ברכת הזבח על כריתות· רבי אהרן שמואל קאידנוור
דף יב.
חדושים
גמ' משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים כו' והא דאמרינן במתני' דאמרו לו מה אם ירצה כו' והיינו משום מיגו לדבריו דר"מ קאמרו אבל לדידהו מהימן אפי' בלא מיגו ולזה כיוונו התוס' רפ"ק דב"מ (ד' ג' ע"ב) אלא דיש להגיה שם בדבריהם כדאיתא פ' אמרו לו ולא כדתנן וזה ברור וכך פי' הריטב"א בחידושי ב"מ והרב מהרש"א בב"מ שם לא הרגיש במ"ש ודוחק עצמו בביאור דבריהם וליתא והדברים ברורים כמ"ש וק"ל:
רש"י ד"ה וקפריך התלמוד [הש"ס] כו' אמר רבינא כו' ואכחשינהו בין באכילה כו' עכ"ל. נראה דכוונת רש"י בגירסא ובלשון זה הוא דכשאומר לא נטמאתי איירי ג"כ שהכחישם בפירוש ג"כ שלא אכל בקדשים ולא נגע בהם וא"כ הכחישן בג' דברים וא"כ אי הדר מתרץ ואומר כוונתו הי' שלא עמדתי אתמול בטומאה וטבלתי ולא הכחיש שנית אאכילה ונגיעה בקדשים שהי' בטהרה הוי כאילו הודה לדבריהם בקרבן אף שטבל מ"מ קודם הטבילה אכל ונגע בקדשים בטומאה כיון שאינו מכחישם בפירוש עתה דלשון לא עמדתי בטומאה אינו כהכחשה להדיא אאכילה ונגיעה אלא אעמידת טומאה לחוד וא"כ תו לא מהימנינן לי' כלל וכאלו הודה להדיא שאכל ונגע בטומאה שאח"כ טבל וחייב בקרבן וללשון הב' לגירסת ש"ס שלנו פירוש דבמה שאמר לא עמדתי בטומאה כוונתו להכחישם ולמפטר עצמו מקרבן שלא אכל בטומאה אבל בנגיעה מודה להם דליכא קרבן וכאלו מודה להם שנגע בקדשים בטומאה וכיון דהודה לעדים במקצת הוי כמיגו במקום עדים וכאלו אתכחיש בכל דבריו. וצריך להגיה בלשון רש"י וכצ"ל ואתכחיש בדיבורי' קמא בטומאת מגע. והס"ד: ד"ה בטומאה. ונגע בטהרות כצ"ל. ודו"ק. אבל שיטת התוס' הוא דאתכחיש בנגיעה הוא נגיעה בטומאת שרץ אלא שלא אכל בטומאה ולא נוכל לתרץ דיבורי' במה שאמר לא עמדתי אלא טבלתי דכשאמר תחלה לא נטמאתי משמע שלא נגע כלל ואח"כ אומר שלא עמדתי אלא טבלתי ומודה שנגע בטומאה וטבל. ודו"ק:
תוספות ד"ה או דילמא כו' כדאמרינן גבי ההיא הביא לי כו' (קידושין ד' נ' ע"א) מן הדלוסקמא והביא לו אע"פ כו' דאימא מתכוין לטובה שאינו רוצה כו' (אבל מטעם מיגו לא מהימן למשוי נפשא רשיעא אלא דוקא כשהאמת הוא כן. ק"ל):
ד"ה ומודים חכמים כו' לא מודו דפטור כו' דטעמייהו דרבנן דפליגי עלי' דר"מ כו' היינו ר' יהודא טעמי' כו' על עצמו ודחי רבינא כו' ישנה וקאמרי רבנן כו' דלא חשבי רבנן דמיתריץ (אבל ר"י ס"ל דהוא מיגו ויכול לתרץ כוונתו לא עמדתי בטומאה. ק"ל) דיבורי' כו' דר"ל לא עמדתי בטומאתי כו' מצינן למיתרץ דיבורי' שר"ל לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי תחלה אבל כשאומר לא נטמאתי כבר איתכחיש לי' מיגו קמא כו' להא דפ"ק דב"מ דקאמר לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו וקאמר ק"ו ומה פיו כו' היינו כשאין עדים מכחישים עכ"ל. כצ"ל והד"א. ור"ל ובע"כ ההיא סוגיא קאי אליבא דהאי לישנא דס"ל דאדם נאמן על עצמו א"כ פיו נאמן אפי' בעדים מכחישים בין לקולא בין לחומרא. ודו"ק וע"ש בתוס':
הגהות
גמ' איבעיא להו מ"ט דרבנן כו' (מיימוני פי"א מה' שגגות):
לעולם טעמא דרבנן כו' והכי קתני מתוך שאם רצה לומר לא עמדתי בטומאתי פטור הלכך כו' אבל בטומאה לא מודו ליה במאי כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה מודים חכמים כו' (ושייך לעיל בדברי המקשן) לא מודו ליה. הס"ד:
ד"ה אדם כו' להתכפר נגד קונו כצ"ל. מצאתי מוגה:
ד"ה מיגו דאי כו' אלא מזיד הס"ד:
ד"ה טומאה חדשה כו' בהקומץ רבה מחוסר כו' ואי הוה אמר להו כו' דביאת מקדש הוי שוגג כצ"ל והד"א והס"ד:
ד"ה א"ה כו' ותרתי ל"ל. הס"ד:
ד"ה אכלתי חלב כו' אחריתי לא עמדתי בטומאתי. הס"ד:
ד"ה מודים חכמים כו' נכנסת שוגג למקדש כו' כצ"ל:
ד"ה וכגון דאמרו לו לא מאכילה דאית כו' מגע הס"ד וכצ"ל:
ד"ה לישנא אחרינא מודים חכמים כו'. כצ"ל נ"ל:
תוספות ד"ה ומודים חכמים כו' (ע"ב) מפומיה ובעדים כו' כצ"ל: