ברכת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
או"ח · סימן קצ
(מג"א סק"ג) ונ"ל דאם טעה ובירך [אחרי'] א"צ לברך בתחלה וכו', וז"א, דהא ואמרי' משתי וגריס בהדדי אי אפשר, הפי' הוא כיון דבהמ"ז הוי מעשה סילוק סעודה לכך הוי הפסק, וא"כ כאן כיון שבירך ברכה א' מעין ג' הוי מעשה סילוק שתי', והוי הפסק וצריך לחזור ולברך:
(שם סק"ד) והספק דיש לדמותו לאכילה או נאמר כיון דקיי"ל ושבעת זו שתי' וכו' והמה דברי תוס' והרא"ש בהא דאמרי' [ברכות מ"ט א'] עד כמה מזמנין ר"מ אומר עד כזית וכו' והקשו דאמרי' בש"ס דיומא [ע"ט ב'] דביצה גדולה מכותבת דאי ס"ד כותבת גדולה מביצה השתא בביצה משבע שבע, מיתבא דעתי' מיבעיא, אלא ודאי דביצה גדולה מכותבת, ולפ"ז מאי נסתפקו תוס' ורא"ש ומחבר אי שביעה דשתי' היא בכזית או לא, הא לענין יוה"כ שיעור דשתי' לחייב עליו הוא מלא לוגמיו דהוא ביצה ומחצה דהוי יותר מכזית, ולפ"ז עכצ"ל דשיעור שביעה דשתי' יותר מכזית דאל"כ קשה אמאי אינו חייב ביוה"כ עד שישתה מלא לוגמיו וגבי יוה"כ אפי' לא שתה כשיעור שביעה נמי חייב עליו:
ונראה לתרץ דהרשב"א הקשה בש"ס דיומא, מה הוכיח הש"ס דילמא לעולם כותבת [גדולה] מביצה והא דצריך ביוה"כ כותבת דהשתא בביצה משבע שבע וכו' י"ל דבאמת כביצה לא שבע דהא ביצה אינה רק דרבנן דמה"ת בעי שיהא שבע לגמרי וא"כ ביוה"כ אינו חייב כרת עד שיאכל כותבת, ורוצה הרשב"א להוכיח מהא דשיעור ביצה הוא ד"ת, רק לדידן דקיי"ל דאינו אלא מדרבנן קו' הרשב"א במק"ע, וצ"ל דודאי חכמים לא תקנו שיעור שביעה דביצה אי לא הוה בעולם אדם שבע משיעור זה דחייב מד"ת לברך עליו, דכל חד לפום שביעתו חייב לברך רק דחכמים חששו כיון דאינו חייב לברך בהמ"ז ד"ת, עד שיהא שבת לגמרי, א"כ יהי' הדבר מסור לכל עמוד על כפנא אם הוא שבע אם לאו, לכך תקנו שיעור ביצה שזהו שביעה לאדם קטן דשבע משיעור זה דחייב מד"ת לברך עליו בהמ"ז והשוו מדתן לכל אדם שיברך בשיעור זה שהוא דבר השוה לכל נפש, ולפ"ז הוכיח הש"ס שפיר דביצה יתירה מכותבת דאל"כ קשה שהרי מד"ת חייב אדם קטן בבהמ"ז כששבע (מביצה) [מכביצה] וא"כ אי אמרת כותבת יתירה מביצה למה תקנו רבנן כותבת לחייב עלי' ביוה"כ לכל אדם (א"כ מאן שבע) (הא איכא מאן דשבע] בפחות מכותבת דהיי' בכביצה, וליחייב עלי' ביוה"כ כיון דשבע ממנו דודאי אין סברא לומר דכי שבע לא ליחייב ולמה תקנו רבנן לכל אדם בכותבת, והוכיח הש"ס שפיר דע"כ ביצה יתירה מכותבת וכ"ז שייך לומר [דוקא] באכילה דשיעורה בכותבת והוא שוה לכל אדם בין גדול ובין קטן, אבל בשתי', שהיא כמלא לוגמיו דהיינו גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו [כמ"ש תוס' יומא פ', ופסחים, ק"ז ע"ש], ולפ"ז י"ל דשיעור שביעה דשתי' הוא בכזית וא"ל [א"כ למה יהא צריך ביוה"כ כמלא לוגמיו הא על כזית הוא מחויב דהוא שיעור שביעה, ז"א דודאי על אדם גדול לק"מ כיון דשיעור כזית אינו רק דרבנן ובאמת מד"ת אינו חייב עד רביעית רק דרבנן עד כזית, וגבי יוה"כ צריך להיות מלא לוגמיו, וליכא (למימר) [לאקשויי] גבי קטן דשבע בכזית למה תקנו רבנן מלא לוגמיו דיתירה היא מכזית, זה אינו דגבי קטן (כהאי) [כי האי] באמת מלא לוגמיו קטן הוא מכזית, ולא שבע מהאי מלא לוגמיו ולק"מ:
ובזה יש להבין תירוצם דסיימו התם [ביומא ע"ט בד"ה ולא וכו'] וז"ל, ומיהו לא דמי שביעה דאכילה לשביעה דשתי' וכו' (דבכל) [דכל] הני שיעורין דרבנן נינהו עכ"ל, ולכאורה אין מובן לדבריהם, אבל בהנ"ל ניחא והכי כוונת דבריהם ומיהו לא דמיא שביעה דאכילה וכו', אך לכאורה יקשה הא פ"כ מוכח דשביעה דשתי' יתירה מכביצה כקו' הנ"ל להכי נקטו וסיימו דכל הני שיעורין דרבנן נינהו וכו' דאי קשה קושית הרשב"א הנ"ל וצ"ל ע"כ תירוץ הנ"ל, וא"כ תו לק"מ ודו"ק כי נכון הוא:
(ש"ע ס"ג) כמלא לוגמיו שהיא רוב רביעית וכו', הוא ממה דאמרינן בגמ' [יומא פ', פסחי' ק"ז] מלא לוגמיו רביעית, כמלא לוגמיו פחות מרביעית, וכתב הר"ן כמלא לוגמיו לא איתפרש שיעורא, ורבים מהפוסקים רוצים להוכיח שהוא רוב רביעית דאי' בפ' ע"פ [דף ק"ז] השותה צריך שישתה רוב הכוס, ואיתא כוס של ברכה צריך שישתה כמלא לוגמיו וכוס של ברכה הוא רביעית, וא"כ עכצ"ל דמלא לוגמיו אינו יותר מרוב רביעית דא"א שיהא יותר מרוב רביעית מאי קאמר השותה צריך שישתה רוב הכוס היינו רוב רביעית הא צריך שישתה יותר דהיינו כמלא לוגמיו, אע"כ צ"ל דכמלא לוגמיו אינו יותר מרוב רביעית, והנה כ"ז אי אמרת דאם הכוס יותר מרביעית א"צ לשתות רק רוב רביעית, וא"כ ע"כ הא דקאמר צריך לשתות רוב הכוס היינו רוב רביעית, ומוכח שפיר דכמלא לוגמיו אינו יותר מרוב רביעית, אבל א"א כשיטת הרי"ף דאם הכום גדול אפי' כמה רביעיות צריך לשתות רוב הכוס א"כ לא מוכח מידי, די"ל דמלא לוגמיו הוי יותר מרוב רביעית, ואי הוה הכוס גדול רק רביעית לא סגי ברוב רביעית, רק צריך כמלא לוגמיו שהוא גדול מרוב רביעית, והא דקאמר צריך שישתה רוב הכוס מיירי בכוס גדול שיש בו כמה רביעיות, וא"כ רוב שלו יותר מכמלא לוגמיו, והר"ן דלא אתפרש [לי'] שיעורא ס"ל כהרי"ף, א"כ מהא דצריך שישתה רוב הכוס לא מוכח מידי, אבל המחבר ס"ל דאם הכוס גדול וכו' א"צ לשתות רוב הכוס רק רוב רביעית, א"כ שפיר מוכח מהא דשותה דצריך לשתות רוב הכוס דכמלא לוגמיו לא יותר מרוב הכוס:
ובדברים האלו יש לתרץ דברי האגור שכתב וז"ל, נראה שיש להחמיר אפילו ישתה פחות ממלא לוגמיו, והוא שישתה ד' חומשי ביצה שהוא רוב רביעית, ודבריו תמוהין דהא מלא לוגמיו היינו ד' חומשי ביצה, אבל לדברינו אתי שפיר דהאגור סבירא לי' כהרי"ף והר"ן דמלא לוגמיו הוי יותר מרוב רביעית, וק"ל:
והקשה הט"ז בסק"ג וז"ל, וק"ל במ"ש הטור סי' תע"ב וכו' ובסימן ת"פ כתב וכו', ונראה דמסי' תר"ב לק"מ דהתם מיירי לענין יוה"כ דשם צריך לשתות מלא לוגמיו בב"א להתחייב כרת, ואי שהה יותר מכדי שתיית רביעית אין מצטרפות למיחשב כחדא שתי', אבל הכא לענין ברכה דטעמא הוא לענין שתי' בכדי שביעה ואי שבע אף ששהה בינתיים חייב לברך, אבל אי קשיא הא קשיא כיון דקיי"ל דצריך לברך על כל כוס וכוס מד' כוסות, וא"כ ל"ש אהדדי, והאיך מצטרפין הכוס האחרון לשלפניו דכמו דלענין ברכה אמרי' דאגדתא והילולא הוי הפסק ה"ה נימא לענין ברכה דהא דאמרי' שינוי מקום הוי הפסק היינו לענין ברכה ראשונה אבל לענין ברכה אחרונה אף דשינוי מקום הוי הפסק מצטרפין האכילות דשני מקומות אהדדי ומפטרינהו בבהמ"ז, א"כ ה"נ לענין כוס אחרון של ד' כוסות אף דלענין ברכה ראשונה הי' אגדתא והילולא הפסק, לענין ברכה אחרונה מצטרפין שני כוסות יחד: