אור ברסלב
ברכת אהרן פרק רביעי › ריז

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק רביעי · ריז

רטז

שם בגמרא עמד ר' יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא מת וכו' עכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי (א) עיין בכורות ל"ו ע"א במעשה דר' צדוק איתא שם ג"כ שר' יהושע אמר בלשון הזה ופירש"י הכונה דר"י אמר ודאי כך אמרתי וחוזרני בי ועיי"ש בתוס' ד"ה היאך שכתבו דא"א לפרש כן דבפרק תפלת השחר אמר ר"י ג"כ כהאי לישנא ושם ההלכה כמותו וע"כ פירשו דהכונה היא כלומר סבור הייתי להעלים ואיני יכול, ועיין בפנ"י כאן שדחה קושית התוס' דלעולם י"ל כפירש"י שר"י הדר בי' והיינו כיון ששמע שר"ג אמר לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה ושתקו רבנן ש"מ שאין חולק בדבר לכן חזר מדעתו כיון דרבים פליגי עליו ואפ"ה אח"כ בימי האמוראים קבעו הלכה כר"י אע"ג דרבים פליגי עליו כדאיתא בדוכתי טובא דאפילו היכי שמפורש במשנה הלכה כרבים או כפלוני מ"מ קיי"ל דאין למדין הלכה מן המשנה ויש יכולת לאמוראים לקבוע הלכה כמו שנראה בעיניהם עיי"ש. והנה במק"א הארכתי הרבה אם במקום שהרוב הכריע באיזהו דבר נגד המיעוט גם המיעוט עצמו מחויב לחזור מדעתו ולהתהפך ולהסכים לדעת הרוב וזה הוא ענין אחרי רבים להטות שאמרה התורה או דילמא מה שאמרה התורה אחרי רבים להטות לא היתה כונתה רק שלמעשה יש להכריע כדעת הרוב ודעת המיעוט בטילה אבל המיעוט כשהוא לעצמו אה"נ דרשאי גם להלאה לעמוד על דעתו ולסבור כמו שהי' סוברים קודם ההכרעה, ואם בפעם אחרת יעלה בידם לרכוש מסכימים רבים לדעתם יוכל היות שהדעה הזאת שנדחתה כעת מפאת שרבים הי' מתנגדים לה תשוב להתקיים אז באמצעות זה המיעוט עצמו אשר אז אמנם יעלה בידו להטות לב הרוב אחריו מה שכעת לא עלה לו, והבאתי שבזה נחלקו מהר"מ בן חביב בספר גט פשוט והקצוה"ח, דדעת הר"מ בן חביב בכללים שבסוף הספר ג"פ דהמיעוט מוכרח להתהפך ולקבל דברי הרוב וביאר בזה דברי התוס' בב"ק כ"ז ע"ב ד"ה אין הולכין שכתבו דה"ט דבדיינים הולכין בממון אחה"ר אף דבעלמא אין הולכין בממון אחה"ר משום דדיינים שאני דמיעוט דידהו חשוב כמי שאינו דכונתם היא דבדיינים חדל המיעוט להיות מכל וכל כיון שגם הוא בהכרח התהפך וקיבל דעת הרוב וממילא ליכא עוד שום מיעוט ולכן אזלינן בתר רוב משא"כ בשאר רוב שהמיעוט הוא ג"כ עדיין במציאות לא אלים כח הרוב להוציא בו ממון, אמנם הקצוה"ח בקונטרס הספיקות חולק עליו דרק בב"ד הגדול של ע"א אשר החולק עליהם נעשה זקן ממרא שמה אמנם י"ל דהמיעוט מוכרח להתהפך ולהודות להרוב אבל שלא בב"ד הגדול אה"נ דהמיעוט רשאי לעמוד על דעתו גם אחרי הכרעת הרוב, והארכנו הרבה בפרט זה, ועיין לעיל בחידושינו לפרק ראשון מאמר ע"ו שדברנו ג"כ מזה, ומתהלוכות ר' יהושע המסופר לנו בש"ס כאן יש להביא אמנם ראי' נאותה לדעת הג"פ דהמיעוט בעצמו מוכרח לקבל דעת הרוב, דהרי ר"י כשהוא לעצמו הי' ס"ל דת"ע רשות ואפ"ה כשמעו שהרוב נוטה אחרי ר"ג ודעתו היא יחידית חזר משטתו וקבל ג"כ דעת ר"ג דת"ע היא חובה וש"מ דהמיעוט בעצמו מוכרח להתהפך ולקבל דעת הרוב. וקצת י"ל בעיקר החקירה הנ"ל אי המיעוט בעצמו מוכרח לקבל דעת הרוב או לא דזה תליא במה שחקרו רבים במהות וגדר הרוב אם הוא מתורת ודאי או מתורת ספק ורק שהתורה צותה להכריע ע"י ספק כזה, דאם נאמר דרוב הוא מתורת ודאי י"ל דהסברא נותנת שגם המיעוט מוכרח לקבל דעת הרוב דכיון שהרוב הכריע כן ודאי כן הוא כדבריהם והצדק אתם ולכן גם על המיעוט לחזיר ולקבל דעת הרוב. אבל אם נאמר דרוב ל"ה רק מתורת ספק כאשר כן היא דעת הר"ש מפליזי הובא בשטמ"ק ב"מ י' י"ל נהי דלמעשה מכריעין כדעת הרוב כי כן הוא משפט התורה ללכת אחר הרוב אבל המיעוט בעצמו אה"נ דרשאי לעמוד על דעתו גם אח"כ כיון שסוף כל סוף אין לנו ידיעה ודאית שהצדק הוא עם הרוב ומה שהכרענו כותי' ל"ה רק מפאת ספק וז"נ בסברא:

ב ובתשובה אחת יצאתי לדון ולחזק דעת הג"פ הנ"ל דבדיינים אמנם המיעוט מוכרח אחרי ההכרעה להתהפך ולהודות לדעת הרוב וזה הוא ענין אחרי רבים להטות שאמרה תורה דלכאורה יש להבין אחרי שידענו דרובא דאיתא קמן עדיף מרובא דליתא קמן והא ראי' שאפי' לפי ההו"א שלא ידענו עוד דאזלינן בתר רוב ברובא דליתא קמן מ"מ ברובא דאיתא קמן לא הי' שום ספק דאזלינן בתר רוב כדאיתא בחולין י"א וגם הרי אנו רואים שאפי' כל אלה דחוששין למיעוט ולא אזלי בתר רובא ברובא דליתא קמן מ"מ ברובא דאיתא קמן מודי דאזלינן בתר רובא כידוע (ועיין תוס' יבמות קי"ט ע"א ד"ה כגון) א"כ לקושטא דמילתא דנקטינן דאזלינן בתר רובא ברובא דליתא קמן ולדעת רש"י בחולין שם הוא הלמ"מ לאיזהו צורך כתבה התורה כל עיקר הדבר דאחרי רבים להטות להורות דאזלינן בתר רוב בסנהדרין והיינו ברובא דאיתא קמן השתא ברובא דליתא קמן אזלינן בתר רוב ברובא דאיתא קמן מבעי', וכי הי' עולה על הדעת שברובא דליתא קמן ניזול בתר רוב וברובא דאיתא קמן לא ניזול, ומפאת זה נראה דמה שאמרה התורה אחרי רבים להטות לא היתה כונתה להורות עיקר הדבר שיש ללכת אחרי רוב דיעות ולהכריע כותי', דזה באמת הי' ללא צורך כיון שידענו זאת מצד הסברא רק כונת התורה היתה בזה להסביר את המיעוט עצמו שיכוף ראשו ויקבל דברי הרוב להודות כותי' וכסברת הג"פ הנ"ל דהמיעוט מוכרח להתהפך ולהודות להרוב, וז"נ מאד בסברא, אמנם לפ"ז יצא לנו דזה דוקא לקושטא דמילתא שכבר ידענו דאזלינן בתר רוב ברובא דליתא קמן וקשה כל עיקר הדבר שאמרה תורה אחרי רבים להטות ל"ל וע"כ י"ל כנ"ל דכונת התורה היתה להזהיר את המיעוט שיורה להרוב ויתהפך כותי', אבל מקודם שידענו עוד דאזלינן בתר רוב ברובא דליתא קמן א"כ מה שאמרה תורה אחרי רבים להטות הי' צריך להורות עיקר הדבר דיש ללכת אחרי הרוב בסנהדרין עכ"פ, וכיון שכן לא הי' שום סברא אז לומר שהמועט מוכרח להתהפך להרוב, דהכתוב משמיענו רק שיש לפסוק כהרוב אבל לא יותר וממילא לא הי' מקום ג"כ לסברת התוס' בב"ק שם דדיינים שאני דהמיעוט חשיב כמאן דליתא דהשתא אמנם גם בסנהדרין המיעוט חשיב כמאן דאיתא ואין חילוק בין רוב דסנהדרין לשאר רוב ודוק:

ג ובזה העליתי דבר חריף ונחמד בישוב קושיא אחת גדולה שיש לתמוה ע"ד התוס' דב"ק הנ"ל שכתבו דמרוב הדיינים אין למילף לשאר רוב משום דדיינים שאני דהמיעוט דידהו חשוב כמאן דליתא א"כ איך אמרינן בחולין י"א מכלן דאזלינן בתר רובא מנלן והכתיב אחרי רבים להטות רובא דאיתא קמן כגון תשע חניות וסנהדרין לא קא מבעיא לן כי קא מבעיא לן רובא דליתא קמן וכו' ומשמע דאפי' אי לא הוה ידעינן דאזלינן בתר רובא ברובא דליתא קמן מ"מ ברובא דאיתא קמן כגון ט' חניות הוה ידעינן דאזלינן בתר רובא וזה משום דהוה ילפינן זאת מקרא דאחרי רבים להטות וקשה הרי קרא זה בסנהדרין הוא דכתיב ומאי ראי' מסנהדרין לשאר רובא דאיתא קמן כגון ט' חניות הרי שאני סנהדרין דמיעוט דידהו חשוב כמאן דליתא משא"כ שאר רובא דאיתא קמן דהמיעוט הוה כמאן דאיתא כאשר מטעם זה עצמו כתבו התוס' דא"א למילף מסנהדרין דאזלינן בתר רוב בממון וזה קושיא עצומה. ולפי דרכנו למעלה הענין יעלה יפה כמין חומר, כיון דעיקר סברת התוס' דבדיינים המיעוט חשוב כמאן דליתא הוא משום דהמיעוט מוכרח להתהפך ולהודות להרוב וכמ"ש למעלה א"כ זה דוקא אליבא דאמת שכבר ידענו דאזלינן בתר רוב ברובא דליתא קמן וקשיא קרא דאחרי רבים להטות להורות דאזלינן בתר רוב ברובא דאיתא קמן ל"ל וע"כ דאתיא להורות שהמיעוט מוכרח להודות להרוב, וממילא יש לדחות דדיינים שאני דהמיעוט כמאן דליתא אבל לפי ההו"א בטרם שידענו עוד דאזלינן בתר רוב ברובא דליתא קמן ע"כ קרא דאחרי רבים להטות איצטריך לגופי' להורות דעכ"פ בסנהדרין אזלינן בתר רוב ואין שום סברא לפ"ז לומר שהמיעוט מוכרח להודות להרוב וכיון שכן אין חילוק בין דיינים לשאר רוב ולכן שפיר יש למילף מסנהדרין דבכל רובא דאיתא קמן אזלינן בתר רוב וע"כ יפה אמרו בש"ס דתשע חניות. ידענו מקרא דאחרי רבים להטות כיון דהשתא לפי ההו"א ליתא לסברת התוס' דדיינים שאני וא"כ אין חילוק בין סנהדרין לשאר רובא דאיתא קמן וממילא כמו דבסנהדרין אזלינן בתר רוב כן גם בכל רובא דאיתא קמן כגון ט' חניות י"ל דאזלינן בתר רובא והענין נחמד:

ד אמנם ממוצא הדברים אשר אמרנו יש ללמוד דלמאן דס"ל דלא אזלינן בתר רובא משום דחוששין למיעוטא אשר לדידי' גם אליבא דאמת איצטריך קרא דאחרי רבים להטות להורות גוף הענין דעכ"פ בסנהדרין ורובא דאיתא קמן אזלינן בתר רובא, אין לנו באמת שום הוכחה דהמיעוט מוכרח לבטל דעתו ולהודות להרוב, כיון דלשטתו הקרא דאחרי רבים להטות אתיא רק להורות שיש להכריע כדעת הרוב ולא יותר, וא"כ שפיר י"ל לדידי' דאה"נ דגם אחר ההכרעה רשאי המיעוט לעמוד על דעתו וא"צ כלל להודות לדעת הרוב, וזכינו לפ"ז לדין דסברת התוס' הנ"ל דבדיינים חשוב המיעוט כמאן דליתא וזה מפאת שהמיעוט בעצמו מוכרח להתהפך לדעת הרוב כנ"ל תליא בסברא אי חוששין למיעוט או לא, דאם אין חוששין למיעוט והולכין אחה"ר ברובא דליתא קמן א"כ אייתר קרא דאחרי רבים להטות וע"כ דאתיא להורות דהמיעוט מוכרח להתהפך ולהודות להרוב משא"כ אם נאמר דחוששין למיעוט וא"ה אחר הרוב ברובא דליתא קמן קרא דאחרי רבים להטות אתיא רק להורות דעכ"פ ברובא דאיתא קמן אזלינן בתר רוב אבל לא שהמיעוט בעצמו מוכרח להודות להרוב וכאמור:

ומה יקרו הדברים האלה להעלות בהם מרגניתא טבא כפתור ופרח בביאור לשון הש"ס בקידושין נ"ב ת"ר לאחר פטירתו של ר"מ אמר להם ר"י לתלמידיו אל יכנסו תלמידי ר"מ לכאן מפני שקנתרנים המה ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני בהלכות הם באים, וכיוצא בזה מצאנו עוד פעם אחת בש"ס והיא בגמ' נזיר מ"ט ע"ב לענין מילתא אחריתא שדיבר ר"י ג"כ קשות בלשון הזה על תלמידי ר"מ ואמר עליהם שהמה מקנתרים ובאים לקפחו בהלכות ועיין ברש"י קידושין שם שפירש לשון לקפחני בהלכות דקאמר ר"י היינו להודיע שהם חריפים ואין עומד לנגדם, ויש לדקדק טובא וכי ח"ו יעלה על הדעת שתלמידי ר"מ יהי' מקנתרים ובכונה יצערו את ר"י ולהנ"ל הדבר נחמד וגם נעים, דכונת ר"י היתה להראות על החילוק שבין תלמידי ר"מ לשאר חכמים, דשאר חכמים אף כי לפעמים נטתה דעתם מרעת חבריהם מ"מ בראותם כי חבריהם רבו עליהם המה מבטלים דעתם מפני דעת המרובים ומקבלים דעת הרוב כי כן הוא שורת הדין שהמועט מוכרח לבטל דעתו ולהודות לדעת הרוב אחרי אשר זה הוא ענין אחרי רבים להטות שאמרה התורה וכאשר ביארנו למעלה, אמנם תלמידי ר"ע רוח אחרת אתם בזה, כי המה אוחזים בשטת רבם דחוששין למיעוט כאשר ידוע רר"מ הוא הוא שמפורסם לחושש למיעוט (ועיין חולין י"א ע"ב דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכיל בשרא וכו', הנה תפסו ג"כ את ר"מ אף שיש עוד חכמים אחרים דקיימי בשטה זו וחוששין למיעוט וזה ג"כ מפאת שר"מ הי' מפורסים ביותר לבעל שמועה זאת) וא"כ לדידהו הענין של אחרי רבים להטות הוא רק שיש להכריע כהרוב אבל לא שהמיעוט בעצמו יהי' מוכרח לקבל דברי הרוב ולכן זה דרכם לעמוד על דעתם ולא לכוף בשום פעם ראשם ולקבל דברי הרוב, וזה שאמר ר"י שלא יכנסו תלמידי ר"מ לכאן כיון שלא ללמוד תורה הם באים היינו לישא וליתן בתורה למען יראו איך דעת הרוב נוטה ויכריע כותי' רק לקפח בהלכות כלומר להיות עומדים על דעתם ולא לזוז מדבריהם בשום אופן אפי' אם הרוב יכריע כנגדם ולכן לא ירצה להתוכח עמהם כלל כיון שידע מראש שלא ירצו לבטל דעתם, והענין יקר למבין ולשון חכמים מרפא:

ה ואם כנים הדברים האלה הי' מקום לומר דר' יהושע שאמר האיך החי יכול להכחיש את החי וחזר מדעתו שאמר מתחלה וזה מפאת שראה שהרוב נוטה לדעת ר"ג לכן ביטול דעתו מפני דעת המרובים ובדברינו למעלה בשם הפנ"י קאי בזה בשטתי' דס"ל דאין חוששין למיעוט כדאיתא בבכורות כ' ולפי המבואר בתוס' שם ד"ה חלב אפי' למיעוט עם חזקה לא חייש א"כ לדידי' הקרא דאחרי רבים להטות לא איצטריך לגופי' שיש להכריע כהרוב וע"כ דאתיא רק להזהיר את המיעוט שיקבל ויודה להרוב וכמו שביארנו למעלה, ולכן בראותו שהרוב מתנגד לו ונוטה אחרי ר"ג הנה נטה גם הוא שכמו והודה לדעת הרוב:

ו ועיין במלא הרועים ערך ספיקא דאורייתא אות כ"ה שהעיר לשטת הרמב"ם דכל הספקות מה"ת שריין ורק רבנן הוא שהחמירו א"כ כל עיקר הדבר שגילתה התורה דאזלינן בתר רובא ל"ל ת"ל דבלא"ה כל הספקות מותרין מה"ת ומפאת זה העלה דמה דגילתה התורה דאזלינן בתר רובא היינו אפי' במקום שיכולין לברר דאז בספק גרידא אין מקילין וכשיש רוב מקילין עיי"ש ואם נאמר דכל רוב הוה דאי ולא ספק כאשר הארכנו למעלה בפשיטות ניחא די"ל דמה שהשמיענו התורה דאזלינן בתר רוב הוא להורות שרוב הוה ודאי גמור ויצא בכלל מגדר ספק, והנה לפ"ז יהי' לנו ראי' דמאן דס"ל כדעת הרמב"ם דכל הספקות שריין מה"ת ס"ל דרוב הוה ודאי ולא ספק דאם ס"ל דרוב הוה רק ספק מה תועלת יש בזה דאזלינן בתר רוב הרי בלא"ה היינו מתירין מפאת הספק וע"כ דס"ל דרוב הוה ודאי וכנ"ל. וכן להיפוך מאן דס"ל דרוב הוה רק ספק ולא ודאי בהכרח לא ס"ל כדעת הרמב"ם רק ס"ל דכל הספקות אסורין מה"ת דאילו הי' ס"ל כדעת הרמב"ם, כל ענין רוב לרידי' ל"ל דלשטתי' ל"ל דאיצטריך שיהי' מתורת ודאי ולא ספק כיון דהוא אמנם ס"ל דרוב ג"כ ל"ה רק ספק ולא ודאי וע"כ דס"ל דמה"ת הספקות אסורין ואיצטריך לאשמעינן דבמקום רוב שריין וכמ"ש, וכשנצרף הדברים עם מה שאמרנו למעלה לענין אם המיעוט מוכרח להתהפך ולהודות לדעת הרוב אשר זה ג"כ תליא לפי דברינו בסברא הנ"ל אם רוב הוה מתורת ודאי או רק מתורת ספק יצא לנו דמאן דס"ל דאין המיעוט מוכרח להודות להרוב וזה מפאת דס"ל דרוב הוה מתורת ספק ולא מתורת ודאי כנ"ל מוכרח לסבור דהספקות אסורין מה"ת, אמנם מאן דס"ל דהמיעוט מוכרח להודות להרוב וזה משום דס"ל דרוב הוה מתורת ודאי ולא מתורת ספק שפיר יוכל לסבור כדעת הרמב"ם דהספקות מותרין מה"ת כיון דלשטתו אפשר לתרץ שפיר דאף דהספקות מותרין מ"מ איצטריך ענין רוב להורות שהרוב הוא מתורת ודאי ולא מתורת ספק וכאמור:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה