ברכת אברהם (ברכות)· רבי אברהם אביש מפראנקפורט
דף יט.
א"ר יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק כו' ת"ש והתעלמת מהם כו' איסורא מממונא לא ילפי' ת"ש ולאחותו מה ת"ל כו' ש"ה דכתי' ולאחותו וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני, הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' כלאים ה"ט כ' הרואה כלאים כו' שאין כבוד הבריות דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה ולמה נדחה בהשבת אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת מפני שפרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו כו' ע"כ, ומקשין עליו שלא הביא הך תירוצא דשוא"ת שאני, דהא בגמ' פריך וליגמר מינה [עיי' תומים סי' כ"ח סקי"ב, ובהקדמת ס' תנא תוספאה לזרעים, ובלוחת העדות פ"א ה"ט וביריעות האוהל סי' ל"ב ובצל"ח כאן] ונ"ל דהנה יש להקשות מאי מקשה הגמ' דנילף מיני' מהך דהולך לשחוט פסחו כו' שמטמא למת מצוה כו' דהא י"ל דשאני התם דהא אית' בסנהדרין (דף מ"ו.) כל המלין את מתו עובר בל"ת בלא תלין דקאי אכל המתים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' אבל, וא"כ במת מצוה שאין לו קוברים ומוטל על המוצאו לקוברו, וא"כ י"ל דמש"ה מטמא לו ואינו עושה פסח, היינו משום שאם יעשה פסחו א"כ אחר שחיטת פסחו שוב לא יהא רשאי לטמא לו קודם אכילת הפסח ובלילה הוא י"ט וקבורת מת מצוה אינו דוחה י"ט ויבא לידי הלנת המת ויעבור בל"ת מש"ה מטמא להמת מצוה ואינו עושה פסחו ואיכא בהדי' כבוד הבריות שאינו בא לידי הלנת המת ואינו עובר בל"ת אע"ג דלאחותו אינו מטמא ועושה פסחו אף שבא לידי הלנת מת, היינו דפסח עדיף שיש בו כרת, אבל ליגמר ממת מצוה דכאן לעלמא ליכא למילף דאיכא הלנת מת בהדי' כנ"ל, אך י"ל דקושיי' הגמ' ונילף מיני' הוא משום דסבר המקשה דע"כ לאו דרשא גמורה היא הך דהלנת מת שיעבור בלאו אלא דהוי רק אסמכתא, דאל"כ דהוא דרשה גמורה, א"כ קשה דהא קיי"ל שם דאם הלינו לכבודו מותר וכדאית' ביו"ד סי' שנ"ז, דהאיך מצו רבנן למעקרי' ללאו דלא תלין כו' דבודאי לא דרשי' טעמא דקראי, א"ו דהוא רק אסמכתא וא"כ מקשה שפיר דנילף מיני' מהך דמת מצוה כו' דהא השתא ליכא לאו בהדי', וע"ז משני הגמ' דלעולם דדרשא גמורה היא רק דשב ואל תעשה שאני, פירוש דשם גבי הלינו לכבודו שמותר להלינו, היינו משום דשוא"ת שאני ומצו רבנן למעקר ל"ת דאורייתא בשוא"ת כידוע בכ"מ בש"ס, ולעולם דהלנת המת היא ל"ת גמורה וא"כ מתורץ כנ"ל דשם איכא הך מלתא בהדי' שלא יעבור על לאו דהלנת המת כנ"ל ולא מצי למגמר מיני' בעלמא, וא"כ שפיר לא צריך הרמב"ם להביא הך מלתא דשוא"ת שאני, דבאמת בדאורייתא ליכא חילוק כלל בין קום ועשה לשוא"ת, רק דרבנן היכא דאית להו טעמא מצי למיעקר דבר דאורייתא בשוא"ת, וזה לא הוצרך הרמב"ם להביא דידוע בכל מקומות ומתורץ שיטת הרמב"ם הנ"ל ודוק היטב:
או יאמר דהנה הרמב"ם ז"ל כ' בפ"א מהל' שבועות ה"ג דבשבועה שאוכל ולא אכל חייב מלקות, והקשו עליו דהא הוי לאו שאין בו מעשה, ותירץ הפ"י בשבועות (דף ד'.) דמשכחת לה בזרק הככר לים דהו"ל מעשה ע"ש, וכיון דזה הוי מעשה א"כ האיך משני הכא דשוא"ת שאני, דהא כשמטמא עצמו הרי מבטל עשה דפסח בקום ועשה, אך בפסחים (דף ס"ט.) איתא לר"א דאין שו"ז על טמא יחיד ונדחה לפסח שני, בציבור עבדי בטומאה ולהכי לא רמי חיובא עלי' ופטור מכרת, וקשה דא"כ אמאי חייב במטמא עצמו הא אם ציבור יטמאו עצמם יעשו בטומאה ולא רמיי' חיובא עלי', וע"כ דעיקר החיוב על מה שאינו עושה קודם שמטמא עצמו דזה איתא בציבור שאם ציבור לא יתחייבו כרת וא"כ מיושב שפיר דלא הוי קום ועשה, דע"ז שמטמא עצמו אין לחייבו כהנ"ל, רק ע"ז שלא עשה קודם וזה הוי שוא"ת, אבל בפסחים שם מסקי' דלא כרבה אלא הטעם לר"א דאכילת פסחים לא מעכבא, והנה התוס' בשבועות (דף ל':) ד"ה אבל, הקשו דל"ל קרא דוהתעלמת הא הוי שוא"ת ותרצו שם דזה חשיב קצת קום ועשה, וא"כ לדידן דקיי"ל בפסחים שם דלא כרבה א"כ שוב הוי אבידה ופסח שני כתובי' הבאים כאחד ואין מלמדין [אלא דא"כ למה כ' גבי והתעלמת לפי שהוא לאו של ממון, אך די"ל דהא במילי דממון באמת ילפי' מאבידה כמבואר בשבועות שם, ועכצ"ל דאבידה בא להורת דאיסור לא נילף מולאחותו, דאי לאו קרא דאבידה הוי ילפי' מיני' גם לאיסור, אבל ממון שפיר ילפי' מאבידה, אך דלפ"ז לא הוי צריך לכל האריכות, לכאו' בפשיטות י"ל דשניהם הוי בשוא"ת ואפ"ה אין מלמדין כיון דהוי ב"כ הבאין כאחד, אבל אחר העיון נר' דבשאו"ת שפיר מלמדין מב"כ הבאין כאחד, שהרי התוס' הקשו בשבועות שם דאמאי צריך להעיד במלתא דאיסורא הא בשוא"ת דוחה ע"ש, ומה קושייא הא בב"כ הבאין כאחד אין מלמדין, וע"כ דבכה"ג מלמדין ולכן האריך רק למסקנא] והגמ' דפריך וליגמר מינה, היינו לרבה דזה הוי שוא"ת ולא הוי ב"כ הבאין כא', או דפריך למ"ד שני כתובים הבאים כא' מלמדין, ובחי' לפסחים (דף צ"ג.) אכתוב בס"ד עוד יישוב לדברי הרמב"ם הנ"ל ודו"ק היטב:
תוס' ד"ה מדלגין, ואפ"ה כהן מוזהר עליו כדאמרי' בפ' בהמה המקשה דרביעית דם הבא מב' מתים טמא, עמהרש"א שהקשה מה מייתי ראיה מרביעית דם דאימא דאע"ג דרביעית דם מטמא מ"מ אין כהן מוזהר עליו כמו שאין הנזיר מגלח עליו ולשון התוס' דפ' שואל דהא תלמוד ערוך דרביעית דם אין הנזיר מגלח עליו כדתנן במס' נזיר וכהן מוזהר כו' עכ"ל ולא ידענא מהיכא פסיקא להו דכהן מוזהר על רביעית דם דמההיא דפ' בהמה המקשה אינו מוכח אלא דמטמא כמו גולל ודופק עכ"ד, ונר' דהתוס' הכריחו זה דהא האי קרא על כל נפשות מת דמפיק מינה בטומאת כהן כתיב, ולהכי דקדקו התוס' להביא דרשא דר"ע ולא דרשא דר"י ע"ש בחולין:
דף כ' ע"א) קמאי הוי קא מסרי נפשייהו אקדושת השם כו', ירצה שהקב"ה הבטיח למשה לעשות עמהם נסים למעלה מהמזל וכמ"ש בחי' עה"ת (פ' ואתחנן) ע"כ מחמת שכל כוונתם במצותם לקדש השם, עי"ז הגיעו במעלה שיעשה עמהם נסים שלא כדרך הטבע, אבל אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם, אף שעושין מעט מצות אין זה רק מצות אנשים מלומדה הכל רק עפ"י הטבע, וע"כ הקב"ה מתנהג עמנו מדה כנגד מדה ג"כ רק עפ"ד הטבע: במשנה נשים ועבדים פטורין מק"ש ומן התפילין, ופירש"י דהוי מ"ע שהזמן גרמא דסבר לילה ושבת לאו זמן תפילין נינהו, ולכאורה קשה דהא קיי"ל במנחות (דף ל"ו:) דלילה זמן תפילין כר"ע, ולא הול"ל רק שבת דסגי נמי למיפטרה, ועיין בעירובין (דף צ"ו:) בתוס' ד"ה לא ס"ד, ונר' דרש"י דייק מהא דפריך בגמ' ומן התפילין פשיטא, דמאי מקשה הא לר"מ חייבות כדאית' בסוגיי' דר"פ המוציא תפילין, ועוד דהא סתם מתני' ר"מ, ועכצ"ל דאפי' נימא דלילה ושבת הוי זמן תפילין פטורות מהיקישא דת"ת דפטורות אע"ג דלאו זמן גרמא דכתי' והגית בו יומם ולילה מקרא דולמדתם את בניכם ולא בנותיכם כדאיתא בספ"ק דקידושין ואפי' לר"מ פטורות ומש"ה מקשי מקשה פשיטא, ומ"מ לעניין הצלה מדליקה התירו חכמים בשבת לנשים להניח כיון דכל שיש לו גוף נקי יכול להניחם כמיכל בת שאול, ומיושב קו' התוס' שם בעירובין, דבתקיעת שופר אסירי דדלמא אתי לאפוקי לרה"ר ובאיסור הוצאה מרשות לרשות אף נשים מוזהרות ולא דמי לתפילין ודוק היטב: