ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק שלישי · קפד
שם בגמרא. כיון ששמע אותו תלמיד כך עלה לראש הגג ונפל ומת. הנה מפשטות הלשון משמע שהתלמיד הזה בעצמו הפיל עצמו מן הגג ומת וזה קשה להניח שתלמיד מחובשי בהמ"ד יאבד עצמו לדעת אשר על העושה כן אמרו שאין לו חלק בעוה"ב, ע"כ מסתבר יותר שלא התלמיד בעצמו המית א"ע כי אם הוא עלה לראש הגג להתחבא מפני הבושה ובהיות המקום הזה מקום סכנה הנה קרה לו שם אסון שנפל ומת, ויוכל להיות כי זה הי' באמת מחמת מרירות לבו מגודל הבושה שכח להיות נזהר ולהשגיח היטב כמו שצריך להיות נזהר ולהשגיח במקום סכנה כזה ואיתזק. ועיין במס' שמחות פ"ב ה"ב איזהו המאבד עצמו לדעת לא שעלה בראש האילן ומת בראש הגג ונפל ומת אלא זה שאמר הריני עולה לראש הגג או לראש האילן ואפיל עצמי ואמות וכו' אלמא דהעולה לראש הגג ונופל משם ל"ה בכלל מעצ"ל כי תלינן שנאנס וזה מתאים לדברינו. (וראיתי דרך אגב במס' שמחות שם בפ"ב ה"א שעל מעצ"ל קורין הוי נטלה הוי נטלה ועיין בנחלת יעקב שם שביאר דר"ל שנטלה נשמתו הימנו עיי"ש ונלפע"ד דמכאן יש להביא קצת סמך לשם ניטל המוזכר ברמ"א יו"ד ססי' קמ"ח שרבים חקרו לדעת מהותו והבן כי קצרתי) ועיין בכתובות ק"ב במעשה דההוא כובס דכל יומא הוה אתי לקמי' דרבי ובאשכבתי' דרבי ל"ה כיון דשמע ב"ק דכל דהוה באשכבתי' דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב סליק לאיגרא ונפל לארעא ומת יצתה ב"ק ואמרה אף ההוא כובס מזומן לחהע"ב, ורבים תמהו איך הי' רשאי לעשות כן לאבד עצמו לדעת בשגם איך יצא עוד ב"ק שהוא מזומן לחהעוה"ב, ועיין בחידושי מהרי"ט שם שתירץ דהכובס עשה כן מחמת תשובה דמבואר בירושלמי דה"ט שיצא הב"ק דכל דהוה באשכבתי' דרבי מזומן לחיי העוה"ב משום דרבי מת בע"ש ונתארך אז היום כדי שיהי' יכולין לעסוק בקבורתו של רבי ולהכין אח"כ צרכי שבת, ויראו שמא חללו השבת ולכן יצא בת קול שכל מי שהתעסק בקבורתו של רבי מזומן לחיי העוה"ב וזה הכובס שלא הי' באשכבתי' דרבי חשב שחלל שבת שלא לצורך מצוה וקיים סקילה בעצמו כדין המחלל את השבת ול"ה מעצ"ל עיי"ש ולא זכיתי להבין דמה בכך שחשב שחלל שבת האם בשביל זה הי' רשאי לעשות דין לעצמו ולשלוח יד בנפשו, ואטו אם אחד כבר נתחייב מיתה בב"ד האם רשאי הוא להרוג את עצמו קודם שיהרגוהו הב"ד, אם יש בכחו לעשות כן, הלא זה לא ניתן להאמר כלל, דהתורה לא אמרה רק שהב"ד יהרגוהו אחרי דנם אותו למיתה כפי חקי ומשפטי התורה אבל הוא בעצמו בודאי אינו רשאי לשלוח יד בנפשו ואם ישלח יהי' בודאי בכלל מעצ"ל כשאר אדם העושה כן, הן אמת כי לפום ריהטא י"ל דהא מילתא לא ברורה עוד כיון שעיקר הטעם שאסור להרוג עצמו הוא משום שכמו שאחרים אינם רשאים להרוג את האדם כן האדם אינו רשאי להרוג א"ע וכמו דדרשינן בב"ק צ"א ע"ב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ר"א אומר מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם עיי"ש ועיין ברמב"ם פ"ב מה' רוצח ה"ב שכלל בחדא מחתא השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו וכו' וכן ההורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד עיי"ש אלמא דשניהם שווים, וא"כ מי שדנוהו הב"ד למיתה שאם הרגוהו אחרים פטורים כדמוכח מש"ס סנהדרין פ"ה ע"א היוצא ליהרג ובא אחר והכהו פטור וה"ט משום דסופו למות ועיין ברמב"ם פ"ה מה' ממרים הי"ב ולהאי טעמא גם על הריגתו לא יהי' חייבין א"כ אולי גם הוא בעצמו רשאי להרוג את עצמו אמנם זה ליתא דבש"ס לא אמרו רק שאין חייבין על הכאת יוצא ליהרג וה"ה די"ל שאין חייבין על הריגתו משום שסופו למות אבל לא יעלה על הדעת לומר שמותר להכותו ולהרגו והרי גם בטריפה קיי"ל דההורגו פטור וכתבו התוס' בסנהדרין ע"ח ע"א ד"ה ההורג משום שסופו למות ואפ"ה וכי יעלה על הדעת לומר שאין איסור בהריגתו וגם ביוצא ליהרג ע"כ הדין כן שאף שההורגו אינו חייב מיתה בב"ד אבל בודאי הוא בכלל שופך דם ודמיא לשוכר הורג להרוג את חבירו וכדומה שאף שאין בזה מיתת ב"ד מ"מ מיתה ביד"ש יש וממילא דאסור להרוג עצמו ג"כ שזה שקול כנגד זה וכדברי הרמב"ם בה' רוצח שהבאנו ע"כ דברי המהרי"ט צריכים תלמוד ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי"א שדן ג"כ בזה אי ההורג עצמו מחמת תשובה הוה בכלל מאבד עצמו לדעת והביא דברי היפה תואר שכתב במדרש בראשית רבה פ' ס"ה במעשה דיקום איש צרידה דאף מי שחייב מיתה אינו רשאי להמית עצמו ולא יצא מכלל אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ובשבו"י שם חולק עליו ואסתייע ג"כ מדברי מהרי"ט הנ"ל דכשעושה מחמת תשובה ל"ה מעצ"ל ואין אני כדאי להכריע ביניהם אבל לפי קוצר ידיעתי נראה דצדקה דעת היפ"ת דאפי' מי שיודע שחייב מיתה ג"כ אינו רשאי לשלוח יד בנפשו דאפי' מי שכבר נידון למיתה ע"י ב"ד ג"כ אינו רשאי להמית עצמו בידים וכמ"ש: