ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק חמישי · רפח
שם בגמרא אמרה (כנסת ישראל) לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל אמר לה גם אלה תשכחנה, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה ואנכי לא אשכחך והיינו דא"ר אלעזר א"ר אושעי' מה דכתיב גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני. (א) יש להבין איך עלה על דעת כנסת ישראל שבשביל שישכח הקב"ה מעשה עגל ישכח גם מעשה סיני, מה ענין זה לזה. ונראה בהבנת הדברים עפ"י דברי המדרש בפ' שמות ראה ראיתי את עני עמי ראיתי לא נאמר אלא ראה ראיתי א"ל הקב"ה משה אתה רואה ראי' אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי ואני רואה אותן מקבלין תורתי זה ראה ראיתי זה מעשה העגל שנאמר ראיתי את העם הזה, ואמרנו בכונת המאמר כי הנה אם אמנם שבמעשה קבלת התורה יש להם לישראל זכות גדול מאד, וזה שכשבא הקב"ה והודיע להם שברצונו לתת להם את תורתו, לא הרבו בדרישה וחקירה בנוגע למהות ואיכות התורה. כאשר כן עשו עמים אחרים עשו וישמעאל, אשר גם להם רצה הקב"ה לתת את התורה ושאלו תורה מה כתיב בה ואח"כ לא רצו לקבלה כידוע, רק הקדימו נעשה לנשמע, ובלי איחור והתמהמה קבלו אותה בשמחה ובחרדת קודש, אשר זה לאות על גודל אמונתם בה' ורב בטחונם בו. עכ"ז אם נמתח בזה קו הביקורת הדק היטב יש להשיב שאין המעשה הזה של קבלת התורה גדול בערכו כ"כ כמו שהוא נראה לפנינו בראשית ההשקפה, כי יוכל היות שמה שמיהרו ישראל לקבל את התורה והקדימו נעשה לנשמע, לא עשו כן מחמת גודל האמונה ורב הבטחון בה', רק משום שבטבעם הי' נחפזים ונוטים למדת המהירות, וכן הוא דרך המהירים והנחפזים שבבוא איזהו דבר לפניהם, המה ממהרים לעשותו בטרם עוד ישקלו בפלס אם נכון הדבר לפניהם או לא, אף אם באחרונה יתחרטו ויתנחמו, והי' גם עם ישראל בעת קבלת התורה כמוהם, וכמו שאמר באמת הצדוקי לרבא בשבת פ"ח עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו, ברישא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו עיי"ש, וע"כ למאן הוציא משפט צדק על מעשה קבלת התורה, אם לשבט אם לחסד, ההכרח להתחקות היטב על תכונת הנפש של עם ישראל, אם הוא נוטה בטבעו אל המהירות או לא כי אם הוא רחוק ממדת המהירות, וזה דרכו לעשות מעשיו במתינות ובעיון, אז אמנם מעשה קבלת התירה נכבד מאד וערכו ירבה ויגדל למעלה ראש, אבל אם הוא בטבעו נוטה אל המהירות וזה דרכו לעשות תמיד מעשיו בחפזון, מבלי התחקות על שורש הענינים ומהותם, אז אין שום חשיבות כלל למעשה קבלת התורה, כי גם הוא איננו רק תולדת המהירות ולא יותר וכאמור. והנה מעשה עגל יפיץ לנו אור על תכונת עם ישראל ויורה לדעת כי הוא נוטה אמנם אל המהירות, וכך הוא דרכו לעשות בחפזון ככל העולה על רוחו, מבלי עמוד מתחלה על חקר דבר, כמו שאנו רואים שכאשר אך אחר משה מעט לרדת מן ההר, הנה חיש קט שנה את טעמו וסר מהדרך אשר צוהו ה' ויעש לו אלהי מסכה, וכן לא יעשה עם מתון ואוהב להתחקות, רק עם מהיר ונחפז אשר לא נסה לשקול כל דבר במאזני השכל הישר, רק עושה כל הבא לידו בלי הבדל ופדות. וכיון שכן הנה מעשה העגל יאפיל ויחשיך את זוהר מעשה קבלת התורה, אחרי אשר ממעשה העגל נוכח לדעת כי לא מהיותם מאמינים בה' הקדימו נעשה לנשמע ומיהרו לקבל את התורה רק משום שכן הוא טבעם להיות נחפזים ולעשות מעשיהם במהירות מבלי אשר יבחנו ויבדקו הטובים הם אם רעים וכאשר אמרנו למעלה, ומה יקרו איפוא לפ"ז דברי המדרש שהבאנו, שהקב"ה אמר למשה אתה רואה ראי' אחת שבאין לסיני ומקבלין את התורה ואני רואה שתי ראיות שמקבלין התור ועושין העגל, הכונה ע"ד הנ"ל שהקב"ה אמר למשה שהוא רואה רק מעשה קבלת התורה, וע"כ הוא נתפעל למראה הנהדר הזה, כי הוא רואה בי אות אמונה חזקה בה' וחשק נמרץ לעשות רצונו יתברך, מבלי הרבות בחקירה ודרישה, אבל הקב"ה מלבד המעשה הזה של קבלת התורה רואה ג"כ מעשה העגל, אשר יגלה פני הלוט על תכונת נפשם, כי זה טבעם לעשות מעשיהם במהירות בלי חקירה ועיון, ולכן גם המעשה של קבלת התורה איננו גדול כ"כ בערכו כמו שהוא נראה לעינים, אחרי אשר לא האמונה החזקה בה' ילדתו, כי אם הנטי' אל המהירות המושרשה בעם, אשר בגללה הוא עושה מעשיו בחפזון בלי דרישה ובדיקה וכאמור:
ב והנה כאשר לפי דברינו ערך המעשה של קבלת התורה עולה ויורד במדה שעם ישראל נוטה למדת המהירות או מתרחק ממנה, ככה במדה הזאת גם ערך החטא של מעשה העגל עולה ויורד עמו, כי אם עם ישראל הוא מהיר בטבעו ונוטה על מדת החפזון, אין החטא של ממשה עגל גדול כ"כ, כי מי שהוא מהיר בטבעו אם לפעמים יחטא ואשם יש לסלוח לו, אחרי אשר אין החטא בא מרוע לב, רק מחסרון כח ואון למשול על עצמו ולהתגבר על הרצון והחפץ הפתאומי אשר יתעורר בקרבו, מה שהוא באמת לפעמים למעלה מגדר יכולת האיש הזה וחוצה לה, אמנם אם עם ישראל אינו מהיר בטבעו, ואדרבה אם מתכונת נפשו היא להתעקש ולעמוד על דעתו מבלי לזוז ממנה, אז החטא של מעשה העגל כבד מאד וגדול מנשוא, כי יפלא עליו מדוע זה ברגע קטן עזב את ה' והואיל הלך אחרי צו, אף כי זולת זה הלא דרכו לעמוד על דעתו וקשה להזיזו ממקומו ומה נכבדו הדברים אשר אמרנו בחידושינו בביאור מאמר הכתוב בפ' תשא ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, שיש איזהו יחס יש בין זה שהעם הוא קשה עורף לבין מעשה העגל, ומה זה שחוברו פה שני הדברים האלה יחדיו, ואמרנו בהבנת הענין ע"ד הנ"ל דכונת המאמר להגדיל ערך החטא, שלא יעלה על הדעת להצדיקם ולדונם לכף זכות שמה שחטאו לא חטאו מרוע לב. רק מפאת המהירות הנטועה בתכונת נפשם, כי זה דרכם תמיד לעשות מעשיהם בחפזון ולכן גם הפעם חטאו ואשמו, ואין עליהם לפ"ז עון אשר חטא כי הלא אדרבה העם הזה בטבעו הוא עם קשה עורף והמהירות מוזרה לו ומתנגדת בתכונת נפשו מן הקצה אל הקצה, וכיון שכן הנה חטאתו כבדה מאד וגדולה מנשוא. וזה שאמר הכתוב ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, ואין מקום איפוא לתלות הקלקול בנטייתם הטבעית אל המהירות והחפזון, ועתה עכ"ז עשו מה שעשו, לכן הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם כי מהראוי אשר עונם ישאו וכפועל ידם ישולם להם. וממוצא הדברים אנו רואים איפוא כי מעשה קבלת התורה ומעשה העגל המה שני ענינים אשר לא יוכלו לעלות במאזנים יחד, אחרי אשר הצד שיביא תועלת לאחד יגיע ממנו נזק להשני, כי אם נחשוב את עם ישראל לעם קשה עורף ובלתי נוח להתפתות ולהוסר ממקומו אשר אז אמנם מעשה קבלת התירה יעלה מאד בערכו וירום ונשא וגבה מאד, הכה לעומת זה גם החטא של מעשה העגל יגבה למעלה ראש, ושיאו לעב יגיע, ולהיפוך אם ניתן את עם ישראל לעם מהיר ונחפז בלתי למוד לכלכל דבריו במשפט. אשר אז החטא של מעשה עגל לא יהי' גדול כ"כ, הנה לעומת זה גם הזכות של מעשה קבלת התורה ירד מטה ויאבד מערכו, ונמצא לפ"ז דרק אחת משתי אלה להיות, או שיחשב לו לעם ישראל לזכות גדול מה שקבל את התורה והקדים נעשה לנשמע אז גדול עונו ונשוא במעשה עגל או שיכופר לו מעשה עגל אבל אז יתמעטו זכותו במעשה קבלת התורה וכאשר ביארנו למעלה:
ג אמנם בהיות הקב"ה חפץ חסד, וזה רצונו לזכות את ישראל, הנה כביכול הוא תופס החבל בשני ראשיו, ומצדד תמיד בזכותם, אף שצדדי הזכות מתנגדים זל"ז, כי בשבתו למשפט, על מעשה העגל, הוא מצדיקם ודונם לכף זכות שלא עשי כן מרוע לב, רק מפאת מדת המהירות שבהם, ואין החטא לפ"ז גדול כ"כ וע"כ הוא סולח להם וסר עונם וחטאתם תכופר, ועכ"ז כאשר ידובר ממעשה קבלת התורה הוא מצדד להיפוך כי נותן אותם לעם קשה עורף וקשה להתפתות, ואם איפוא בעת קבלת התורה לא התנהגו בכבדות ובעצלתים, כאשר כן ה' מהראוי לקוות מהם לפי תכונת רוחם ונפשם, רק בזריזות ובחרדת קודש מבלי הרבות בחקירה קבלו עליהם לעשות ולקיים את כל דברי התורה הזאת, דבר גדול עשו בזה ושכרם הרבה מאד. והי' זאת לאות על אהבת ה' את ישראל עם בחירו, וע"כ הוא מחפש תמיד אחרי איזהו צד לזכותם, למען הטות אליהם חסד ועשות עמהם אות לטובה, אף כי צדדי הזכות אינם עולים בקנה אחד, ואדרבה המה מתהפכים מן הקצה אל הקצה וע"ד שאמרנו:
ד ומעתה מה יקרו דברי חז"ל במאמר שלפנינו, שכנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה שמא לא ישכח לה מעשה העגל והשיב לה הקב"ה גם אלה תשכחנה, הכונה שכנסת ישראל יראה שמא לא יאבה ה' סלוח לה על מעשה העגל, כי יתן את ישראל לעם קשה עורף (כדברינו למעלה בביאור מאמר הכתוב ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא) ואז אמנם גדול העון מנשוא ותרופה אין לו, והשיב לה הקב"ה שלא תפחוד מזה כלל, כי הקב"ה ברצונו להכריע הכף לזכות, הנה אדרבה יצדד להיפוך שעם ישראל נוטה בטבעו אל המהירות, וגם החטא הזה הוא אך פרי המהירות ותוצאותיו ולא יותר ולכן ימחה ה' הטוב ברחמיו כעב פשעו וכענן חטאתו ומעשה עגל ישכח ולא יפקד עוד, וכיון ששמעה כנסת ישראל זאת חזרה ואמרה בפחד נפש הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, הכונה ע"ד הנ"ל שאם יש שכחה לפני הקב"ה בנוגע למעשה העגל, אם לא יחשוב הקב"ה מעשה העגל לעון אשר חטא, וזה משום שיתן את עם ישראל לעם מהיר ונחפז באופן שאין לפקוד עליו עונו, אולי מפאת זה עצמו ישכח גם מעשה קבלת התורה, כי גם את המעשה הזה יקח אך על חשבון המהירות המושרשה בעם, ולא יראה בזה כלל אות ומופת על גודל האמונה בה' והבטחון בו כאשר הסכין, והשיב לה הקב"ה ואנכי לא אשכחך, כי מעשה קבלת התורה יעמוד חי גם להלאה בעצם זהרו, ושום דבר לא יחשיך ברק נגהו כי אם אמנם שכדי להחליש קצת כובד החטא של מעשה העגל ידונו כנמהרים וכנחפזים, הנה המעשה של קבלת התורה לא ילקח על חשבון נטייתם אל המהירות, רק יחשב להם גם להלאה לזכות גדול באין מגרעת, והיינו דאמר ר"א א"ר אושעי' מה דכתיב גם אלה תשכחנה זה מעשה עגל ואנכי לא אשכחך זה סיני, הכונה שאם אמנם שהקב"ה ישכח מעשה עגל ולא יחשוב אותו לחטא, אבל לא בשביל זה עצמו ישכח גם מעשה סיני, כי בהיותו יתברך חפץ חסד ורוצה בטובתן של ישראל יתפוס כביכול החבל בשני ראשיו ויכריע בכל פרט ופרט הכף לזכות, אף שצדדי הזכות מתנגדים זה אל זה ולא יוכלו עמוד יחדיו וכאמור והענין נכבד בדרך הדרש: