אור ברסלב
ברכת אהרן פרק רביעי › רכא

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק רביעי · רכא

רכ

שם בגמרא אלא נוקמי לראב"ע דהוא חכם והוא עשיר וכו'. (א) הנה ראב"ע הי' מאלה החכמים המעטים אשר זכו לשני שלחנות, כי תורה וגדולה, עושר וחכמה בביתם התאחדו ומצאנו לחז"ל שהפליגו מאד רוב עשרו של ראב"ע עיין שבת נ"ד דתריסר אלפי עגלי הוה ראב"ע מעשר מעדרי' כל שתא ושתא, ועיין ברכות ל"ז ע"ב הרואה ראב"ע בחלום יצפה לעשירות ועיין שלהי סוטה משמת ראב"ע בטלו עטרות חכמה שעטרת חכמים עשרם, והיינו דראב"ע הי' האחרון מהחכמים אשר הון ועושר רב הי' בביתם ואחריו לא הי' עוד מי שיזכה לתורה וגדולה ביחד כמוהו:

ב וראיתי במפורשים שדקדקו הלא גם אחר ראב"ע הי' רבי שג"כ זכה לשני שלחנות והי' מופלג בעושר כראב"ע עיין גיטין נ"ט ע"א ממשה עד רבי לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד ועיין שבת קי"ג ע"ב אהוריירא דרבי עתיר משבור מלכא ומה זה דקאמר דמשמת ראב"ע בטלו עטרות חכמה, ולק"מ דכבר כתבו התוס' בב"מ כ"ט ע"ב ד"ה בזכוכית דלשון בטל אינו משמע לגמרי רק שאינו שכיח עוד ומה"ט אף שאמרו דמשחרב בהמ"ק בטלה זכוכית לבנה מ"מ לפעמים הי' עוד נמצא גם אח"כ כמו שמסופר לנו מר"ה שתבר זכוכית חיורתא בהילולא דברי' עיין ברכות ל"א ע"א וכיוצא בזה כתבו התוס' ג"כ בחולין פ"ד ע"א ד"ה בזוגיתא עיי"ש, וה"נ י"ל דמה שאמרו דמשמת ראב"ע בטלו עטרות חכמה אין הפירוש שפסקו לגמרי רק שלא הי' שכיחים עוד אבל במציאות הי' גם אח"כ ויש להביא סמוכין לזה דהרי בש"ס דסוטה מ"ז ע"א אמרו דמשמת ר"י בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים בטלו האשכולות ולפי דברי הש"ס שם אשכולות היינו איש שהכל בו ולפי המבואר בש"ס דחולין נ"ד אמרו על רב שהי' גבר שהכל בו הרי דגם אח"כ הי' במציאות אשכולות, כמו כן אמרו שם במתניתין בדף מ"ט דמשמת בן עזאי בטלו השקדנים ומצאנו ששמואל נקרא שקוד על שקידתו בתורה עיין כתובות מ"ג ע"ב ובגליון הש"ס שם בשם הערוך וע"כ ג"כ דלשון בטל אינו משמע לגמרי רק שלא הי' שכיח וכמ"ש. ועיין בסוטה שם בדף מ"ט ע"א תניא ר"ש בן אלעזר אומר טהרה בטלה טעם וריח מעשר ביטל שומן דגן ואפ"ה מסופר לנו בש"ס תיכף אח"ז דר"ה אשכח חומרתא דחינוניתא שקלה כרכה בסודרי' אתא רבה ברי' א"ל מורחינא ריחא דחינוניתא א"ל בני טהרה יש בך וכו' הרי דגם אח"כ הי' עוד הריח במציאות וש"מ ג"כ דלשון בטל אינו משמע לגמרי רק שלא הי' שכיח וכנ"ל. שבתי וראיתי כי בזה יעלה בידינו ענין נכון בישוב מה שיש לדקדק לכאורה דבמשנה איתא רשב"א אומר הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח המעשרות נטלו את שומן הדגן אולם בברייתא איתא רשב"א אומר טהרה בטלה טעם וריח מעשר ביטל שומן דגן ויש להבין מדוע שנתה הברייתא לשון המשנה ובמקום לשון נטילה המוזכר במשנה הניחה לשון ביטול, ולהנ"ל הענין נכבד דלשון נטילה משמע שניטל ופסק לגמרי באופן שלא הי' עוד כלל במציאות ובאמת מצאנו גם אח"כ שלפעמים הי' עוד הריח מצוי, וכמו שאנו רואים בהך מעשה דר"ה המוזכר בש"ס, וע"כ לא ניחא לה להברייתא למימר בלשון נטילה רק בלשון ביטול אשר פירושו הוא אמנם לא שחדל הדבר לגמרי רק שלא הי' שכיח עוד וכמ"ש למעלה בשם התוס':

ג ועיין מגילה ג' ע"ב כהנים בעבודתן וכו' מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, והקשו בתוס' שם ד"ה מבטלין אמאי מבטלין והלא אחר הקריאה יש הרבה שהות לעבודה ותירצו דכיון דמשהאיר היום הוי זמן עבודה והם מניחין אותה בשביל הקריאה משו"ה קרי לי' ביטול עיי"ש וראיתי בטורי אבן שם שתמה ע"ד התוס' דכל כה"ג ל"ש לשון ביטול כיון דאין העבודה בטילה לגמרי דאחר הקריאה יש שהות עדיין לעבודה אלא שמקדים קריאת המגילה לעבודה וע"כ יצא לחפש אחר איזהו אופן שמשכחת לה שע"י קריאת המגילה תתבטל העבודה לגמרי והיינו שלא קרא המגילה עד סמוך לערב הזמן האחרון להקרבת התמיד של בין הערבים עד שלא נשאר שהות ביום כדי לקיים שניהם רק או זה או זה וקמ"ל דמבטלין עבודתן לגמרי ובאים לשמוע מ"מ עיי"ש שהאריך בזה. ועפ"י דברי התוס' בב"מ שהבאנו דלשון ביטול אינו משמע לגמרי דברי התוס' במגילה נכונים בלא"ה דכמו דשייך לשון ביטול על דבר השכיח שנעשה אינו שכיח כן שייך גם לשון ביטול על דבר שנדחה מזמנו אף שלא נדחה לגמרי ושפיר י"ל דגם מה שדוחין העבודה ומזמנה ומאחרין אותה מקרי ביטול, ולפ"ז מדברי הש"ס במגילה דקאמר לשון מבטלין עבודתן אף שבאמת לא נתבטלה העבודה לגמרי ורק נתאחרה מזמן לזמן יהי' ראי' נאותה לסברת התוס' בב"מ הנ"ל דלשון ביטול אינו משמע אפיסת המציאות לגמרי דוקא, אמנם בגוף דברי התוס' בב"מ שם שכתבו דאף שאמרו דמשחרב בהמ"ק בטל זכוכית לבנה אין הכונה שבטל לגמרי רק שלא הי' שכיח עוד אני תמה מאד מדברי הש"ס סוף סוטה דאיתא שם משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא ואמר ר' יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא, ור"ב אמר לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא, הרי דלשון ביטול משמע לגמרי העדר המציאות מכל וכל, ואם נמצא רק אחד במציאות ל"ש לשון ביטול וזה קושיא גדולה לכאורה ע"ד התוס':

ד ולולי דמסתפינא הייתי אומר דמה שאמר ר"י לא תיתני ענוה דאיכא אנא וכן מה שאמר ר"נ לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא אין הכונה שכיון שנמצאו בהם המדות האלה ל"ש לומר שבטלו במיתתו של רבי דגם אם נמצאו עוד המדות האלה באחד מני אלף כיון שלא הי' שכיחים אחרי מותו של רבי שייך לומר עליהם שבטלו וכמ"ש התוס' בב"מ הנ"ל רק הכונה היא עד"ז דהנה זה התנא ששנה דמשמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא היתה כונתו לספר בשבחו של רבי ולהפליג מעלת הענוה ויראת חטא שלו, שככה הי' מצוין באופן נעלה במדות האלה עד כי במותו לא הניח אדם שידמה לו בפרט זה, והפסיקו ר"י ואמר לא תתני ענוה דאיכא אנא, פירוש אין מהצורך שתספר לנו אתה מענותנותו של רבי כי ע"ז איכא אנא ובידי לספר מזה גדולות ונצורות יותר ממך כי בטח הי' לו לר"י בקבלה איזהו ענינים המורים על הענוה היתירה שהיתה בו ברבי, ולכן לא נתן להתנא לכלות דבריו, וכן ר"נ הי' לו בקבלה ענינים המורים על יראת חטא היתירה של רבי ולכן כאשר נזדמן שהתנא שנה לפניו דמשמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא אשר בזה רצה להפליג גודל מעלתו של רבי הפסיקו ר"נ ואמר לו לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא, פירוש אך למותר היא שתספר לנו מיראת חטא של רבי כי ע"ז איכא אנא להודיע מזה גדולות ונצורות ואין מהצורך שאתה תשמיענו זאת, וכן יקרה אמנם הרבה פעמים בשיחות אנשים שאחד בא לספר מגדולתו של איזהי איש מורם מעם בנוגע לפרט פלוני ובא השני ומפסיקו ואומר לו לא תדבר מפרט הזה כי ע"ז יש אנכי היודע יותר ממך לספר עד כמה הפליא האיש הזה לעשות בפרט שהמדובר ממנו, ככה אמרו גם ר"י ור"נ זה בנוגע לענותנותו של רבי וזה בנוגע ליראת חטא שלו, אבל לא היתה כונתם כלל לשבח עצמם שבהם נמצאו המדות האלה, כנלפע"ד בדרך השערה, ובזה הונח מה שרבים ראו כן תמהו איך יתכן ששלמים כאלה יפארו עצמם זה בענותנותו וזה ביראת חטא שלו, וכי כן הוא דרך האנשים המצוינים שיהללו בעצמם מעשיהם, ועיין במהרש"א במקומו שעמד ג"כ בזה, וכל התירוצים השונים שנשנו בזה אין בהם כדי להרגיע נפש הצמאה אשר תשתאה ותשתומם על המראה הנפלא הזה, ולפי השערתנו הנ"ל הענין יעלה יפה מאד:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה