אור ברסלב
ברכת אהרן פרק ראשון › ט

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק ראשון · ט

ח

שם בגמ' מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין (א) אעתיק פה מה שהשבתי זה לא כביר בדבר מה שנשאלתי לבאר מאמר הש"ס בסנהדרין י"ז ע"א א"ר כהנא סנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו מ"ט גמירי הלנת דין למחזי לי' זכותא והני תו לא חזי לי' זכותא וכן פסק הרמב"ם פ"ט מה' סנהדרין ה"א דסנהדרין שפתחו כלם לחובה פוטרין אותו עיי"ש והדין הזה במשפטי הסנהדרין נפלא הוא במינו וכמעט ילאה השכל הישר להבינו, האם בעבור זה שחטא הנידון ברור כ"כ עד שבכל הסנהדרין אין גם אחד שיצדר בזכותו ושפה אחת לכלם לחייבו עוד ירויח ויצא נקי בהשפטו, הלא בזה תפוג מדת הדין וחוטא גדול יהי' נשכר:

והנלפע"ד לומר בהבנת הענין הנפלא הזה ולקרבו מעט אל השכל הישר וההגיון הנכון עפ"י דברי הש"ע בחו"מ סי' כ"ח סעיף י' שכ' דאם העדים אומרים עדותם מכונת בלשון אחד ממש יש לחוש שמשקרים ובעצה אחת כיונו לשונם ולכן מהצורך לחקור אותם ולדרוש אחריהם עיי"ש ועיין בטור שם שהדברים נובעים מדברי הירושלמי רב (לפנינו בירושלמי סנהדרין פ' זה בורר הגירסא רב הונא) כד הוה חמי סהדי מכונים הי' חקר כלומר כשראה שהעדים הי' מכוונים עדותן בלשון אחד הי' חושש שמא משקרים ובעצה אחת המה מכוונים לשונם עיי"ש (ועיין סנהדרין מ' ע"א במתניתין הי' בודקין וכו' ואח"כ מכניסין את השני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהם מכוונים פותחין בזכות ועיין ברש"י שם שפירש פותחין לזכות אי לא קטלית לא תדחול כדאמרינן בש"ס שם בדף ל"ב ולפי פירוש זה הא דאיתא במשנה שם אם נמצאו דבריהם מכוונים וכו' הוא תנאי למעליותא כלומר אם דבריהם מכוונים הנה עלתה קבלת העדות יפה ומתחילין לישא וליתן בדין והתחלת המו"מ הוא שפותחין לזכות ואומרים לו אי לא קטלית לא תדחול, ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהמאמר הזה אם נמצאו דבריהם מכוונים וכו' הוא מאמר בפני עצמו והוא מתאים עם דברי הירושלמי הנ"ל דכשאומרים העדים עדותם בלשון אחד ומכיון מהצורך לחקור עליהם שמא משקרים וכונת המשנה היא אם נמצאו דבריהם מכוונים פותחין בזכות והזכות הוא זאת החקירה עצמה והחשש שאנו חוששים שמא משקרים העדים ואין בדבריהם ממש וממילא יצא הנידון זכאי ולפ"ז מה שאמרה המשנה אם נמצאו דבריהם מכוונים וכו' הוא להיפוך תנאי לגריעותא והייני דבכגון דא שנמצאו דברי העדים מכוונים ממש לא עלתה קבלת העדות יפה ומפאת זה עצמו יש לצדד לזכות ולומר ששקר ענו, ועיין עוד במשנה בסנהדרין כ"ט ע"א לענין דיני ממונות מבואר ג"כ דאם נמצאו דברי העדים מכוונים נושאים ונותנים בדבר עיי"ש וגם שם י"ל הפירוש כמ"ש דאם נמצאו דבריהם מכוונים חוקרים ע"ז אם אין בזה איזהו ערמה וכיון דבד"מ ל"ש לומר פותחין לזכות לכן נקט לשון נושאים ונותנים והכוונה שנו"נ בזה הענין עצמו שהי' דברי העדים מכוונים וכנ"ל). והדברים נכונים מאד והנסיון היומי יאשרם ויקיימם, כי זה רחוק מאד וכמעט מהנמנע ששני אנשים יתאחדו בדבריהם עד הקצה האחרון, ואם גם שניהם מספרים דבר אחד לא יוכלו דבריהם להיות מכוונים רק בדרך כלל אבל בפרטות ואופן הסיפור לא ימלט שלא יהי' ביניהם איזהו שינוי זה יספר הדבר בסגנון זה וזה יספר אותו בסגנון אחר ומתלא אומרת כששני אנשים עושים דבר אחד אינו אחד, ואם עכ"ז אנו רואים ששני אנשים מדברים ממש בסגנון אחד מבלי שיהי' ביניהם שום שינוי אין זאת רק שלמדו לשונם לדבר שלא יוסיף האחד ולא יגרע מדברי חבירו, ולכן כשדברי העדים מכוונים ממש אשר זה מורה כי הי' בעצה אחת ולמדו את לשונם לדבר דברים אחדים מבלי משים מתעורר בקרבנו החשד שמא משקרים העדים ונוגעים המה בדבר, דלולא זאת מה זה גרם להם להתחקות מתחלה על סגנון העדות שיהי' מכוון היטב וע"כ יש לחקור עליהם ולברר הענין אם יש ממש בחשד זה או לא. ולפ"ז אני אומר גם במשפטי הסנהדרין כשיתאסף קיבוץ מאנשים רבים ושונים לדון באיזהו דבר הוא רחוק המציאות מאד שכלם יתכוונו לדיעה אחת עד הקצה האחרון וכבר אמרו חז"ל כשם שאין פרצופיהן שוות זל"ז כך אין דעתן שוות (עיין תנחומא פינחס ומ"ר שם ודומה לזה איתא ג"כ בסנהדרין ל"ח ע"א) ומפאת זה באמת לא הצריכה התורה להחלטת הדין שכל הסנהדרין כלם יתאחדו ויהי' בדיעה אחת כיון שזה רחוק המציאות ולא דרשה רק שרוב מהם יתאחדו ואחרי רבים להטות ולכן אם גם יקרה לעתים רחוקות שכל הסנהדרין התאחדו לדיעה אחת יתעורר בלבנו החשד אולי האחדות הגמורה הזאת אינה טבעית ורק מלאכית, ואיזהו נטי' צפונה או נגיעה נסתרה שיש להסנהדרין במשפט הזה הסבה זאת, כי לולא כן היתכן שבין כל הסנהדרין היושבים על מדין לא ימצא גם אחד אשר יקח לו הטורח לצדד בזכות כי צדדי הזכות תמיד אין ננעלים. ואף אם האשמה ברורה לא יבצר להמציא עכ"פ בדרך רחוק איזהו צד לזכות דילמא אנוס הי' או שמא דעתו היתה מטורפת בשעת המעשה, ואם אמנם שיוכל ג"כ להיות שאין בחשד הזה ממש כי אף שהוא רחוק המציאות שהאחדות הגמורה הזאת תהי' טבעית אבל בכ"ז אין הדבר יוצא מגדר האפשרית, אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וכיון שחיי אדם תלוים בזה מוטב לנו לפטור את הנידון מפאת הספק מלחייבו מפאת הספק אשר אז מורא יעלה על ראשינו פן יש ממש בחשד הזה ונמצא שנהרג אדם בחנם וכאשר כן הוא הסדר בהחלטת המשפט בכל ספק אשר יולד להכריע בגללו לזכות ולא לחובה כמו שאנו רואים לדוגמא לענין הספק דשמא טרפה הרג אשר לולא דגילתה התורה דאזלינן בתר רובא ומפאת הרוב אנו מחליטים דבודאי שלם הרג היינו פוטרים את הרוצח בשביל הספק, ולכן אמרו חז"ל דאם הסנהדרין ראו כלם לחובה פוטרין אותו. ואולי יהי' זה באמת פירוש דברי הש"ס שם בסנהדרין שהסבירו הדין הנפלא הזה דלכן סנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו משום דגמירי הלנת דין למיעכב לי' זכותא והני תו לא חזי לי' זכותא, הכונה כיון שעינינו הרואות שהצריכה התורה הלנת דין כדי למיעכב לי' זכותא ש"מ דהחוב מוטל על הסנהדרין לעשות כל טצדקי האפשר כדי להמציא איזהו זכות להנידון, ולכן אחרי שהסנהדרין הללו התאחדו כלם לחובה ולא הי' ביניהם גם אחד אשר יצדד לזכות אנו חוששים שיש להם איזהו נטי' בדבר ושוב אין לקוות מהם כי יחזו לזכות אחרי הלנת הדין ולזאת אין דיניהם דין ופוטרין את הנידון:

ב אמנם לפ"ז הי' מקום לחלק ולומר דע"כ ל"א דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו, רק אם הי' ביניהם אחדות גמורה הן בעיקר הדין והן באופן הסברתו, דאז אה"נ דיש מקום לספק שעשו כן מפאת איזהו נטי' שיש להם בדבר, דלולא זאת הוא רחוק המציאות שיתאחדו עד הקצה האחרון וכנ"ל, אבל היכי שנחלקו בהסברת הדין דזה מסבירו באופן זה וזה מסבירו באופן אחר, אז אין מקום לספק שהאחדות הזאת היא מלאכית ולא טבעית, דא"כ הי' מתאחדים לגמרי גם בהסברת הדין ע"כ בכה"ג אין פוטרין את הנידון, ועיין ברמב"ם פ"י מסנהדרין ה"ה שכתב דשנים שאמרו טעם אחד אין כמנין אלא כאחד עיי"ש (ועי' סנהדרין ל"ד) וי"ל בהבנת הדבר (נוסף על הטעם שאמרו בש"ס שם) דכיון ששניהם נתכונו לדבר אחד לגמרי אנו חוששים שמא שמע האחד כן מחבירו והוא עונה אחריו ולכן לא חשבינן להו רק כאחד, דבסנהדרין בעינן שכל אחד ישקול הדבר במאזני שכלו ומעצמו יגיד דעתו ולא שיענה אחר חבירו, ועיין ברמב"ם שם בפ"י מסנהדרין ה"א שכתב דכל דיין שהי' מן המזכים או מן המחייבים לא מפני שאמר דבר הנראה לו בדעתו אלא נטה אחרי דברי חבירו הר"ז עובר בל"ת שנאמר ולא תענה על ריב לנטות, מפי השמועה למדו שלא תאמר בשעת מנין די שאהי' כאיש פלוני אלא אמור מה שלפניך עיי"ש. אמנם בזה יש לשדות נרגא, דהרמב"ם שם כתב דגם כשאמרו שנים טעם אחד משני מקראות אין נמנין אלא כאחד ובכגון דא ל"ש לומר כסברתינו, דהרי אנו רואים שכל אחד המציא לו מקרא אחר לחזק סברתו, ואולי י"ל דאפי' בכה"ג שאמרו משני מקראות ג"כ י"ל כסברא הנ"ל כיון דעכ"פ בעיקר הטעם שווים המה אנו חוששים שמא שמע האחד טעם חבירו ורק כדי להסתיר הדבר המציא לעצמו מקרא אחר לחזק דבריו ולכן לא חשבינן להו רק כחד, ובזה יש לישב קצת קושית הש"ך בחו"מ סי' כ"ה ס"ק י"ט על הרמב"ם שפסק דשנים שאמרו טעם אחד אפי' משני מקראות אין נמנין אלא כאחד, וביאר בכ"מ שם דלכן נקט הרמב"ם לשון אפילו כלומר ל"מ אם אמרו טעם אחד ממקרא אחד בודאי ל"ה רק כאחד אלא אפי' אם אמרו טעם אחד משני מקראות ג"כ ל"ח רק כחד, ותמה בש"ך דהרי רש"י פירש בש"ס דסנהדרין שם דה"ט דשנים שאמרו טעם אחד משני מקראות ל"ח רק כחד דודאי חד מהנהו מקראות לאו להכי הוא דאתי דקיי"ל דלא נכתבו שני מקראות לדבר אחד, הילכך ע"כ אחד מהם מטעי טעי, א"כ לפ"ז כששנים אומרים טעם אחד ממקרא אחד שפיר י"ל דחשיבי כתרי, וא"כ יפלא על הרמב"ם שכתב אפי' כשאומרים משני מקראות אין נמנין אלא כאחד, הרי רק באופן כזה שאומרים משני מקראות הוא דאין נמנין אלא כאחד דאז י"ל דחדא מינייהו מטעי טעי וכנ"ל אבל כשאומרים מקרא אחד אה"נ דחשיבי כתרי דשני טעמים משני מקראות גרע יותר משני טעמים ממקרא אחד, ומפאת קושיא זו מחק באמת הש"ך תיבת אפי' מדברי הרמב"ם וגרס דשנים שאמרו טעם אחד משני מקראות וכו' (בלא תיבת אפילו) והיינו דרק בכה"ג חשיבי כחד אבל אם אמרו טעם אחד ממקרא אחד אה"נ דחשיבי כתרי עיי"ש, ולדברינו למעלה י"ל דהרמב"ם יפרש ג"כ דברי הש"ס כמו שכתבנו, דה"ט דשנים שאמרו טעם אחד מב' מקראות חשיבי כחד משום דחיישינן שמא האחד עונה רק אחרי דברי חבירו ואף שנחלקו בהסברת הטעם דזה מוציאו מקרא הזה וזה מוציאו מקרא אחר מ"מ כיון דבעיקר הטעם שווים המה חיישינן לזה ולכן לא חשבינן להו רק כחד (ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר הש"ס שם בטעמא דמילתא דשנים שאמרו טעם אחד משני מקראות ל"ה רק כחד משום דכתיב אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי ודרשינן מזה דמקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא לכמה מקראות זה ל"ה רק אסמכתא בעלמא אבל הטעם העיקרי הוא כנ"ל) וכיון שכן אם כשאמרו טעם אחד משני מקראות דיש איזהו חילוק והבדל ביניהם חיישינן לזה מכש"כ כשאמרו טעם אחד מקרא אחד דודאי יש לחוש לזה ואין לחשוב אותם רק כחדא ולכן שפיר נקט הרמב"ם לשון אפילו כשאומרים טעם אחד משני מקראות לא נמנין רק כחד ומכש"כ כשאומרים מקרא אחד וכדברי הכ"מ שהבאנו, ויש להאריך עוד בזה אכן אחרי שכל הדברים האלה נשענים רק על השערה דקה אקצר, אמנם בעיקר החילוק שהעלנו למעלה דהכלל דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו ל"ש רק כשראו כלם לחובה מטעם אחד ולא כשראו כלם לחובה מטעמים שונים בזה דבר אמת הי' בפינו כי כן מצאתי אח"כ בספר דבש לפי להגאון חיד"א מערכת ח' אות כ"א שהביא כן בשם הפוסקים ואנחנו הסברנו הענין בטו"ט:

ג ועיין בקהלת יעקב אלגזי ח"ב לשון חכמים אות פ' ד"ה פטור שהביא בשם המאירי בשטתו לסנהדרין שכתב בשם רבינו מאיר הלוי דהא דאמרו דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו אין הכונה דפוטרין אותו לגמרי מחיוב מיתה רק אדרבה שממהרים להרגו מיד בלא הלנת הדין ע"ד שאמרו בשבועות ל"ט ע"א אם אמר איני נשבע פוטרין אותו דהיינו ממהרין אותו לפרוע שלא יחזור בו, והנה זה הוא דבר חדש מאד אכן כשנעיין היטב בדברי הש"ס בסנהדרין שם נראה דהדברים מדוקדקין דהש"ס שם יהיב טעמא למילתא דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו משום דגמירי הלנת דין למיעבד לי' זכותא והני לא חזי לי', ואם נפרש דברי הש"ס כפשטם יש לדקדק אמאי כשרצה להביא ראי' דהתורה שקדה לטובת הנידון, אשר מפאת זה כשראו כל הסנהדרין לחובה פוטרין אותו משום דאין לצפות מהם עוד שישקרו לטובת הנידון, לא הביא רק הא שהצריכה התורה הלנת דין למיעבד לי' זכותא, הרי איכא עוד כמה וכמה ענינים בסדר המשפט אשר יש להוכיח מהם שהתורה שקדה לטובת הנידון ולזכותו כמו לדוגמא שאין מתחילין מן הגדול רק מן הצד דשאא יחייב הגדול ולא ירצו הקטנים לחלוק על דבריו עיין סנהדרין ל"ב ע"א וכן אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על רב ואי אמר מלך חובה תו לא מצי אינך למיחזי לי' זכותא כדאיתא בסנהדרין י"ח ע"ב וכדומה, ואף אם נאמר דהש"ס רצה להביא ראי' מדברים הנוהגים לאחר גמר הדין המורים על החוב המוטל על הסנהדרין גם לאחר החלטת הדין לצדד בזכותו של הנידון הלא גם לאחר גמר הדין יש עוד ענינים רבים אשר הי' יכול הש"ס להסתייע מהם כמו הדין דהמלמד חובה חוזר ומלמד זכות אבל המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה, מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה וכאלה עוד ומדוע הזכיר רק הא דבעי הלנת דין דוקא, ולפירוש הרמ"ה הנ"ל הדברים מדוקדקים דכיון דע"ז עצמו קאי הש"ס באמרו סנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו היינו שממהרין להרגו בלא הלנת הדין לזאת הסביר הש"ס דבריו דה"ט שאמר כן כיון שעיקר הדבר דבעינן הלנת דין הוא כדי למיעבד לי' זכותא וזה ל"ש בכה"ג דכשראו כלם לחובה בודאי לא חזי לי' זכותא וא"כ הלנת הדין הוה ללא הועיל:

ד ועפ"י פירוש הרמ"ה הנ"ל ניחא לי מה שדקדקתי לכאורה על הא דאיתא בסנהדרין י"ח ע"ב דלכן אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על רב ואי אמר מלך חובה תו לא מצי אינך למיחזי לי' זכותא ויש לתמוה דמה בכך שיאמרו כלם לחובה כדברי המלך הרי אין לך זכות גדול מזה דאז יהי' כלם לחובה וממילא יופטר הנידון דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו, וכיוצא בזה יש להקשות ג"כ על הא דנקטינן דבד"נ מתחילין מן הצד ואמרינן בש"ס דסנהדרין ל"ו דזה ג"כ משום דכתיב לא תענה על רב שאסור לחלוק על מופלא שבב"ד ודילמא יאמר הגדול לחיוב וכלם יענו אחריו ויתחייב הנידון שלא כדין וקשיא אם יאמרו כלם לחובה כמו שאומר הגדול אז יפטור וא"כ אין לך זכות גדול מזה, ולדברי הרמ"ה הנ"ל הדבר נכון, דאם יראו כלם לחובה אה"נ שיתחייב ואדרבה עוד ימהרו להורגו וכנ"ל, ובלא"ה י"ל בעיקר הקושיא שהקשינו דל"ק רק אם נאמר כפירש"י בסנהדרין שם י"ח דאסור לחלוק על דברי מופלא שבסנהדרין א"כ אם יאמר הגדול לחוב מחויבים כל הסנהדרין לומר כוותי' ושוב י"ל כדברינו דאז יפטור הנידון משום דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו אבל אם נאמר דאין איסור לחלוק על דברי מופלא שבסנהדרין ורק שמצד הסברא אנו משערים בנפשינו שלא ירצו הסנהדרין לחלוק ע"ד הגדול שבהם וכאשר פירש"י בעצמו שם בדף ל"ב במתניתין דלכן בד"נ מתחילין מן הצד משום דשמא יחייב הגדול ולא ירצו האחרים לחלוק על דבריו עיי"ש ומשמע דחיישינן רק שלא ירצו לחלוק אבל אם ירצו אה"נ דרשאין (וזה באמת חידוש על רש"י ששנה את טעמו ממקום למקום) ממילא אין מקום לקושיא הנ"ל דמי יודע אם יחייב המלך או הגדול שיגררו אחריהם כל הסנהדרין אשר אז אמנם יופטר הנידון דילמא לא יגרור אחריהם רק רובא ומיעוט ימצא שיחלוק על דבריהם ויתחייב הנידון שלא כדין ולכן אין מושיבין מלך בסנהדרין וה"ה דמתחילין מפאת זה מן הצד. ודבר זה אי מותר לחלוק על מופלא שבסנהדרין או לא היא מחלוקת בין הרמב"ם והסמ"ג כי הסמ"ג בסימני הספר סי' קצ"ו כתב וז"ל אם ידבר מופלא שבדיינים בד"נ אסור לנטות מדבריו שנאמר לא תענה על ריב רב כתיב, אולם הרמב"ם בספר המצות סי' רפ"ג כתב להיפוך דאדרבה מקרא הזה מוכח שאסור לדיין לנטות אחרי דברי מי שגדול ממנו רק עליו להגיד כאשר יורהו שכלו עיי"ש שכתב במתק לשונו הזהיר הדיין מהטות לדעת דיין אחד על צד ההשען עליו בחיוב החייב או זכות הזכאי מבלתי שיהי' הדבר מובן אצלו לפי הקשו ושכלו מהקדמת התורה והוא אומרו לא תענה על רב לנטות עיי"ש וכיוצא בזה כתב ג"כ הרמב"ם ריש פ"י מסנהדרין ועיין בפרשת דרכים דרך מצותיך חלק ב' שהביא דעת שניהם ויש להעמיס שני הדיעות בכונת המקרא דהסמ"ג יפרש המקרא כפשוטו לא תענה על רב לא תענה שום דבר נגד הרב דאסור לחלוק על הגדול, אמנם הרמב"ם יפרש לא תענה מלשון עד מתי מאנת לענות מפני שפירושו לאתכנעא כמבואר ברש"י שמות י' וכונת הכתוב היא לא תענה על רב לא תכנע בשביל הרב וכאילו הי' נכתב לא תענה וכן מצאנו פעמים רבות לחז"ל ששנו הנקודות ודרשו אל תקרא כך אלא כך ולדוגמא עיין שבת ל"ג ע"א א"ת באלה אלא באלה ועיין ברכות נ"ד ע"ב א"ת שבע אלא שבע ועיין מגילה ט"ו ע"ב א"ת שבעים אלא שבעים וכאלה רבות בש"ס ועיין מהרש"א סנהדרין ל"ו ד"ה לא תענה מ"ש בזה והרבה יש לדבר בזה ואכ"מ:

ה ודע דמילתא דמסתברא בעיני דאף אם נפרש דברי הש"ס כפשטן דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו והיינו שמזכין אותו, הנה זה דוקא שאין ממיתין אותו בידים כמו שאר הרוגי ב"ד כי כן גזרה התורה שאם כל הסנהדרין יתאחדו לחוב לא יהרגו אותו, אבל לכיפה מכניסין אותו היכי דשייך הכנסה לכיפה כמו ברוצח עיין ברמב"ם פ"ד מה' רוצח ה"ט, וק"ו הוא דהשתא כשראו העדים בעדות מיוחדת או שהוכחשו בבדיקות או שהרג בלא התראה שחסר כל עיקר היסוד של המשפט, אפי"ה מכניסין אותו לכיפה עיין סנהדרין פ"א ורמב"ם שם בה' רוצח פ"ד ה"ח, מכש"כ כשראו כל הסנהדרין לחובה שחוב הנידון ברור ורק מפאת גזרת התורה א"א לדונו לפי מדת המשפט דודאי י"ל דהכנסה לכיפה בעי:

ובזה יעלה בידינו ענין נחמד בדרך אגדה לבאר מאמר הכתוב בפ' וישב וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש, ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, ויש לדקדק קצת מדוע אמר רק להשליכו אל הבור אשר במדבר ולא הציע איזהו עונש אחר שיהי' באפשר להצילו אח"כ, וגם יש להבין בעיקר הדבר אם באמת רצה ראובן להציל את יוסף מדוע לא אמר בפירוש דעתו שאין בו עון אשר חטא ונקי הוא מכל פשע ואשמה ולא כמו שמורה פשטות לשונו שהסכים ג"כ לדעת האחים שהי' מגיע ליוסף איזהו עונש ורק שהי' מחולק עמהם במהות העונש המגיע לו. ועם האמור למעלה יתבאר הענין בדרך נכון, דבירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ז משמע דהאחים דנו את יוסף עפ"י משפטי הסנהדרין עיי"ש דדרש דמה"ט פתח יהודה תחלה כמו שנאמר ויאמר יהודה וכו' משום דבדיני נפשות מתחילין מן הצד תחלה וכיון שהתנהגו כסנהדרין ופתחו מן הצד ממילא ראובן שהי' הגדול שבאחים הי' צריך להגיד דעתו באחרונה כי הגדול הוא האחרון למנין בסנהדרין, והנה דעת כל האחים היתה שיוסף חייב, וא"כ אולי ראובן שהי' האחרון למנין הי' אומר דעתו לזכות לא הי' מועיל כלום דדעתו היתה בטילה בדעת המרובים וע"כ הגיד בכוונה ג"כ דעתו לחוב ובזה עצמו הצילו דהשתא היתה דעת כלם נוטה לחוב וכיון דהמה דנו אותו עפ"י משפטי הסנהדרין הנה בסנהדרין הדין שאם ראו כלם לחובה פוטרין אותו, אמנם גם בסנהדרין שראו כלם לחובה לא נפטר הנידון רק מחיוב מיתה בידים אבל הכנסה לכיפה בעי היכי דשייך דין הכנסה לכיפה כגון ברוצח וכמ"ש למעלה ועיין בכלי יקר עה"ת פ' מקץ שכתב דה"ט שדנו האחים את יוסף למיתה משום שדבר עליהם לה"ר והוה כאלו הורגם דלה"ר קטיל תלתא כידוע ולכן דנוהו כהורג נפש עיי"ש ולפ"ז הי' שייך בהך דינא ענין הכנסה לכיפה כמו ברוצח וא"כ נהי שנפטר מחיוב מיתה בידים משום שראו כלם לחובה אבל הכנסה לכיפה הי' בעי, ומעתה מה נכבדו דברי הכתוב וישמע ראובן ויצילהו מידם היינו אחרי ששמע שכבר הסכימו כלם לחובה אמר עתה יש מקום להצילו וההצלה תהי' באופן כזה שהוא יסכים ג"כ לחובה וממילא יפטר כדין סנהדרין שראו כלם לחובה שפוטרין אותו ואמר איפוא להאחים לא נכנו נפש כלומר כפי מצב הענין א"א עוד להכותו נפש ולדונו למיתה והוסיף עוד ואמר להם אל תשפכו דם הכוונה כנ"ל כי עתה שהתאחדו כל הדיעות לחוב חלילה להרגו ולשפוך דמו אמנם ידע ראובן שעכ"ז לא יופטר לגמרי כי נהי שיופטר מחיוב מיתה אבל הכנסה לכיפה יהי' בעי כי גם בסנהדרין שראו כלם לחובה לא נפטר הנידון רק מחיוב מיתה אבל הכנסה לכיפה בעי וכדברינו למעלה לזאת הוסיף ואמר השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו, היינו אך את זה תוכלו לעשות לו שתשליכו אותו אל הבור אשר במדבר שהיא מעין הכנסה לכיפה כאשר כן הוא הדין בסנהדרין שראו כלם לחובה שפוטרין את הנידון מחיוב מיתה אבל לכיפה מכניסין אותו, אכן חלילה לכם לשלוח בו יד ולהורגו בידים כי מזה כבר יצא נקי בהשפטו, ומסיים הכתוב כי בשמענו ראובן מדבר כן אל אחיו ובצותו עכ"פ להכניסו לכיפה ולהשליכו אל הבור לא יעלה על לבנו לחשוב אולי גם הוא הי' ארב לו ומבקש המיתו כאשר כן מורה גם פשטות לשונו שהודה ג"כ להאחים שיוסף חייב ורק שנחלק עמהם במדת העונש שיש להענישו, כי אדרבה נהפוך הוא שראובן בכל לבו ונפשו הי' רוצה להצילו, ומה שלמראה העין הסכים לדעת האחים בעיקר הדין זה הי' באמת לטובתו של יוסף כדי שיתאחדו כלם לחוב וממילא יופטר, ואף שעכ"פ יהי' מהצורך להכניסו לכיפה ולהשליכו אל הבור, הנה בזה לא ראה ראובן סכנה גדולה כ"כ לפניו כי אמר בלבו שאח"כ יוציאו משם וישיבו אל אביו והענין נכבד:

ו ומה יקרו הדברים האלה בביאור דברי רש"י בפ' וישב שם (והוא מהמדרש) על מאמר הכתוב למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו רוה"ק העידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו שיבא הוא ויעלנו משם וכו' ויש להבין מה צורך יש בעדות הזאת והלא בפירוש נאמר מקודם לזה במקרא וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש וכו' ומשמע שצדד בזכותו והשתדל להצילו, ולפי דברינו למעלה הענין נחמד דבגלוי הלא גם ראובן הסכים לדעת האחים שיוסף חייב ומה שאמר הכתוב וישמע ראובן ויצילהו מידם אין הפירוש שצדד בזכותו ואמר שאין מגיע לו שום עונש רק שכוונתו הפנימית היתה להצילו דעי"ז שיסכים גם הוא לדעת האחים לחובה תהיינה כל הדיעות לחוב וממילא יפטור כדין סנהדרין שראו כלם לחובה שפוטרין אותו וכמו שביארנו למעלה ודבר זה הוא מסור ללב ונקל שיתעורר בקרבנו הספק מי יודע אם באמת כונת ראובן היתה לטובה, דילמא גם הוא הי' ארב ליוסף וכפיו כן גם לבו הי' עליו לרעה, כיון שלמראה העין הלא לא נופל הי' משאר האחים, לכן באה רוה"ק והעידה עליו שלא אמר זאת אלא להציל את יוסף, כי אלהים הבין דרכו וידע מחשבותיו, וע"כ מעיד עליו יודע תעלומות שלא הי' לו מחשבה אחרת אד לטובתו של יוסף ולהצלתו וכאמור:

ברם בעיקר הדבר שאמרנו דלכן אמר ראובן לחוב אף שבאמת הי' דעתו לזכות כיון שעי"ז עצמו שיאמר לחוב יגמר דינו לזכות דאז תהי' דעת כלם לחובה וסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו יש לעיין טובא והוא ספק עצום לדינא אם רשאי הדיין לעשות כן שאחרי רואו שדעת כל הסנהדרין נוטה לחוב ודעתו נוטה לזכות יגיד בכוונה ג"כ דעתו לחוב כדי שעי"ז יגמר הדין לזכות כדין סנהדרין שראו כלם לחובה שפוטרין אותו, ומצאתי באור החיים עה"ת פ' משפטים דפשיטא לי' שאסור לדיין לעשות כן ולשנות דבריו מזכות לחובה רק עליו להגיד דעתו כמו שהוא אף שעי"ז ישיג היפוך כוונתו, וה"ה שאסור לו ג"כ לשנות דבריו מחובה לזכות כגון אם רואה שכלם נוטים לחובה והוא ג"כ נוטה לחובה אשר אז יצא זכאי אסור לו בכוונה להגיד לזכות כדי שתהי' עכ"פ דיעה אחת לזכות וממילא יגמר הדין לחובה והעמיס זאת בכוונת הכתוב בפ' משפטים שם לא תהי' אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות עיי"ש ואם נניח כן אין מקום לכאורה לדברינו, אמנם מדה טובה אינה חוזרת ריקם וגם עפ"י דרכו של האור החיים יש לקיים דברינו ורק בסגנון אחר קצת והיינו דראובן לא הי' כלל בשעת מו"מ ולא הי' צריך כלל להגיד דעתו לזכות או לחובה ורק אחר הגמ"ד בא ושמע כי כל האחים כאחד חייבו את יוסף אז העיר אותם כי באופן כזה אין להם הרשות להכותו נפש דכיון שכלם ראו לחובה יש לפטור אותו ורק לכיפה יש להכניסו ועליהם רק להשליכו אל הבור ולא יותר וזה הי' כדי להצילו מידם ולהשיבו אל אביו, וכדברינו למעלה, ויש להביא סמוכין לזה מדברי המדרש רבה פ' וישב שם וישמע ראובן וכו' והיכן הי' ר"י אומר כל אחד ואחד מהם הי' משמש את אביו יומו ואותו היום של ראובן הי' וכו' ומשמע דבעת שאמרו האחים זל"ז ועתה לכו ונהרגהו וגו' ודנוהו למיתה לא הי' אז ראובן אצלם ורק אח"כ בא וזה כמ"ש ובחידושי עה"ת הארכתי עוד בזה בדברים עריבים ופה קצר המצע מהשתרע:

ז וראיתי בשו"ת אבן יקרה ח"א חחו"מ סי' כ' שעמד ג"כ על המחקר בהבנת הענין הנפלא הזה מדוע אם כל הסנהדרין ראו לחובה פוטרין אותו, ורצה להסביר הדבר משום דכל דבר שאין בו ויכוח וחילוק הדיעות לא נתברר יפה כי ע"י הויכוח וחילוק הדיעות מתאמצים שני הצדדים לקיים דעתם וכל אחד מרבה בדרישה וחקירה לחזק דבריו ועי"ז יתברר ויתלבן הענין היטב ויצא האמת לאור, ולכן אם הסנהדרין ראו כלם לחובה ולא הי' בהם התנגדות הדיעות כלל יש לחוש שלא נתברר המשפט יפה ויצא משפט מעוקל לכן פוטרין את הנידון עיי"ש והנה בעיקר הדבר שכתב דההתנגדות וחילוק הדיעות מועילים הרבה לבירור הענין ולהשגת האמת צדקו הדברים וכיוצא בזה ראיתי מביאים בשם הקדמונים בביאור מאמר הכתוב בתהלים קי"ט מאויבי תחכמני מצותך וכו' הכוונה מהאויבים והמתנגדים לדעת האדם אשר ידקדקו אחריו ומבקשים לסתור דבריו ולשימם לאל מהם הוא מתחכם ביותר כי ע"י הניגוד והמו"מ יתחדד השכל ויזדככו הרעיונות להגיע אל עומק הענינים והשגתם האמיתית, והר"ש אלגזי הוסיף עוד לבאר בזה מאמר הכתוב באיוב כ"ח והחכמה מאין תמצא וגו' כלומר מזה שיש לאדם מתנגד הרוצה לבטל דבריו והאומר לו אין הדבר כמו שאמרת תמצא החכמה כי מפאת זה תתרחב החקירה ותתרבה הדרישה וברבות הדרישה והחקירה תתרבה גם הדעת כמובן אמנם במה שבנה בספר הנ"ל דיק להסביר בזה הדין דאם סנהדרין ראו כלם לחובה פוטרין אותו בזה יש לשדות נרגא דמי יגיד לנו דהא דנקטינן דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו הוא דוקא כשראו כלם לחובה בלי שום התנגדות הלא המובן הפשוט הוא דבכל אופן שיהי' אם הסנהדרין ראו כלם לחובה פוטרין אותו, ומשמע דאפי' אם מתחלה הי' ביניהם מו"מ זה אמר בכה וזה אמר בכה מ"מ אם בשעת מנין הדיעות התאחדו כלם לחובה ג"כ פוטרין אותו ובכגון דא נתברר הענין יפה ויפה ואדרבה הבירור הי' כ"כ חזק עד שגם אלה שהי' נראה להם מתחלה לזכות במשך המו"מ נתפעלו מדברי מתנגדיהם וחזרו והודו להם וא"כ מדוע בזה יפטר הנידון, ואולי באמת לפי הסברה הזאת אה"נ דלא יהי' שייך הדין הזה דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו רק כשראו כלם מיד לחובה ולא הי' ביניהם שום התנגדות ומו"מ שאז אמנם יש לחוש שלא נתברר הענין יפה, אבל אם מתחלה הי' פירוד הדיעות בין הסנהדרין מקצתם הי' נוטים לזכות ומקצתם לחובה ונשאו ונתנו בענין ובשעת גמ"ד הודו המזכים להמחייבים (דבשעת גמ"ד יכולין לחזור מזכות לחובה כדאיתא בסנהדרין ל"ד) בכה"ג אה"נ דאין פוטרין את הנידון:

ובזה יעלה בידינו מרגניתא טבא לבאר לשון הרמב"ם בפ"ט מה' סנהדרין ה"א שכ' ז"ל סנהדרין שפתחו כלם בד"נ תחלה ואמרו כלן חייב הר"ז פטור עד שיהי' שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וירבו המחייבים ואח"כ יהרג עכ"ל ויש לדקדק מדוע לא העתיק הרמב"ם הדין הזה כמי שהוא בש"ס דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו רק שנה וכתב סנהדרין שפתחו כלם וכו' ולפמ"ש למעלה דברי הרמב"ם מזוקקים, כי הוא רצה אמנם להשמיענו דרק בכה"ג שפתחו כל סנהדרין ואמרו חייב והיינו שתיכף בהתחלה אמרו כלם לחובה ולא הי' בהם מעולם שום התנגדות הדיעות שיאמרו מקצתם לזכות ומקצתם לחוב אז פטור הנידון דכיון דתיכף אמרו כלם לחובה ולא הי' ביניהם שום מו"מ (כי מה צורך הי' במו"מ אם כלם הסכימו מיד לחובה) יש לחוש שלא נתברר הענין יפה ודילמא טעו ויהרגו אדם בחנם אבל אם לא פתחו כלם תחלה לחובה היינו שלא הסכימו תיכף כלם לחובה רק הי' ביניהם מחייבים ומזכים ואח"כ בעת גמ"ד חזרו המזכים והודו להמחייבים עד שכל הסנהדרין אמרו לחובה בזה אה"נ דאין מקום לפטור את הנידון ואדרבה השכל נותן שהוא חייב ביותר כיון שאנו רואים שגם אלה שצדדו בזכותו מתחלה חזרו והודו שהוא חייב וש"מ שכל כך נתבררה האשמה עד שאין מקום לספק בה כלל. ומה מדוקדקים לפ"ז דברי הרמב"ם האחרונים שסיים וכתב עד שיהי' שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וירבו המחייבין ואח"כ יהרג, כוונתו בזה לבאר לנו שעיקר הקפידא הוא שיהי' במציאות בין הסנהדרין מקצת מזכים שיצדדו בזכות לאפוקי כשלא הי' ביניהם במציאות כלל שום מזכים ורק תיכף ומיד פתחו כלם ואמרו לחובה אבל אם אך הי' במציאות מקצת מזכים שוב לא איכפת לנו כלל אם המקצת הזה עמד על דעתו עד גמר הדין והכרעת הדין היתה ברוב דיעות או שגם המקצת הזה שנה את דעתו ונטה אחרי דעת הרוב וההכרעה היתה במוסכם כלם, ואדרבה אם ההכרעה היתה פה אחד עוד מסתבר יותר לומר שהוא חייב כיון שעתה בודאי הדין דין אמת לאמתו וכמו שביארנו. ומצאתי אח"כ בספר בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה או"ח בדף האחרון שבסוף הספר שדייק ג"כ מדברי הרמב"ם הנ"ל דרק כשפתחו כל הסנהדרין תיכף לחובה הוא דפוטרין אותו אבל אם תחלה ראו לזכות אף שאח"כ ראו כלם לחובה אין פוטרין אותו ולפמ"ש למעלה יתבאר הענין בטו"ט:

ח ונסתפקתי לפי מה דקיי"ל דבד"נ המלמד חובה רשאי בשעת מו"מ לחזור וללמד זכות אבל המלמד זכות אינו רשאי לחזור בשעת מו"מ וללמד חובה ורק בשעת גמ"ד הוא דרשאי כדאיתא בסנהדרין ל"ד ע"א וברמב"ם פ"י מה' סנהדרין ה"ב, איך יהי' הדין כשכל הסנהדרין ראו לחובה חוץ מאחד שראה לזכות שאז יצא הנידון חייב ורק שמלינין דינו עד למחר דבד"נ אין גומרין לחובה רק ביום שלאחריו, אם בכה"ג רשאי זה שהי' מלמד זכות לחזור בשעת מו"מ וללמד חובה או לא והספק הוא אי נימא כיון שעי"ז שילמד חובה תהי' דעת כל הסנהדרין לחובה ואז יפטור הנידון מיד ולא יהי' מהצורך להלין את הדין דלזכות גומרין ד"נ בו ביום וא"כ הלימוד הזה אף שהוא לחוב לקושטא דמילתא הוה לזכות כיון שמחמתו יופטר הנידון מיד והוה כלימוד לזכות שרשאין לחזור וללמד, או דילמא כיון דעכ"פ הלימוד כאשר הוא הוה לחוב אינו רשאי לחזור וללמד, והנה בהשקפה הראשונה הר"ז דומה למה שהבאנו למעלה בשם האור החיים שכתב דאם רואה הדיין שכל הסנהדרין נוטים לחוב והוא נוטה לזכות אסור לו להגיד דעתו לחובה כדי שעי"ז עצמו יגמר הדין לזכות דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו רק עליו להגיד דעתו כמו שהוא באמת היינו לזכות אף שבזה יגרום שיגמר הדין לחובה וה"נ י"ל דאסור לו לדיין לחזור ולצדד לחובה אף שעי"ז יוצמח זכות להנידון אכן באמת אין הענינים דומים זל"ז כלל דהאוה"ח לא כתב רק שאסור לדיין לשנות דבריו ולהגיד להיפוך ממחשבתו אף שעי"ז יגרום שמחשבתו תצא לפעולת אדם כגון שאם דעתו זכות אסור לו להגיד לחובה כדי שעי"ז יגמר הדין לזכות ורק עליו להגיד דעתו אף שעי"ז ישיג היפוך המכוון וכמ"ש למעלה משא"כ בספק שאנו דנים עליו, הדיין הזה שרוצה לחזור וללמד חובה, אינו עושה כן מחמת ערמה כדי לפטור הנידון, רק משום שכן החליט באמת בשכלו שהנידון חייב וע"כ הוא רוצה לחזור ממה שלמד זכות תחלה ולשוב וללמד חובה בזה אמנם יש להסתפק כנ"ל אם בכה"ג ג"כ אמרינן דהמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה או דילמא כיון דהלימוד אף שהוא לחובה יגרום זכות רשאי לחזור וללמד. והי' נראה להביא קצת דמיון לספק זה מדברי הש"ס במנחות ס"ד ע"א דס"ל לרבה דאם הי' לפניו שתי חטאות אחת שמינה ואחת כחושה שחט שמינה ואח"כ שחט כחושה חייב כחושה ואח"כ שמינה פטור וקא מבעי' לי' רבינא לר' אשי נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיין מהו בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא קא מכוין או דילמא בתר מעשיו אזלינן ופשיט לי' דפליגי בזה רבה ורבא דאיתמר שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים וכו' והעלה דגים ותינוק רבה אמר פטור זול בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו עיי"ש וה"נ י"ל דהספק הנ"ל תליא בזה אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו, דאם נאמר דאזלינן בתר מחשבתו הרי גברא לחובה הוא דקא מכוין וע"כ אינו רשאי לחזור וללמד אבל אם נאמר דאזלינן בתר מעשיו ולא איכפת לן כלל דהמחשבה איך היא, ה"כ י"ל דרשאי לחזור וללמד חובה כיון שמעשה הלימוד הוא לזכות, ומה שהוא מכוין לחובה בזה לא איכפת לן, אמנם מצד הסברא נלפע"ד דבכה"ג רשאי הדיין לחזור וללמד חובה, דהא עיקר הטעם במה שאמרו דהמלמד זכות אינו רשאי לחזור וללמד חובה הוא משום דבעינן והצילו העדה כמ"ש רש"י בסנהדרין ל"א ע"א במתניתין וא"כ כיון דכל עיקר הדבר לא נאמר רק לטובתו של הנידון, ממילא היכי דנהפוך היא והלימוד לחוב הוה לטובתו של הנידון והלימוד לזכות הוה לרעתו אין שום סברא שלא יהי' הדיין רשאי לחזור וללמד חובה כיון שעי"ז נשיג הצלת הנידון אשר אך אותה אנו מבקשים, דהיתכן שדבר שכל עיקרו לא נאמר רק לטובת הנידון הוא בעצמו יהי' בעוכריו ויגרום לו רעה ונזק, ויש להביא דוגמא בזה מדברי הש"ס בב"ק ח' ע"ב דיכול הלוקח למימר טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסין משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דידי, אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי וכו' עיי"ש וה"נ יכול הבע"ד למימר טעמא מאי אמרו רבנן דהמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה משום תקנתא דידי אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי ויש לדמות זאת ג"כ להא דאיתא בב"מ ק"ג ע"א וכי מתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא עיי"ש, ומה"ט נראה ג"כ דאם הי' מזדמן להיפוך שכל הסנהדרין ראו לחוב שהדין שפוטרין את הנידון, אם אח"כ הי' רוצה אחד לחזור וללמד זכות לא הי' רשאי, דמה בכך שהוא רוצה לפנים ללמד זכות אבל הרי מהלימוד הזה לזכות יוצמח חוב ולחובה אינו רשאי לחזור וללמד, דתמיד אין אנו משגיחים על הצורה החיצונה של הלימוד רק על התועלת הממשי היוצא ממנו, ואם יצא ממנו תועלת לזכות רשאי לחזור וללמד אף שבעצם הוה הלימוד לחובה, ואם יצא ממנו תועלת לחובה אינו רשאי לחזור וללמד אף שבעצם הוה הלימוד לזכות, דאנו לא איכפת לן רק בהצלתו של הנידון יהי' באיזהו אופן שיהי' וכמו שביארנו למעלה, ועיין ברמב"ם פ"י מה' סנהדרין ה"כ שכתב דדבר זה דהמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה הוא בכלל לאו דלא תענה על ריב עיי"ש וזה שלא כדברי רש"י בסנהדרין שהבאנו שכתב דידענו זאת מסברא משום דבעינן והצילו העדה, ולדברי הרמב"ם יש לפקפק קצת במה שכתבנו, דכיון דהא דהמלמד זכות א"ח ומלמד חובה הוא מאזהרת הכתוב, מאן מפיס לדרוש טעמא דקרא ולומר דהטעם הוא משום הצלת הנידון וממילא היכי שהלימוד לחובה הוה להצלתו רשאי לחזור וללמד, ואולי באנו בזה באמת להמחלוקת הידועה אי דרשינן טעמי דקרא ואכ"מ להאריך בזה:

(ט) ונסתפקתי עוד אם הדין הזה דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו שייך ג"כ בחייבי מלקות, כגון מי שעבר עבירה שיש בה חיוב מלקות וכל הב"ד ראה לחובה אם פוטרין אותו כמו בד"נ או דילמא רק בד"נ אמרו כן ולא בחייבי מלקות, ונראה דבחייבי מלקות ל"ש ד"ז דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו, דהא עיקר הטעם שאמרו כן הוא משום דבעינן והצילו העדה כדאיתא בש"ס דסנהדרין י"ז גמירי הלנת דין למיעבד לי' זכותא והני תו לא חזי ובמלקות ל"ב והצילו העדה כמ"ש התוס' ב"ק פ"ו ע"ב ד"ה חייבי וממילא ל"ש בהו ג"כ הדין דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו, ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קצ"ד שנסתפק אם בחייבי גליות שייך הדין דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו עיי"ש מ"ש בזה:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה