למאיר והלא זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות אמר לנו חוב הוא לו שאם הי' עבד כהן פסלו מן התרומה אמרנו לו והלא מה אם ירצה שלא לזונו ושלא לפרנסו רשאי אמר לנו ומה אילו עבד כהן שברח וכו' ומקשו בגמ' מאי קאמרי לי' ומאי קא מהדר להו ה"ק להו השבתינו על המזונות מה תשיבוני על התרומה וכי תימרו אי בעי זרוק לי' גיטא ופסיל לי' שביק לי' ועריק וכו' עכ"ל הגמ'. וברש"י ד"ה מאי קאמרי לי' מפרש כלומר תשובה שהושיבם ומה עבד כהן שברח מאי תשובה הוא למה שאמרו לו על המזונות עכ"ל. וקשה לי להבין הלא התשובה שלו מובן בטוב טעם אם הוא לא יזינו יכול לאכול במקום אחר. ואדרבא להיפך מה דקאמרו ליה אינו מובן לכאורה על זה שאמר להם בתחלה שאם עבד כהן פוסלו מתרומה שיכול להשיג בזול רק זאת אינו מובן בדברי ר"מ דכבר אמר זאת מתרומה ומה הוסיף להם אתה אם יברח. ועוד קשה להבין התירוץ ה"ק להו השיבתוני על המזונות מה תשוביני על תרומה. הלא לפי הנראה הי' תיכף תחלת דבריו מתרומה ומאי זה דקאמר הושבתיני על המזונות אשר לא התחיל לדבר מזה כלום כמובן.

אמנם כפי המבואר בתוס' ד"ה השבתוני על מזונות אמרתי ליישב כך. דהיינו שבזה שאמר להם שאם הי' עבד כהן פוסלו מן התרומה יש לפרשו בשני אופנים איך שהוא חוב לעבד (א) נגד המזונות דאצל, הכהן יש לו מזונות בשפע מן התרומה. (ב) נגד תרומה אם הוא לא יזונו יוכל להשיג תרומה בזול. והם השיבו לו רק על מזונות שאם ירצה שלא לזונו רשאי כי הי' סוברין דכונת ר"מ רק על חוב דהמזונות כמבואר בתוס', אבל ר"מ בעצמו הי' כונתו על שני אופנים כנ"ל. ולכך הי' צריך לומר להם עדיין לא הושבתוני על תרומה שאמרתי. ואיזה שייכות יש כעת מעבד כהן שברח דאם היו כבר משיבים לו על הראשון אז שייך להוסיף עוד דבר חדש. אבל כאשר עדיין לא הושיבו לו על הראשון לא הי' צריך להביא דבר חדש. וזהו כונת שאלת הגמ' מאי קאמרו לי' היינו שיהי' בו די מספיק לתשובה על הראשון שיהי' צריך להשיב להם זאת. על זה תירץ הגמ' שזה לא אמר נגד תשובתם רק על זה אמר להם מה הושבתינו על התרומה. אלא הוסיף להם זאת שלא יאמרו אי בעי זריק לי' גיטא וזה הוסיף מעבד כהן שברח וק"ל:

בתוס' ד"ה אי בעי זריק לי' גיטא וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השיחרור שפוסלו מתרומה. עיי"ש כוונתם דמה לי אם החוב היה יכול להעשות ע"י אופן אחר הלא סוף סוף נעשה עתה החוב ע"י השיחרור, והנה המפרשים הקשו אמאי לא מקשו התוס' קושיא זו במתניתין במה שאמרו שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי. דשם ג"כ הי' יכולים להקשות סוף סוף נעשה עתה החוב ע"י השיחרור. ובאמת לפמש"כ לעיל בדיבור שלפני זה שאין כונת החכמים במה שאמרו שאם ירצה שלא לזון משום שיכול להפסידו באופן אחר רק כונתם משום שאנו רואים שרצונו לשחררו אז אף אם נאמר שאינו משוחרר מ"מ ודאי לא יתן לו מזונות כי בידו שלא לזון וא"כ לא שייך בזה קושית התוס'. אולם לפי שתירצו שם בתוס' בסוגיא דתופס לבע"ח דכאשר אנו רואין שרוצה לשחררו מסתמא עביד ליה נייח נפשי' עיי"ש. לפ"ז אנו רואין שהגמ' תופס דאם האדון רוצה לשחרר עבדו מסתמא עביד לי' נייח נפשי' והוא רוצה ג"כ בטובתו לשחררו א"כ ממילא מוכרחין לומר הכונה במ"ש שאם ירצה שלא לזון משום שיכול להפסידו באופן אחר. א"כ שפיר הקשו המפרשים דהשתא הי' התוס' יכולים להקשות קושיתם הנ"ל גם על המתני' כמובן.

ותירצו המפרשים דשם אצל מזונות לא נחשב אופן אחר רק בזו הרגע אף שאינו משוחרר מ"מ יכול שלא לזון תיכף ואינו צריך לעשות אופן אחר. אבל כאן כל זמן שלא יעשה אופן אחר הוא אוכל בתרומה ורק ע"י השיחרור לא יאכל לכך נחשב החוב ע"י השחרור כ"ז שלא נעשה ע"י אופן אחר. ותירצו שם בתוס' דקסבר דזאת לא נחשב לחוב מה שמקבלו זה כיון שיכול לפסלו באופן אחר אף אם לא יקבלו זה. והקשו המפרשים הא באשה ג"כ יכול לעשות באופן אחר אף אם לא יקבלו זה שיכול לגרש אותה על ידה בע"כ. ובשלומא לקמן דאמרינן לפי שיכול למכרו לישראל לא קשה מאשה כמו שאמרנו לעיל דשם בעבד אם לא יהי' משוחרר יכולו למוכרו לישראל ויהי' גרוע מהשתא משום דיהי' לו החוב משני הצדדים שיהי' עבד ויהי' פסול בתרומה וממילא נחשב השיחרור הזה לזכות רק בזה שלא יוכל למוכרו עוד. אבל באשה אם יגרש אותה באופן אחר לא תהי' גרועה מעתה ואין שום זכות בשיחרור זה. אבל כאן דאי בעי זריק ליה גיטא ואז ג"כ לא יהי' גרע מהשתא ואעפ"כ לא חשוב הקבלת שיחרור זה לחוב משום שיוכל לעשות באופן אחר כמבואר בהתוס'. ומשום הכי קשה מאשה דבאשה ג"כ יכול לעשות באופן אחר:

ובאופן אחר נוכל לומר דמזה שיכול למכרו לישראל לא קשה מאשה כמו"ש לעיל דשם יש לומר דהגט שיחרור אינו חשוב לחוב כי יכול להיות החוב ע"י אופן אחר בלא גט שימכור אותו לישראל אבל כאן באשה מה אמרת שיכול להיות הגט באופן אחר הלא סוף סוף הוא ע"י גט כי בלא גט לא יכול להיות החוב דמזונות רק מזה דאי בעי זריק לי' גיטא הוא גט על כל האופנים ע"י הגט ואעפ"כ אמרינן כיון שיכול לעשות באופן אחר לא נחשב קבלה זו לחוב וממילא יכול ג"כ לומר כן באשה. ותירץ המהרש"א ז"ל דלא דמי דבעבד באמת יש זכות שנעשה בן חורין רק ברצונו לומר דיש ג"כ חוב מצד אחר נגד מזונות ועל זה אנו יכולין לומר כיון דזה החוב יוכל להיעשות ע"י אופן אחר אין החוב הזה יכול לדחות הזכות הנעשה דוקא ע"י קבלה זו אבל באשה לע"ע אין שום זכות שיעמוד נגד החוב וממילא נשאר החוב ודו"ק:

שם בתוס' ד"ה עבדא בהפקרא ניחא ליה. הקשו והא אנו רואין דרבנן פליגי אר"מ ולית להו עבדא בהפקרא ניחא לי' רק דניחא לי' יותר בבת חורין וא"כ מה הקשו בגמ' כתובות והא קיי"ל עבדא בהפקרא ניחא לי'. ותירצו דבאמת מודי רבנן דהפקרא ניחא לי' אלא הכא גבי עבד לפי שהוא משועבד ורשות אחרים עליו גדול הוא לו הזכות של השחרור משל ההפקרא אבל התם גבי גר אין רשות אחרים עליו עיי"ש. והנה משמע מדבריהם דלרבנן אין צריכין להזכות מה דמתירו בבת חורין רק די בזה שנעשה בן חורין לבד. ויש להבין הלא לעיל בתוס' ד"ה שאם הי' עבד כהן פוסלו מן התרומה הקשו הוה לי' לר"מ למנקט שאוסרו בשפחה דשייך אף בישראל ותירצו דלדבריהם דרבנן קאמר להו דסברי הרי מתירו בבת חורין עיי"ש. הרי נראה מדבריהם שם דצריכין עדיין להזכות דבת חורין וא"כ לכאורה דבריהם סותרין זא"ז.

ואמרתי ליישב דהנה זאת אין אנו יכולים לומר דאף שהם סוברים ג"כ בהפקרא ניחא לי' ויש חוב מצד זה מכ"מ הזכות מה שיוצא לחירות מחמת שהוא זכות גדול יהא דוחה הכל. זה אינו דא"כ למה הם צריכין לומר לר"מ לדחות החוב דמזונות מחמת שאם ירצה שלא לזון רשאי הלא דאף אם זאת נחשב חוב מכל מקום הזכות שנעשה בן חורין גדול הוא אצלו. ונשמע מזה שכל זמן שנמצא חוב מצד אחר לא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו אף שיש מצד אחר זכות גדול, וממילא צריכין לטעם הרי מתירו בבת חורין שאין שום חוב משפחה כנענית. אכן יהא קשה הלא אנו יודעין דעבדא בהפקירא ניחה ליה ויותר נוח לי' שפחה כנענית מבת חורין. ועל זה בא הטעם דיוצא מתחת יד רבו לחירות דיותר ניחא לי' בשחרור מבהפקירא. וממילא כאשר נדחה הטעם דהפקירא עומד הטעם דהרי מתירו בבת חורין כי יותר טוב לו בת חורין משפחה ואין כאן שום חוב מצד אחר והשתא שפיר צדקו דברי התוס':

סוגיא דמעמד שלשתן

דף יג.

במשנה האומר תנו גט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לאיש פלוני ומת יתנו לאחר מיתה עכ"ל. להבין היטיב החילוק בין גט לממון יש לומר באופן זה. דהנה לפי שיטת ר"מ דסבר לעיל דבין בגט ובין בשחרור חוב הוא להן משום הפסד מזונות נוכל לפרש המשנה הזאת דמיירי שמסר ליד השליח מיד ליד מחיים. ובשחרור חוב הוא לו ולא זכי מחיים ומשום זה לא יתנו לאחר מיתה. אבל בממון זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וזכה עבורו מיד מחיים ומשום הכי יתנו לאחר מיתה. ולפ"ז מובן ממילא בפשיטות החילוק בין גט לממון, אבל לשיטת רבנן דסברי לעיל דשטר שחרור זכות הוא לעבד שהוא מותר בבת חורין ע"כ לא מיירו מתניתין שמסר לו מחיים רק אמר לו ליתן ומראהו לו והשליח לא נטל עד אחר מיתה. או כפירוש א"נ שבתוס' דאף שנטל מחיים אם לא נתן לו מיד ליד לא אמרינן תן כזכי. והשתא צריכים להבין הלא גם בממון לא זכה מחיים וכיון שמת פקעי לי' רשותו ומאיזה טעם יתנו לאחר מיתה:

ויש לפרש המתניתין באחד משני אופנים. די"ל דבבריא מתוקם מתניתין ונאמר דהטעם בממון מחמת מצוה לקיים דברי המת אז יתנו היורשים מכחם וזה לא שייך בגט ואף בשחרור נוכל לומר כפי שהובא בתוס' בשם הירושלמי דכל זמן שלא אמר בלשון שחרור רק בלשון תנו או כתבו אין כופין את היורשים לשחרר כי אם הי' בדעתו לצות להיורשים שישחררו מכחם הי' אמר להם בלשון מפורש שחררו לו. אבל כאשר אמר בלשון תנו או כתבו מורה שרצונו ליתן מכחו וכיון שמת פקע כחו ע"י סברא זו בהר"ן ז"ל. אבל בממון נוכל לומר דאף אם אומר להם תנו ברצונו ג"כ לצות להם שיתנו מכחם כי אי אפשר לו לדבר בלשון אחר. ומשום הכי יתנו מכחם מחמת מצוה לקיים דברי המת. ואם נאמר דמיירי בשכיב מרע אז מיירי רישא בכתבו ותנו ולא הוי השטר בעולם ולא שייך כמסורין דמי. אבל בממון אף דאינו בעין מ"מ הוא בעולם ושייך לומר כמסורין דמי כמפורש בגמ' דמקשה אי בשכיב מרע מאי אריא צבורין וכו'. ולפי זה יהי' כל השקלא וטריא בגמ' רק אליבא דרבנן כי לדברי ר"מ בפשיטות ניחא מחמת תן כזכי וזכה מחיים. אבל גט ושחרור חוב הוא להן ולא זכה עבורם מחיים ואין גט לאחר מיתה כמובן.

אולם עדיין יוקשה לנו שיטת הרי"ף ז"ל. דמפרש אליבא דרבנן דהם סוברים דזכה השחרור רק לענין חזרה אבל להתירו בבת חורין לא הוי משוחרר עד שיבוא הגט לידו. ולפ"ז נוכל לפרש המתניתין אליבא דרבנן כמו שפירשנו אליבא דר"מ דמתניתין מיירי שמסר להשליח מחיים מיד ליד ואעפ"כ השחרור לא הוי עד שיגיע לידו וכיון שמת פקע רשותו. אבל בסיפא בממון זכה תיכף מחיים מחמת תן כזכי. אף שלעיל (דף י"א) הקשו בתוס' עיי"ש. ותירץ שם ר"ת דסיפא דמתניתין לא משמע דמיירי שמסר לו מיד ליד עיי"ש. זאת הוא רק לפירוש ר"ת ז"ל ולשיטתו דמפרש לעיל לרבנן דזכה בשחרור אף להתירו בבת חורין. וממילא אם נאמר דמתניתין אזיל אליבא דרבנן מוכרחין לומר דרישא דמתני' מיירי דלא מסר לו מיד ליד מחיים ומחמת זה שייך התירוץ של ר"ת ז"ל שאין שום משמעות בסיפא דמיירי שמסר לו מיד ליד להיפך מהרישא. אבל לפי שיטת הרי"ף ז"ל אליבא דרבנן הזכות הוא רק לענין חזרה ולא להתירו בבת חורין יש לפרש אליבא דרבנן כמו לר"מ רישא וסיפא שמסר לו מיד ליד וקשה להבין כל השקלא וטריא שבגמ' וצ"ע:

ולפי שיטתנו הנ"ל דבאמת אליבא דרבנן לא מיירי מתניתין שנתן לו מיד ליד רק סתם תנו ע"כ לא מתוקם בבריא כי רבנן דר"מ אינם סוברים מצוה לקיים דברי המת כמפורש בתוס' שם. וע"כ יהא מתוקם בשכיב מרע מחמת דדש"מ כמסורין דמי. והשתא נאמר כיון שרב מפרש והוא שצבורין ע"כ לא מוקמי מתניתין כר"מ כי אליבא דר"מ מיירי שנתן לו מיד ליד וזכה לו מחיים וע"כ מוקים מתניתין אליבא דרבנן דלא נתן לו מיד ליד רק אמר סתם תנו ועל זה מקשה במאי עסקינן אי בבריא ורבנן לית להו מצוה לקיים דברי המת במה קנה הא לא משך ואי בש"מ מאי אריא צבורין וכו'.

והשתא לפ"ז יהא ניחא מה דקשה לן בגמ' דאמר ר"י ב"ש ב"מ משמי' דרב והוא שצבורין ומונחין בקרן זוית והקשו בגמ' במה עסקינן אי בבריא כי צבורין מה הווי הא לא משך ואלא בשכיב מרע מאי אריא צבורין אפי' אין צבורין נמי. והקשו בתוס' מאי מקשה והא לא משך הא יכולין לאקומי בבריא מחמת מצוה לקיים דברי המת ותרצו דבאם מחמת זה אפי' אין צבורין נמי עיי"ש. ונמצא לפ"ז שמה שהקשו בגמ' הא לא משך אין זה עיקר הקושיא כי יכולים לתרץ משום מצוה לקדה"מ רק עיקר הקושיא משום אפי' אין צבורין נמי כמו שמקשה בגמ' על שכיב מרע. וא"כ קשה למה תפס הגמ' בבריא הקושיא בלשון והא לא משך הלא גם בבריא מוכרחין לבוא להקשות אפי' אין צבורין נמי. אמנם לפי ניחא דכיון שאנו רואין בדברי רב דע"כ לא מפרש למתניתין כר"מ שמסר לו מיד ליד רק בשיטת רבנן בסתם תן ועל זה מפרש והוא שצבורין. א"כ אין שייך עוד השתא לומר משום מצוה לקיים דברי המת כי זה סובר ר"מ והוא מוקים מתניתין אליבא דרבנן הנ"ל ושייך רק להקשות והא לא משך כמובן. אכן עדיין קשה להבין קושית התוס' דמקשו דנימא מחמת מצוה לקיים דברי המת, הלא זה סובר ר"מ דוקא ואנן רואין דרב מוקי מתניתין כרבנן כמו שאמרנו וא"כ קושית הגמ' על רב ניחא מאוד אך על רב גופי שייך להקשות כקושיא הב' שבתוס' אבל קושיא הגמ' שפיר ומאי מקשים התוס'. וי"ל דקושית תוס' כך הוא דהנה באמת יש לומר דרב מוקי מתניתן כר"מ אך לא משמע לי' דמיירי שמסר להשליח מיד ליד ולא שייך עתה לומר שזכה עבורו מחיים ומוקי בבריא מחמת מצוה לקיים דה"מ והיורשים נותנים מכחם. ותופס התוס' שאף בבריא יש לחוש שמא מנה קבור וצריכין לצבורין, ועוד יש לומר דהתוס' בקושיתם ג"כ ידעו דבבריא ליכא למיחש למנה קבור רק כונת קושיתם מנא לך דרב מוקי מתני' כרבנן וקושיתך על בריא הא לא מש הלא אפשר לומר דהוא מוקי מתני' כר"מ ולא מסר מיד ליד ובבריא מחמת מצוה לקיים ד"ה והשתא שוב אין יכול להקשות הא לא משך רק עיקר הקושיא כמו על שכיב מרע אפי' אין צבורין נמי, ועל זה מתרצו התוס' בתירוץ הראשון דתפס המקשין מסברא דאם הי' דעתו של רב לאוקמא מתניתין כר"מ לא הי' צריך לכל זה רק שנתן מיד ליד כמו"ש לעיל ומה לו לדבר כלל מצבורין. אלא ע"כ שהי' לו טעם כמוס שלא רצה לאוקמא כאן כיחידאי רק כרבנן והם אינם סוברין מצוה לקיים דה"מ וממילא הקושיא הוא רק הא לא משך, ועוד תירצו כך דזה הי' ניחא רק באם אמרינן דרב מוקי מתניתין כר"מ אז לא הי' שום קושיא עוד בודאי הוי אמרינן כן, אבל מה נרווח לנו בזה דאם לא יהי' קושיא זו אז יהי' קושיא אחרינא אפי' אין צבורין נמי. א"כ יותר טוב לומר שהוא מוקי מתניתין כרבנן ולהקשות קושיא זו והא לא משך כמובן.

ובזה יהא ניחא מה שמקשין העולם על דברי התוס' בקושיתם. דמכל סוגית הגמרא נשמע שבבריא אין לחוש למנה קבור ולא צריכים צבורין א"כ מה הקשו התוס' דניקום בבריא משום מצוה לקיים דה"מ הא התירוץ במקומו ולמה צריכין צבורין. אמנם לפי דברינו הנ"ל ניחא ודו"ק:

דף יג:

בגמרא מתקיף לה ר"א ומאן נימא לן דמתניתין ר"ש שזורי הוא דילמא רבנן היא. והנה לפי הנראה קושית ר"א בא לדחות דברי רב זביד וקשה להבין הלא דברי רב זביד ניחא מאוד, כי מוטב לומר דמתניתין בבריא ודברי הכל מלומר דמתניתין בשכיב מרע וכרבנן לחוד. ויש ליישב דקושית ר"א לא בא לסתור דברי רב זביד כלל כי רב זביד לשיטתו אתי שפיר מאוד. רק הוא בא לתרץ דברי רב פפא משום דרב זביד אמר דמתניתין לא מתוקמא בשכיב מרע נשמע מדבריו שהוא בא לסתור דברי ר"פ בזה דאין שום אופן לאוקמא בשכיב מרע. ועל זה בא ר"א לומר שיש אופן לאוקמא בשכיב מרע וכרבנן וליישב דברי ר"פ לשיטתו דסובר מעמד שלשתן קונה אף במלוה שאינו בעין. ואינו יכול לתרץ אליבא דרב דמתניתין מיירי בבריא ומעמד שלשתן כי יהא קשה אפי' אין צבורין נמי, ולכך מוכרח לפרש דברי רב דמוקי מתניתין בשכיב מרע וצריכין צבורין שמא מנה קבור ומתניתין כרבנן. ורב זביד דסובר דמעמד שלשתן הוא רק בפקדון שהוא בעין ואף אם מתוקם בבריא ומעמד שלשתן ג"כ צריכין לצבורין מוטב לאוקמא אליבא דרב מתניתין בבריא ודברי הכל, זאת הוא עיקר סברת הפלוגתא בין ר"ז לר"פ וק"ל:

שם ברש"י ד"ה וטעמא דאמר תנו כלומר וכו' עיי"ש. אמרתי ליישב כוונת רש"י ז"ל במה שעשה כלומר. די"ל דהי' קשה לו לשון הגמרא דלכאורה הלשון טעמא דאמר תנו קאי אמתני' דאמר לא יתנו כמו שאמר מקודם טעמא דמת הוא דתני במתניתין לא יתנו. כמו כן אידך טעמא וכו' קאי ג"כ אמתניתין וכאן אי אפשר לומר כן. על זה מפרש רש"י ז"ל "כלומר" דזה לא קאי על הדין דמתניתין לא יתנו כמו אידך טעמא וכו', רק קאי על הדיוק דדייקינן מחיים נותנין טעמא דאמר תנו כדקתני במתני' הוא דיש חילוק בין מחיים לאחר מיתה. אבל לא אמר תנו אלא כתבו לא הווי תלי התנא הטעם דלאחר מיתה. כי אפי' מחיים אין נותנין וק"ל:

שם בגמ' גופא אמר ר"ה אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה אמר רבא מסתברא מילתא דרב בפקדון אבל במלוה לא והאלקים אמר רב אפי' במלוה אתמר נמי אמר שמואל מלוה לי בידך תנהו לפלוני קנה ופריך בגמ' וטעמא מאי. ופי' רש"י ז"ל דבשלמא בפקדון איתא בעיני דלקנה אלא מלוה ליתא בעיני' דלקנה עכ"ל. אמר אמימר נעשה כאומר לו בשעת מתן מעות שעבדנא לך לדידך ולכל דאתי מחמתך והשתא איגלאי מילתא דמשעת מתן מעות אשתעבד לזה שעבוד הגוף אמר לי' ר"א לאמימר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוי בשעת מתן מעות ה"נ דלא קנה דאפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל ה"מ לדבר שישנו בעולם אבל דבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם לא. עיי"ש בתוס' דהך סוגיא אליבא דר"ה קיימא וכו'. אלא אמר ר"א בההוא הנאה דקא משתניא ממלוה ישינה למלוה חדשה גמור ומשעבד נפשי' א"ל הונא בדר"נ לר"א אלא מעתה הני דבי בר אלישוב דכפתי ושקלי לאלתר ה"נ דלא קנה א"כ נתת דבריך לשיעורין אלא אמר מר זוטרא הני תלת מילי שווינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא עכ"ל הגמ'. והנה בס' פני יהושע מקשה על הרא"ש ז"ל דפסק בפרק מי שמת כר"נ וא"כ ממילא הוסר קושית ר"א מאמימר והוי מעמד שלשתן קנין בטעם כמו שתירץ אמימר ולמה הביא הרא"ש כאן בהלכותיו דמעמד שלשתן הוא הלכתא בלא טעם עיי"ש שנשאר בקושיא. ולכאורה יש להבין כונת הפנ"י ז"ל למה מקשה דוקא קושיא זו על הרא"ש ז"ל משום דפסק בפירוש כר"נ, הלא בלא פסק הרא"ש ז"ל ג"כ קשה דהלכה מפורסמת הוא בכללי הש"ס דהלכה כר"נ בדיני ולמה פסקו כולם כאן דמעמד שלשתן הוי קנין בלא טעם.

אך י"ל דעל שאר הפוסקים לא קשיא כי אף דפסקינן כר"נ בדיני מ"מ כיון שר"א דהוא בתרא הולך בשיטת ר"ה וא"כ ממילא הוסר הטעם דאמימר. אך עיקר הקושיא על הרא"ש ז"ל דפוסק בפי' כר"נ והוסר קושית ר"נ מאמימר וא"כ נשאר הטעם דאמימר ולמה פסק הכא דהוי קנין בלא טעם. (ב) צריכים להבין שיטת התוס' במה שפסקו דמעמד שלשתן קונה בע"כ של לוה או של נפקד ומסקו שם דאף דלפי טעמו של ר"א משמע דלא קנה אלא מדעתו רק דבלאו הכי מפיק לי' מההוא טעמא עיי"ש ולכאורה אינו מובן כלל דמהיכי תיתי נימא דמסקנת הגמ' יפליג אף על הדין. עיין בהר"ן ז"ל דמפרש בטוב טעם. אבל שיטת התוס' צריך ביאור. (ג) ידוע קושית המפרשים הלא אנו רואים בפירוש שלפי הטעם של ר"א הקנין של מעמד שלשתן הוא רק מדעתו וא"כ מה מקשה מדבי בר אלישב הלא שם הי' בע"כ והתקנה הוא רק מדעתו ולא שייך בזה נתת דבריך לשיעורין. (ד) הקשו המפרשים דלפי הנראה הטעם דאמימר ור"א הוא רק לחפש טעם על מלוה ומוכח מזה שכל עיקר קושית טעמא מאי הוא רק על מלוה ולא על פקדון כמפורש ברש"י ז"ל ויש להבין הלא אף שהפקדון הוא בעין ויש מה לקנות מ"מ צריך טעם מה שמועיל לקנות. דקודם שידע שהוא הלכתא בלא טעמא צריכין טעם גם על פקדון. (ה) ולפי ענ"ד נוכל להקשות בהיפך דכמו דהוה ניחא לי' להגמ' בפקדון משום שהוא בעין כמו כן במלוה יכול להיות הקנין על שעבוד הגוף והגוף הוא בעין כי בקנין מעמד שלשתן נקנה לו הגוף כמבואר בהר"ן ז"ל בשם ר"ת ז"ל לענין שאינו יכול למחול עיי"ש בהר"ן ז"ל ולמה הי' קשה להגמ' במלוה יותר מעל פקדון. (ו) יש להבין הלא עיקר הטעם דאמימר ור"א הוא משום שאנו יודעין שמחמת הנאתו גמר ומשעבד נפשי' להמקבל א"כ יכול להיות הקנין בלא מעמד שלשתן.

ולתרץ כל זאת נקדים ג' הקדמות ידועות מהש"ס. (א) דידוע בכל הש"ס דלא תיקנו רבנן שבועה דליתא דכוותא באורייתא כמבואר בפירוש בסוגיא דהילך וכן לא תיקנו רבנן קנין בשום דבר רק אם בדבר הזה נמצא איזה אופן קנין מדאורייתא ואז משום תיקון העולם תיקנו עוד איזה קנין מדבריהם אבל בדבר שלא נמצא בו שום אופן קנין מדאורייתא לא מתקנו רבנן בו שום קנין מדבריהם. (ב) ידוע בכל הש"ס לענין שעבוד דהיכא דאחד משעבד עצמו לחבירו אמרינן בכל מקום בההוא הנאה גמר ומשעבד נפשי'. ומובן בלשון זה דדוקא היכא שיש לתלות דהשעבוד הוא מחמת איזה ההנאה אמרינן דודאי גמר ושעבוד נפשי' בלב שלם. אבל היכא שאין לתלות דיש לו עתה הנאה אז אף שהוא משעבד עצמו מ"מ אמרינן דאינו בלב שלם ואינו מועיל השעבוד. (ג) קיי"ל דהמקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר לא קנה שמלוה להוצאה נתנה והוה שלה מכבר ואינו נחשב עתה לשום הנאה דניחול עלה הקנין.

והשתא לפ"ז נאמר כך דזה לא הי' קשה לי' להגמ' על מלוה שאינה בעין. משום דהקנין של מעמד שלשתן הוא על קנין הגוף והגוף הוא בעין. וגם לא הי' קשה לי' להגמ' על מה שמועיל הקנין משום דמיד הוה ידע מעיקרא דיש כח אצל חכמים לתקן איזה קנין מדבריהם משום תיקון עולם. אך קושית הגמ' כך הוא דבשלמא בפקדון אם שהוא ברצונו ליתן הפקדון שיש לו ביד אחר אז בדאורייתא ג"כ יש בו אופן קנין דהיינו שיכול לומר להנפקד זכי בו לפלוני ואז קונה מדאורייתא מדעתו של הנפקד ועל זה באו החכמים משום תיקון העולם ועשו הקנין של מעמד שלשתן לקנות אף בע"כ של הנפקד. אבל במלוה אם דרצונו ליתן לו המלוה שיש לו ביד אחר אז אין בו שום אופן קנין מדאורייתא כיון שאינו בעין ולא יועיל בזה לומר זכי בו לפלוני ואין לומר מחמת השעבוד שמשעבד עצמו להמקבל. זה אינו דהלא אין שום הנאה עתה ללוה שתהי' בלב שלם כי המעות הוא שלו מכבר והנאת המלוה שהוא מכבר לא נחשב עתה להנאה וא"כ אין בו שום קנין מדאורייתא והיאך יתקנו רבנן בזה קנין חדש מדבריהם. וזהו כונת המקשן בקושיתו שמקשה על מלוה וטעמא מאי, ומתרץ אמימר דהקנין הוא משעת מתן מעות ואז יש לו הנאה ומועיל השעבוד מדאורייתא אף בלא מעמד שלשתן ויש כח בחכמים לתקן משום תיקון עולם עוד קנין מדבריהם שיועיל אף בע"כ. ועל זה הקשה ר"א לאמימר הקנה לנולדים דלא הוי בשעת מ"מ וכו'. ומתרץ ר"א דעתה ג"כ יש הנאה דמשתנה ממלוה ישינה למלוה חדשה ומועיל השעבוד מדאורייתא מדעתו בלא מעמד שלשתן ובאו החכמים ותקנו קנין מדבריהם אף בע"כ. ונמצא השתא שאמימר ור"א לא נתנו טעם על הקנין של מעמד שלשתן רק באו לתרץ שיש בזה קנין מדאורייתא מדעתו בלא מעמד שלשתן וממילא יש כח להחכמים לתקן קנין מדבריהם בע"כ והדר מקשה מדבי בר אלישוב דשם לא נמצא קנין מדאורייתא. ומסיק מר זוטרא דזה הוא הלכתא בלא טעמא שתקנו חכמים קנין הזה אף דליכא בו שום קנין מדאורייתא. ונמצא שמיד מתחלה ועד המסקנא הווי הקנין של מעמד שלשתן בלא טעם וגם בע"כ. רק מתחלה חיפש הגמ' שיהא בזה צד קנין מדאורייתא ולהמסקנא הוה בלא טעם אפי' בזה שתקנו מדבריהם בדבר כזה שלא נמצא בו קנין דאורייתא כמובן.

ולפ"ז מיושב כל הקושיות הנ"ל כי אף לשיטת ר"נ שנשאר הטעם דאמימר זה דוקא על קנין דאורייתא. אבל הקנין של מעמד שלשתן הוא בלא טעם וגם בע"כ אך עדיין קשה לנו לשון התוס' באמרם אף דלדברי ר"א ואמימר משמע דלא קנה אלא מדעתו אלא דבלאו הכי מפיק לי' מהאי טעמא. והלא לפי הנ"ל אף לר"א ואמימר הקנין של מעמד שלשתן הוא על בע"כ והם מדברים מקנין דאורייתא. אמנם יש דכונת התוס' כך הוא דאף דלכאורה משמע משמעות דברי ר"א ואמימר דקאי על הקנין של מעמד שלשתן שהוא מדעתו. אלא דבלאו הכי לא יכול להיות מעמד שלשתן מהאי לומר טעמא כי לזה אין צריכין מעמד שלשתן רק זה הוא טעם על קנין דאורייתא ודו"ק:

דף יד.

שם בגמ' אמר לי' רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בך וכו' הק' דברים הללו לא ניתנו לחזרה עיי"ש ברש"י ז"ל. ומקשה בגמ' הא אמר רב חדא זימנא וכו' ותירץ אי מההוא הו"א מתנה מרובה אבל מתנה מועטת לא ליבעי בפניו קמ"ל עכ"ל הגמרא, וקשה לכאורה הלא אפי' בשנתן לו במעמד שלשתן לא ידע הגמ' שום טעם והוא הלכתא בלא טעמא וא"כ היכי תיסיק לן אדעתן דבמתנה מועטת יקנה אף שלא בפניו ובאיזה סברא יש לחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת. ונראה לענ"ד ליישב דהנה באמת צריכין להבין מה זה דקאמר אם לא באפיה הי' יכול לחזור. הא אמר לו תן והוי כזכי ותיכף זכה עבורו ולא יכול לחזור. ואם נאמר דדוקא לשון תן הוי כזכי אבל לשון יהביה לא הוי כזכי. אבל זה אינו (א) כיון שהי' ברצונו ליתן על זה האופן שלא יוכל לחזור הי' לו לומר בלשון תן ולא הי' צריך למעמד שלשתן. (ב) דלעיל בסוגיא דתופס לבע"ח אמר ר"י כל האומר תנו כאומר זכי דמי והקשו בתוס' שם למ"ד דלא תיקנו מעמד שלשתן אלא בפקדון למה צריכין מעמד שלשתן ת"ל משום תן כזכי. וכאן בסוגיא דמעמד שלשתן הוכיחו התוס' למה הוצרכו מעמד שלשתן יאמר זכי. וזה מובן ששם דהקשו על ר"י משום תן כזכי אין כונתם להקשות דיאמר תני כמו דמקשו כאן יאמר זכי. דזה אינו דהלשון תיפוק לי' משום תן כזכי משמע שכונתם משום שאומר תנהו לפלוני ממילא קנה מחמת תן כזכי ואין הכונה שיאמר בפירוש תני רק כונתם שהוא הוא כאילו אמר תני כיון שאומר לו ליתן לחבירו וקנה ממילא משום תן כזכי. ואחר שתירץ ר"ת ז"ל דלא אמרינן תן כזכי רק כשמוסר לו מיד ליד ואומר תן אבל כשהדבר מופקד כבר בידו מקודם והשתא אומר לו תן לא הוי כזכי וממילא לא מוכח מזה על בע"כ. הוצרך התוס' לעשות כאן הוכחה שנית דהי' די אם יאמר זכי ומוכיח מזה דמעמד שלשתן הוא אף בע"כ, ואם נאמר לחלק בין לשון תני ובין לשון יהיבה לפלוני א"כ היאך שם הקושיא על ר"י תיפוק לי' הא אומר בלשונו תני כהנ"ל הלא יכול להיות דהקנין מעמד שלשתן הוא במקום דלא אמר בלשון תני רק יהביה קונה משום מעמד שלשתן. ואם להקשות למה לנו מעמד שלשתן יאמר תני א"כ אין להקשות דוקא על ר"י בלא ר"י נוכל ג"כ להקשות יאמר תני. וע"כ כונת קושיתם על ר"י לא שיאמר תני רק כיון שאומר לו ליתן לפלוני בודאי מוכרח הוא לומר באיזה לשון שיהא משמעות דבריו בלשון בני אדם ליתן וא"כ הוי כזכי ואינו צריך למעמד שלשתן.

וא"כ לפ"ז מוכח בפירוש שאין חילוק בין לשון תן ובין לשון יהביה לר"י הוי כזכי. וא"כ קשה להבין דברי רב במה שאמר אם לא הוה אמר באפיה יכול לחזור הא בלא באפיה ג"כ זכה תיכף מחמת תן כזכי. ונראה לי' ליישב דבאמת בכל לשונות נתינה הוי כזכי, רק דידוע שיטת ר"ת ז"ל דתן כזכי לא אמרינן במתנה מחמת שיוכל להיות שאין ברצונו שיזכה מיד כדי שלא לעכב אותו מלחזור. ומשום זה הוה אמינא לומר דדוקא במתנה מרובה אבל במתנה מועטת רצונו שיזכה מיד כי אין כדאי אצלו לחזור קמ"ל דאין חילוק. ואם נאמר כשאנו רואין שבמכוון נתן לו באופן שלא יהא ביכולתו לחזור הי' לו לומר זכי ולא הי' צריך למעמד שלשתן י"ל דלא רצה לומר זכי כי אפשר דאין הפקדן ביד הנפקד דאז לא יועיל זכי וגם רצה שיהי' בע"כ של הנפקד ודו"ק:

שם בגמרא הני גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מנייהו אמרי ליה יהבינהו ניהליה למרי ארעא באפי מרי ארעא וקנה מיניה לסוף אזיל עביד חושבנא בין דיליה לנפשיה לא פש גביה ולא מידי אתא לקמיה דרב נחמן א"ל מה איעביד לך חדא דאר"ה א"א ועוד הא קנו מינך א"ל רבא אטו האי מי קאמר לא יהבינא דליכא גבאי קאמר א"ל א"כ קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר עכ"ל הגמ'. ולכאורה קשה להבין כונת ר"נ הלא לפי הנראה טען בפירוש טעיתי כמבואר בגמרא וכי לא ידע ר"נ דקנין בטעות חוזר, ואף שבתוס' תירצו על רב נחמן דהוה סלקא אדעתי' שהוא חוזר בו עיי"ש. אבל לא זכיתי להבין דבריהם ז"ל מפני מה טעה ר"נ הלא הי' טוען בפירוש טעיתי כי אם לא הי' טוען כך לא הי' אמר רבא דהוי קנין בטעות. ונראה לענ"ד ליישב דבאמת הי' ידע ר"נ דטען טעיתי רק לא הוה ידע שמבורר בעדים רק הוא עצמו טוען כך. וידוע שטענת טעיתי במה שהודיתי הוא טענה גרועה שאינו נאמן אף במיגו כמו שמבואר בתוס' ובהר"ן ז"ל דהוי מיגו נגד עדים ואין מועיל לו טענה זו ולא נחשב רק חזרה בעלמא ומשום הכי פוסק רב נחמן דמחויב לשלם. וזהו כונת התוס' דר"נ חשב זאת לחזרה בעלמא וא"ל רבא דליכא גבאי קאמר בבירור גמור והוה קנין בטעות וחוזר וק"ל:

סוגיא דהולך כזכי

דף יד.

איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ושמואל אמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר לימא בהא קמיפלגי דמר סבר הולך כזכי דמי ומר סבר הולך לאו כזכי דמי לא דכ"ע הולך כזכי דמי והכא בהא קמיפלגי מר סבר לא אמרינן מיגו ומר סבר אמרינן מיגו עכ"ל הגמרא. ובתוס' שם ד"ה ומר סבר כתבו והשתא סבור שאותו טעם שאומר שמואל מתוך שחייב באחריותו חוזר לא עיקר טעם הוא עכ"ל. ולכאורה קשה להבין מאיזה טעם תפס הגמרא שזה הטעם המפורש בדברי שמואל לא עיקר טעם הוא. והראיות שמביא בתוס' מהלוקח יין מבין הכותים וכהנה רבות בודאי יש שם ג"כ איזה טעם על מה שתפס הגמ' מעיקרא דהטעם המפורש אינו עיקר טעם כמובן.

ונראה לי ליישב ולומר דהי' קשה להגמ' ממ"נ אם הם סוברים שניהם דהולך כזכי דמי ומן הדין לא יכול לחזור דהולך כזכי דמי ומן הדין לא יכול לחזור א"כ מהיכי תיתי נאמר דמתוך שחייב באחריות ידחה את הדין ויהא יכול לחזור אדרבא נימא איפכא שמתוך שלא יכול לחזור לא תהי' אחריות עליו. ואם נימא דשניהם סוברים הולך לאו כזכי דמי א"כ אמאי סובר רב דלא יכול לחזור הלא מן הדין אף בלא מתוך יכול לחזור. וחוץ מזה אם נאמר דעיקר פלוגתא הוא אם אמרינן מתוך אם לאו ועל חיוב אחריות שניהם שוין אז יהא קשה הלא על כל האופנים יש טעם נכון על דין החזרה אם הולך כזכי דמי הדין נותן שאינו יכול לחזור ואם הולך לאו כזכי דמי אז הדין נותן דיכול לחזור ויכול להיות הפלוגתא של מתוך וכו' על אחריות. ומשום הכי תפס הגמ' שלא עיקר הטעם הוא הסברא דמתוך וכו' רק עיקר הטעם שלהם תלוי אם הולך כזכי דמי, וממילא הפלוגתא הוא רק בחזרה כי החזרה תלוי אם הולך כזכי אם לאו ועל האחריות שניהם שוין בו דחייב באחריותו כמבואר ברש"י ז"ל משום שהמלוה לא צוהו למוסרם לזה. זה הי' ההוה אמינא של הגמ' שלא יכול להיות שכל עיקר הטעם יהי' מחמת מתוך וכו'. ומסיק הגמ' דכ"ע הולך כזכי דמי ומן הדין אינו יכול לחזור ואם נאמר סברת מתוך וכו' יכולים לומר משני צדדים או מאחריות לחזרה או מחזרה לאחריות ולכך ממילא לא אמרינן כלום וכל אחד עומד במקומו ובטעמו. כי יש טעם נכון לאחריות משום שהמלוה לא צוהו למוסרם לזה. ועל החזרה ג"כ יש טעם שאינו יכול לחזור כי הולך כזכי דמי. ושמואל סבר מחמת שחייב באחריות שהוא טעם חזק מוכרחין לומר אף שבכל מקום הולך כזכי דמי אבל כאן הסברא נותנת שלא הי' כונתו לזכי כי משום שעדיין אחריות עליו אין רצונו שיהי' עכוב לו מלחזור. והשתא מובן בטוב טעם סברת ההוה אמינא וסברת המסקנא ודו"ק:

שם בגמרא מקשה פקדון לימא לי' אין רצוני שיהא ביד אחר ולא הוי זכות ואמאי אינו חוזר ומתרץ כשהוחזק כפרן, והנה לפי הנראה קושית הגמ' ותירוצו הוא רק על פקדון דשייך לומר אין רצונו וכו' כי שאף דלא יהא לו שום הפסד ממון דאחריות הוא על המשלח מ"מ רצונו רק בהפקדונו דוקא אבל במלוה הניתן להוצאה והוא חייב לו מעות אחר מה הפסד יש לו ע"י שליח דאם יאנס בדרך אז האחריות על המשלח. ונמצא שבמעות אין חילוק בין הוחזק כפרן ללא הוחזק כפרן דתמיד אינו חוזר. אבל דברי התוס' תמוהין מאוד לכאורה דכתבו בד"ה לסוף וכו' משמע דבדין לא הי' יכולין לכופו להחזיר אף דלא הוחזקו כפרנים וכו' הלא שם מיירי במלוה כמפורש ברש"י ז"ל ובמלוה אין חילוק בין הוחזק כפרן ללא הוחזק דתמיד לא שייך הסברא שאין רצונו שיהי' ביד אחר. ועי' בדברי המהרש"א ז"ל שפירש לשיטת התוס' דקושית הגמ' לא קאי דוקא על פקדון לחוד רק אף על פקדון. וממילא התירוץ דהוחזק כפרן קאי באמת על שניהם ולפ"ז צדקו דברי התוס'. ועי' עוד שם במהרש"א ז"ל דבמלוה שייך יותר אין רצונו וכו' ומה שהזכירו בגמ' פקדון לימא לי' אין רצונו וכו' הפירוש הוא אף בפקדון כהנ"ל. אכן המהר"ם ז"ל פירש שקושית הגמ' הוא דוקא רק על פקדון אך שיטת התוס' הוא דאשרתא דסרבלא לא הי' חוב לשלם ממון. ולפ"ז נתיישבו דברי התוס' בפשיטות וק"ל:

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה