ברכת המים· רבי יחיאל מיכל טימר
נוסח הגט ונקודתו. · רמג
ודווקא אם נראה לו ספק פסל הוא דיש חרם שלא להוציא לעז מכאן ואילך אבל אם נראה לו ודאי פסול אע"ג דלאו שפיר עביד במה שלא הודיע מיד מ"מ אין החרם חל אלא אדרבה מחויב הוא להודיע סברתו להרב שמידוד הגט ולשאר גדולים ואפילו נראה לו ספק דווקא אם היה אצל נתינת הגט והיה יכול לאומרו אז יש חרם הנזכ' אבל אם לא היה אצל נתינתו ונודע לו אח"כ ספק פסול מחויב הוא להודיע סברתו אפילו אם היה בעיר והיה יכול ללכת שם מיהו כשאינו הראה לו אלא ספק פסול לא יוציא לעז לומר שהוא ודאי פסול וכן אפילו אם נראה לו ודאי פסול לא יוציא קול שהוא פסול ודאי אלא יש לו להודיע סברתו להגדולים בדרך שאלה ואפילו אם היה אצל נתינתו דוקא אם נולד לו אז פסול או ספק פסול ושתק הוא דיש חרם הנזכ' אבל אם לא נולד לו אז כלום ואח"כ שם אל לבו ונולד לו פסול או ספק פסול מחויב היא להודיע סברתו כנ"ל מיחו דווקא אם עדיין לא נישאת אבל אם נישאת אפילו אם אין לה בנים אם נולד לו אן ספק פסל יש חרם הנזכ' אבל אם נולד לו אז ודאי פסול אפילו אם יש לה בנים מחויב הוא להודיע סברתו כנ"ל. ודווקא וכו' כן נראה מדברי הד"מ סי' קנ"ד שהביא מ"ש מהרי"ק שורש ל"ז לפי הנלענ"ד לא תיקון ר"ת אלא בדרך הוצאות לעז במלתא דלא פסיקא או שבא לקנתר ולפגום ואומר שהגט פסול אבל ת"ח שרואה בגט פסול פשיטא ופשיטא דבזה לא דבר ר"ת דאדרבא מחויב לשאול על זה מפי הגדולים כדי לאפרושי מאיסורא עכ"ל וכתב עליו הד"מ וצ"ע בפסקי מהרא"י סי' מ"ו דמשמע דחולק על מהרי"ק וע"ש ועכ"פ מי שהיה אצל נתינת הגט חייב לאמור מיד אם יש לו חשש ספק בדבר ולא להמתין ולהוציא לעז ולזה נהגו קדמונינו ז"ל בחרם זה עכ"ל, ומשמע דמ"ש אם יש לו חשש ספק כתב בדקדוק לענין דחייב לאמר מיד בדרך רבותא לומר לא מבעיא אם נראה לו פסול ודאי אלא אפי' אם יש לו חשש ספק וכו' וגם דקדק לכתוב כן לענין מ"ש אח"כ ולא להמתין ולהוציא לעז וכו' לומר דוקא בכה"ג הוא דחל החרם שלא להוציא לעז אח"כ דאין ראוי לדקדק אחריו מספק מאחר דשתק תחלה שלא כדין אבל אם נראה לו פסול ודאי אע"פי שלא נהג כהוגן במה שלא אמר מיד ועבר על החרם מ"מ מחויב הוא לשאול מפי הגדולים ולהודיע להם סברתו כדי לאפרושי מאי סורא דאטו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ומ"ש ואפי' אם נראה וכו' ג"ז למדתי ממה שכתב הד"מ מי שהיה אצל נתינת הגט וכו' דמשמע דוקא במי שהיה אצל נתינת הגט אינו רשאי להוציא לעז אח"כ אם יש חשש ספק אבל אם לא היה אצל נתינתו אפי' אם יש לו חשש ספק בדבר מחויב הוא לשאול מפי הגדולים ואע"ג דלכאורה לא משמע כן מדברי מהרי"ק אבל ת"ח שרואה בגט אחד פסול וכו' מ"מ ודאי לאו דווקא כתב פסול אלא אפי' ספק פסול כדמשמע ממ"ש קודם לכן דמיירי משניהם שהרי כתב אלא בדרך הוצאות לעז במלתא דלא פסיקא או שבא לקנתר ומשמע דר"ל דלא פסיקא ליה לפסול אלא שיש לו חשש ספק פסול והוא מוציא לעז עליו לומר שהוא פסול ודאי או אפי' אם כראה לו שהוא פסול ודאי אלא שבא לקנתר ולפגום ולהוציא קול שהוא פסול ואיני מודיע לגדולים דרך שאלה גם על זה חל החרם משום דאפשר שהוא טועה והגדולים יסתרו דבריהם אבל ת"ח שרואה בגט אפי' ספק פסול מחויב הוא לשאול וכו' ומ"ש אפי' אם היו בעיר וכו' כן משמע ג"כ מדברי הד"מ הנזכר וכתבתי זה לאפוקי ממ"ש מ"ו מהר"מ מלובלין בתשו' סי' קכ"ג בשם רמ"י שכתוב בתשו' דהחרים ר"ת גם על מי שהיה בעיר בעת כתיבת ונתינת הגט והיה יכול ללכת שם ואחר הנתינה יאמר אלמלא הייתי שם הייתי מערער שלא ליתנו מפני הריעותא שאני רועה עכשיו ומשמע דר"ל אפי' אינו אומר דרך קנטור ופגם רק שמודיע לגדולים אחרים שנראה לו בו פסול ובעובדא דהתם דמייתי עליו דברי רמ"י ולא נהירא דודאי אין כל אדם מחויב להיות אצל נתינת הגט ובפרט ממי שהוא ת"ח אין זה כבודו, ומ"ש מיהו כשאינו וכו' כבר נתבאר ומ"ש ואפי' אם היה אצל נתינתו וכו' ג"ז למדתי ממשמעות דברי הד"מ הנז' ומלתא דמסתבר הוא, מאחר דמה ששתק מתחלה לא היה במרד ובמעל, ומ"ש מיהו דוקא וכו' זה כתבתי מסברא שכן נראה לענ"ד