ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת בבא בתרא · דף קעב.
בגמרא אתמר ערב דכתובה ד"ה לא משתעבד קבלן דבע"ח ד"ה משתעבד קבלן דכתובה וערב דבע"ח פליגי מ"ס אי אית לי' נכסי ללוה משתעבד ואי לית לי' לא משתעבד וכו' פירש"י ז"ל דאי אית לי' ללוה נכסים בשעת הלואה סבר שלא יפסיד ומשתעבד ואי לית לי' ללוה ירא שיפסיד ולא משתעבד ופטומי מילי נינהו. ולכאורה הסברא הוא להיפך כמ"ש לקמן בענין אסמכתא ושם פירש"י ז"ל כי סומך ובוטח בלבו שהלוה יפרענו ואולי הי' יודע שהלוה לא יפרע לא הי' נכנס בערבות. נמצא לפ"ז דהסברא הוא להיפך דאם יש ללוה נכסים יוכל להיות שהוא בוטח שהלוה בעצמו יפרענו. אבל אם אין נכסים ללוה ומ"מ הוא נכנס בערבות יוכל להיות שהוא ברצון גמור כמובן. ונראה ליישב דהנה דבתחלה כשתפס הגמרא דערבות הוא בגדר אסמכתא כמו"ש בגמ' שם אז הי' הסברא נותנת כפירוש רש"י ז"ל לקמן דכשיש ללוה נכסים הוא בגדר אסמכתא ואם לאו אינו בגדר אסמכתא. אבל לפי המסקנא דאר"א שאינו אסמכתא משום דבההוא הנאה דקא מהימן לי' משעבד נפשי' אז הסברא עתה להיפך. דאם יש ללוה נכסים ולא נפל מורא עליו דבטח יצטרך לשלם. אז אף אם יש חלק אחד ממאה שיוכל לבוא לידי הפסד מ"מ מחמת זו הנאה דקא מהימן לי' משתעבד עצמו דזהו רק חלק אחד מן מאה שיבוא לכך. אבל כשאין נכסים ללוה עומד בדעתו שבודאי יפול עליו לשלם אז מחמת הנאה זו לא משתעבד עצמו דרק פטומי מילי נינהו. והשתא מובן בטוב טעם סברא הגמרא דהכא שהוא להיפך משם ודו"ק: