ברכת הזבח על כריתות· רבי אהרן שמואל קאידנוור
דף כא:
חדושים
גמ' לאפוקי מת כו' משום דבטלה כו' וז"ל הרמב"ם שם דין י"ז פחות מכזית מת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלים הכל צריך מחשבה דבטל כו' והשיג עליו הר"א ז"ל מגמ' דכריתות נראה שאפי' חשב עליו אינו משלים דבטלה כו'. וכתב הכ"מ ואני אומר שאין זה מוכרח ויש מקום לפי' רבינו. עכ"ל. ויש לתמוה מה מקום מצא דהא לדבריו ע"כ יש לו טומאה קלה ואנן אמרינן אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה כו'. ולענ"ד נראה שאין מקום לפירושו. ודו"ק:
רש"י ד"ה אמר מר כו' דהא עוף נמי כו' (אלא כמ"ש רש"י לעיל דאינו מטמא אדם לטמא בגדים וק"ל):
בא"ד טומאה חמורה. הס"ד:
תוספות ד"ה דכוותה גבי דם כו' ודכוותה דם שעל הדג דמותר אפי' פי' כו' משום שהוא נודע כו'. (ור"ל או דמה יש לחלק באופן זה דדם שבין השינים שרי מטעם דנודע שבא משם וה"ה בדם שזב מאצבע ורואים שבא מאצבע שרי אבל בדם דגים במכונס איכא מראית עין ואסור וק"ל) ותי' ר' ברוך כו' מי אסור פי' אי אמרת בשלמא דדם דגים שרי כו' ומשני אלא כו' קשקשין כו' וניחא כו' כצ"ל ור"ל והרבותא בדגים הוא ההיתר במכונס משא"כ באדם לא אשכחן היתר במכונס ודוק כי דברי הרב המה חריפים ונכונים:
ד"ה כי קתני כו' ולא גרסי' כי כו' וי"ל דאיכא לאוקמי בלב עוף אבל ברייתא ליכא לאוקמי בעוף שהרי קתני הרי אלו בל"ת כצ"ל. ור"ל ובעוף אינו עובר ואינו לוקה כמ"ש לעיל. וק"ל:
הגהות
גמ' דטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אמר מר יצא דם דגים כו' והשאר מוחק רש"י:
אמר רב דם שרצים כו' (מיימוני פ"ב מה' מ"א)
דם דגים שכנסו כו' (מיימוני פ"ו מה' מאכלות אסורות):
רש"י ד"ה לאפוקי מת כו' לעיל יצאו מהלכי כו' הד"א:
ד"ה א"ה כו' טומאה חמורה הכשר נמי ניבעי הס"ד:
ד"ה לאפוקי כו' לעיל מהלכי כו' בבצק טומאה כו' כצ"ל:
ד"ה חיה ועוף כו' הפרה א' השור כו' כיו"ב הד"א הס"ד:
ד"ה דם שעל כו' ואינו חושש ולא ככונסו דמי כצ"ל והס"ד:
ד"ה דאין בו בדם כו' כצ"ל:
ד"ה מצות פרוש כו' אפי' מצות פרישה בעלמא כצ"ל:
תוספות ד"ה רב חנניא כו' דדוחק הוא לומר כו' דה"נ מצי למימר עתה כיון דאי לא מחופה כו' ולא רצה לתרץ כדר' חייא אלא משני השתא נמי כו' וטומאה קלה בתרי דוכתי טומאה חמורה כו' במשא וקלה במגע והא כו' כצ"ל נ"ל ודו"ק:
בד"ה דכוותה גבי דם כו' רק בכינסו ובלא קשקשין. הס"ד:
ד"ה מיתיבי כו' אבל כרת ליכא. הס"ד:
ד"ה לא קרעו כו':