אור ברסלב
ברכת אהרן פרק שני › צז

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק שני · צז

פרק שני

במתניתין הי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כון לבו יצא, ובגמ' ש"מ מצות צריכות כונה וכו' בקורא להגיה (א) עיין בש"ע או"ח סי' ס' סעיף ד' י"א שאין מצות צריכות כונה וי"א שצריכות כונה וכו' וכן הלכה, ומהראוי לחקור אם מדאורייתא צריך כונה למצוה או רק מדרבנן, והנה בדבר זה כבר עמדו גדולים חקרי לב עיין בפמ"ג שם בא"א ס"ק ג' שכ' והנה לא מצאתי כעת אם מה"ת מצ"כ או מדרבנן, ועיין בישע"י או"ח שם שנסתפק ג"כ בזה והאחרונים מטו בי' משמי' דמבי"ט בה' ר"ה שכתב דמצ"כ ל"ה רק מדרבנן. ולכאורה יש להעיר בזה מדברי הש"ס בסוכה מ"א ע"ב דקאמר ר' יוסי יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר"ה פטור מפני שהוציאו ברשות ואמר עלה אביי בגמ' שם בדף מ"ב ע"א ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ומקשה הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' ומשני כשהפכו, ובתוס' שם ד"ה אמר העירו אם נאמר מצצ"כ מה מקשה והא מדאגבי' נפיק בי' הרי לא התכוין לצאת ותי' דאביי ס"ל מצאצ"כ ואף דבר"ה כ"ח קא מותיב לי' טובא לרבא דס"ל מצאצ"כ שוא אח"כ קבל מני' עיי"ש וקשה הרי שם בגמ' קאי לר' יוסי ור"י הלא ס"ל להדיא דנצצ"כ בפסחים ק"ט ועדיין קשה מה מקשה הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' הרי לא התכוין לצאת ומה הועילו התוס' בזה שכתבו דאביי יסבור ומצאצ"כ הלא המו"מ הוא אליבא דר"י והוא ס"ל מצ"כ וזה תמוה גדולה ועיין בטורי אבן בחידושיו לר"ה כ"ח ד"ה אלמא שעמד בזה, אמנם אם כאמר דהי דמצ"כ ל"ה רק מדרבנן ניחא ושפיר מקשה הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' דאין לומר דמיירי שלא התכוין למצוה דלו יהי' כן הנה עכ"פ קיים המצוה מדאורייתא ושוב לא מקרי טעה בדבר מצוה דמה שלא קיים המצוה עוד מדרבנן מפאת חסרון הכונה זה לא אלים לפוטרו, אולם לפ"ז יש להבין אמאי לא תירצו התוס' כן אליבא דאביי והוצרכו לדחוק ולומר דאביי חזר משמועתו וקבל דברי רבא דמצאצ"כ ולא תירצו כנ"ל דאף דס"ל מצ"כ כיון דזה ל"ה רק מדרבנן ומה"ת כבר קיים המצוה גם בלא כונה ל"ה טועה בדבר מצוה:

ב ונראה דהנה בעיקר הסברא שכתבנו כיון דמדאורייתא קיים המצוה אף דמדרבנן לא קיים אותה שוב ל"מ טועה בדבר מצוה יש להעיר לפמ"ש התוס' בסוכה ג' ע"א ד"ה דאמר דהיכי דמדרבנן לא יצא המצוה לא יצא גם מדאורייתא עיי"ש א"כ אדרבה נימא לאידך גיסא כיון דמדרבנן ל"ק המצוה דמדרבנן מצ"כ ממילא לא יצא גם מדאורייתא ושוב הוה טועה בדבר מצוה ופטור (ועיין בפמ"ג או"ח סי' תרנ"א מש"ז ס"ק ד') ונלפע"ד דזה תליא בהא דנסתפק המל"מ פ"ז מתרומות ה"א בטמא שאכל תרומה שאינו טמאה רק מדרבנן מהו, מי נימא כיון דמה"ת טהורה היא חייב או דילמא כיון דמדרבנן טמאה היא כבר מקרי מחוללת ופטור ומקור הספק הוא אם מה שאינו ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי מה"ת או לא והדברים ידועים. וה"נ י"ל דאם א"ר מדרבנן מקרי ראוי מה"ת א"כ נהי דמדרבנן ל"ק המצוה בלא כונה אבל עכ"פ מדאורייתא קיים אותה וממילא ל"ה טבד"מ, אבל אם נאמר דא"ר מדרבנן גם מדאורייתא ל"ה ראוי א"כ צדקה סברת התוס' בסוכה הנ"ל ושוב י"ל כיון דמדרבנן ל"ק המצוה בלא כונה ל"ק אותה גם מדאורייתא ושפיר הוה טועה בד"מ וז"פ. והנה אביי ס"ל דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת עיין שבועות ל"א ע"א דפליגי אביי ור"פ אי נוהג שבועת העדות במשחק בקובי' דבעינן בשבועת העדות ראוי להעיד וס"ל לאביי דמשחק בקוביא כיון דרבנן פסלוהו ל"ה ראוי ור"פ ס"ל מדאורייתא חזי עיי"ש אלמא דס"ל לאביי דמה שאינו ראוי מחמת דברי חכמים ל"ה ראוי מה"ת וכיון שכן לא יכלו התוס' לתרץ אליבי' דלעולם ס"ל מצ"כ ורק כיון דמדאורייתא אצ"כ ל"ה טבד"מ כנ"ל דלשטת אביי אם רק מדרבנן ל"ק המצוה ממילא גם מדאורייתא לא יצא כיון דהוא ס"ל דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת וע"כ הוצרכו התוס' לתרץ דאביי קבל דברי רבא וס"ל דמצאצ"כ אמנם ר' יוסי ס"ל דא"ר מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת עיין סוטה ס"פ משיח מלחמה דפליג עם ריה"ג אי בעבירה דרבנן חוזר, מעורכי המלחמה ומחלקותם הוא אם א"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת או לא כאשר האריכו בזה המפרשים ור"י דס"ל שם דאינו חוזר כיון דמה"ת לא הוה עבירה ע"כ ס"ל דא"ר מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת וכיון שכן אף אם ס"ל מל"כ ג"כ תקשה עליו קושית הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' דנהי שלא התכוין אבל הרי עכ"פ מדאורייתא קיים המצוה בלא כונה ושוב ל"ה טעבד"מ לשטתו דא"ר מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת וכאמור:

וקצת י"ל דמה"ט באמת הקשו התוס' קושיותם רק לאביי שמפרש רק דברי ר"י ולא הקשו מר"י עצמו שהוא בעל המאמר גופי' וכקושית הט"א הנ"ל דהתוס' נקטו ג"כ כמ"ש דמדברי ר"י אין לתמוה דאף דס"ל מצ"כ מ"מ מקשה הש"ס שפיר והא מדאגבי' נפיק בי' כיון דמדאורייתא קיים עכ"פ המצוה בלא כונה ל"ה טבד"מ אף דמדרבנן ל"ק אותה כיון דהוא ס"ל א"ר מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת, וע"כ הקשו התוס' קושיותם רק לאביי והיינו מה מקשה הגמ' סתמא והא מדאגבי' נפיק בי' ומשמע דהקושיא קאי גם על אביי (דמדפרש דברי ר"י בודאי ס"ל ג"כ כותי') הרי אביי לשטתו שפיר יוכל לסבור כר"י ואי קשיא הא מדאגבי' נפיק בי' הרי הוא ס"ל מצ"כ וס"ל ג"כ דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת א"כ כיון דרק מדרבנן ל"ק המצוה הוה טבד"מ ותי' דאביי חזר מסברתו והודה לדברי רבא דמצאצ"כ וע"כ מקשה הש"ס שפיר:

ג ובדברינו אלה הי' מקום לומר בישוב דברי הרמב"ם שפסק בפ"ב מה' שגגות ה"י דאם נטל לולב לצאת והוציא לרה"ר פטור משום דהוה טבד"מ וקשה אמאי לא הביא אוקימתת הש"ס דמיירי כשהפכו או שלקחו בכלי דאל"כ קשה והא מדאגבי' נפיק בי' ועיין בכפ"ת סוכה שם מ"ש בזה ולהנ"ל י"ל דהנה כבר הבאתי קושית התוס' אם נאמר מצ"כ מה זה קושיא דמדאגבי' נפיק בי' והרי לא התכוין למצוה ועכצ"ל או דהש"ס קאי בשיטה דמצאל"כ כתי' התוס' או ס"ל באמת דמל"כ ורק דס"ל דא"ר מדרבנן ל"ה א"ר מדאורייתא וא"כ כיון דמצ"כ רק מדרבנן הנה מה"ת קיים המצוה בלא כונה ושוב ל"ה טועה בד"מ והנה הרמב"ם ס"ל דמצ"כ כדמוכח מדבריו בפ"ב מה' שופר ה"ד עיי"ש שפסק דמתעסק בתק"ש לא יצא וכן בעינן שיתכוין שומע ומשמיע עיי"ש וס"ל ג"כ דא"ר מדרבנן א"ר מה"ת מקרי מדפסק בפ"י מה' שבועות ה"א כאביי דמשחק בקובי' א"ח קרבן שבועה דהוה א"ר להעיד כיון דרבנן פסלוהו וע"כ דס"ל דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת וכדברינו למעלה א"כ לדידי' ל"ק קושית הש"ס דמדאגבי' נפיק בי' דכיון שלא התכוין לא יצא ואף אם רק מדרבנן לא יצא ג"כ הוה טבד"מ וכיון שכן לא הי' מהצורך לבוא לאוקימתות הש"ס דמיירי כשהפכו או שלקחו בכלי ולכן השמיטן הרמב"ם. אמנם בזה יש להתוכח חדא דד"ז אי ס"ל להרמב"ם מצ"כ עדיין אינו ברור ומזה שפסק בה' חמץ ומצה דאם אכל מצה בלא כונה כגון שכפאוהו עכו"ם יצא מוכח אדרבה דס"ל מצאצ"כ וכן מוכח ג"כ מדבריו בה' ק"ש וכבר האריכו נושאי כליו בזה וא"כ לדידי' עוד יותר יקשה קושית הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' ואף אם נניח דס"ל מצ"כ הנה היסוד השני שבנינו עליו דס"ל להרמב"ם א"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת ג"כ אינו בטוח דגם בזה יש סתירה בדברי הרמב"ם ויש ראיות לכאן ולכאן כאשר האריכו בזה מפורשי הרמב"ם ועיין במל"מ בה' תרומות שם ובפ"א מה' נערה בתולה ה"ד ובשעה"מ פ"ח מה' לולב מ"ש בזה ואכמ"ל:

ד לכן נלפע"ד לומר בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל בסגנון אחר קצת עפ"י מה שהעיר בס' דרוש וחידוש להגאון רעק"א על הא דמקשה הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' הא עכ"פ בשעת עקירה הוה טבד"מ וא"כ על העקירה א"א לחייבו וכיון שפטור על העקירה ממילא פטור גם על ההנחה דהנחה בלא עקירה לאו כלום היא, ומי גרע זה מהי' מזיד או אנוס על העקירה דפטור, אכן היטב אשר דבר בזה א"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חיו"ד ח"ב סי' צ"ג עפ"י דברי התוס' בכתובות ל"א ע"א ד"ה נימא דאף דלענין לקנות בהגבהה סגי בהגבהה פחות מג' טפחים מ"מ לענין שתחשב עקירה לגבי שבת מהצורך שההגבהה תהי' ג"ט שיצא מתורת לבוד עיי"ש. וא"כ שפיר מקשה הש"ס והא מדאגבי' קצת נפיק י"ח המצוה (דלענין המצוה בודאי סגי בהגבהה כ"ש או לכל היותר בהגבהה טפח כמו גבי קנין) ואח"כ כשמגיע לג"ט דאז הוה העקירה לענין שבת כבר יצא המצוה וא"כ הוה העקירה בחיוב. ומעתה אמינא לפי מה שהוכיח בפנ"י כתובות שם דהרמב"ם חולק על סברת התוס' הנ"ל וס"ל דגם לענין חיוב בשבת ל"ב עקירה ג"ט עיי"ש שהביא כן בשם הרא"ה שהוציא כן מדברי הרמב"ם א"כ לדידי' ממילא ל"ק קושית הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' כיון דעכ"פ העקירה היתה בפטור ושוב א"צ לבוא לתירוצי הש"ס ולכן השמיטם הרמב"ם:

ובעיקר הקושיא שהבאתי מה מקשה הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' הרי עכ"פ העקירה היתה בפטור הנה ראיתי בהגהות רש"ש על הש"ס סוכה שם שרצה לומר דמדאגבי' דקאמר הכי לאו דוקא והכונה משעה שנטלו בידו להגביה אף שלא עקרו עדיין יצא עיי"ש וזה דבר חדש שיהי' יוצאין י"ח המצוה של ד' מינים בהיותם על הארץ מבלי שיהי' מהצורך להגביה אותם ועיין בצל"ח שבת קל"א ד"ה ואמרתי לתרץ שכ' ג"כ הכי דיוצאין המצוה של ד' מינים במחובר ולכן לא משכחת בלולב בגוף המצוה ענין דחיית שבת עיי"ש ונפלאת היא שלא העירו שניהם מדברי האבודרהם הובא בפמ"ג או"ח סי' תרנ"א במש"ז ס"ק א' שכ' להדיא שצריך להניף הלולב דכן מברכין על נטילת לולב ונטילה כאן פירושה ענין הרמה והגבהה כמו וינטלם וינשאם עיי"ש ועיין בפמ"ג סי' תרנ"ג בא"א שנסתפק בלקח אתרוג מחובר בעציץ מלא עפר וגדל שם אי יצא י"ח לקיחה הואיל ומחובר הוא עיי"ש ולכאורה מדברי האבודרהם הנ"ל מוכח דלא יצא, אולם יש לחלק דשאני מחובר כזה דיכול להגביה עם העציץ יחד משא"כ אם האתרוג נמצא עוד על האילן אה"נ דלא יצא ויש לדבר הרבה בפרט זה ואקצר:

ה ונשיב למה שהתחלנו לדבר בענין אי מצ"כ מה"ת או רק מדרבנן, הנה ראיתי מקשים על סברת המבי"ט הנ"ל דמצ"כ רק מדרבנן א"כ מה מקשה אביי לרבא בש"ס דר"ה כ"ח אלא מעתה היינו דמצאצ"כ הישן בשמיני בסוכה ילקה ומשמע דאם כאמר מצ"כ ניחא ואם נאמר דרק מדרבנן מצ"כ אבל מדאורייתא מצאצ"כ א"כ גם למ"ד מצ"כ יקשה דהישן בשמיני בסוכה ילקה כיון דמדאורייתא קיים המצוה בלא כונה ועבר על ב"ת, ולפמ"ש לעיל גם קושיא זו ל"ק דכיון דאביי ס"ל א"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת כאשר הוכחנו לעיל ע"כ לדידי' י"ל כסברת התוס' בסוכה דהיכי דמדרבנן ל"ק המצוה גם מה"ת ל"ק אותה ולכן לשטתו אפי' מצ"כ רק מדרבנן מ"מ כיון דרק מדרבנן ל"ק המצוה בלא כונה הנה ל"ק אותה גם מדאורייתא ולכן לא עבר בב"ת וע"כ הקשה רק לרבא דס"ל דמצאצ"כ כלל ולדידי' אמנם יקשה הישן בשמיני בסוכה ילקה:

שבתי וראיתי כי בדברינו אלה יעלה בידינו פלפול חריף בביאור לשון הש"ס דמקשה אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ויש לדקדק על הלשון אלא מעתה אשר פשטותו מוכח כאלו הי' איזהו יחס וקישור בין קושית אביי להקושיות שהקשו בש"ס שם מקודם על רבא והיינו לבתר דדחה רבא הקושיות האלו נתעורר אביי מכח דחייתו להקשות קושיותו ובאמת אין שום יחס ביניהם וגם יפלא באמת מדוע נטר אביי עם קושיותו עד השתא שקדמו לו קושיות אחרות אף כי לפום ריהטא הקושיא הזאת היא היותר חזקה מכלן כי מקורה בענין השגור בפי כל דהכל יודעין דישנים בסוכה בשמיני ואין פוצה פה ע"ז בעוד אשר הקושיות האחרות נובעות מהלכות אשר אין הכל משמשין בהן, בשגם כי עינינו הרואות דהקושיא הזאת נשארה באמת בתימה ובעוד אשר על כל הקושיות יש מענה הנה קושיא זו הכריחה את רבא לנטות מעט לדברי שכנגדו ולהודות דעכ"פ לעבור בעי כונה כדאיתא בש"ס וא"כ הו"ל לאביי להקשות קושיותו מיד:

ועפ"י דרכנו למעלה נאמר דאמנם כן הוא דקושית אביי אחוזה וקשורה היא עם המו"מ דקדים לי' בש"ס ובכונה לא הקשה אביי קושיותו בתחלה ורק אחרי שמעו הצטדקותו של רבא על הקושיא הקודמת אך אז נתעורר גם הוא להקשות וזה יהי' באמת פירוש דבריו אלא מעתה היינו אם כן דחית הקושיא הקודמת קשה עליך אמאי הישן בשמיני בסוכה ילקה. דהנה מקודם שהקשה אביי קושיותו מהך דהישן בשמיני בסוכה הקשו בש"ס שם על רבא מהא דתנן נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע משמיע ולא נתכוין שומע לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע וכו' נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע היכי משכחת לה לאו בתוקע לשיר ומשני דילמא קא מנבח נבוחי והקשה בישי"ע או"ח סי' ס' מה מקשה הש"ס דילמא באמת. מצאצ"כ והא דקתני דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע לאו שיכונו לשם מצוה רק שיתכונו לשליחות דאל"כ לא נעשה התוקע שליח בע"כ הן בע"כ דידי' והן בע"כ של השומע וממילא לא יוכל להוציא אבל העושה מצוה מעצמו אה"נ דל"ב כונה ותי' בישי"ע דהש"ס כאן יסבור דבתק"ש מה שהאחד מוציא השני לא מתורת שליחות קאתינן עלה ורק משום דכל עיקר המצוה היא השמיעה ולא התקיעה והא דקיי"ל דחש"ו אין מוציאין אחרים בתק"ש משום דבעינן שהשמיעה תהי' מבר חיובא אבל אם התוקע הוא בר חיובא השומעים תקיעתו מקיימים המצוה בעצמם ולא מפאת שהתוקע הוה שליחם ושפיר מקשה הש"ס מדוע בעינן שיתכוונו שומע ומשמיע דהא ע"כ בכונה למצוה מיירי ותי' דילמא קא מנבח נבוחי. ועיין בתוס' כאן ד"ה אבל שכ' וז"ל לא הוה מצי למימר שלא נתכוין משמיע להוציא השומע דמשמע לי' כדדייק בסוף הסוגיא משמיע לעצמו דומיא דשומע לעצמו אלמא לא בעי כונה, ומפרשי הש"ס העמיקו בהבנת סוף דברי התוס' הנאמרים בקיצור נמרץ, ונראה דהתוס' כוונו ג"כ לסברת הישי"ע הנ"ל דאין לומר דהא דאמרו דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע היינו כונה לשליחות להוציא דבתק"ש ל"ב כלל כונה להוציא ולשליחות כי עיקר המצוה היא השמיעה ופירוש דברי התוס' כך הוא מדמקשה הש"ס אח"כ על ר"ז דס"ל דהמשמיע צריך לכוון להוציא השומע מהא דתנן עד שיתכוין שומע ומשמיע וכו' משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו וקתני לא יצא היינו דלא יצא עד שיתכוין המשמיע לעצמו אבל אם כוון המשמיע לעצמו אף שלא נתכוין להוציא את השומע יצא השומע אלמא דא"צ כונה להוציא (עיין בהגהות ר"ב רנשבורג בגליון הש"ס) א"כ ש"מ דזה הי' פשיטא לי' להש"ס דהא דתני עד שיתכוין משמיע היינו כונה למצוה ולא כונה להוציא וזה מפאת ההנחה משמיע דומיא דשומע וכיון שכן שוב מוכח דלא בעי כונה היינו להוציא ורק למצוה וש"מ דמצצ"כ ודוק כי קצרתי:

ו והנה בישי"ע הביא ראי' לדבריו דבתק"ש עיקר המצוה היא השמיעה ומה שאחד מוציא את השני ל"ה כלל מתורת שליחות מהא דקיי"ל דחצי עבד וחצי בן חורין אינו יכול לתקוע לתקוע בעצמו דלא אתי צד עבדות דידי' ומפיק צד חירות דידי' עיין ר"ה כ"ט ע"א ורק ההכרח לו לצאת בתקיעה של אחר, ואם כאמר דמה שאחד מוציא את השני בתק"ש הוה מטעם שליחות איך ח"ע וחב"ח יוצא בתקיעה של אחר הרי הוא בעצמו אינו יכול לתקוע וקיי"ל כ"מ דאלמ"ע שליח לא מצי משוי וע"כ דלאו מתורת שליחות קאתינן עלה בתק"ש ורק משום דעיקר המצוה הוה השמיעה וכנ"ל ועיין בכפ"ת ר"ה שם מ"ש בזה. אמנם ראי' זו יש לדחות לפי מה שהוציא בשאג"א סי' ו' מדברי רש"י ברכות מ"ח דהא דמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את המחויב ל"ה רק דרבנן וא"כ הרי חדית לן המל"מ בפ"ב מה' ביאת מקדש ה"ו דע"כ ל"א כ"מ דאיהו ל"מ עביד שליחא ל"מ משוי רק אם מה"ת ל"מ עביד אבל אם מה"ת מצי עביד אף דמדרבנן ל"מ עביד שפיר משוי שליח עיי"ש א"כ שוב י"ל דבתק"ש מה שאחד מוציא השני הוה מתורת שליחות דגם התקיעה הוה בכלל המצוה ואי קשיא איך ח"ע וחב"ת יוציא בתקיעת אחר אם הוא בעצמו א"י לתקוע דהא מה שהוא בעצמו א"י לתקוע ל"ה רק מדרבנן דמדאורייתא גם אינו מחויב מוציא את המחויב וא"כ גם צד עבדות יכול להוציא צד חירות, וכיון דרק מדרבנן ל"מ עביד שפיר יכול לעשות שליח. ואם נאמר כן הדרא קושית הישי"ע לדוכתא מה מקשה הש"ס דילמא הא דקתני עד שיתכוין שומע ומשמיע היינו לשליחות ולא למצוה ולעולם מצאצ"כ וכנ"ל. אמנם בעיקר סברת המל"מ הנ"ל דהיכי דמדרבנן ל"מ עביד משוי שליח נלפע"ד דזה תליא ג"כ במה שהארכנו למעלה אי א"ר מדרבנן מקרי א"ר מה"ת או לא דאם נאמר דא"ר מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת אה"נ די"ל כסברת המל"מ דכיון דמה"ת מצי עביד ורק מדרבנן ל"מ עביד מקרי זה מצי עביד ומשוה שליח אבל אם נאמר דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת א"כ ל"ל כסברת המל"מ דכיון דרק מדרבנן ל"מ עביד הנה חשיב זאת כאלו ל"ה מצי עביד מה"ת ול"מ משוי שליח ת"פ וברור, וכיון שכן י"ל דהש"ס דמקשה מהא דתני עד שיתכוין שומע ומשמיע יסבור דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת ול"ל כסברת המל"מ הנ"ל ורק אפי' אם רק מדרבנן ל"מ עביד למ"מ שליח וממילא קשיא איך ח"ע וחב"ח יוצא בתקיעת אחר אם הוא בעצמו אינו יכול לתקוע ומוכח מזה דבתק"ש ל"ב כלל שליחות דכל עיקר המצוה היא השמיעה, ושוב א"א לומר דהא דתני עד שיתכוין שומע ומשמיע היינו לשליחות וע"כ דמכוונה למצוה מיירי ומוכח דמצ"כ וקשיא לרבא ודוק:

והנה כבר כתבתי למעלה דקושית אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה לכאורה גם אל חיקו תשיב דאף אם ס"ל מצ"כ ג"כ הרי ל"ב כוונה רק מדרבנן ומדאורייתא יצא אף בלא כוונה וא"כ עדיין קשה הישן בשמיני בסוכה ילקה כיון דמה"ת עבר על ב"ת אכן כתבנו די"ל כיון דמדרבנן ל"ק המצוה בלא כונה הנה ל"ק אותה גם מה"ת וזה דוקא אם נאמר דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת אבל אם נאמר דא"ר מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת ל"ל הכי וכנ"ל:

ומעתה אמינא דמתחלה לא רצה אביי להקשות קושיתו דלרבא הישן בשמיני בסוכה ילקה מפני שהי' יכול רבא להשיב לו מטונך, אטו לדידך דס"ל מצ"כ מי ניחא והרי רק מדרבנן צריך כוונה וא"כ עכ"פ מדאורייתא יצא ושוב עבר בב"ת דא"ר מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת אכן כאשר שמע שהקשו לרבא מהא דתני עד שיתכוין שומע ומשמיע ורבא תירץ דאתיא לאפוקי כגון שקסבר חמור בעלמא הוא או תוקע לשיר וקשה אמאי לא תירץ דהמדובר הוא מכונה לשליחות ולא מכונה למצוה וע"כ משום דס"ל דבתק"ש ל"ב שליחות משום דעיקר המצוה היא השמיעה ולא התקיעה והיינו משום דלמד כן מח"ע וחב"ח דיוצא בתקיעתו של אחר אף דהוא בעצמו א"י לתקוע וע"כ דס"ל דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת וכאשר הוכחנו למעלה דאל"כ אין שום ראי' מח"ע וחב"ח וכיון שכן הלא הוציא אביי מדברי רבא עצמו דס"ל דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת ולכן עתה מצא שעת הכושר להקשות לו קושיותו דעתה לא הו"ל לחוש עוד פן ישיב לו רבא אטו לדידך מי ניחא דאם ס"ל א"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת אה"כ דניחא לדידי' וכמו שביארנו וזה שאמר לו אביי אלא מעתה פירוש אם ככה אתה משיב על קושיותי מהא דתני עד שיתכוין שומע ומשמיע ולא בענין אחר הנה אני מוסיף להקשות עליך דלדידך הישן בשמיני בסוכה ילקה, והדברים נחמדים בדרך הפלפול והחידוד:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה