ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק שני · קב
דף י"ד ע"א בעי מיני' אחי תנא דבי ר"ח מר"ח בהלל ובמגילה מה שיפסוק אמרינן ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא או דילמא פרסומי ניסא עדיף. (א) עיין רמב"ם פ"ג מה' חנוכה ה"ו שכתב וז"ל ולא הלל של חנוכה בלבד הוא מד"ס אלא קריאת ההלל לעולם מד"ס עכ"ל ובמ"מ שם הראה מקום לדברי הש"ס בברכות כאן דמבואר כן דהלל ל"ה רק מדרבנן אולם הראב"ד שם תמה ע"ד הרמב"ם וכתב דבהלל יש עשה מד"ק השיר יהי' לכם (וכוונתו לדברי הש"ס בפסחים צ"ה ע"ב ובעירובין י' ע"ב דילפינן לי' להלל מדכתיב בישעי' ל' במפלת סנחריב השיר יהי' לכם כליל התקדש חג אלמא דלילה המקודש לחג טעון שירה) ועיין בכ"מ שם שתמה על תמיהתו דהרי אף לדבריו ל"ה רק עשה מד"ק ושפיר יש לקרותה מד"ס. ובישוב דברי הראב"ד נראה עפ"י מה שראיתי בס' תורת נביאים להג' רצ"ח מאמר תורת נביאים פ"ד שהעיר בדבר נכון דע"כ ל"ש לחלק בין המצות הנאמרות בתורה ובין המצות הנאמרות ע"י הנביאים ולקרות לאלו האחרונות בשם ד"ק רק היכי שהנביאים אמרו כל עיקר המצוה או האזהרה, אבל היכי שהנביאים לא אמרו דבריהם בדרך ציווי ואזהרה רק ספרו לנו איזהו ענין וממרוצת הסיפור אגב אורחא נשמע לנו סדר הנהגת ישראל בזמנים הקדמונים שכן הי' הנהוג ביניהם בדבר זה ע"ד שמצאנו ביואב שאמר לאשה התקועית ולא תסוכי שמן והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת (שמואל ב' י"ד) שלא בא הכתב לחדש דיני אבלות ורק מספר והולך לתמו שיואב אמר להאשה שתבא אל המלך כאשה מתאבלת על מת ומדאמר לה שלא תסוך ש"מ אגב אורחא דכן הי' אז המנהג שאבל לא הי' סך עיין מ"ק ט"ו ע"א הנה בכגון דא דבר הנלמד מדברי נביאים ל"ה כלל ד"ק ורק מה"ת ממש עיי"ש שהאריך בדברי טעם וכתב דה"ט של הרמב"ם שכתב דאבל ביום ראשון אסור מה"ת בכל דיני אבלות עיין בדבריו בפ"ה מה' אבל אף דכל הדינים האלו לא ילפינן רק מדברי הנביאים כדאיתא במ"ק וכמו שהביא הרמב"ם שם וא"כ ל"ה רק ד"ק דכיון דכל הדברים אשר מהם הוציאו בש"ס דיני אבלות לא נאמרו בנביאים רק בדרך סיפור המאורע לכן הוה מה"ת (ובאמת גוף הסברא לא חדשה היא והמעיין היטב ברש"י תענית ט"ו ע"א במתניתין ד"ה ובקבלה יראה שגם רש"י כיוון לזה עיי"ש שעמד בדברי המתניתין הזקן שבהן אומר לפניהם דברי כבושין אחינו לא נאמר באנשי ננוה וירא אלקים את שקם ואת תעניתם וכו' ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם והקשה רש"י מ"ש בהאי קרא דכתיב באנשי נינוה דלא קרי לי' ד"ק ומ"ש קרא דוקרעו לבבכם דקרי לי' ד"ק ומתרץ דכ"מ שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי לי' קבלה ובכל דוכתא דלא איתפקד נביא כי האי וירא אלקים באנשי ננוה שהוא כמספר והולך דיליף מיני' אגב אורחא מילתא לא קרינן לי' קבלה עיי"ש והדברים האלו הם ממש דברי הגאון הנ"ל) ולפ"ז גם כאן לענין חיוב אמירת ההלל י"ל דבשלמא אם הי' כל עיקר החיוב נאמר ע"י נביא אה"נ דל"ה רק מד"ק אבל הרי באמת הנביא לא אמר כלל חיוב אמירת ההלל בדרך ציווי ורק הוא מספר לנו שאחרי מפלת סנחריב יהי' השיר לישראל וברצותו לצייר ולתת איזהו דמיון לשיר הזה אמר כי השיר יהי' כשיר של ליל התקדש החג וא"כ אגב אורחא ממריצת הסיפור אנו שומעין דבליל התקדש החג הי' המנהג לשורר ולומר הלל הנה כגון דא ל"ה ד"ק רק מה"ת ממש ודמיא לדיני אבלות שכתב הרמב"ם בעצמו עליהם שהאבל ביום ראשון חייב בהם מה"ת אף דכל עיקר מוצאם ומובאם הוא מדברי הנביאים וכנ"ל. וא"כ שפיר הקשה הראב"ד אמאי כתב הרמב"ם דהלל ל"ה רק מד"ס הרי הוה מד"ק דכתיב השיר יהי' לכם ובכגון דא ד"ק הוה כד"ת. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בכ"מ שם על המ"מ שכתב בישוב קושית הראב"ד דה"ט דס"ל להרמב"ם דהלל הוה רק מד"ס משום דקרא דהשיר יהי' לכם הוה רק אסמכתא בעלמא ומשמע מדבריו דאילו הקרא הזה הוה לימוד גמור הוה שייך בי' לומר ד"ת ותמה בכ"מ הרי בכל אופן ל"ה רק ד"ק וד"ק ג"כ ד"ס מקרי, להנ"ל נכון דד"ק כאלו שנאמרו דרך סיפור המאורע אה"נ דהוה ד"ת ומדכתב הרמב"ם דהוה ד"ס ע"כ דהקרא ל"ה רק אסמכתא בעלמא ודברי המ"מ נכונים. ועיין בכ"מ שם שהוכיח דגם לד"ק קורא הרמב"ם ד"ס ובאמת גדולה מזו מצינן דאפי' לדבר שנלמד בגז"ש או באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן קורא הרמב"ם ד"ס אף שהוא בודאי מה"ת עיין לדוגמא ברמב"ם ריש ה' אשות לענין קידושי כסף שכתב דהוה מד"ס וכתבו מפורשי הרמב"ם שם אף דקידושי כסף הוה מה"ת מ"מ כיון שלא נלמדו רק ע"י החכמים באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן ד"ס מקרי ועיין במ"מ שם שכתב דאפי' הלמ"מ ד"ס מקרי עיי"ש אכן מזה אין הכרע שבכ"מ שכתב הרמב"ם ד"ס יהי' כוונתו שהוא מה"ת או עכ"פ מד"ק כי מצאנו להרמב"ם שקורא ד"ס גם לדבר שאיננו באמת רק מדרבנן כמו חמץ לאחה"פ שקורא אותו מד"ס עיין בדבריו פ"א מה' חמץ ומצה ה"ד וחמץ לאחה"פ בודאי ל"ה רק מדרבנן מטעם קנס שעבר על ב"י כמ"ש הרמב"ם בעצמו שם. ועיין בס' יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות ז' שהביא בשם הרב מ' חנני' קאזיז שכתב בספרו קנאת סופרים על ספר המצות להרמב"ם שורש ב' דלהרמב"ם תרי משמעות יש לתיבת ד"ס ויובן כפי הענין, או שיורה על דבר שאינו מפורש להדיא בתורה אבל דינו דין תורה, או יורה לפעמים על דבר שהוא מדרבנן לגמרי ואינו דין תורה וכאילו יאמר שהוא רק מדבריהם עיי"ש:
ב וראיתי בשאג"א סי' ס"ט שהרחיב הדיבור בזה אי הלל ביו"ט הוה מה"ת או רק מדרבנן, והביא בשם הרמב"ן שכתב בספר המצות שורש א' דהוה מה"ת משום דהוה בכלל השמחה שצוינו ביו"ט (ונפלאת היא כי השאג"א בכל התשובה שם לא הזכיר כלל ממחלוקת הרמב"ם הראב"ד בענין זה שהבאתי למעלה) ובשאג"א תמה עליו דלפ"ז לר"ז דס"ל בר"ה ו' ע"ב דאשה חייבת בשמחה תהי' ג"כ מחויבת בהלל וא"כ אמאי אמרינן בסוכה ל"ח ע"א מי שהי' עבד. או אשה מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים וטעמא משום דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן וכו' וקשה הרי אשה מחויבת בהלל וממילא גם עבד חייב דגמרינן לה לה מאשה וא"כ אמאי לא יהי' יכולין להוציא אחרים בהלל כגדול המקרא, והנה אי משום הא לא קשיא כיון דסוף כל סוף לא ברור הא מילתא אי נשים איתנייהו בשמחה ואביי חולק על ר"ז וס"ל דאשה בעלה משמחה עיין ר"ה שם א"כ אין לתמוה אם נאמר דהרמב"ן יסבור דהש"ס בסוכה שם קאי בסברא דאשה בעלה משמחה כאביי דהוא בתראה וכיון דליתא בשמחה פטורה מהלל וע"כ אינה מוציאה את האנשים אבל לעולם אימא לך דהלל הוה מה"ת משום שמחה. ועיין בשאג"א סי' ס"ו שפלפל הרבה בזה אי נשים ישנן בשמחה והביא דברי הרמב"ם בפ"א מה' חגיגה שכתב דגם נשים חייבות בשמחה כר"ז והראב"ד חולק עליו וס"ל דהילכתא כאביי דאשה בעלה משמחה והכ"מ כתב דגם הרמב"ם ס"ל כאביי ראשה בעלה משמחה ורק דהוא יפרש בעלה משמחה כפירוש התוס' בר"ה שם דהיינו שבעלה משמחה בשלמי שמחה שלה דהחובה מוטלת עליו לשמחה בקרבן שלו ולכן כתב דגם נשים איתנייהו בשמחה, אבל אשה בעצמה אה"נ דלא מיחייבא לאתוי שלמי שמחה עיי"ש ובשאג"א הקשה קושיא גדולה נהי דמהא שכתב הרמב"ם דנשים איתנייהו בשמחה אין להכריע דס"ל כר"ז די"ל דס"ל כאביי ורק דמפרש דברי אביי אשה בעלה משמחה כפירוש התוס' וכנ"ל, אבל הרי ממקום אחר הוא מוכרח דהרמב"ם ס"ל כר"ז מדפסק בפי"ד מה' מעה"ק הי"ד דנשים עוברות בבל תאחר ולדברי הש"ס בר"ה שם מאן דס"ל הכי ע"כ ס"ל כר"ז ראשה איתא בשמחה ולא כאביי דאשה בעלה משמחה עיי"ש בש"ס דבעי ר"ז אשה מהו בב"ת מי אמרינן הא לא מחייבי בראי' א"ד הא איתא בשמחה א"ל אביי ות"ל דהא איתא בשמחה ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה לדבריו דר"ז קאמר עיי"ש הרי חזינן דדין זה דאשה עוברת בב"ת לא יתכן רק אם נאמר כר"ז דאשה איתא בשמחה, וא"כ הרמב"ם דס"ל הכי דאשה עוברת בב"ת ע"כ כר"ז ס"ל וא"כ הדרא קושית הראב"ד לדוכתא אמאי לא פסק הרמב"ם כאביי דהילכתא כוותי' ובאמת כבר הרגיש בזה בלח"מ פי"ד מה' מעה"ק שם במקומו עיי"ש:
ג ובישוב דברי הרמב"ם נלפע"ד עפ"י דברי הספרי בפ' מטות כל היוצא מפיו יעשה ואשה כי תדור נדר מקיש אשה לאיש מה איש עובר בבל יחל ובבל תאחר כך אשה עיי"ש ועיין בסה"מ להרמב"ן מצוה צ"ד שפי' דברי הספרי דסד"א דאשה לא תהי' עוברת בב"ת כיון שאינה מחויבת לעלות לרגל קמ"ל קרא דעוברת וא"כ י"ל דגם הרמב"ם שפסק דאשה עוברת בב"ת לא פסק כן מפאת דס"ל דאשה ישנה בשמחה כר"ז ורק משום דסמך ע"ד הספרי דמפיק זאת מהיקשא אבל לעולם ס"ל להרמב"ם כאביי דאשה ליתא בשמחה אכן לפ"ז יקשה טובא מה קמבעי' לי' להש"ס בר"ה אי אשה עוברת בב"ת ותלי' לי' בדין אי אשה איתא בשמחה ולאביי דליתא בשמחה ורק בעלה משמחה אה"נ דאינה עוברת הרי יש לנו קרא דאשה עוברת בב"ת וכי אביי יחלוק ע"ז ועיין בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זללה"ה חא"ח סי' י"ב אות י"ג שהביא בשם ספר חידושי מהריא"ף שהרגיש כן:
ד אמנם לולי דמסתפינא הייתי אומר בזה מילתא חדתא. הנה בהך ענינא דאשה עוברת בב"ת יש לאתוי עלי' משני טעמים חדא כיון דאשה איתא בשמחה ה"ה דאיתא בב"ת וזה הוא דבר שהסברא נותנת וא"צ לפ"ז כלל קרא מיוחד שעוברת בב"ת, או אף אם נאמר דאשה בעלה משמחה דאז מצד הסברא אין לנו להוכיח דעוברת בב"ת יש לנו לומר דעכ"ז עוברת בב"ח מטעם שהוקשה לאיש כדרשת הספרי שהבאתי ולפ"ז אמינא דגם הש"ס בר"ה ידע מהך דרשה של הספרי, והא דקמבעי' לי' אשה מהו בב"ת אין הכונה להסתפק בעיקר הדין אי אשה עוברת בב"ת דבזה ליכא לספוקי כלל דבכל אופן שיהי' יש לנו הוכחה מהכתוב דעוברת ורק כונת הש"ס לספוקי מאיזהו צד אשה עוברת בב"ת ופירוש דברי הש"ס הוא כך מי אמרינן הא לא מחייבי בראי' ואז מצד הסברא אין לנו הוכחה דעוברת בב"ת וצריכין אנו בהכרח לבוא להקישא של הספרי הנ"ל וכפי' הרמב"ן שהבאתי והיינו כיון דמצד הסברא נקטינן דאשה אינה בב"ת הוצרך קרא להשמיענו דעוברת בב"ת או דילמא הא איתא בשמחה פירוש ואז שוב מצד הסברא ידעינן דעוברת בב"ת ואין אנו צריכים להיקש והוכחה מיוחדת ע"ז, וקאמר אביי ת"ל דהא איתא בשמחה היינו אם אמרת דאשה איתא בשמחה אה"נ דא"צ קרא דעוברת בב"ת כיון שהסברא נותנת כן ומקשה הש"ס והא אמר אביי אשה בעלה משמחה ומשני לדבריו דר"ז קאמר פירוש דאביי לא אמר דבריו רק לשטת ר"ז דאשה איתא בשמחה לדידי' אין מהצורך להיקש מיוחד דעוברת בב"ת כיון דהסברא נותנת כן. אבל הוא לעצמו אה"נ דס"ל אשה בעלה משמחה ועכ"ז יסבור ג"כ דאשה עוברת בב"ת דנהי דלשטתו מצד הסברא אין לדעת זאת אבל מכח ההיקש של הספרי ההכרח לומר כן, ולפ"ז מחלוקת אביי ור"ז תהי' כך דלר"ז דס"ל אשה איתא בשמחה, הא דאשה עוברת בב"ת הוא דבר שהסברא נותנת ולאביי דס"ל אשה בעלה משמחה הנה מצד הסברא לא ידענו דאשה עוברת בב"ת ורק מן הקרא מוכח אבל לקושטא דמילתא שניהם ס"ל דאשה עוברת בב"ת ומחלקותם היא רק מאיזה צד עוברת ודו"ק:
ה וכמה מעליא שמעתתא דא בישוב הקושיא הגדולה שהקשה בשאג"א שם סי' ס"ו על הא דמבעי' לי' להש"ס אי אשה עוברת בב"ת ולאביי דאשה בעלה משמחה אה"נ דאינה עוברת בב"ת והקשה בשאג"א מנדרים ד' ע"ב דמקשה והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועובר בב"ת עיי"ש והרי חטאת יולדת היא קרבן נשים ואפי"ה קאמר הש"ס סתמא דעוברין עליו בב"ת אלמא דפשיטא לי' דגם אשה עוברת בב"ת ואין חולק בדבר והיא תמי' רבתי. ולדברינו למעלה הענין נכון דבאמת בעיקר הדין הדבר ברור דאשה עוברת בב"ת ואין מי שיחלוק בזה וגם אביי ס"ל הכי, וכל השקו"ט של הש"ס בר"ה היא רק לתת נועם מדוע עוברת בב"ת אם מצד הסברא כיון דאיתא בשמחה או מצד שגלה הכתוב כן ע"י ההיקש כדרשת הספרי ולכן שפיר קאמר הש"ס בנדרים בפשיטות דחטאת יולדת עוברין בב"ת כיון דלעיקר הדין לית מאן דפליג בזה דאשה עוברת בב"ת וכאמור:
ולפ"ז תהי' מסולקת ג"כ קושית הלח"מ בפי"ד מה' מעה"ק שהבאתי אמאי פסק הרמב"ם דאשה עוברת בב"ת והרי בש"ס הוא איבעי' דלא איפשטא איך הכריע הרמב"ם מה שלא רצו בש"ס להכריע, ולהנ"ל נכון דהרמב"ם יפרש דברי הש"ס כמ"ש דכל האיבעי' היא רק מאיזהו צר אשה עוברת בב"ת אבל לעיקר הדין אין שום ספק דעוברת בב"ת ולכן החליט הרמב"ם כן לדינא ודוק: