ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק שני · קו
שם בתוס' ד"ה ימים ויש מי שרוצין לומר דיחיד האומר הלל בימים שאין גומרין שאין לו לברך ומיהו השר מקוצי הי' אומר מכיון שרצה לחייב עצמו מברך ואין זה ברכה לבטלה מידי דהוה אלולב ואתפילין דהני נשי מברכות אע"ג שאין חייבות עכ"ל (א) עיין תוס' ר"ה ל"ג ע"א ד"ה הא שהאריכו הרבה בענין זה להוכיח דאשה יכולה לברך על מעשהז"ג כיון דקיי"ל כר' יוסי דנשים סומכות רשות וה"ה דמצי לקיים מעשהז"ג ולברך עליהן, ובתוך דבריהם כתבו דמשום מברך ברכה שא"צ דקעבר משום ל"ה ליכא בזה כיון דהך דרשה דהמברך ברכה שא"צ עובר משום ל"ת ל"ה רק אסמכתא בעלמא וברכה שא"צ אינה אסורה רק מדרבנן עיי"ש, ומשמע מדברי התוס' דע"כ אין האשה רשאה לברך על מעשהז"ג רק אם כאמר דברכה שא"צ אסורה רק מדרבנן דאז י"ל דבכה"ג לא גזרו רבנן אבל אם נאמר דיש איסור תורה בברכה שא"צ (כי יש דס"ל כן) והדרשה שדרשו לקמן בברכות ל"ג דיש בזה משום לתא דלא תשא היא דרשה גמורה אז אף אם נאמר דנשים סומכות רשות ג"כ אינן רשאות לברך על מעשהז"ג ועיין ברמב"ם פ"ג מה' ציצית ה"ט שכתב דנשים רשאות לקיים מעשהז"ג אבל אין מברכות עליהן עיי"ש וזה תמוה דאם ס"ל להרמב"ם דמותרות לקיים מעשהז"ג ע"כ דס"ל כמ"ד דנשים סומכות רשות א"כ אמאי אין מברכות ג"כ הרי אם נשים סומכות רשות ה"ה דמברכות וכמ"ש התוס' בר"ה שהבאנו, ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם בזה לטעמי' דס"ל דבברכה שא"צ יש איסור תורה כמ"ש המג"א בסי' רט"ו ס"ק ו' ולכן ס"ל דאסורות לברך וכמ"ש. והנה זה כמה אשר הרהרתי די"ל דד"ז אי ברכה שא"צ אסורה מה"ת או רק מדרבנן, תליא בפלוגתא דאביי ורבא בשבת כ"ג לענין אי מברכין על ספק דרבנן או לא דאביי יסבור דמה"ת אסור לברך ברכה שא"צ ולכן ס"ל דרק על ודאי דדבריהם מברכין אבל בספק דרבנן אין לנו להכניס עצמנו בחשש איסור תורה שיש במברך ברכה שא"צ וע"כ אין מברכין עניו, אולם רבא יסבור דכל עיקר האיסור שיש בברכה לבטלה ל"ה רק מדרבנן ולכן אפי' בספק דדבריהם אין חוששין לו וע"כ ס"ל דמברכין גם על ספק דרבנן (ומה"ט י"ל פסק גם הרמב"ם בפ"ג מה' חנוכה דספק דדבריהם ל"ב ברכה כאביי והראב"ד תמה עליו אמאי לא פסק כרבא דהילכתא כוותי' כידוע, דהרמב"ם לטעמי' דמה"ת אסור לברך ברכת שא"צ כנ"ל ולכן ס"ל ג"כ דבספק דדבריהם אין לנו לכנוס בחשש איסור תורה שיש בברכה שא"צ כאביי) ונמצא לפ"ז דגם הדין הנ"ל אי נשים מברכות על מעשהז"ג תליא במחלוקת של אביי ורבא הנ"ל דלרבא דס"ל דבברכה שא"צ ליכא רק איסור דרבנן אה"נ דמברכות, אבל לאביי דס"ל דמה"ת אסור לברך ברכה שא"צ אין הנשים רשאות לברך על מעשהז"ג וכמ"ש ודוק:
ב וראיתי בספר עצי ארזים אה"ע סי' ג' שהעיר ע"ד התוס' הנ"ל שכתבו דאשה יכולה לברך על מ"ע שהז"ג, מהא דאיתא בשבת קי"ח ע"ב דאמר ר' יוסי דמימיו לא עבר ע"ד חבירו יודע הוא בעצמו שאינו כהן ועכ"ז אם אמרו לו חביריו שיעלה לדוכן הי' עולה וכתבו בתוס' שם ד"ה אילו דלא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה עיי"ש וכל הפוסקים הרעישו בזה דבכתובות כ"ד ע"ב מבואר להדיא דנשיאות כפים לזר הוה באיסור עשה ופירש"י שם דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ואיך כתבו התוס' שלא ידעו כלל מה איסור יש בזר הנושא את כפיו, ותי' במג"א רס"י קכ"ח דבש"ס דכתובות קאי לר' יהודה (דאליבא דידי' דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין קא מבעי' לי' להש"ס שם אי מעלין גם מנשיאות כפים) ור' יהודה לטעמי' דס"ל דנשים אין סומכות רשות כמבואר בעירובין צ"ו ע"ב וה"ה דלדידי' גם זר אסור לישא את כפיו כיון דהמצוה נאמרה רק לכהנים אסור לזר לעשותה אבל לר' יוסי דס"ל בעירובין שם דנשים סומכות רשות ה"ה דלדידי' גם בזר אין איסור שישא את כפיו דהתורה לא אמרה רק שאינו מחויב לישא את כפיו (כמו נשים שאינן מחויבות במעשהז"ג) אבל אם רוצה אה"נ דהרשות בידו וע"כ שפיר כתבו התוס' דלא ידע ר"י לשטת ר' יוסי מה איסור יש בזר הנושא את כפיו וא"כ מה הרבותא שסיפר שלא הי' עובר ע"ד חביריו והי' עולה לדוכן הרי לשטתו ליכא איסור כלל בזה וכתבו התוס' אם לא משום ברכה לבטלה היינו דהרבותא היא שהי' מברך כדי לעשות רצון חביריו אף שהי' מברך ברכה לבטלה ותמה בעצי ארזים שם דאם ס"ל לר"י דליכא איסור בזר הנושא את כפיו משום דאזיל לטעמי' דנשים סומכות רשות א"כ גם משום ברכה לבטלה ליכא בזה כמ"ש התוס' המובא למעלה בדברינו דלמ"ד דנשים סומכות רשות ה"ה דמותרות לברך ג"כ והדרא קו' התוס' לדוכתא מה איסור יש בזר הנושא את כפיו לר' יוסי עד שסיפר לחידוש שהי' נושא את כפיו אם חביריו הי' אומרים לו שיעשה כן והיא קושיא גדולה. ולדברינו למעלה נאמר דאם אמנם התוס' כתבו כן דאם ס"ל דנשים סומכות רשות מותרות הנשים לברך על מעשהז"ג זה דוקא אם נאמר דברכה שא"צ אינה אסורה רק מדרבנן אבל אם נאמר דמה"ת אסור לברך ברכה שא"צ ל"ל הכי והנה אנן קיי"ל דברכה שא"צ אינה אסורה רק מדרבנן לכן שפיר כתבו התוס' כיון דקיי"ל ג"כ דנשים סומכות רשות לכן מותרות הנשים לברך, וזה ניחא לדידן, אבל ר' יוסי כשהוא לעצמו נהי דידענו בי' דס"ל דנשים סומכות רשות אבל מאן יאמר לן דס"ל ג"כ דברכה שא"צ אסורה רק מדרבנן דילמא ס"ל דמה"ת אסור לברך ברכה שא"צ ואם נאמר כן גם הנשים אינן רשאות לברך על מעשהז"ג לדידי' דמצד מה דס"ל דנשים סומכות רשות לא ידענו רק שרשאות לעשות המצוה אבל לא שיברכו עלי', וממילא גם בזר הנושא את כפי' לא הותר לדידי' רק עיקר הנ"כ אבל לא שיברך וכיון שכן שפיר כתבו התוס' כדי שלא יקשה על ר"י מה סיפר שהי' נושא את כפיו הרי לדידי' ליכא איסור בזה כיון דס"ל דנשים סומכות רשות די"ל דכונתו על הברכה לבטלה שהי' עושה, כיון דאין לנו ראי' דס"ל דברכה שא"צ ל"ה רק מדרבנן הרשות בידינו לאמר דס"ל דהוה מה"ת כדי שיעלו דבריו יפה. ובזה יש לישב ג"כ מה דתמי' עוד טובא ע"ד המג"א הנ"ל שכ' דלמאן דס"ל דנשים סומכות רשות ליכא איסור בנשיאות כפים לזר והרי ר"ש ס"ל ג"כ דנשים סומכות רשות כדאיתא בעירובין ובר"ה שם ואפי"ה ס"ל דנ"כ אסור בזרים כדמוכח מדבריו בש"ס דמנחות י"ח ע"ב שחשיב נ"כ בין הט"ו עבודות שנמסרו רק לבני אהרן ולא לזר ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצוקלה"ה חיו"ד ח"ר סי' קס"ו אות ז' שהביא בשם מר אבא הגאון שליט"א שתמה כן ועיין בנובי"ק חאו"ח סי' ו' מ"ש בזה ולהנ"ל י"ל דר"ש יסבור ג"כ דברכה שא"צ אסורה מה"ת ולכן אף אם ס"ל דנשים סומכות רשות ג"כ אינן רשאות לברך וה"ה בנ"כ בזר י"ל דלשטת ר"ש אם אמנם דמצד עיקר הנ"כ אין איסור לדידי' אבל מודה דאסור לזר לברך ולכן שפיר חשיב נ"כ בין העבודות המסורות רק לכהנים ולא לזרים כי נ"כ בברכה אה"נ דל"ש רק בכהן וכאמור:
ג ברם בעיקר הדבר שכתבנו למעלת דכונת התוס' בשבת הנ"ל היא דר' יוסי יסבור דברכה שא"צ אסורה מה"ת ולכן אף דס"ל דנשים סומכות רשות וה"ה דזר נושא את כפיו מ"מ אין לו לברך הנה לכאורה יש להוכיח לאידך גיסא דר' יוסי ס"ל דברכה שא"צ אינה אסורה רק מדרבנן מדברי הש"ס בסוטה מ"ד ע"ב דמקשה כמאן אזלא הא דתניא שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה כמאן כריה"ג דס"ל דאפי' על עבירה דרבנן ג"כ חוזר, אבל כר' יוסי לא אתיא דלדידי' דס"ל דעל עבירה דרבנן אינו חוזר ה"ה דאינו חוזר גם אם שח בין תפילה לתפילה דבזה לא עבר ג"כ רק עבירה דרבנן ועיין ברש"י שם בסוטה ד"ה עבירה שפירש דהעבירה בסח בין תפילה לתפילה היא אם לא חזר ובירך ועיין תוס' מנחות ל"ו ע"א ד"ה עבירה וקשה מנ"ל להש"ס דלא אתיא כר"י דילמא הפירוש בהא דסח בין תפילה לתפילה וכו' דהעבירה היא אפי' בחוזר, ובירך משום דע"י שיחתו גרם ברכה שא"צ ואז אתיא אפי' כר"י דבברכה שא"צ איכא איסור תורה דעבר על ל"ת וכנ"ל (ושוב מצאתי בהגהות חכמת שלמה על הש"ע או"ת סי' רט"ו שהקשה כן) ועכצ"ל דר"י ס"ל דגם בברכה שא"צ ל"ה רק איסור דרבנן ולכן בכל אופן שיהי' אף אם נפרש דהעבירה היא משום ברכה שא"צ ג"כ לא אתיא כוותי' דתמיד הוה רק עבירה דרבנן ועל עבירה דרבנן אינו חוזר לדידי' ולפ"ז נסתרו דברינו האמורים למעלה. אמנם י"ל דמש"ס דסוטה הנ"ל אין ראי' דאף אם נאמר דבברכה שא"צ איכא איסור תורה מ"מ בסח בין תפילה להפילה ל"ה רק עבירה דרבנן דשם ל"ה רק גורם ברכה שא"צ דאח"כ כשיברך לא תהי' הברכה כלל לבטלה, ורק כל עיקר העבירה היא שהכניס עצמו בחיוב ברכה בעוד שהי' יכול למיפטר נפשי' ממנה ובכגון דא ל"ה רק עבירה דרבנן. ועיין בהגהות חכ"ש שם שכתב דבמג"א איתא מפורש דאם נאמר דבברכה שא"צ יש איסור תורה גם גורם ברכה שא"צ הוה מה"ת ובאמת במג"א לא נזכר מזה כלל ומהא שהביא המג"א דברי הש"ס ביומא ע' דלכן הכה"ג ביוה"כ קורא ובעשור שבחומש הפקודים בע"פ ולא מביאין ס"ת אחרת כדי שלא לגרום ברכה שא"צ לדברי ר"ל שם והוכיח מזה המג"א דגם לגרום ברכה שא"צ אסור אין ראי' דהוה מה"ת ורק כל כוונתו בזה להראות כמו דאסור לברך ברכה שא"צ כן אסור גם לגרום ברכה שא"צ אבל אה"נ דגרם ברכה שא"צ ל"ה רק מדרבנן ואפי' מאן דס"ל דמברך ברכה שא"צ הוה מה"ת ג"כ מודה בזה. ואולי י"ל דמיומא שם מוכח באמת דמה"ת אסור לגרום ברכה שא"צ דאילו לא הי' האיסור רק מדרבנן לא הי' חוששין לזה במקדש דאין שבות במקדש. אולם כבר חדית לן המהרש"א בשבת מ"ב דדעת התוס' דאין שבות במקדש ל"א רק באיסורי שבת אבל לא בשאר איסורים עיי"ש וא"כ אפי' אם נאמר דגרם ברכה שא"צ ל"ה רק מדרבנן ג"כ הי' נוהג איסור זה במקדש, אכן רבים חולקים ע"ז וס"ל דאפי' בשאר איסורין דרבנן ג"כ אמרינן אין שבות במקדש כידוע. וקצת י"ל דרב הונא בר יהודה ור"ל דפליגי ביומא שם מדוע הכה"ג הי' קורא ובעשור שבחומש הפקודים ע"פ ולא הביאו ס"ת אחרת פליגי באמת בזה אי שייך הכלל דאין שבות במקדש גם בשאר איסורין או דוקא באיסורי שבת דר"ל ס"ל דאין שבות במקדש ל"ש רק באיסורי שבת ולא בשאר איסורין ולכן שפיר קאמר הטעם משום ברכה שא"צ ואף דלגרום ברכה שא"צ לכ"ע ל"ה רק מדרבנן מ"מ בכגון דא אפי' במקדש חוששין לאיסור דרבנן, אמנם ר"ה יסבור דאפי' בשאר איסורין אמרינן אין שבות במקדש ולכן לא הי' ניחא לי' בטעמו של ר"ל משום שלא לגרום ברכה שא"צ כיון דגרם ברכה שא"צ ל"ה רק מדרבנן אין לחוש לזה במקדש ולכן קאמר הטעם משום פגמו של ראשון ודוק:
ד ובמה דאמרן רוחא לן שמעתתא לישב מה שראיתי מקשים על הא דאמרינן בש"ס דחולין קל"ג ע"א דאביי לא הוה שקיל מתנות כהונה כל השנה חוץ מעיוה"כ כדי לאחזוקי נפשי' בכהני ומקשה הגמ' ולפרוס ידי' (היינו שיחזיק עצמו לכהן ע"י נשיאת כפים) ומשני דאנסי' לי' עידני' עיי"ש וקשה מה מקשה הש"ס דילמא ס"ל לאביי ג"כ דנשים סומכות רשות וממילא אין איסור לזר לישא את כפיו כמ"ש המג"א ושוב אין ראי' מנ"כ על הכהונה ולכן הוצרך לאחזוקי נפשי' ע"י לקיחת המתנות. ולהנ"ל הדבר נכון דכבר כתבתי דאף אם נאמר דנשים סומכות רשות וה"ה דזר נושא את כפיו מ"מ הי' לנו לומר שלא יברך דהוה ברכה לבטלה. אכן אם נאמר דברכה שא"צ אינה אסורה רק מדרבנן רשאי לברך ג"כ כמו אשה דמותרת לברך על מעשהז"ג. ומובן מעצמו דע"כ אין להביא ראי' מנ"כ על הכהונה אם נאמר דנשים סומכות רשות וזר נושא את כפיו רק אם נאמר דמותר לברך ג"כ אבל אם נאמר דזר אסור לו לברך שוב הוה נ"כ ראי' על הכהונה דכשאנו רואים שנושא כפיו בברכה אין כל ספק עוד שהוא כהן דאילו הי' זר ורק משום שנ"כ אינו אסור לזרים לכן הוא נושא כפיו לא הי' לו לברך וז"פ. והנה כבר הוכחתי למעלה דאביי דס"ל דעל ספק דדבריהם אין מברכין ע"כ ס"ל דבברכה שא"צ יש איסור מה"ת ולדידי' אשה אין מברכת על מעשהז"ג וכיון שכן לדידי' אף אם נאמר דזר מותר לישא את כפיו כמו נשים דסומכות רשות מ"מ אסור לו לברך ומעתה שפיר מקשה הש"ס עליו אמאי לא החזיק עצמו לכהן ע"י נ"כ ומה נאמר דס"ל דנשים סומכות רשות וגם זר נושא כפיו ואין מנ"כ ראי' על הכהונה הרי לשטתו אף אם זר נושא כפיו ג"כ יש להביא. ראי' מנ"כ על הכהונה דלדידי' זר אינו מברך וא"כ כשהי' נושא כפיו בברכה הי' הכל יודעין שכהן הוא ודו"ק:
ה ומה נאמנו הדברים האלה בישוב דברי הטוש"ע יו"ד סי' ס"א סעיף י"א שפסקו דכהן צנוע במקום שאין מכירין אותו יטול מתנות כהונה כדי שידעו שהוא כהן והדברים נובעים מדברי הש"ס בחולין הנ"ל דאביי הי' שקיל מתנות כהונה בעיוה"כ כדי להחזיק עצמו לכהן ורבים ראו כן תמהו דהרי הש"ס מקשה שם על אביי שהי' לו לפרוס ידי' ולהחזיק עצמו עי"ז לכהן ומשני דאנסי' לי' עידני' וא"כ כהן אחר דלא אנסי' לי' עידני' אה"נ דיכול להחזיק עצמו לכהן ע"י נ"כ וא"כ לאיזהו צורך כתב הטור שיקח מתנות כהונה דוקא ועיי' בב"ח שם ובדרישה שעמדו בזה ולפמ"ש דברי הטור עולים יפה מאד דבאמת מנ"כ אין ראי' כלל על הכהונה כיון דגם זר רשאי לישא כפיו ואפי' בברכה רשאי דקיי"ל דנשים סומכות רשות וגם קיי"ל דבברכה שא"צ ליכא רק איסור דרבנן א"כ כמו דנשים מברכות על מעשהז"ג כן גם הזר מברך על כ"כ ורק על אביי מקשה הש"ס שפיר כיון דאביי ס"ל דבברכה שא"צ יש איסור תורה א"כ לדידי' אין הזר רשאי לברך דגם אשה אינה מברכת לשטתו על מעשהז"ג ושוב הוה ב"כ ראי' על הכהונה דנ"כ בברכה לא יתכן רק בכהן ולכן הקשה הש"ס אמאי לא החזיק עצמו לכהן ע"י נ"כ והוצרכו לתרץ דאנסי לי' עידני' אבל לדידן דס"ל דבברכה שא"צ ליכא רק איסור דרבנן ואשה מברכת על מעשהז"ג וה"ה זר על נ"כ א"כ בלא"ה ל"ק קו' הש"ס דמנ"כ אין ראי' על הכהונה, וכיון שכן צדקו דברי הטוש"ע שהחליטו דכהן צנוע יוכל להחזיק עצמו לכהן רק ע"י לקיחת מתנות ולא בענין אחר והדברים נכונים בעזה"י:
ו והנה בעצי ארזים שם בסי' ג' הקשה עוד קושיא גדולה ע"ד המג"א הנ"ל שכ' דהש"ס דכתובות כ"ד דקאמר דנ"כ לזר הוה באיסור עשה קאי לר' יהודה דלדידי' מבעי' לי' שם אי מעלין מנ"כ ליוחסין ולשטתו דס"ל דאין נשים סומכות רשות אה"נ דנ"כ לזר הוה באיסור עשה אבל לר' יוסי דס"ל דנשים סומכות רשות גם בנ"כ לזר ליכא איסורא דלפ"ז איך רצה הש"ס בכתובות שם לפשוט האיבעי' אי מעלין מנ"כ ליוחסין מהא דא"ר יוסי גדולה חזקה וכו' ואס"ד מנ"כ ליוחסין הני כיון דפרסי ידייהו אתי לאסוקינהו והרי לר' יוסי בודאי אין מעלין מנ"כ ליוחסין כיון דלדידי' דס"ל דנשים סומכות רשות אין איסור כלל לזר שישא את כפיו וממילא אין שום ראי' מנ"כ על הכהונה אבל אכתי תבעי' לן לר' יהודה, (אשר לדידי' קאי כל המו"מ בש"ס שם) כי הוא ס"ל דאין נשים סומכות רשות ויש איסור עשה בזר הנושא את כפיו ולשטתו אה"נ די"ל דמעלין מנ"כ ליוחסין כי אילו לא הי' האיש הזה כהן לא הי' נושא כפיו ועבר בעשה וזה תמי' עצומה ועיין בשעה"מ פי"ט מה' שבת שהעיר ע"כ בקושיא זו ודחה מפאת זה לדברי המג"א בשתי ידים עיי"ש ובישוב קושיא זו נלפע"ד לומר דבר חריף. דהנה בהך מילתא דאסור לזר לישא כפיו יש לאתוי עלה משני פנים חדא מצד עיקר מעשה הנ"כ שנאסר לזר משום דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים כפירש"י בכתובות שם, ועוד אף נאמר דמצד עיקר מעשה הנ"כ אין איסור כי מהא דכתיב אתם ולא זרים אין ראי' רק לפטור זרים מחיוב נ"כ אבל אה"נ דאם רוצים רשאים כמו נשים דסומכות רשות עדיין יש לאסור נ"כ לזרים מטעם אחר משום דהוה ברכה לבטלה או מפאת הברכה שלפני ברכת כהנים או מפאת ברכת כהנים עצמה אפי' אם אינו מברך תחלה וכאשר האריך בזה בנובי"ק חא"ח סי' ו', וכשנתחקה על איכות האיסור של נ"כ לזרים נמצא דהוא משתנה לפי הטעם אשר ניתן לאיסור הזה דאם נאמר דטעמו משום דכתיב אתם ולא זרים ל"ה האיסור הזה רק איסור עשה כדברי הש"ס בכתובות שם, אכן אם נאמר דטעמו משום דהוה ברכה לבטלה יהי' מאיזהו אופן שיהי', אז יעלה האיסור הזה של נ"כ לזרים במדרגה והי' לאיסור ל"ת כי ברכה שא"צ הוה בל"ת כדאיתא בש"ס דברכות ל"ג המובא למעלה בדברינו, ול"ת גדול מעשה כידוע וכמבואר בש"ס דיבמות ז' וכיון שכן יש להתפלא ע"ד הגמ' בכתובות שם דחשיב נ"כ בזר לאיסור עשה והיינו משום דתפס טעם האיסור מצד עיקר מעשה הנ"כ שאסור לזר כפירש"י שם ואמאי לא קאמר דנ"כ לזר הוה בל"ת מצד הברכה שא"צ דאז הי' האיסור חמור עוד והסברא נותנת יותר שיהי' מעלין מנ"כ ליוחסין אכן הדבר נכון דבאמת קיי"ל דברכה שא"צ אינה אסורה רק מדרבנן וקרא דל"ת ל"ה רק אסמכתא בעלמא וכאשר הארכנו למעלה וא"כ אילו הי' טעם האיסור מנ"כ לזרים משום ברכה לבטלה ל"ה האיסור רק מדרבנן ולא הי' שום סברא כלל להעלות מנ"כ ליוחסין וע"כ קאמר הש"ס דנ"כ לזר יש איסור מצד עיקר מעשה הנ"כ ואז הוה בעשה דכתיב אתם ולא זרים וקא מבעי' לי' אי אלים האיסור הזה כמו תרומה שיעלו על ידו ליוחסין או לא. וממוצא הדברים נלמוד דלמאן דס"ל דבברכה שא"צ הוה איסור תורה, אה"נ דלדידי' נ"כ לזר הוה בל"ת משום ברכה שא"צ וממילא אם לדידי' לא יהי' מעלין מנ"כ ליוחסין עאכו"כ דלמ"ד דברכה שא"צ הוה רק איסור דרבנן אשר לדידי' נ"כ לזרים לכל היותר אינו אסור רק מצד עיקר מעשה הנ"כ דכתיב אתם ולא זרים ול"ה רק איסור עשה בודאי אין מעלין מנ"כ ליוחסין וז"פ וברור:
ז והנה כבר כתבתי למעלה דלר' יוסי דס"ל דנשים סומכות רשות דליכא למיסר לדידי' נ"כ לזרים מצד עיקר מעשה הנ"כ ועכ"ז אנו רואים דס"ל דבנ"כ יש איסור לזר דאל"כ מה הרבותא שסיפר שהי' עולה לדוכן וכקו' התוס' בשבת קי"ח, עכצ"ל דלדידי' טעם האיסור של נ"כ לזר הוה מטעם ברכה לבטלה וכתי' התוס' בשבת ובהכרח צ"ל ג"כ דס"ל דבברכה שא"צ יש איסור תורה דאילו ל"ה רק איסור דרבנן ל"ה לדידי' שום איסור בנ"כ לזר כיון דס"ל דנשים סומכות רשות ומצד עיקר הנ"כ אין איסור לזר ה"ה דמותר לו לברך ג"כ כמו אשה דמברכת על מעשהז"ג וכאשר הארכנו למעלה (כי למ"ד דנשים סומכות רשות לא משכחת לה בנ"כ לזר רק או שיהי' מותר לגמרי (אם ס"ל דברכה שא"צ ל"ה רק איסור דרבנן דאז ליכא איסורא לא מצד עיקר הנ"כ דשרי ולא מצד ברכה לבטלה כי רשאי לברך כמו אשה על מעשהז"ג) או שאסור מה"ת (אם ס"ל דברכה שא"צ אסורה מה"ת דאז נהי דמצד עיקר מעשה הנ"כ אין איסור אבל עדיין יש איסור משום ברכה לבטלה דהוה מה"ת כי לשטה זו גם אשה אינה רשאי לברך על מעשהז"ג וה"ה זר על נ"כ וכנ"ל) אבל שיהי' האיסור רק מדרבנן זה א"א ודוק) וכיון שכן לשטת ר' יוסי הוה נ"כ לזר בל"ת וממילא לדידי' עוד יותר הי' מהראוי להעלות מנ"כ ליוחסין כיון דלדידי' איכא כ"ת בנ"כ לזר משא"כ לר' יהודה דס"ל דברכה שא"צ ל"ה רק מדרבנן דאז ע"כ מצד ברכה לבטלה ליכא איסורא בנ"כ לזר ורק מצד מעשה הנ"כ עצמו (כיון דס"ל דנשים אין סומכות רשות) ל"ה רק איסור עשה כמבואר בכתובות שם וא"כ אם לשטת ר' יוסי אין מעלין מנ"כ ליוחסין לשטת ר' יהודה לא כש"כ ודוק היטב:
ומעתה מה נחמדו הדברים בישוב הקושיא שהבאנו למעלה איך רצה הש"ס לפשוט דאין מעלין מנ"כ ליוחסין מר' יוסי הרי לר"י בודאי אין מעלין כיון דס"ל דנשים סומכות רשות ואין איסור כלל בנ"כ לזרים לדידי', משא"כ לר' יהודה דהוה בעשה דילמא אה"נ דמעלין, להנ"ל הענין נחמד דע"כ ליכא איסורא לר' יוסי בנ"כ לזר רק מצד מעשה הנ"כ עצמו אבל עדיין יש איסור לדידי' מצד ברכה לבטלה כאשר הוכיחו התוס' בשבת קי"ח והאיסור מצד זה ע"כ חמור לר"י מהאיסור שיש לר' יהודה מצד עיקר מעשה הנ"כ דאסור לזר משום דס"ל דנשים אין סומכות רשות, דאילו לר' יהודה הוה איסור עשה משא"כ לר' יוסי הוה איסור ל"ת דלדידי' עכצ"ל דס"ל דאיסור ברכה לבטלה בכלל וה"ה בנ"כ לזר הוה מה"ת וכאשר ביארנו ולכן שפיר מדייק הש"ס אם לדידי' אין מעלין מנ"כ ליוחסין מכש"כ דלשטת ר' יהודה בודאי הדעת נותנת דאין מעלין מנ"כ ליוחסין ודוק היטב כי הדברים עמוקים כפתור ופרח:
ח ובעיקר דברי ר' יוסי דקאמר שאף שיודע בעצמו שאינו כהן אם הי' חביריו אומרים לו שיעלה לדוכן הי' עולה הנה רבים ראו כן תמהו כיון שסוף כל סוף יש איסור בנ"כ לזרים גם לשטת ר"י משום ברכה לבטלה וכמ"ש התוס' בשבת שם א"כ איך הוה עביד ר' יוסי איסורא כדי לעשות רצון חביריו ועיין בטו"ז או"ח רסי' קכ"ח מ"ש בזה, וראיתי בס' עיון יעקב על הע"י שכתב בזה דבר נכבד לשלב מפאת זה דברי ר' יוסי אלה עם הדברים שאמר אח"כ בש"ס דשבת שם כי לבתר הך מימרא דר"י שאמר שמימיו לא עבר ע"ד חביריו וכו' איתא עוד מימרא ממנו וא"ר יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, והיינו דר' יוסי כיון במאמרו השני לתרץ עצמו שלא יקשה עליו איך אמר דהי' עולה לדוכן כדי לעשות רצון חביריו הרי קעביד איסורא בזה, לזאת הוסיף לומר שמימיו לא אמר דבר והיינו אם קרה לו כזאת שחביריו הי' אומרים לו שיעלה לדוכן הי' עולה אבל לא הי' אומר כלום רק חזר לאחוריו וא"כ לקושטא דמילתא לא עביד איסורא בזה שעלה לדוכן:
ט ועפ"י דרכו הי' נלפע"ד בזה לומר שיחה נאה בהבנת דברי ר' יוסי דקאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, ויש לדקדק קצת דהו"ל למימר שלא אמר דבר וחזר ולאיזהו צורך דקדק ואמר וחזרתי לאחורי ולהנ"ל י"ל בזה כונה נחמדה דלכאורה יש להבין נהי שהצדיק עצמו ר' יוסי בזה שלא עבר על איסור ברכה לבטלה בעלותו לדוכן משום שלא אמר דבר אבל עדיין קעביד איסורא לשטת הספר חרדים הובא בהפלאה כתובות כ"ד ע"ב דכמו שיש עשה על הכהנים לברך את ישראל כן יש עשה על ישראל להתברך מאת הכהנים פנים כנגד פנים כמו דררשינן בסוטה ל"ח ע"א כה תברכו פנים כנגד פנים ועיי"ש בהפלאה שכתב מפאת זה דישראל העומד בין הכהנים בשעת ברכת כהנים ביטל מ"ע דרמיא עליו להתברך מאת הכהנים פנים כנגד פנים עיי"ש וא"כ אם עלה ר' יוסי לדוכן ועמד בין הכהנים אף שלא אמר דבר מ"מ קעביד איסורא במה שביטל מ"ע דרמיא עליו להתברך מאת הכהנים פנים כנגד פנים, ע"כ כדי לתרץ גם קושיא זו דקדק ר' יוסי ואמר שלא אמר דבר רק חזר לאחוריו היינו שבעלותו לדוכן לא לבד שלא אמר דבר רק תיכף חזר גם לאחוריו כדי להתברך מאת הכהנים פנים כנגד פנים באופן שלא עשה משום צד איזהו איסור בזה, ועיין לעיל בחידושינו מאמר ד' אות ב' שכתבנו השערה נאותה בהבנת דברי ר' יוסי דקאמר שמימיו לא עבר ע"ד חביריו דרוש משם:
י והנה מילתא דמסתברא דאף אם נאמר דבנ"כ לזר יש איסור עשה זה דוקא היכי שמכוון לשם מצוה דאז עביד עובדא דכהנים ושייך לומר אתם ולא זרים, אבל אם אינו מכוין לשם מצוה ליכא שום איסור בזה כיון דקיי"ל דמצצ"ב כדאיתא בש"ע או"ח סי' ס' סעיף ד' וא"כ ע"כ צריכים הכהנים לכוון לשם מצוה בשעת נ"כ ובאופן אחר לא קיימו המצוה וממילא הזר שנשא כפיו בלא כונה לא עביד כלום ולא עבר ג"כ בעשה וכמו שמצאנו לענין בל תוסיף דאם ס"ל דמצצ"כ אם אינו מכוון למצוה אינו עובר בב"ת דלא עשה כלום עיין עירובין צ"ו ור"ה כ"ח. ועיין בשו"ת כתב סופר חא"ח סי' י"ד שכתב ג"כ הכי, אמנם זה דוקא אם נאמר דמצב"ב והכהנים אינם מקיימים העשה דנ"כ רק בכונה ממילא זר בלא כונה לא עביד כלום ואינו עובר אבל אם נאמר דמצאצ"כ א"כ הכהנים מקיימים המצוה גם בלא כונה וה"ה דזר הנושא כפיו אפי' בלא כונה ג"כ עובר דעביד עובדא דכהנים וכתיב אתם ולא זרים. ובזה נמצא ישוב נכון לדברי הטוש"ע יו"ד סי' ס"א שפסקו דכהן צנוע במקום שאין מכירין אותו יטול מתנות כהונה כדי שידעו שהוא כהן וכבר הבאתי למעלה מה שתמהו ע"ז הב"ח והפרישה דהרי בש"ס מקשה על אביי שהי' לו לאחזוקי נפשי' בכהונה ע"י נ"כ ותירצו דאנסי' לי' עידני' וא"כ כהן אחר דלא אנסי' לי' עידני' שפיר יוכל להחזיק עצמו לכהן ע"י נ"כ ומה צורך לו בלקיחת המתנות ולהנ"ל י"ל בדרך נחמד דלכאורה יש להבין קושית הש"ס שהקשה דמנ"כ יש ראי' על כהונה ומה ראי' הוא זו דילמא לעולם זה שנושא כפיו זר הוא ואי דקשיא אם זר הוא איך נושא את כפיו הרי עובר בעשה דילמא אינו מכוון למצוה ואינו עובר וכנ"ל אמנם הש"ס שהקשה על אביי יפה הקשה דאביי ס"ל דמצאצ"כ כמ"ש התוס' בסוכה מ"ב ע"א ד"ה אמר דאביי בתר דאקשי לי' לרבא בר"ה כ"ח קיבל מיני' דמצאצ"כ עי"ש וא"כ הכהנים מקיימים המצוה אפי' בלא כונה וה"ה דזר עובר לדידי' בעשה אפי' בלא כונה ושפיר יש ראי' לדידי' מנ"כ על הכהונה ולכן הקשה הש"ס עליו מדוע לקח מתנות כהונה כדי להחזיק עצמו לכהן הרי הוא לשטתו הי' יכול להחזיק עצמו גם ע"י נ"כ וזה ניחא לשטת אביי אבל לדידן דס"ל דמצצ"כ כמבואר בש"ע סי' ס' א"כ זר הנושא כפיו בלא כונה אינו עובר דגם הכהנים בכה"ג אינם מקיימים המצוה ושוב אין ראי' כלל מנ"כ על הכהונה וא"כ ל"ק קושית הש"ס וע"כ פסקו הטוש"ע דאין עצה אחרת לכהן צנוע רק שיחזיק עצמו לכהן ע"י המתנות וזה ישוב נכון ולפ"ז יהי' ההכרח לומר דגם ר' יהודה דאיבעי לי' להש"ס בכתובות לדידי' אי מעלין מנ"כ ליוחסין דהוה איסור עשה יסבור ג"כ דמצאצ"כ דאל"כ אין ראי' מנ"כ על הכהונה, דדילמא זר הוא ונושא כפיו בלא כונה ואינו עובר וכאמור ויש להעיר דאף אם נאמר מצאצ"כ וזר עובר אפי' בלא כונה כמו כהן המקיים המצוה בל"כ מ"מ אין להביא ראי' על הכהונה מנ"כ דעדיין יש עצה לזר שישא כפיו ולא יעבור כגון שיכוון בפירוש שלא לצאת דאז אפי' למ"ד מצאצ"כ ג"כ לא יצא לשטת רבינו יונה בברכות כידוע וא"כ הכהנים בכה"ג אינם מקיימים המצוה וממילא הזר אינו עובר, אכן בשיטה זו יש לפלפל הרבה ומפשטות הסוגיא בעירובין צ"ו שם משמע ג"כ דלא כותה כאשר האריכו בזה המפורשים ואחרי כי בלא"ה משכה לן שמעתתא נסתגר בזה: