ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק רביעי · רלג
שם בגמרא בכניסתו מהו אומר יה"ר מלפניך ה' אלקי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם. (א) יש לדקדק על הלשון שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה שהוא לכאורה לשון כפול, ונראה בהבנת הענין דמה שיש להתפלל שלא יארע דבר תקלה ע"י, הכונה היא ע"ד שאמרו באבות פ"א חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותתגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא ש"ש מתחלל, וביאר הרע"ב שם דזה אזהרה לחכמים שלא יניחו מקום לטעות בדבריהם, דשמא יגרום החטא ויתחייבו גלות ויגלו למקום שיש שם אנשים שמראים פנים בתורה שלא כהלכה ויבינו מתוך דבריהם דברים שאינם הגונים וישתו התלמידים הבאים אחריכם מאותם דברים דברי מינות וימותו בעונם ונמצא ש"ש מתחלל ועיי"ש שהביא משל נמרץ ע"ז ממה שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם תלמידיו צדוק ובייתוס שיצאו מן הדת בשביל מאמר אחד ששמעו מאכטיגנוס וכיוצא בזה איתא ג"כ באבות שם בפ"ד הוה זהיר בתלמיד ששגגת תלמיד עולה זדון. ועיין בתיו"ט שם מ"ש בשם הריטב"א שיש לגרוס בתלמיד ביו"ד ולא בוא"ו כמו שהוא לפנינו והכונה להזהיר שיש ללמוד עם התלמיד כראוי שאם ישגוג התלמיד בהוראתו עולה זדון להרב עיי"ש וע"כ על כל הנכנס לבהמ"ד להתפלל מתחלה שלא יארע תקלה ע"י היינו שלא יתן מקום לאחרים לטעות בדבריו, ולא יארע שום מכשול מחמתו, ואח"כ עליו להתפלל שהוא בעצמו לא יכשל אמנם בדבר הלכה רק יזכה לקלוע אל מטרת האמת ולאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא:
ב ויש להתפלל עוד וישמחו בי חבירי כי עפ"י הרוב הקנאה מצוי' ביותר בין החבירים מאשר בין הרחוקים, ואם יזדמן שאחד יעשה חיל ויקנה לו שם כשם הגדולים אז הרחוקים ממנו לא יתפעלו ולא יתרגשו מזה כלל, אבל החברים שלמדו אתו יחד המה יקנאו בו ובלבם יכאב להם על אשר חברם, אשר יחדיו המתיקו סוד שמחו וגם הטיבו לבם בימי ילדותם עלה עליהם עשר מעלות, וזכה לכבוד וגדולה, והמה במורד ישבו ואין איש שם עליהם לב והקנאה הזאת מבלי משים תחליש גם קשר האהבה שהי' ביניהם ותוליד רגש קרירות בלבותם אשר לאט לאט יתפתח ויתרחב והי' לשנאה גמורה, כי כן דרך הקנאה להוליד את השנאה וללכת אתה אח"כ שלובת יד ומצד השני זה האיש שנתגדל בכבוד ויקר גם הוא יתרחק בכל פעם מחביריו, ואף אם גדולה היתה האהבה ביניהם לאט לאט ישכחם, עד כי באחרונה יביט עליהם בעין של בוז וקלון, וכאשר ביארו בזה המפורשים מאמר הכתוב בשמואל א' כ' ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל, דהכונה דאהבת דוד ויונתן אשר על עוצם תקפה תעיד הבכי' הגדולה והדמעות החמות ששפכו בעת נפרדו איש מעל רעהו, לא ארכה רק עד דוד הגדיל, כי כאשר הגדיל דוד אז נחלשה אש האהבה ולא היתה עוד בוערת כבתחלה, וע"כ יתפלל כל הנכנס לבהמ"ד, וישמחו בי חבירי, כלומר אם יזכהו ה' לעשות חיל בתורה לא יעיר בזה קנאת החבירים, רק אדרבה ישמחו בו ויוסיפו לאהבה אותו, ולדבקה בו כבתחלה באין מגרעת:
ג ויש להוסיף עוד ולהתפלל ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, והנה לפום ריהטא כבר נכלל זאת במה שנאמר מתחלה שלא אכשל בדבר הלכה, ועיין במהרש"א כאן שעמד בזה ומפאת זה גרס שלא אומר וכו' (ולא כמו שהוא לפנינו ולא אומר וכו') והיינו שאין זה מאמר בפ"ע רק פירוש דברים הקודמים שלא אכשל בדבר הלכה והיינו ולא אומר וכו' והביא שכן היא גירסת הרי"ף והרא"ש, ולפענ"ד נראה להניח הגירסא כמו שהיא לפנינו ולא אומר וכו' באופן שזה הוא מאמר בפ"ע ומה שתמה מהרש"א על השנות הדבר פעמים י"ל כי כמו בכל חכמה ומדע כן גם בחכמת התורה יש שני מיני ידיעות, ידיעה לימודית והיא ידיעת הדינים וההלכות כפי שהם סדורים, מקורם, שרשם והגבלתם, וידיעה מעשית, והיא הידיעה להשתמש בדינים האלה בעת הצורך ובשעת מעשה, ע"י דימוי מילתא למילתא, והבנת דבר מתוך דבר באופן שיתאימו עם המצב הממשי של הנושא הפרטי שדנין עליו, ולמען יורה המורה כדת של תורה לא יספיק שיהי' לו ידיעה לימודית לבד, רק ההכרח שיהי' לו גם ידיעה מעשית:
והיינו שיהי' בכחו להתחקות היטב על שורש כל דבר הבא לפניו, להתבונן בתכונתו ולרדת עד עומק מהותו, להשיגו ולהבינו מכל צדדיו וסיבותיו התלויות בו, ולפיהן יחרוץ משפטו כי פעמים רבות יוכל להיות שהדין הזה עצמו אשר הוא אמת וישר מנקודת ההשקפה הלימודית, לא יעלה יפה מנקודת ההשקפה המעשית, כי המצב הממשי של הענין הנידון יגיד כחשו ומתנגד אליו בתכלית הניגוד ואם ישפוט המורה אך ממצב הלימודי הלא יוציא משפט מעוקל, ועיין בב"ב ח' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמתו, וכתבו התוס' שם בד"ה דין דאמת לאמתו היינו לאפוקי דין מרומה שאע"ג שהעדים מעידין אותו אין מחתכין הדין כיון שיודעין שמשקרין עיי"ש וזה מתאים לדברינו שלפעמים יוכל להיות הדין מצד עצמו אמת עפ"י משפטי התורה ועכ"ז איננו אמת ממצב הממשי של הענין, וע"כ על הדיין היושב היושב כסאות למשפט לדון לא לבד דין אמת היינו שיתאים הדין עם משפטי התורה רק עליו לדון דין אמת לאמתו היינו שיתאים הדין עם המצב הממשי של הענין הנידון וזה א"א רק כשיהי' להדיין מלבד הידיעה הלימודית בתורה גם ידיעה מעשית, גדולה ורחבה מיוסדה על אדני הנסיון הבדוק ורוב ההתעסקות בהוראה כמובן ועיין בפרשת דברים כשהזהיר משה רבינו על מינוי השופטים אמר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וכו' ואשימם בראשיכם הנה דרש שני דברים מהשופטים שיהי' חכמים וגם נבונים וי"ל הכונה ע"ד שכתבנו כי חכם יקרא מי שיש לו ידיעה לימודית, והיינו שיודע היטב דיני ומשפטי התורה לכלם בשם יקרא ושגורים המה על לשונו, והוא שם מושאל מחכמה אשר ענינה הוא הכרת המושכלות הראשונות וידיעתם, ונבון יקרא מי שמלבד הידיעה הלימודית יש לו גם ידיעה מעשית להשתמש בדינים האלו למעשה ע"צ השלימות היאותה, ע"י הסתכלות בטיב כל ענין פרטי והתבוננות בו מכל צדדיו ע"ד שאמרנו והוא שם מושאל מבינה אשר ענינה הוצאת דבר מתוך דבר ע"י היקשים שכליים ודימוי מילתא למילתא, ולמען ימלאו השופטים את תפקידם, ההכרח אמנם שיהי' גם חכמים וגם נבונים, כלומר שיהי' שלמים הן בידיעה לימודית והן בידיעה מעשית אשר שתיהן כאחת נחוצות מאד וכמ"ש (ועיין באהל יעקב פ' מקץ מ"ש בביאור דברי המדרש בקש לץ חכמה אלו חרטומי פרעה וכו' עפ"י משל נמרץ, והמשל הזה יאות מאד לעניננו להבליט הרעיון אשר אמרנו ולתת לנו מושג וציור נאמן ממהות שני מיני הידיעות אשר חשבנו ומה רב המרחק ביניהם) ולכן גם על כל הנכנס לבהמ"ד להשתלם בידיעת התורה להתחנן בשתים, מתחלה עליו להתפלל שלא יכשל בדבר הלכה והיינו שלא תחסר לו הידיעה הלמודית בתורה, שיאסוף בחפניו ידיעה רבה בדיני ומשפטי התורה באופן שלא יכשל מחמת חסרון ידיעת ההלכה, ואח"כ עלי' להוסיף ולהתפלל שלא יאמר על טמא טהור ולא על טהור טמא, והיינו שירכש לו גם הידיעה המעשית במדה הנחוצה, באופן שבבואו להורות הלכה למעשה יכוין האמת לא מתו ולא יצא מתח"י הוראה מעוקלת למרות היותה נכונה מצד ההלכה הלימודית וע"ד שאמרנו:
ד ואולי י"ל עוד בהבנת הענין שיש לחזור ולהתפלל שלא יאמר על טמא טהור וכו' אף שכבר התפלל מתחלה שלא אכשל בדבר הלכה, כי במה שיש להתפלל שלא אכשל בדבר הלכה הכונה שבעת העסק בלימוד בשעת מו"מ של הלכה כבר יזכה לכוין ההלכה הברורה ולא יארע לו שום מכשול, ואח"כ יש להוסיף ולהתפלל שאם ח"ו עכ"ז יכשל בדבר הלכה אז בעת לימודו ויבוא לידי טעות עכ"פ בעת שיבוא להורות ההלכה הזאת למעשה יצילהו ה' שיכיר טעותו בעוד מועד באופן שבפועל לא יאמר על טמא טהור ולא על טהור טמא וכדוגמא שמצאנו בב"ב קל"ג ע"ב בר' עיליש שטעה בדין והחזירו רבא וקרא עליו אני ה' בעתו אחישנה ועיי"ש בפירש"י שרבא אמר לו לנחמו שהקב"ה זמנהו בשעת מעשה שיעוררו קודם שתצא ההוראה מתח"י למען לא יכשל ולא תבוא תקלה ע"י, וכיוצא בזה מצאנו ג"כ בחולין נ"ט ע"א דרב רצה להכשיר בר טביא דהוה מפסיק כרען בתרייתא ע"י בדיקה בצומת הגידין וכבר רצה לאכלו והחזירו שמואל וקרא עלי' לא יאונה לצדיק כל עון עיי"ש:
ומה שיש להתפלל שלא יאמר על טמא טהור ולא על טהור טמא, כי כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור כדאיתא בירושלמי חגיגה סוף פ"א, ועיין בש"ך יו"ד סי' רמ"ב בקיצור הנהגת הוראות או"ה סעיף ט' שכ"כ גם לענין או"ה דכשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר וזה משום שהרבה פעמים יש בזה צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוה חומרא דאתי לידי קולא. ושמעתי בזה שיחה נאה בשם הגאון בעל הישי"ע שאמר דלאסור את המותר עוד חמור יותר מלהתיר את האסור, דאם התיר המורה את האסור הנה לא חטא רק בדברים שבין אדם למקום שהביא אנשים לידי מכשול, וכיון שחטא בשוגג מחמת טעות ה' הטוב יסלח לו ויבוא יוה"כ ויכפר עליו, אבל אם אסר המורה את המותר הנה חטא בדברים שבין אדם לחבירו כי גרם היזק לחבירו וע"ז גם יוה"כ אינו מכפר כידוע:
ה ובאחרונה יש להתפלל ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם, וי"ל הכונה ע"ד שכתבנו למעלה כי הקנאה מצוי' מאד בין החבירים, ואם אחד מהם יעלה לגדולה יקנאו בו הנותרים ובלבם יכאב להם, ולכן כמו שיש להתפלל מתחלה שאם יזכה הוא לעשות חיל בתורה ולעלות במעלות הכבוד לא יקנאו בו חבריו ורק ישמחו בו כן יש להתפלל ג"כ שאם תהי' להיפוך. וחביריו יצליחו בלימוד יותר ממנו לא מקנא הוא בהם רק אדרבה ישמח בהם, כאשר הי' באמנה אתם בתחלה בלי שינוי וכאמור:
והנה מרגלא בפומא דאינשי לקרוא התפלה הזאת בשם תפלת ר' נחוניא בן הקנה ובאמת לפי המבואר בש"ס כאן אין זה כלל תפלת רנב"ה, דרנב"ה התפלל רק התפלה המוזכרת במתניתין כאן בכניסתו מה הי' אומר וכו' וביציאתו הי' אומר הודאה על חלקו, אבל התפלה הזאת היא תפלה שנתקנה מחכמי הש"ס (ולא נודע מאיזהו מהם) שיתפלל אותה כל הנכנס לבהמ"ד וכ"כ גם הרמב"ם בפיה"מ כאן. ודבר תמוה ראיתי בח"ס או"ח סי' ר"ח שכפל ושנה לקרות התפלה הזאת בשם תפלת רחב"ד ובאמת רחב"ד לא מוזכר כלל כאן, ולכל היותר יש לקרוא התפלה הזאת בשם תפלת רנב"ה כאשר כן יקראו אותה רבים וגם זה בטעות וכמ"ש: