אור ברסלב
ברכת אהרן פרק ראשון › ו

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק ראשון · ו

ה

שם ע"ב בגמרא ר"א אמר משמרה ופלגא נמי משמרות קרי להו. (א) עיין במנחת יעקב בתשו' שבסוף הספר סי' ש"כ שהסתייע מדברי הש"ס כאן דהא דבעינן לבצוע בשבת על ב' ככרות שלמות ל"ה מה"ת רק אסמכתא בעלמא דבש"ס דשבת קי"ז ע"ב יליף לי' לחיוב לחם משנה בשבת מדכתיב והי' ביום הששי לקטו לחם משנה ובכלל לחם משנה י"ל דהוה ג"כ אפי' אם אין שתי הככרות שלימות דכמו דאמרינן בש"ס כאן משמרה ופלגא נמי משמרות קרי להו ה"נ י"ל לחם ופלגא לחם משנה קרינן לי' ומה"ט דן שם באשה שעשתה לחמים לכבוד שבת ושכחה ליטול חלה קודם אפי' ונטלה אח"כ או שאם מחמת איסור הוצרכו לקחת כדי קליפה או כדי נטילה מאיזהו חלה מותר לקחת החלה הזאת ללחם משנה כיון דכל עיקר החיוב לקחת שלימות ללחם משנה ל"ה רק מדרבנן בכגון דא שלא חסר מהחלה רק חתיכה קטנה אין להקפיד בשגם שלא נטלו החתיכה מחמת שהמצוה בזוי' עליהם ורק מצד ההכרח עיי"ש ועיין בח"ס חא"ח סי' מ"ו שתמה עליו דבאותו קרא דלקטו לחם משנה שממנו ילפינן לחיוב לחם משנה בשבת כתיב להביא שני העומר לאחד ואיך שייך לומר חדא ופלגא והניח בצ"ע (ומה שרצה לתרץ שם בדרך אגדה דבריו צריכים ביאור) ולפענ"ד לק"מ עד שאני תמה על הח"ס שהחמיר כ"כ בקושיא זו ובאמת אין לה שום מקום כלל, דמה דיליף הש"ס לחיוב לחם משנה בשבת מקרא דלקטו לחם משנה ע"כ לא יליף זאת מגוף המעשה שלקטו שני העומר דמה ראי' יש מזה על חיוב לחם משנה בשבת, הרי הא דלקטו שני העומר הוה הטעם משום דבשבת לא ירד המן ולכן מהצורך הי' להשלים ביום ו' העומר שיחסר להם בשבת כי לקטו בכל יום עומר לגלגולת ואיזהו הוכחה יש מזה שיש חיוב לבצוע בשבת על לחם משנה (ולכל היותר יש לקחת מזה רמז קל אבל אין ללמוד מזה חיוב גמור) וע"כ דהש"ס יליף זאת רק מיתורא דלשון לחם משנה הנאמר בקרא שהוא ללא צורך כיון שנאמר בפירוש שלקטו שני העומר ולכן מדייק הש"ס מזה דהכתוב אתי לאשמעינן שיש חיוב ליטל לחם משנה בשבת והיינו דהש"ס מפרש כוונת הכתוב לקטו לחם משנה שני העומר וכו' כלומר לקטו שני העומר שיהי' לכם ללחם משנה בשבת, וכיון שכן דכל עיקר החיוב של לחם משנה בשבת ידענו רק מלשון לחם משנה שפיר י"ל כסברת המנחת יעקב הנ"ל דכמו דאמרו בש"ס כאן דמשמרה ופלגא משמרות קרי' ה"נ לחם ופלגא לחם משנה קרינן לי', ואי דבקרא כתיב שני העומר ומשמע שלקטו שני העומר שלמים הנה הך מילתא דשני העומר הוה ענין בפ"ע ואין לו שום שייכות עם הילפותא לחיוב לחם משנה בשבת וכמו שאמרנו, ואם כי הדברים ברורים בעצמם יש להביא ראי' נכונה למ"ש דהילפותא ל"ה מגוף המעשה שלקטו שני העומר ורק מיתורא דלשון לחם משנה, דאילו הוה הילפותא מגוף המעשה מדוע יליף הש"ס דיש חיוב לבצוע על לחם משנה בשבת מקרא דויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שהוא מקרא מאוחר הלא הי' יכול למילף מקרא דוהי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו והי' משנה על אשר ילקטו יום יום דקדים לי' טובא ונאמר בו ג"כ שלצורך השבת ילקטו שני העומר, וזה לכאורה דקדוק עצום וע"כ דבהמעשה עצמה שלקטו שני העומר אין להוכיח כלום לענין חיוב לחם משנה ועיקר הלימוד הוא רק מלשון לחם משנה שהוא מיותר וע"כ ההכרח הי' להוכיח רק ממקרא המאוחר ולא מהקדום ושוב י"ל כדכתיבנא. אמנם בגוף הדין של המנחת יעקב הנ"ל דמותר לקחת ללחם משנה לחם שהורם ממנו חלתו או שניטל ממנו כדי קליפה הנה בלא"ה רבו החולקים עליו, וכאשר הביא בעצמו שם שפקפקו עליו בזה וכן היא ג"כ דעת השו"ת הר הכרמל סי' ב' ועיין בישי"ע או"ח סי' שס"ו ס"ק ג' שדחה ג"כ דעת המנח"י ופסק דלא כוותי' ועיין במחה"ש סי' רע"ד ס"ק א' מ"ש בזה:

(ב) ויש לעיין בלחם שנאפה לכבוד שבת ולא הורמה ממנו חלתו עד שהגיעה השבת שהדין שמותר לאכלו ולהפריש חלה אחר השבת כי בחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. אם יוצאין בלחם כזה ידי חובת לחם משנה בשבת כיון שמהצורך יהי' ליטל ממנו חתיכה לחלה ול"ה לחם שלם, והנה הלום ראיתי בסידור דרך החיים להגאון מליסא בדיני בציעת הפת בשבת שכתב בפשיטות שמותר לקחת לחם כזה ללחם משנה עיי"ש ולפענ"ד יש להעיר בזה מדברי המל"מ בפי"ב מה' פסולי המוקדשין הט"ו שהביא בשם הרשב"א שכתב בשם הראב"ד דאם שחט תודה על שמנים חלות ואמר תקדש פלגא כל חדא לא קדשה משום דהו"ל פרוסה עיי"ש (וכדמות ראי' לדבריו נ"ל להביא מדברי רש"י במכות כ"ב ע"א שכתב דלכן החורש בשור פסולי המוקדשין חייב משום כלאים כיון דחולין והקדש מעורבין בו הו"ל כשני מינים עיי"ש ומשמע דחולין וקדשים המחוברים יחד בעצם אחד חשיבי כשני מינים נפרדים וה"ה חלה המורכבת מחולין וקדשים חשובה כשתי חלות נפרדות וא"כ חסר לכל אחת המחצה וממילא כ"א ל"ה שלימה רק פרוסה) אלמא דחלה שיש תערובות חולין וקדשים ל"ה שלימה רק חשובה כפרוסה, וא"כ ה"נ אמאי לא נימא דכיון שיש בלחם הזה מעורב חלק חלה ל"ה עוד שלם רק פרוסה וממילא ל"מ ללחם משנה, אמנם יש לחלק בין הנושאים דשאני התם בלחמי תודה שמחצית הלחם קודש ומחציתו חולין שפיר י"ל דמקרי פרוסה משא"כ בזה שלא נמצא בהלחם רק תערובות מעט של חלה בשביל חלק קטן של קודש שיש בו לא שייך לקרותו פרוסה. והרי אפי' אם ניטל ממש מהלחם חלה י"א דמקרי עדיין לחם שלם דחסרון קטן כזה כדי חלת נחתום שהוא אחד ממ"ח לא מקרי חסרון כאשר כן הוא דעת הרא"ש לענין עירוב שהדין ג"כ שאין מערבין רק בשלימה ומ"מ אם חסר אחד ממ"ח מערבין בו דבשביל חסרון קטן כזה לא מקרי חסר ורק שיש מחמירין בזה משום דחוששים לדעת התוס' דאפי' בחסר מקצת כזה ל"ה עוד שלם עיין במנחת יעקב שם ובתשו' ח"צ סי' ס"ב א"כ בכגון דא שלא ניטל עוד מהלחם חלה ולא חסר ממנו באמת כלום רק שמעורב בו חלק קטן של חלה בודאי אין להחמיר ולחשבו לחסר בשביל התערובות המעט שיש בו. עוד אני אומר בזה חילוק דק ונכון דאין לדמות ד"ז להא דלחמי תודה שהבאנו, דבשלמא התם בחלות תודה ההכרח לומר דהמחצה השני' היינו של חולין חשובה כמי שאינה וכמאן דליתא דמיא דאילו חשובה כמאן דאיתא הרי הוה תודה שנשחטה על שמנים חלות ותודה שנשחטה על שמנים חלות פסולה וכיון שכן דבהכרח צריך לחשוב המחצית של חולין כמי שאינה וכמאן דליתא שפיר כתב הרשב"א דהוה כפרוסה ול"ח שלמים, דממנ"פ אם נחשוב החלק של חולין כמאן דאיתא הרי הוה תודה שנשחטה על שמנים חלות ואם נחשוב אותו כמאן דליתא שוב הוה הלחם חסר וכפרוסה דמיא משא"כ בהך מילתא שאנו דנין עליו כלחם שלא הורמה ממנו חלתו אי מועיל ללחם משנה בשבת, אין מהצורך כלל למינקט דמקצת חלה המעורב בלחם חשוב כמי שאינו, ואדרבה נוכל לומר שאה"נ שישנו שם והא דמותר לאכול מהלחם משום דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וא"כ אין שום סברא לחשוב בשביל זה הלחם לפרוסה ושפיר מותר ללקחו ללחם משנה וז"נ בסברא. ויש להביא דוגמא לזה מדברי הש"ס בעירובין ג' ע"א דסוכה שמקצת הסכך תוך עשרים ומקצתו למעלה מעשרים כשרה אע"ג דאי שקלינן להאי דלמעלה מעשרים יהי' חמתה מרובה מצלתה מ"מ השתא מיהו הוה צילתה מרובה מחמתה עיי"ש ובתוס' סוכה ט' ע"ב ד"ה הא, וה"נ י"ל נהי דאי שקלינן למעט חלה מן הלחם יהי' חסר השתא מיהו שלם הוה ומותר לבצוע עליו, ויש לדמות זאת ג"כ להא דאיתא בשבת קכ"ז ע"ב דמפנין תרומה טהורה בשבת משום דחזיא לכהן וביארו התוס' שם ד"ה כיון דה"ט משום דלא מקרי אינו ראוי רק אם אין הדבר ראוי בעצם מחמת גריעותא דידי' כגון בגדי עניים לעשירים משא"כ תרומה דל"ח לישראל ל"ה מחמת גריעותא של עצם הדבר רק משום דאיסורא הוא דרביע עלי' ושפיר מקרי ראוי עיי"ש וה"נ י"ל דלא מקרי חסרון בלחם שיופסל בשביל זה ללח"מ רק אם יש חסרון בעצם הלחם ולא כשהחסרון הוא רק מחמת איסור הרובץ עליו דזה לא מקרי חסרון כלל. ועיין בר"נ ריש ביצה שכתב דתרנגולת העומדת לאכילה אף שאסורה משום שבת לא יצאה מתורת אוכל דרק ארי' הוא דרבוע עליו וזה מתאים ג"כ לעניננו. בשגם בחלת ח"ל דכל האיסור ל"ה רק מדרבנן בודאי י"ל דלא מקרי זאת חסרון בלחם בשביל איסור חלה הרובץ על מקצתו כדוגמא שכתבו התוס' בפסחים ל"ח ע"א ד"ה אבל דהיכי שאין הדבר אסור באכילה רק מדרבנן קרינן בי' שיש בו היתר אכילה עיי"ש שכתבו דאם מחיצה לקלוט מדרבנן חשוב מעשר שני נאכל בכל מושבות כיון דמדאורייתא מותר להוציאו חוץ לירושלים ורק מדרבנן אסור, וגדולה מזה אנו רואים דאפי' היכי שיש גריעותא בעצם הלחם (אשר זה בודאי כבר הוה בגדר אינו ראוי כדברי התוס' בשבת שהבאנו) כגון שנשרף מקצתו ואינו ראוי לאכילה מ"מ כל עוד שלא נחתך המקצת הזה ול"ה החסרון ממש במציאות יוצאין בו ידי חובת לחם משנה כאשר האריך בזה בשו"ת שער אפרים סי' א' ובתשו' ח"צ סי' ס"ב מכש"כ היכי שאין גריעותא בעצם הלחם ורק מחמת איסור יהי' מהצורך לחתוך ממנו מעט כמו בפרט הנידון ששכחו ליטל חלה מהלחם ומהצורך יהי' לקחת מקצתו לחלה בודאי ל"ה זאת בגדר חסרון שיפסל הלחם מפאת זה ללחם משנה בשבת וכאמור:

(ג) ודע דמדברי הש"ס כאן דקאמר משמרה ופלגא נמי משמרות קרי להו יש לכאורה סתירה להכלל הידוע שתפסו חז"ל בהרבה מקומות דמיעוט רבים שנים ומה"ט בכל מקום שנמצא מספר שנים נוסף על לשון רבים רגילים הי' חז"ל לדורשו כיון שהוא מיותר דבלאו"ה ידענו שהכונה שנים כיון שהשם נאמר בלשון רבים ואין לשון רבים פחות משנים עיין לדוגמא יומא ס"ב ע"ב וכאן משמע דלשון רבים יאמר ג"כ על פחות משנים והיינו חדא ופלגא כמו שאמרו דמשמרה ופלגא נמי משמרות קרי להו, והי' נראה לי מפאת זה בהשקפה הראשונה לחלק דהכלל שאמרו חז"ל מיעוט רבים שנים לא שייך רק בדבר שיש בו רוח חיים שלא יתכן בו חלוקה כדוגמא דאיתא בש"ס יומא שם שני שעירים שתי צפרים ושמה ל"ש לומר חדא ופלגא וע"כ שפיר אמרו דמיעוט שעירים שנים, מיעוט צפרים שתים ואייתר מלת המספר שני ושתי שבמקרא ואפקוה לדרשא, אבל בדבר שאין בו רוח חיים אה"נ דל"ש לומר בו הכלל דמיעוט רבים שנים דגם על חדא ופלגא יצדק לשון רבים וכדאיתא בש"ס כאן. אכן כאשר התבוננתי בזה ראיתי כי מצאנו לחז"ל שתפסו הכלל הזה דמיעוט רבים שנים גם בדבר שאין בו רוח חיים ושייך בו חלוקה, עיין בכורות ל"ט ע"א דדרשו ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש כוליות והיינו דאף דחסרון בפנים ל"ה מום מ"מ פסול למזבח דכתיב תמים יהי' לרצון עיי"ש ויסוד הדרש ע"כ הוא כיתור לשון שני שהוא ללא צורך כיון שכבר נאמר כליות בלשון רבים וע"כ אפקוהו לדרשא כדוגמא שדרשו בש"ס דיומא מ"ב שהבאנו, וש"מ דגם בדבר שאין בו רוח חיים ושייך בו חלוקה י"ל מיעוט רבים שנים דלולא זאת לא אייתר כלל המספר שתי דאיצטריך לאשמעינן לגופי' שיש להקטיר שתי הכליות שלמות ולא סגי בכוליא ומחצה דג"כ כליות מקרי, כמו שאמרו בש"ס כאן דמשמרה ופלגא משמרות קרי להו, ועיין כתובות ע"ה ע"א ימים שנים רבים שלשה הרי שתפסו הכלל הזה דמיעוט רבים שנים בימים אף דשם ג"כ משכחת חדא ופלגא, ועיין ב"מ ד' ע"ב סלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אמר שלש וכו' ר"ע אומר אינו אלא כמשיב אבידה והיינו משום דמיעוט סלעים ב' והוא אומר ג' עיי"ש הרי שתפס ג"כ דמיעוט סלעים שנים וזה על סמך הכלל דמיעוט רבים שנים אף דשם ג"כ י"ל דסלעים ל"ה רק סלע ומחצה דסלע ומחצה סלעים קרי להו כמו שאמרו בש"ס כאן ע"כ יש לעיין עוד בזה:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה