אור ברסלב
ברכת אהרן פרק חמישי › רפו

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק חמישי · רפו

רפה

שם בגמרא א"ר יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו. (א) עיין או"ח סי' קכ"ח במג"א שם ס"ק נ"ג שהביא בשם הרלב"ח דאם כהן דחף אשה הרה והפילה נושא את כפיו עיי"ש, ונראה דה"ט משום דישראל אינו מוזהר על העוברין, ולפי מה דמשמע מדברי התוס' בנדה מ"ד ד"ה איהו, מותר להרוג עובר כל עוד שהוא בבטן האם וכיון שכן אין מקום לפסול כהן לנ"כ בשביל שהרג עובר. אמנם בתוס' סנהדרין נ"ט ע"א ד"ה ליכא כתבו להיפוך מזה, ודעתם דאסור להרוג עובר ומה שאמרו דישראל אינו מוזהר על העוברין היינו רק שפטור על הריגתן אבל מישרי לא שרי עיי"ש, וכפי הנראה גם התוס' בנדה שם שכתבו דמותר להרוג עובר לא כתבו כן בדיוק רק כוונתם ג"כ שאין חייבין על הריגתו אבל לא שמותר לכתחלה להורגו והא ראי' דהרי התוס' מדמה שם עובר לגוסס דכמו שמחללין שבת על הגוסס אן שמותר להורגו (דגוסס בידי אדם ההורגו פטור) ה"ה שמחללין שבת על העובר אף שמותר להורגו עיי"ש ובגוסס לא יעלה על הדעת שיהא מותר להורגו, וע"כ דכוונת התוס' רק שאין חייבין על הריגתו כמו שמסיימין באמת דגוסס בידי אדם ההורגו פטור ומה שכתבו שמותר להורגו שיגרא דלשנא בעלמא הוא וה"ה ג"כ מ"ש לענין עובר שמותר להורגו ל"ה רק שיגרא דלישנא וכוונתם רק שאין חייבין על הריגתו אבל לא שמותר באמת להורגו לכתחלה וצ"ל דה"ט דכהן שהרג עובר נושא את כפיו אף דלענין זה שכהן ההורג את הנפש לא ישא את כפיו לא איכפת לן אם מתחייב הכהן על מעשה ההריגה או לא ואפי' היכי שאינו מתחייב ג"כ אינו נושא את כפיו כדאיתא בש"ע או"ח סי' קכ"ט שם סעיף ל"ה דגם בהרג בשוגג אינו נ"כ עיי"ש, דלא אמרו רק דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו וההורג את העובר אף דקא עביד איסורא מ"מ אינו בגדר הורג את הנפש דעובר לא מקרי נפש כמו שביאר רש"י בסנהדרין ע"ב ע"ב, דה"ט שאמרו דאשה המקשה לילד ומסוכנת החי' פושטת ידה וחותכת העובר ומוציאתו לאברים דכ"ז שלא יצא הולד לאויר העולם לאו נפש הוא, וניתן להורגו ולהציל את אמו אבל יצא ראשו אין נוגעין בו להורגו דהו"ל כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש עיי"ש ולכן ההורג עובר רשאי לישא את כפיו. ומצאתי בתשו' רדב"ז ח"ב סי' תרצ"ה שנשאל בנשים שמתות מחמת לידה והולד מפרפר בבטן והנשים מכות על הבטן במכבדת כדי לקרב מיתתו אם יאות עבדות, ואם עושות כן בשבת אם יש בזה חילול שבת משום נטילת נשמה. והשיב דודאי לא נכון לעשות כן משום דמיחזי כעין רציחה, אבל באמת אין בדבר משום רציחה וה"ה דאין בזה חילול שבת משום נטילת נשמה עיי"ש, וזה מתאים לדברינו וחידוש בעיני על הרדב"ז בתשובה שם שמשמע מלשונו שמצד הדין ליכא שום איסור להמית הולד בבטן ומה שהורה לאיסור בשאלה הנ"ל הוא רק מטעם חומרא בעלמא, דמיחזי כעין רציחה, ולא הזכיר כלל מדברי התוס' בסנהדרין נ"ט ע"א שהבאנו שכתבו להדיא דאסור להרוג עוברין וא"כ לית דין צריך בושש שאסור לעשות כן ולקרב מיתת הולד באיזהו אופן שיהי', ואם אמנם שבזה צדקו דברי הרדב"ז דאין בזה משום רציחה וה"ה דאין בו משום נטילת נשמה בשבת, אבל איסורא יש בודאי כמו כן ק"ל טובא על הרדב"ז שלא העיר בענין השאלה הנ"ל מדברי התוס' בסנהדרין פ' ע"ב ד"ה מותר שכתבו דהא דאמרו בעירוכין ז' ע"א דהיוצאת ליהרג אין ממתינן לה עד שתלד רק מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחלה, ה"ט משום דכיון דחיות הולד תלוי באם הוה כאלו נגמר דין שניהם להריגה עיי"ש, הרי דרק בכה"ג התירו לקרב מיתת הולד משום דהוה כאלו נגמר גם דין הולד להריגה ולא זולת זה, ואולי י"ל דמשם אין ראי' דמשם לא מוכח רק שאסור לקרב מיתת הולד בחיי האם, משא"כ בדינו של הרדב"ז הספק הוא אם מותר לקרב מיתת הולד לאחר שכבר מתה האם ובזה אולי אה"נ די"ל דשרי, אמנם מדברי התוס' בנדה מ"ד שהבאנו משמע דהריגת עובר לאחר מיתת האם חמור מהריגת עובר קודם מיתת האם משום דלאחר מיתת האם הוה הולד כמאן דמונח בקופסא, עיי"ש שרצו לצדד דההורג עובר לאחר מיתת האם יתחייב ג"כ, ומה שאמרו דההורג עובר פטור היינו דוקא בחיי האם משום שחיות הולד תלוי בחיי האם עיי"ש, וא"כ אם בחיי האם אסור להכות הולד כדי לקרב מיתתו כדמשמע מתוס' סנהדרין שהבאנו, לאחר מיתתה כדוגמת השאלה של הרדב"ז לא כש"כ וצ"ע. ועיין בפמ"ג או"ח סי' שכ"ח במש"ז ס"ק א' שכתב דהמפשיט ידו למעי אשה והרג עובר שבמעי' בשבת חייב מיתה משום נטילת נשמה דרוב נשים מתעברות ויולדות ולד קיימא וסוקלין ושורפין על חזקות וכ"ש רובא עיי"ש, והפלא שזה להיפוך מדעת הרדב"ז שהבאנו שכתב דבהריגת עובר ליכא חילול שבת משום נטילת נשמה, וכן מסתבר מילתא דמ"ש הפמ"ג דההורג עובר בשבת חייב משום דרוב נשים ולד מעליא יולדות דבריו תמוהים דמה בכך שהולד עתיד להיות בר קיימא, אבל כל עוד שלא יצא לאויר העולם לא מקרי נפש כמ"ש למעלה וממילא ל"ש בזה ענין נטילת נשמה ועיין ברדב"ז שם שכתב דאף דהולד מתנועע מ"מ לא חיות מקרי שיהי' בגדר נטילת נשמה מידי דהוה אזנב הלטאה עיי"ש, ועיין במאירי שבת ק"ז שכתב בהא דאמרו בש"ס שם דאם הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר דחייב משום עוקר דבר מגידולו. אבל משום נטילת נשמה אינו חייב אף במת הולד עיי"ש, ומשמע דדעתו ג"כ כמו דאין חייבין על הריגת עובר ה"ה דאין חייבין עליו משום נטילת נשמה בשבת וזה כדעת הרדב"ז שהבאנו, ועיין בשו"ת חות יאיר סי' ל"א שהרחיב הדיבור בענין הריגת עוברין ואכ"מ להאריך בזה. דבר תמוה ראיתי בשו"ת חו"י שם באמצע התשובה שרצה להסתייע דאין איסור להרוג עוברין מה דאיתא בעירוכין ז' דהיוצאת ליהרג מכין אותה נגד בית הריונה וממיתין הולד אלמא דאין איסור להרוג עוברין ונעלם ממנו דברי התוס' בסנהדרין פ' שהבאנו למעלה שכתבו דשם ה"ט משום דהוה כאלו נגמר דין שניהם למיתה, ומשמע דזולת זה באמת הי' אסור לעשות כן וצ"ע:

ב וממוצא הדברים שכתבנו למעלה יש ללמוד דאם כהן הרג עובר לאחר שיצא ראשו אה"נ דאינו נושא את כפיו, דאם אמנם שגם בזה פטור על מעשה ההריגה דכל עוד שלא נולד הולד אין חייבין על הריגתו, מ"מ כיון שלאחר שיצא ראש הולד כבר הוה כילוד ומיקרי נפש כמ"ש רש"י בסנהדרין ע"ב שהבאנו למעלה הכהן ההורג אותו הוה בגדר הורג את הנפש וע"כ אינו רשאי לישא את כפיו. אמנם נלפע"ד דזה דוקא היכי דכלו לו חדשיו אבל אם לא כלו לו חדשיו הכהן ההורג אותו אפי' לאחר שיצא ראשו ג"כ נושא את כפיו, דמה בכך דהוה כילוד, אבל הרי הוא נפל וההורג את הנפל ג"כ ל"ה בגדר הורג את נפש כדמשמע בשבת קל"ו דהחובל נפל הוה כמחתך בשר בעלמא ועיי"ש בדף קל"ה ע"א דבן ח' הרי הוא כאבן ועיי"ש ברש"י שכתב דמה"ט אין מחללין עליו את השבת במילה משום דהוה כמת ועיין תוס' ב"ב כ' ע"א ד"ה ועובד כוכבים שכתבו דבן ח' לא מקרי אדם וכיון שכן אין מקום לפסול לנ"כ בשביל הריגתו, ועיין במנ"ח במסך השבת אות כ"ט שכ' דמה"ט ההורג נפל בשבת פטור דבנפל ל"ש נטילת נשמה דהוה כבשר בעלמא, ועיי"ש במצוה ל"ד שכתב דאפי' ב"נ שמוזהר על העוברין מ"מ על הנפלים אינו מוזהר רק אם הרג עובר נהרג כיון שראוי לצאת לאויר העולם ולחיות משא"כ אם הרג נפל פטור דהוה כמחתך בשר בעלמא עיי"ש וא"כ אם כהן שהרג עובר נושא כפיו כמ"ש למעלה הורג נפל לא כש"כ דהריגת נפל קיל מהריגת עובר, ויש לעיין בכהן שהרג עובר לאחר שיצא ראשו ויש ספק אם כלו לו חדשיו אם נושא את כפיו, ולכאורה יש להעיר בזה מדברי השבות יעקב ח"א סי' צ"ג שרצה לצדד דספק כהן מותר לישא את כפיו והוציא כן מהא דאיתא בס"פ נושאין על האנוסה דספק כהן נותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל ולא קא חשיב נמי דאינו נושא כפיו וע"כ דספק כהן נ"כ עיי"ש, וא"כ ה"נ י"ל בספק פסול מחמת הריגת נפש כדוגמא שהבאנו שהרג עובר לאחר שיצא ראשו ולא נודע אם כלו לו חדשיו ג"כ נ"כ, ועוד כש"כ הוא דהשתא בספק כהן שיש חשש איסור עשה דזר הנושא כפיו עובר בעשה כדאיתא בכתובות כ"ד מותר לישא כפיו בספק רוצח אשר לכל היותר יש בזה רק חשש איסור מדברי קבלה, כי הא דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו ל"ה רק מד"ק לא מיבעי', אמנם ראיתי בפמ"ג או"ח סי' קכ"ח מש"ז ס"ק כ"ז שכ' דספק כהן כגון ספק בן ט' לראשון או ב"ז לאחרון אינו נושא את כפיו ולדבריו י"ל דגם בספק רוצח הדין כן שאינו נ"כ ואולי יש לחלק באמת בין ספק כהן שיש חשש איסור עשה וע"כ אינו נושא כפיו ובין ספק רוצח דליכא רק חשש איסור מד"ק דאה"נ דנ"כ וכמ"ש ועיין בפמ"ג שם בא"א ס"ק ס"ג שנסתפק בספק חלל אם נושא כפיו ומשמע דרק בספק כהן פשיטא לי' דאינו נ"כ שיש חשש איסור עשה משא"כ בשאר דברים הפוסלים לנ"כ לא ברירא לי' אם ספקן ג"כ פוסל לנ"כ (והפלא שהספק הזה אם ספק חלל נ"כ דקא מבעי' לי' להפמ"ג כאן פשיטא לי' במק"א בספרו נועם מגדים דיני נ"כ דאינו כ"כ עיי"ש) ויש לחלק עוד בין ספק כהן לספק רוצח דבשלמא בספק כהן הוה הספק בעיקר החיוב, אם נתחייב זה בנ"כ או לא, וי"ל דכיון שיש ספק אם הוא מחויב או לא הוה כאיני יודע אם נתחייבתי דפטור וכיון דפטו' מחיוב המצוה ממילא אסור לישא כפיו דנ"ב לא אישתרי רק למי שמחויב בדבר אבל לא למי שאינו מחיוב כמו שאמרו דזר הנושא כפיו עובר בעשה, משא"כ בספק רוצח שבעיקר החיוב אין שום ספק, כיון שהוא כהן ומחויב בודאי בנ"כ דכל כהן שאינו נושא כפיו עובר בשלשה עשה כדאיתא בסוטה ל"ח. ורק שיש ספק אם נעשה מעשה הפוטרתו מן החיוב, היינו רציחה, בזה י"ל דמחמת ספק לא מיפטר מחיוב נ"כ הרובץ עליו, דזה הוה כאיני יודע אם פרעתיך דחייב, וכדוגמא שכתבו האחרונים דמה"ט בספק עשה הכל מודים דאזלינן לחומרא, דכיון שיש חזקת חיוב לעשות המצוה, ויש ספק אם נעשה המצוה הוה כא"י אם פרעתיך דחייב, ועיין לעיל בחידושינו לפרק ג' מאמר קע"ד ומאמר קע"ה אות ד' מ"ש בפרט זה אי בספק עשה לכ"ע אזלינן לחומרא עיי"ש:

ב ויש להעיר בעיקר הדבר שכתבנו דכהן שהרג עובר לאחר שיצא ראשו ויש ספק אם כלו לו חדשיו ל"ה רק ספק רוצח, די"ל דכיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן כדאיתא בנדה כ"ט ע"א הרוב מסייע דהולד הוה בר קימא, וממילא ההורג אותו הוה בגדר רוצח ודאי ולא רק ספק רוצח, ושוב אין לו לישא כפיו, דגם למיפטר נפשי' מחיוב עשה מהני רוב, כאשר על קוטב זה. יסבו לשטת הרמב"ם דהספקות שריין מה"ת כל הלימודים דאזלינן בתר רוב בחולין י"א לאשמעינן דאפי' במקום שיש חיוב עשה, אשר בזה גם לשטת הרמב"ם הספקות אסורין כיון שיש חזקת חיוב המצוה, מ"מ רוב מהני וכמו שהאריכו בזה המפורשים והדברים עתיקין. אמנם ראיתי בנובי"ת חו"מ סי' נ"ט שכתב דע"כ ל"ש לומר רוב נשים ולד מעליא ילדן, ורובן של ולדות לאו נפלים נינהו, זה דוקא בולד שכבר יצא לאויר העולם, אף שמת ביומו אמרינן מדנולד בלי פגע ויצא ממעי אמו בשלום הוא מרוב ולדות, אבל קודם שיצא לאויר העולם אף שהוציא ראשו חי אינו בכלל הרוב עיי"ש, וא"כ שפיר י"ל כמ"ש דכהן ההורג עובר לאחר שיצא ראשו ויש ספק אם כלו לו חדשיו ל"ה רק ספק רוצח דבכה"ג ל"ש לומר רוב נשים ולד מעליא ילדן:

וכמ"ש. ועיין בנוב"י שם שהסברא הזאת לא היתה עוד ברורה בעיניו, ובאמת מבואר כן במזרחי פ' משפטים עיי"ש שכתב דמה"ט אין נהרגין על העוברין, אף דרוב נשים ולד מעליא ילדן, דכ"ז שצא יצא העובר לאויר העולם הרי הוא בחזקת נפל, וקודם שנולד ל"ש לומר דאזלינן בתר רוב ולדות שהן בני קיימא עיי"ש, ויש להביא סמוכין לזה מדברי הרוקח הובא בש"ך יו"ד רסי' שע"א שכתב דאשת כהן שהיא מעוברת מותרת לכנוס לאהל המת מטעם ס"ס דשמא נפל הוא ואת"ל דהוה ב"ק דילמא הולד נקיבה ורבים תמהו עליו דספק נפל ל"ה ספק כלל, כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן, ועיין בנובי"ת יו"ד סי' ר"ז שהאריך בזה, ואם נאמר דהא דרוב נשים ולד מעליא ילדן ל"ש רק אחר שנולד הולד אבל לא קודם שנולד, דברי הרוקח נכונים, דבהיות הולד עוד במעי אמו שפיר יש לצרף לספק דשמא נפל הוא. ועיין בדברי שאול על היו"ד סי' שע"א שם שכ"כ. ועיין באו"ח סי' קכ"ח סעיף ל"ה דכהן שמל תינוק ומת נושא כפיו, וכתב במג"א שם דה"ט משום דאיכוין לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו לו חדשיו עיי"ש ומשמע דרק בהמית בשעת מילה הדין כן אבל אם כהן הרג תינוק שלא ע"י מילה אינו נ"כ, ואפי' אם לא ידעינן שכלו לו חדשיו. דשאני התם שכבר נולד הולד שפיר י"ל דרוב נשים ולד מעליא ילדן, ולכן יש לנו למינקט דבודאי הוה הולד ב"ק, ומפאת זה אף אם לא ידעינן שכלו לו חדשיו, ג"כ ההורג אותו הוה בגדר הורג את הנפש, וכ"כ בפמ"ג שם דאפי' כשהרג תינוק בן יומו רוצח הוא דאזלינן בתר רובא דלאו נפלים הם, משא"כ כשהרג הולד קודם שנולד ורק לאחר שהוציא ראשו, דאז ל"ש הרוב הזה שפיר י"ל דנ"כ. מיהו כשידעינן בבירור דלא כלו לו חדשיו, י"ל דאפי' כשהרגו לאחר שנולד ג"כ נ"כ דבהריגת נפל ל"ה הורג את הנפש דהוה כמחתך בשר בעלמא וכמ"ש למעלה, ובודאי. גם מה שאמרו בש"ס דסנהדרין ע"ב שהבאנו למעלה, דאם כבר הוציא הולד ראשו אין דוחין אותו מפני האם משום דאין דוחין נפש מפני נפש, לא אמרו כן רק כשידעינן שכלו לו חדשיו או שיש עכ"פ ספק אם כלו לו חדשיו, אבל אם בודאי לא כלו לו חדשיו לית דין צריך בושש שדוחין אותו מפני האם דהריגת נפל ל"ה בגדר הורג את הנפש וכאמור. ועיין בנובי"ת חחו"מ סי' נ"ט שהבאנו שהגאון מ' ישעי' ברלין זצל"ה רצה לחדש דאפי' בספק אם כלו לו חדשיו ג"כ דוחין הולד מפני האם ומה שאמרו דאם יצא ראשו אין דוחין, זה דוקא כשידעינן בבירור שכלו לו חדשיו ולא כשיש ספק אם כלו לו חדשיו, והנוב"י שם מפקפק בזה, אבל כשידעינן דבודאי לא כלו לו חדשיו אין שום ספק דדוחין הולד מפני האם וכדכתיבנא:

ד ונסתפקתי בכהן שהרג את הטריפה אם נושא כפיו, ונראה בפשיטות דאינו נ"כ, דנהי דאין חייבין על הריגת טריפה, מ"מ בודאי ההורג את הטריפה הוה בגדר רוצח ואינו כ"כ, ועיין חולין מ"ב ע"א רמז לטריפה שאינה חי' מה"ת וכו' ופירש"י מניין לטריפה שאין סופה לחיות עיי"ש אלמא דטריפה רק אין סופה לחיות, אבל כ"ז שהוא חי בודאי חי גמור הוא, וא"כ ההורגו רוצח מקרי ורק שאינו חייב ע"ז, וה"ה אם יהרוג אחד טריפה בשבת בודאי יתחייב משום נטילת נשמה, דנהי שפטור על מעשה ההריגה עצמה משום שזאת היא ממשפטי התורה שההורג את הטריפה פטור, אבל בודאי נטילת נשמה יש בזה וחייבין משום שבת, וכן משמע מדברי המשנה בפסחים ע"א שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור דהוה אונס, ומשמע הא זולת זה הי' חייב בשבת אלמא דההורג טריפה בשבת חייב משום נטילת נשמה. ועיין במנ"ח במוסך השבת אות כ"ט שרצה אמנם לומר דההורג טריפה בשבת פטור, דכמו דאין חייבין על הריגת טריפה כן אין חייבין ג"כ עלי' משום נטילת נשמה בשבת, ובאמת ממשנה דפסחים הנ"ל משמע להדיא דחייבין על הריגת טריפה בשבת משום נטילת נשמה. וכבר תמה עליו בזה מו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חיו"ד, ח"ר סי' ז' אות ח'. ועיי"ש שהביא דכסברת המנ"ח נמצאה ג"כ בתוס' רי"ד שבת קל"ו בשם הריב"ם שרצה לומר דחובל טריפה בשבת פטור כמו חובל בן ח' אמנם התוס' רי"ד דחה דבריו דטריפה חי הוא ואינו דומה לבן ח' עיי"ש ועיין ברמב"ם פ"ט מה' מלכים ה"ד שכתב דב"נ שהרג טריפה נהרג הואיל והמית מ"מ, ומשמע ג"כ דהריגת טריפה הוה בגדר רציחה ורק שהתורה פטרה ע"ז דלולא זאת גם ב"נ הי' צריך להיות פטור כמו דפטור על הריגת נפלים, משום דאין זה בכלל נטילת נשמה דהוה כמחתך בשר בעלמא וכמו שהבאנו למעלה, וע"כ דאין לדמות כלל טריפה לבן ח' כמו שרצה הריב"ם למעלה רק העיקר כדעת התוס' רי"ד הנ"ל. ועיין בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"ב סי' צ"ט אות ז' שהביא בשם ספר גנת וורדים הספרדי חאה"ע כלל ב' סי' ד' שכתב הלכה למעשה דאם אחד מת והניח בן או בת טריפה אשתו זקוקה ליבם, ודבר זה אין לו שום שחר וישתקע ולא יאמר כאשר העיר בצדק מו"ז זצלה"ה בספרו שם. ועיין בפתחי תשובה אה"ע סי' ט"ו שהביא ענין דומה לזה בשם הר"ח אלפאנדרי דמי שאשתו טריפה מותר באחותה, וגם דבר זה מבהיל ולא ניתן להאמר כלל והאריכות בזה אך למותר. וראיתי דבר חדש במנ"ח מצוה ת"ט שכתב דבטריפה ל"ש החיוב דוהצילו העדה ומה"ט אמרינן בסנהדרין ע"ח דטריפה שהרג בפני ב"ד חייב אף דס"ל לר"ע דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש אין מחייבין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר, וטריפה א"א לדון בב"ד אחר דהוה עשאאי"ל, דעיקר הטעם דס"ל לר"ע הכי משום דבעינן והצילו העדה והני לא חזי זכותא, וזה ל"ש בטריפה, דבטריפה ל"ב והצילו העדה עיי"ש וכ"כ גם בנתיבות סי' ל"ו, ועיין בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח בדף האחרון שבסוף הספר שחידש ג"כ הכי מדעתא דנפשי' ולפענ"ד יש לפקפק בזה טובא דאטו אין אנו מצוין בכ"מ להחיות ולהציל את טריפה כמו את הבריא, והרי מותר לחלל שבת הצלת טריפה כמו להצלת בריא, דאפי' על חיי שעה מחללין את השבת כידוע, וא"כ מדוע כשיעמוד טריפה לדין לפני הסנהדרין לא יהי' החיוב לשקוד לזכותו ולהצלתו כמו בשאר אדם ע"כ צ"ע בזה:

ה ועיין ברמב"ם פ"ד מה' רוצח ה"א דאם נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור דנקטינן כר"ש דס"ל הכי בש"ס דסנהדרין ע"ט עיי"ש, ונראה דלענין נשיאת כפים גם כהן שהרג בכה"ג אינו נושא את כפיו, דסוף כל סוף התכוין להרוג אדם, וגם הרג אדם, וזה גרע עוד מהורג בשוגג שאינו נ"כ כדאיתא בש"ע או"ח סי' קכ"ח ומכש"כ בכה"ג, אמנם יש לעיין אם בכה"ג תועיל תשובה כמו בשוגג דמהני תשובה, כדאיתא בש"ע שם, או דילמא זה דמיא למזיד כיון שעכ"פ התכוין להרוג אדם ולשפוך דם נקי ול"מ תשובה וצ"ע:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה