ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק שלישי · קעה
שם בגמרא. וד"א אמר ספק קרא קיש ספק לא קרא חוזר וכו'. (א) עיין בלבוש סי' ס"ז הובא בפמ"ג או"ח סי' ס"ז במשב"ז שכ' דמה"ט חוזר וקורא בספק קרא ק"ש אף שיש לחוש לל"ת דהוה מה"ת (כאשר מפאת זה ס"ל לרבינו מנוח דלכן ספק ברכות להקל שלא יעמוד בספק ל"ת) משום דאתי ספק עשה דק"ש ודחי לאו דל"ת ועיי"ש בפמ"ג מה שפלפל בדבריו, ועיין בתיבת גמא לבעל הפמ"ג פ' לך שנסתפק בזה אי ספק עשה דוחה לל"ת ורצה לפשוט מהא דקיי"ל דבספק אם ברך בהמ"ז חוזר ומברך אף שיש לאו דב"ת וע"כ משום דספק עשה דוחה לל"ת ודחי לי' דהרי האומר דבברכה שא"צ יש איסור תורה שהוא הרמב"ם כמ"ש המג"א בסי' רט"ו לדידי' הלא כל הספקות מותרין מה"ת וממילא בספק ליכא איסור דל"ת, והאומרים דמה"ת יש להחמיר בספק לדידהו בברכה שא"צ ליכא כלל איסור תורה עיי"ש, ונפלאת היא שלא הזכיר דדא היא דעת הלבוש דמה"ט חוזר בספק קרא ק"ש משום דספק עשה דוחה ל"ת והפמ"ג בעצמו הביאו כנ"ל, אמנם עיקר הדבר שיהא ספק עשה דוחה ל"ת הוא ענין חדש שיש לענות בו הרבה דהרי כל עיקר הדבר דעדל"ת ילפינן מכלאים בציצית ומשם לא נוכל לדייק רק שודאי עשה דוחה לל"ת דומיא דכלאים בציצית אבל שיהא ספק עשה דוחה לל"ת מנ"ל והרי עינינו הרואות גם לענין עיקר הדבר דעדל"ת עצמו כיון שמוצאו מכלאים בציצית בעינן שישתוה בכל הפרטים להתם ואם אך יש שינוי באיזהו פרט ל"א כלל עדל"ת כאשר מפאת זה אמרו דבעינן שיהי' בעידנא דאל"כ ל"ה דומיא דכלאים בציצית ולא דחי עיין שבת קל"ג ע"ב ועוד לענין כמה דברים וה"נ כיון דמכלאים בציצית לא נדע רק דודאי עשה דוחה ל"ת מנ"ל דגם ספק עשה דוחה ל"ת, ואולי י"ל דאם כל עיקר הדבר שעדל"ת לא יהי' רק מפאת הלימוד מכלאים בציצית אה"נ דלא תהי' דוחה רק עשה ודאי לל"ת ולא ספק עשה וכנ"ל, אמנם הרי ידיעה שיטת הרמב"ן בפ' יתרו דה"ט דעשה דוחה ל"ת משום דעשה חמורה מל"ת ומה"ט רק עונשין של לאווין נמסרו לב"ד של מטה ולא עונשין של עשין עיי"ש, ולדעה זו י"ל דבהיות העשה חמורה כ"כ גם הספק שלה אלים למדחה ל"ת וקצת יש להביא סמוכין לזה מדברי הש"ס ביבמות ז' ע"א שרצו לומר דעדל"ת שיב"כ משום דלאו ל"ת חמורה מעשה ואפ"ה עדל"ת מ"ל חומרא רבה מ"ל חומרא זוטא עיי"ש אלמא דכד קיימינן בסברא דל"ת חמורה מעשה וה"ט דעדל"ת משום שכן היתה הסכמת התורה, לא איכפת לן אם הל"ת חמור הרבה יותר או מעט יותר מעשה דחומר הל"ת אינו מגדיל כחה ה"נ כשקיימינן בסברא דעשה חמורה מל"ת ומשו"ה עדל"ת ג"כ לא איכפת לן אם העשה חמורה הרבה יותר או מעט יותר מל"ת דחומר העשה ג"כ אינו מגדיל כחה ואם אך ידענו דעדל"ת משום דעשה חמורה מל"ת מ"ל אם חמורה הרבה מל"ת או חמורה מעט מל"ת ולפ"ז נהי דספק עשה אינה חמורה כ"כ כודאי עשה אין בכך כלום וג"כ דוחה לל"ת דכדי שתדחה ל"ת מפני עשה לא בעינן דוקא שתהי' העשה חמורה הרבה ודי לן אם חמורה מעט כגון ספק עשה שתדחה ג"כ ל"ת ממנה. ולפ"ז יצא לנו דהא מילתא אי ספק עשה דוחה ל"ת יהי' תליא. אי עשה חמורה או ל"ת חמורה, דאם ל"ת חמורה וע"כ כל עיקר הדבר שעדל"ת לא ידענו רק מכלאים בציצית ממילא אין לנו משם רק שודאי עשה דוחה ל"ת ולא ספק עשה אבל אם נאמר דעשה חמורה וה"ט דעדל"ת משום דל"ת הקל נדחה מפני עשה החמור גם ספק עשה אלים למידחי ל"ת וכנ"ל ובפרט זה אי עשה חמורה או ל"ת חמורה כבר האריכו רבים ועיין בתוס' יוה"כ להר"מ בן חביב יומא פ"ג ובמשנת חכמים בהקדמת הספר מ"ש בזה ואכמ"ל. עוד יצא לנו דאפי' אם נאמר דאין ספק עשה דוחה ל"ת זה דוקא שאינו דוחה סתם ל"ת אבל ל"ת הקל (כגון שישנו בשאלה) נדחה גם מפני ספק עשה והסברא דהא עיקר הטעם מדוע אין ספק עשה דוחה ל"ת משום שאינו דומה לכלאים בציצית א"כ זה דוקא בסתם ל"ת אבל בל"ת הקל שגם מבלעדי ההוכחה מכלאים בציצית ידענו בי' שעשה דוחה אותה כיון שהסברא נותנת כן (וכאשר מפאת זה העלה בברוך טעם דין עדל"ת דל"ת כזאת נדחתה מפני עשה אפי' שלא בעידנא ואפי' ע"י פשיעה מה שלא יתכן בשאר עדל"ת כיון דדחיית לאו כזה מפני עשה לא נלמוד מכלאים בציצית ל"ב שיתאמתו בזה כל התנאים השייכים בעדל"ת אשר מכלאים בציצית מקורם עיי"ש) ממילא דגם ספק עשה ג"כ דוחה אותה, כמו כן הי' מקום לצדד דאם העשה חמורה אשר אז ג"כ אין אנו צריכים להוכיח מכלאים בציצית שדוחה לל"ת כי הסברא נותנת כן (ומה"ט ל"ב ג"כ בעידנא כמ"ש התוס' בזבחים ל"ג ע"ב ד"ה לענין) ה"ה דגם ספקה דוחה לל"ת וכאמור:
ב ודע דבגוף הדבר אי ספק עשה דוחה ללית הי' נ"ל לומר סברא נכונה עפ"י מה שראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"א סי' צ"ה שהסביר לן מילתא בטעמא מדוע עדל"ת דכל ל"ת אינו רק אם במזיד רצון האדם לעבור על מצות ה' ולעשות את אשר לא יעשה, אבל אם אינו מתכוין למרוד בה' ואדרבה הוא מתכוין לקיים מצות ה' לא עשה עבירה כלל עיי"ש ועיין בישי"ע או"ח. בסוף ה' פסח בקונטרוס הנדפס מנכד המחבר הוא הגאון מהר"צ זצלה"ה שהלך ג"כ בדרך זה והוסיף לבאר עוד בזה מדוע רק עדל"ת ולא לתשי"ב כרת משום דעיקר הטעם דעדל"ת משום דתוקף הל"ת הוה רק כשעוברין עליו בשאט נפש דאז אל מעשה הרע מצטרפת מחשבה רעה והי' שניהם יחדיו, אבל כשעובר על הל"ת כדי לקיים מצות ה' הנה לא נותר רק מעשה בלא מחשבה ובמעשה לחוד בלא מחשבה אין חטא ולפ"ז בל"ת שיש בה כרת אשר שם גם במעשה לבד בלא מחשבה יש חטא דהרי מביאין קרבן על שגגתה ל"ש לומר עדל"ת ומה"ט לאו שיש בו מיתה ביד"ש שאין מביאין קרבן על שגגתו אה"נ דנדחה מפני עשה עיי"ש שהאריך בזה וכיון שכן דכל עיקר הטעם דעדל"ת משום דע"י קיום המצוה נחלש כח הל"ת דלא נותר בו רק מעשה בלא מחשבה ובמעשה בלא מחשבה אין חטא א"כ מה איכפת לן אם מקיים ודאי עשה או רק ספק עשה הרי סוף כל סוף אין כונתו למרוד ואדרבה רצונו לקיים מצות ה' וא"כ לא עשה בזה עון אשר חטא ושוב יש לנו לומר דגם ספק עשה תדחה לל"ת ולפ"ז זאת הסברא עצמה אשר בגללה עדל"ת, היא איפוא הנותנת שגם ספק עשה תדחה לל"ת וזה ענין נכבד. אמנם זה פשוט דע"כ ל"ש לומר כסברת הגדולים הנ"ל בהבנת ענין עדל"ת רק אם נאמר דדשא"מ מותר א"כ חזינן דבלי כוונה אין במעשה עצמה שום חטא וממילא כשעוברין על ל"ת כדי לקיים מצוה דאז ג"כ ליכא מחשבה רק מעשה לבד אין שום איסור אבל אם נאמר דדשא"מ אסור א"כ רואים אנחנו שהקפידה התורה אפי' על מעשה לבד בלי מחשבה ממילא גם במקום מצוה לא הי' הדין נותן לעבור על ל"ת דמה נרויח שע"י המצוה תסולק המחשבה אבל הרי המעשה ישאר עכ"פ ובמעשה בלי מחשבה ג"כ יש חטא, ועכצ"ל דלמאן דס"ל דשא"מ אסור לדידי' הא דעדל"ת הוה מפאת גזירת התורה שגלתה בכלאים בציצית שעשה תדחה ל"ת וכיון שכן לדידי' אין שום סברא לומר דספק עשה ג"כ ידחה ל"ת דאין לנו רק מה שגילתה התורה דודאי עשה דוחה ל"ת אבל לא ספק עשה, וזכינו איפוא לדין דהך מילתא אי ספק עשה דוחה ל"ת תליא אי דשא"מ אסור או מותר, דאם. דשא"מ מותר גם ספק עשה דוחה ל"ת משא"כ אי דשא"מ אסור ספק עשה א"ד ל"ת וכדאמרן:
ג ובזה יעלה בידינו ישוב נכון להקושיא שהקשה בשו"ת שער אפרים על הא דקא מבעי' לי' לרבינא לעיל אי נשים בבהמ"ז מדאורייתא או רק מדרבנן וקאמר למאי נ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן ואמאי לא קאמר נ"מ לענין ספק דאם הוו מדאורייתא יש להחמיר בספק משא"כ אם אינן רק מדרבנן אין צריכות לחזור ולברך מספק, וכבר דברנו במאמר הקדום מקושיא זו, ולפי מה שאמרנו הדבר נכון דהרי כל עיקר הטעם שבדבר שהוא מה"ת בספק יש לחזור ולברך אף שיש בזה משום ל"ת הוא משום דאתי ספק עשה ודחי לאו דל"ת כדברינו למעלה בשם הלבוש וזה דוקא אם דשא"מ מותר דאז אה"נ דספק עשה דוחה ל"ת אבל אם נאמר דדשא"מ אסור אז ספק עשה אינו דוחה ל"ת וכמו שכתבנו לעיל וממילא אף בדבר שהוא מה"ת ג"כ א"צ לחזור ולברך מספק משום ל"ת, ולפ"ז לקושטא דמילתא דקיי"ל דשא"מ מותר דהלכה כר"ש, שפיר אמרו בש"ס כאן דבדבר שהוא מה"ת (למר אמת ויציב ולמר ק"ש) צריך לחזור ולברך מספק ואין לחוש לל"ת דספק עשה דוחה לל"ת כיון דקיימינן בסברא דדשא"מ מותר (בשגם כי אחד מהחכמים כאן הוא שמואל דמשמו אמר ר"י הדין לענין ספק ושמואל הוא הוא דקאמר הלכה כר"ש בגרירי כדאיתא בש"ס דשבת כ"ב עיי"ש) ואז אפי' ספק עשה ג"כ דוחה לל"ת אמנם לעיל רבינא כשנותי' דס"ל דדשא"מ אסור כדאיתא בש"ס דשבת צ"ה דאשכחי' רבא תוספאה דקא מצטער מהבלא ולא התיר לרבץ הבית והיינו משום דפליג על ר"ש וס"ל דשא"מ אסור עיי"ש ולכן לא הי' יכול למינקט. דנ"מ לענין ספק דלשטתו אפי' בדבר שהוא מדאורייתא ג"כ אין לברך מספק משום ל"ת ושיהא ספק עשה דוחה לאו דל"ת ל"ש לומר לשטתו כיון דס"ל דשא"מ אסור א"כ ע"כ ספק עשה א"ד לל"ת ודוק:
ד והנה מריש הו"א דהך מילתא דספק עשה דוחה ל"ת אשר המציא הלבוש שהבאנו למעלה תליא אי ס"ד מה"ת לחומרא או לקולא, דאם נאמר דסד"א מה"ת לחומרא שפיר י"ל דאפי' כשעושה העשה רק מחמת ספק וכגון כאן שחוזר ומברך מחמת ספק ג"כ דוחה לל"ת דבמה שעושה מפאת הספק בזה עצמו מקיים מצוה מה"ת כיון שמחויב מה"ת להחמיר ולעשות ודוחה ל"ת, אמנם אם נאמר דסד"א מה"ת לקולא הנה בזה שעושה המצוה מחמת ספק אינו מקיים רק מצוה דרבנן ולא אלימא למדחי ל"ת, אמנם נתישבתי דבספק עשה גם הרמב"ם מודה דיש להחמיר מה"ת וכאשר הארכנו בזה במאמר הקודם, אולם בדבר זה עצמו שבמ"ע גם הרמב"ם מודה דאזלינן להחמיר אם אמנם שרבים אומרים כן אבל לא יחסרו גם דיעות המתנגדות לזה ועיין בפמ"ג או"ח סי' י"ז בא"א שכתב להיפוך דאפי' החולקים על הרמב"ם וס"ל דסד"א מה"ת לחומרא זה דוקא בל"ת דהוה בקו"ע אבל במ"ע דהוה בשוא"ת הכל מודים דסד"א מה"ת לקולא והרבה יש לדבר בפרט זה ואכ"מ: