אור ברסלב

ברכת אברהם (ברכות)· רבי אברהם אביש מפראנקפורט

דף יז.

דף טז.

שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשיכה, כתיב (קהלת ג') ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, היינו שבאמת אין הפרש בין אדם לבהמה רק כשזוכה להבין שהעוה"ז הכל הבל, ויהי' מלת כי מלשון אלא, כי לפעמים כשתזדמן אם ימשך לבו אחרי תאוות המדומה אין לו תענוג רק בשעת מעשה אבל אח"כ הוא דואג כדאיתא בגמ' () פושעי ישראל מלאים חרטות, כי כשיזכור יום מותו ואין לו צידה לדרך אזי יש לו עצבות, אבל כשיש לו שמחה של מצוה יש לו שמחה גם אחרי עשייתו אותה על שמחת המצוה שעבר כמ"ש הבינה לעתים (דרוש ) ע"פ השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, ירצה אותם אנשים הזוכים לשמוח אלי גיל, על השמחה שעבר כגון שמחה של מצוה ישישו כי ימצאו קבר כמ"ש ותשחק ליום אחרון, וז"ש (תהלים ל') בערב ילין בכי ולבוקר רנה, ירצה שהעוה"ז נקרא ערב ילין בכי שכל מעשי עוה"ז הוא בעצבות, אבל ולבוקר רנה, דהיינו למעשי עוה"ב שזוכה לעשות המצות באור השמחה שנקרא בוקר אז זוכה לרנה, ולזה א"א לזכות רק כשיעסוק בתורה יומם ולילה כמאמר הגמ' בראתי יצה"ר בראתי תבלין זו תורה, וז"ש שתעמידנו בקרן אורה, במעשי העוה"ב ואל תעמידנו בקרן חשיכה, במעשי העוה"ז כנ"ל:

ובזה אפשר לפרש דברי התוס' ריש פרקין בד"ה דלמא ביאת חורו, שפירשו דהיינו תחילת שקיעת החמה, ע"ד הרמז, שאין כוונת הגמ' על מעשי עוה"ב, שמזה א"צ ליטהר כלל מה שעשה בעת זריחת השמש המכונה על מעש"ט, רק על מעשי עוה"ז שהתחיל בהם לעסוק המכונה להתחלת ערב שמזה צריך ליטהר ולעשות תשובה כן יתן בלבינו אמן:

שם עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, ידוע העיקר בזה היא ההכנעה לחשוב תמיד ברוממותו ית' אשר ממנו נאצלו כל העולם והויותם ובהיפוך בשפלות האדם כמו שאחז"ל באבות דע לפני מי אתה עומד, ולבקש העיקר על קץ גאולתינו בקרוב ושאר בקשתינו יהי' טפל לו, וז"ש בסנהדרין (דף צ"ח.) אם ראית דור שמתמעט והולך חכה לו שנא' ואת עם עני תושיע, היינו שממעטים את עצמם בגודל הכנעתם בתפלתם לפני השי"ת מגיע לנו ישועה, וה"ר ע"ז מהפסוק ואת עם עני ירצה כאשר אם אנחנו לפני ה' כמו העני בפתח אז מגיע לנו ישועה:

שם יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, כתיב (תהלים ו') סורו ממני כל פועלי און כי שמע ה' קול בכיי שמע ה' תחנתי ה' תפלתי יקח, שראוי להבין זה שמתחלה אמר בלשון ודאי שמע ה' קול בכיי ותחנתי, ואח"כ אמר בלשון בקשה ה' תפלתי יקח, אך יש לפרש עד"מ לחולה שבא אליו הרופא והבחין בו שכבדה עליו מחלתו, וצריכים ליתן לו משקה מר כלענה, אך החולה הרגיש במרירות המשקה, ביקש מן הרופא להקל עליו בשתייתו כי אין יכול לעמוד בזה, אבל הרופא הבין שא"א להקל עליו כי הוא בסכנה גדולה, ובקרב הימים כשיקיים דבריו יגיע לרפואה, והחולה הוא מבחין שהרופא איש חסד וחכם ואומן אז ישמע לדבריו, וכמו כן האדם כשמתפלל עד"מ שיהי' מטר הוא מחמת שמדמה בדעתו שזה טוב לפניו, אבל השי"ת יודע כי זה יהי' רעה עבורו, וז"ש סורו ממני כל פועלי און, היינו אותם שהם שלוחיו, כי שמע ה' קול בכיי, שמתחילה הייתי ברחוק ושמע קול בכיי, אך לפעמים אתפלל על איזהו דבר שנראה בעיני שהוא טוב. ובאמת השי"ת מבין ויודע ועד מה שהוא טוב לתועלתי, ואנכי אין יודע להבחין בזה, לזאת אבקש אשר לא יעשה כפי אותו הדבר בעצמו שאבקש, רק ה' תפלתי יקח ויעשה הטוב בעיניו על אופן המועיל ועי"ז כל אויבי, המלאכים המקטריגים מלמעלה ישובו, והאויבי מלמטה יבושו רגע, וזש"א יהיו לרצון אמרי פי, אך הגיון לבי לפניך:

שם כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הן עומדין כו' טוב שם משמן טוב, יל"ד הסמיכות זה המאמר לסיום ספר איוב, גם אומרו סוף אדם למות, הול"ל שימות, גם או' סוף בהמה לשחיטה, מה מדמי בהמה לאדם, גם ראייתו מאותו פסוק אינו מבורר בזה על דבריו הקודמים, ונר' דהנה (פ' בהעלותך) כתי' ויעש אהרן כן, ופירש"י להגיד שבתו של אהרן שלא שינה, ותמוה מה בא זה ללמדינו (ועמ"ש בחי' עה"ת שם) ויבואר עפ"י מאמר החכם (משלי כ') נר ה' נשמת אדם, היינו שנשמתו ש"א שהיא אור ה' חלק אלקי ממעל בתוך גופו, כמו נר, שכשנותן בהמנורה שמן או חלב שאינו מזוקק כראוי אין אורה מבהיק כ"כ ויוכל להיות שיכבה קודם זמנו, אך אם היא מזוקק אורו מבהיק ביותר שב"א נהנים ממנה, אך צריכין להשגיח שלא תפול ממקומה שעומד שם ותפסיד אורה ויכולים הדברים הסמוכים אלי' להגיע בהפסד רב, וכמו כן היא הנשמה שכאשר מקבלת ח"ו מזוהמת הגוף אין אורה מבהיק להנות ממנה וגם יוכל לכבות נרו ח"ו קודם זמנו, אבל אם נשמתו טהורה שאין מקבלת זוהמת הגוף, לא די בזה שאורו מבהיק לו כי גם אחרים נהנים ממנו מהשלמת צדקו ולמדין ממנו, אמנם צריך להשגיח כל ימיו שלא יפול מצדקתו להיות נהפך לצד אחר כמו שמצינו בכמה צדיקים גמורים שהגיעו בסוף לצד מינות והגיע ג"כ ההפסד זו לאחרים וכמ"ש (איוב ט"ו) הן בקדושיו לא יאמין, שכ"ז שהוא בחיותו עומד בעולם הגשמיי עד שנפטר מן העולם ועומד בצדקתו אזי נוכל לומר עליו שהוא צדיק וז"ש ויעש אהרן כן שעשה עצמו כמו המנורה להשגיח עליו שלא יפול ממדריגתו כנ"ל, וז"ש (קהלת י"ב) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, נמשך על או' מקודם דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופת וגו' להורת מעלות החכם וע"ז סיים שעכ"ז לא נוכל להחליט השלמת מעלותיו עד שנפטר מן העולם וסוף דבר בעת פטירתו הכל מעידים כאשר אם יהי' ירא אלקים לשמור מצותיו כי זה הי' כל האדם בשלימות המעלה כי את כל מעשי האלקים (שגם זה שיהי' אהוב למטה הוא מעשה האלקים ליתן בלב ב"א לומר מהותו, וכמ"ש בשבת (דף קנ"ג.) איזהו בן העוה"ב אמר לי' ואזנך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בה היינו לאחר מותו שאם יאמרו עליו כי הלך בדרך הישר אז הוא בן עוה"ב אבל לא כשהוא בחיים, ואף שאין העולם יודעים מצד עצמם יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע וכמ"ש בפ"ק דסוטה העובר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי, ואמרו (אבות פ"ד) הקב"ה נפרע הימנו בגלוי, או יאמר) על הפלגת מעלת הצדיק שהי' בנסיונת לקבל עליו משפט אלקי בכל דבר להצדיק עליו הדין כי יבא במשפט על כל נעלם, שהכל הוא בהשגחת ה' עליו לטובתו, וז"ש ר"י כי הוה מסיים ספרא דאיוב, וראה שלימותו שעמד בנסיונת שהגיעו עליו ועמד בצדקתו ולא נתן תפלה לאלקים, אזי אמר סוף אדם, שזה מורה על מעלה מובחרת כמאמרם אתם קרויים אדם, למות, שאז נתאמת שהי' בשלימות מעלת אדם כנ"ל, וסוף בהמה שהוא בדמיון נפש הבהמה בחיותו וע"ז נאמר בכתוב הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, שתקנתה רק לשחיטה ופירוד היסודת הרעים כדאית' בסנהדרין (דף ע"א:) מיתה נאה להם ונאה לעולם וכמ"ש (פ' בראשית) ביום אכלך ממנו מות תמות, שמחמת האכילה נכנס זוהמת הנחש בקרבו ותקנתו הוא למות, וכמ"ש באבות שתקות אנוש רמה, שאנוש מורה על פחיתות המעלה מקוה תקנתו ע"י רמה ועיכול, והכל בין אותם שהם במעלת אדם ובין אותן שהם במעלת רשעים הדומי' לבהמה למיתה הן עומדים, כשהגיע זמן קיצם הם במעלת עומדים כי כ"ז שהאדם הוא בחייו נקרא הולך למעלה או למטה, וע"ז רמז התנא (אבות פ"ג) הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה לאן אתה הולך, שצריך האדם לחשוב תמיד לאיזו דרך הוא הולך או ממעלה למעלה לפנים או לאחור עד שיאבד מן העולם, אך כשמגיע זמן פטירתו אזי הכל עומדים, וז"ש (פ' וילך) לא אוכל עוד לצאת ולבא וגו', ואמר אשרי מי שגדל בתורה ועמל בזה כל ימי חייו ונק' הולך בעמל תורה ומקבל שכר ולא כמעלת רשעים שגם הם נקראים הולכים ופורקים מהם עול תורה, והביא ע"ז הפסוק טוב שם משמן טוב, שהצדיק הוא כמו השמן הטוב שהוא במעלה שלימה לכל דבר אלא שמחוסר השגחה שלא יפול ממקומו ויפסיד, כמו כן טוב להצדיק יום המות, שאז כולם יעידו עליו שהוא צדיק גמור שעומד במקומו ע"י נסיונת מיום הולדו שאז לא נודע אחריתו:

או יאמר כי ידוע שימי האדם נחלקים בזה, ימי הילדות, ימי השחרות, ימי הזקנה ועפ"י הרוב בימי הילדות הוא בחוסר שכל לעיין בתכלית איזה דבר אם טוב ואם רע ומתנהג בדברי הבל ותהו, ובימי השחרות שגברה שכלו לחקור על הדבר, אזי נתחזק עליו תאוה החומריות ואינו ביכולתו בקל להתגבר ע"ז ולהגיע במעלת נפשיות עד שמגיע לימי הזקנה אז מתגבר עליו ביותר תאות הנפש, אבל אז אינו מגיע בשלימות המעלה מכמה טעמים או על שנתדבק בו זוהמת הגוף מימים הקודמים ימי הילדות ושחרות אשר מתנגדים תמיד למעלת הנפש, וגם הוא אז בתשות כח לעמוד בעינוי הגוף וכמ"ש (אבות פ"ד) הלומד זקן כו' ועז"א (שם פ"ג) הוי קל לראש ונוח לתשחורת, ובגמ' (ע"ז י"ט.) אשרי כו' כשהוא איש, דהיינו שצריך לראות להגיע בבחרותו מיד לתכלית שלימות הנפש כתית למאור שאז הוא כשמן בלי שמרים, וז"ש טוב שם משמן טוב, שהשם טוב הוא לאדם כשהוא בדמיון השמן בלי שמרים, ובאופן ויום המות אינו בשינוי מיום הולדו מעת הילדות, וכמו שמצינו בשרה אמנו (פ' חיי) מאה ועשרים ושבע שנים שני חיי שרה, ופירש"י כולן שווים לטובה, שלא היתה בהבדל במשך הזמן הזה שהיתה בימי הילדות במעלתה כמו בימי הזקנה, כמו כן צריכין כל ב"א להיות בהתנהגות הלז. וז"ש (תהלים ל"ז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, הכוונה שהי' תמיד במצב אחד במעלה בעבודת ה' בנערותי כמו בזקנותי ולא ראיתי כל ימי שהצדיק יהי' בבחי' נעזב מה' כי כל בטחונו עליו ואין חפצו בזה להגיע עי"ז תועלת לזרעו שיהי' כמבקש לחם, ככל העובד אדמה שע"י זריעתו יגיע בריבוי תבואה, אך הצדיק העובד ה' בשלימות אין חפץ לקיבול שכר רק עובד ה' מאהבה גדולה, לזה ראוי לכ"א לראות להגיע במעלה מימי הבחרות כי בזה נראה אהבת ה', אבל בימי הזקנה אינו מאהבה רק מיראה, עד"מ לא' שהי' לו בן משכיל וחביב ושלחו להיריד הקבוע לקנות שם סחורה, ומחמת אהבתו לאביו הי' חפצו למלא רצון אביו עצהיו"ט לא פנה לשום דבר שהי' חוץ מההתעסקות הנ"ל, אף שהי' לו עוד זמן ארוך הקבוע ליריד הלז כי לא ידע מה יולד יום אולי יגיע בסיבות המעכבים, ולזאת הלך בזריזות להתעסקות הנ"ל וכאשר השלים קניית סחורתו חזר מיד לביתו בשמחה ובטוב לב וכשראה אביו אהבת בנו אליו שמח למאד, ובהגיע זמן הקבוע ליריד שנית שלח בעסקיו בנו השני ולא התנהג כן כי הלך מתחלה אחרי שרירות לבו בהרבה תענוגים ונתעצל בעסקיו מדעתו שיש בזה עוד זמן ארוך הקבוע ביריד הנ"ל, וקרוב לכלות היריד רצה לקנות סחורה למצות אביו, הגיע אליו סיבות המונעות שלא הי' ביכולתו להגיע בשלימות כרצון אביו, וכ"ה בנמשל שהאדם העובד מאהבה נוטה בכ"ד לקיים מצותיו בזריזות מיד בבחרותו ובשמחת הלב, אך אם האדם נתעצל בבחרותו מדעתו שיש עוד משך זמן לקיים מצות ה' בזקנותו אינו בזה באהבת ה' כמ"ש בסנהדרין (דף כ"ב.) חסרי' לגנבא נפשי' לשלמא נקיט ומי יודע אם לימי זקנה יוכל לקיים מצות ה' בשלימות מפני סיבות המונעות, וז"ש סוף אדם, שעיקר תכלית האדם (סוף הוא תכלית) אם הוא מעותד וזוכר מתחלתו בילדותו ליום המיתה להכין לעצמו מלבושים נאים שיגיע בהם לחיי הנצחיות וכמ"ש באבות אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, ומביא ראי' לזה סוף בהמה לשחיטה. שזה עיקר תכליתה ואם יחשוב בדעתו לעבוד עבודתו כל מה שצריך בבהמתו, ולימי זקנותה וירידתה שאין ביכלתה לעבוד עבודה קשה יפטמה שתהי' ראוי' לשחיטה ולאכילה, בודאי לא יגיע לתכלית כי בעת שכחה עבר ונחלש מה תוסיף תת כח באכילתה, ע"כ עיקר התכלית להיות מתחלה מוכן לכך, וכ"ה באדם עיקר תכליתו לעסוק בעבודת ה' בנפשיות מבחרותו, ואמר עוד והכל למיתה, שכל ב"א בעת מותו יחפוץ לעמוד ולהקיץ משנתו הן עומדים וחפיצים לקבל עליהם עול תורה ומצות, ואין ביכולתם אז לקיים מפני חולשת כחם וגם אינו בשלימות המעלה אז בעבודת ה' כמו בבחרותו, וזהו (פ' קדושים) מפני שיבה תקום, קודם שמגיע לשיבה שאח"כ אין יכול להקים עצמו בעבודה כ"כ שחלשו כחות תאוותיו הגופניי שהי' לו בבחרותו ואינו בשלימות המעלה בזה שנוטה מהתאוות וע"כ יקים עצמו מלפני היותו בן שיבה, וזהו אשרי מי שגדל בתורה שמרגיל לזה מבחרותו ועמלו להגיע בשלימות המעלה ואזי עושה נחת רוח ליוצרו שנראה ממנו שהוא עובד ה' מאהבה וגדל בשם טוב שנתגדל ג"כ בשם טוב בעיני הבריות שאומרים עליו אשרי שזה ילד ונפטר בשם טוב שהוא מוכן לחיי עוה"ב, וז"ש טוב שם משמן טוב. כמו השמן הטוב שהוא מיד בתחלתו בלי שמרים כמ"ש רש"י (ר"פ תצוה) כמו כן הוא בב"א הצדיקים משגיחים ליום המות מיום הולדם וע"כ מגיעים לשלימות גמור, אבל בזקנותו הוא כמו השמן שיש בו שמרים ואינו במעלה שלימה, וע"ז האופן אמר ג"כ החכם (קהלת ז') טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה, וענין ללכת יתכן על המחשבה ורעיון בדבר הלז כמו שאמר (שם ב') אמרתי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב, היינו שחשבתי להכין א"ע להגיע בשמחה בהרבות תענוגי עוה"ז והנה גם הוא הבל בהכנה זו שאין בזה תועלת ותכלית, ואמר אין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות ולשמוח וגו' היינו אכילה ושתיי' הצריך לקיום הגוף ולשמוח בחלקו להיותו במדת ההסתפקות, אבל לא בהכנה מרובה כאלו זה הי' עיקר התכלית המגיע לאדם, וז"ש (עירובין נ"ד.) חטוף ואכול כו' ולז"א ג"כ טוב ללכת אל בית האבל, להיות בהכנה להתנהג במדת ההכנעה כדרך שהוא קרוב למותו מלכת אל בית המשתה, להיות בהכנה זו בתענוגי העוה"ז באשר היא סוף כל אדם. שעיקר בהתנהגות האדם מה שמביאו לתכלית השלימות שהיא חיי העוה"ב, ועיי' בחידושי לשבת (דף ק"ה:) עוד מזה [ובס' דבר בעתו דרוש כ"ה]:

או יאמר ויבואר ילקוט סוף איוב ובפ' אמור התמלא בסוכת עורו, אתה מוצא בשעה שבאו הייסורי' הי' עומד וקורא תגר אחר מדה"ד שנא' מי יתן ידעתי ואמצאהו וגו' א"ל הקב"ה הרי עורו של לויתן שאני עתיד לעשות לצדיקים לע"ל אם חסר אני מטלית אחת ממנו יש לי למלאת שנא' התמלא בסוכת עורו, חוץ לדרכינו נר' דהנה מבריאת עולם מוכרח השגחת האל ושכר הצדיקים לע"ל, דהאלשיך ז"ל פי' הכתוב (ישעיה מ') בורא קצות ארץ, שעשה קצוות לארץ שהניח צד צפון פתוח וזהו קצות שאינו סתום מכל צד, ואיתא בספרים בפ' יורדי הים וגו' המה ראו וגו' לפי שהמינים או' עולם קדמון הוא והוא צל הקב"ה וסתירה לדבריהם הוא מזה שצד צפון פתוח ואלו הי' צל הי' מיצל לכל ד' רוחות העולם וזה המופת נראה ליורדי הים שלצד צפון עולם אין יכולין להתקרב בשביל האויר הרע שהוא שם שהוא פתוח וצריכין להקיף, וז"א יורדי הים שצריכים לעשות מלאכה במים רבים להקיף הדרך הרבה המה ראו מעשי ה' מכירים שהעולם הוא נברא ומעשה ה' ולא צל, ולז"א לדעתינו כיון שאלהי עולם ה' בורא קצות ארץ לא ייעף ולא ייגע לעשות דופן רביעית והניחו פתוח כדי שנלמוד חקירה על הבריאה ומהבריאה נדע שעשאו לטובת עושי רצונו ורעתם היא לטובתם ואלהי עולם ה' שהדין משותף ברחמים, ויש ג"כ רמז שהעולם נברא ג' דפנות והיא כסוכה כי נודע סוכה גי' ב' שמות כ"ו נגד הוי' ס"ה נגד אדנ"י ואותיות כ"ו נסתר בין אותיות ס"ה כי הרחמים נסתר בתוך הדין, ובזה מובן מארז"ל בפ"ק דע"ז שהאוה"ע יאמרו לעתיד תנה לנו מראש והקב"ה יצוה לעשות סוכה ואח"כ תצא חמה מנרתיקה ויבעטו כמ"ש ננתקה וגו' ויבאו להלחם על ה' ועל משיחו ע"ש, די"ל למה דוקא סוכה והוא לפי שאמרו תנה לנו מראש וסוכה שרומז לאמונת ההשגחה ושיתוף דין ורחמים אשר עי"ז לא יבעט אדם במצות אף אם יבאו ייסורין עליו והיא מצוה ראשונה שבי' הדברים אנכי ה' אלהיך וגו' שכ' הרמב"ן ז"ל שנרמז כאן אמונת שיתוף דין אלהים עם הוי' רחמים ולכך גם סוכה היא רומזת על מצות אמונה הנאמר מראש בהתחלת י' דברות והם יבעטו תיכף מתוך ייסורי השמש ויעזבו האמונה ויבאו להלחם וז"ש החרישו אלי איים, רומז להאומת היושבים באיי הים הצפוני ויודעים שצד צפון פתוח וכמש"ל ראו איים קצות ארץ הם היודעים שהעולם מחודש ומזה יכירו מי פעל ועשה וקורא הדורת וגו' הכל הוא עפ"י הקב"ה ומזה ידעו כי אני ראשון ואת אחרונים אני הוא המשגיח וראוי שיחרדו ונאה להם השתיקה מלערער תיכף כי נודע להם הכל אבל אותן לאומים השאר אומות שאין רואין קצות ארץ אין מאמינים בהשגחה עכשיו, מ"מ לעתיד כאשר יחליפו כח שלהם ויותן לישראל לעוה"ב נגד העוה"ז שיש להם עכשיו יגשו בהגשה לפיוס ולתפלה תחלה לאמר שיותן להם מראש ואז תיכף אח"כ ידברו קשות ויבעטו ויקרבו למשפט ולמלחמה, ובזה יבואר הילקוט הנ"ל שהי' איוב קורא תגר על הייסורין הראה לו סוכתו של לויתן, שהיא של ג' דפנות לרמז על העולם שהוא מחודש ושהדין משותף ברחמים ותחלת ייסורין יתהפך לטוב: אך לבאר זה באופן אחר גם מה זה שאמר ואם חסר מטלית אחת ממנו צריך אני למלאות אקדים הגמ' בשבת פ' במה בהמה (דף נ"ה.) א"ר אמי אין מיתה בלא חטא ואין ייסורים בלא עון ותני דמלאכי השרת פליגי שם וסברי דמשה ואהרן שמתו בעטיו של נחש, והקשה המהרש"א בח"א דחטא הוא שוגג ועון הוא מזיד, והול"ל איפכא דעל מזיד שייך מיתה ועל שוגג ייסורין, ועוד יל"ד דייסורי איוב ודאי לא היו על המזיד דהא מפורש בי' איש תם וישר וירא אלקים ע"ש שהניח זה בצ"ע, ונר' לתרץ תרווייהו בחדא מחתא דאיתא בכלבו סי' ש"ט וכ"כ רבי' יונה בפ"ק דברכות קבלה בידינו שעונש הספק הוא גדול מעונש הודאי שכן מצינו בחטאת רשאי להביא אפי' בדנקא שהוא שתות דינר שהוא מעה אחת והאשם תלוי הבאה על הספק ח' דינרים הם מ"ח מעה כסף נמצא ספק עבירה הוא חמור יותר מודאי ע"ש באריכות, וכן איתא בטור (סי' תר"ג) והובא בשל"ה בהלכות תשובה (דף רכ"ד.) יש לדעת שצריך הבע"ת לשוב אפי' מספק עבירה, ולפ"ז יש לתרץ קושיית המהרש"א דהא דבאה מיתה על חטא בודאי היינו לא עשה תשובה עליו, ולעיל (דף ה'.) אמרינן אם רואה אדם ייסורים באים עליו יפשפש במעשיו כו' ומתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין שעבד יוצא בהן לחירות מכ"ש ייסורין שממרקין עוונותיו של אדם, ונמצא שהייסורים באים על עוונותיו בכדי שיפשפש במעשיו ויחזור בתשובה אבל על השגגות שלא נודע לו וע"ז ודאי לא עשה תשובה וצריך להתכפר במיתה, ולזה א"ר אמי אין מיתה בלא חטא היינו שוגג משום דע"ז ודאי לא עשה תשובה ואין ייסורין בלא עון שבודאי באים עליו כדי שיפשפש בהם והזדונות יזכור ויעשה תשובה, משא"כ בשגגות שעשה שאין הכל גלוי לפניו ואין חשוב בעיניו לעשות תשובה ויצטרך לכפר במיתה, אבל איוב שלא עשה שום עבירה במזיד אלא בשוגג והוצרך לייסורים כדי למרק השגגות כנ"ל נכון. אך לפ"ז קשה אמאי מת איוב כיון שלא הי' עליו חטא שכבר כיפרו עליו בייסורין ונ"ל דאיתא בפ"ק דב"ב הבקר היו חורשת והאתונת רועת על ידיהם מאי הבקר היו חורשת א"ר יוחנן מלמד שהטעימו הקב"ה לאיוב מעין העוה"ב, ופירש"י כדכתיב הרה ויולדת יחדיו הריון ולידה ביום אחד, וראוי לפרש מאיזהו טעם, ונ"ל דאיתא שם (דף ט"ו.) איוב מעולי גולה הי' ומדרשו בטברי' הי' מיתיבי וכו' חסיד הי' באוה"ע ואיוב שמו ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו הביא הקב"ה עליו ייסורין התחיל מחרף ומגדף כפל לו הקב"ה שכרו בעוה"ז כדי לטרדו מן העוה"ב כו', ולפ"ז אחר שחירף וגידף הביא מיתה עליו, אך דהמהרש"א פי' שם לפי שחסידי ישראל אינם עושים כדי לקבל שכרן בעוה"ז כדאמרי' היום לעשותם ולא היום ליטול שכרן משא"כ באוה"ע ע"ש באריכות, מה שפי' כפל לו הקב"ה שכרו, והוא דחוק מאוד, והנה בדברי הילקוט הנ"ל צריך להבין אומרו אם מטלית אחת צריך אני למלאות דמהכ"ת יהי' חסר וכי לא גלוי לפניו לכתחילה לעשות שלא יחסר, ונ"ל טעם נכון כי בודאי הקב"ה ברא הלויתן לכתחילה עבור ישראל ולא לאה"ע, ואף שגלוי לפניו שיהי' חסידי אוה"ע, עכ"ז לא ברא לפניהם כדפירש"י ריש מסכת' סוטה אין מזווגין לאדם אלא לפי מעשיו ופריך דהא תני' ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצא בת פלוני לאיש פלוני, דפירש"י וא"ת הכל גלוי לפניו (אין זה בידו) והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, נמצא אף שגלוי לפני הקב"ה אפ"ה אין אומר צדיק ורשע, ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' תשובה ובמפרשים מה שפירשו ע"ז, וה"ה בנ"ד אף שגלוי לפניו שיהי' א' מאוה"ע צדיק אפ"ה צדיק ורשע לא קאמר, ואם אח"כ יהי' חסידי מאוה"ע אזי יצטרך הקב"ה למלאות, זה נ"ל נכון, ולפ"ז מוכח דחסידי אוה"ע יש להם עוה"ב וא"כ לא הי' לאיוב להתרעם כלל, אבל איוב הי' סבר היום לעשותם והיום לקבל שכרן ואין להם חלק לעוה"ב לכן התחיל איוב לחרף ולגדף כפל הקב"ה שכרו ונתן לו חלקו בעוה"ז כדי לטרדו מעוה"ב, וז"ש במדרש [והובא בס' קהלת משה פי' ע"ז] לא נתקררה דעתו של איוב עד שראה בסוכת בסוכות היינו שהקב"ה יעשה סוכה מעורו של לויתן כדאית' בפ"ק דע"ז, ובא על זה הרמז בסוכת חסר שיחסר איזו מטלית ואח"כ יוסיף עלי' ויהי' בסוכות מלא, וע"כ שיהי' לו עוה"ב ואזי אין לו להתרעם, וזה כוונת המדרש ילקוט הנ"ל התמלא בסוכת עורו את מוצא כשבאו ייסורין על איוב קרא תגר דסבר כקו' המהרש"א דאין יסורין בלא עון ואצלו לא הוי כלל מזיד, וא"ת כתירוצי דייסורין הווין אשגגות א"כ לא שייך מיתה כלל, וקרא דהיום לעשותם ולמחר לקבל שכרן דמזה מוכח דיש לו לעוה"ב, הוי ס"ל דזה קאי אחסידי ישראל אבל באוה"ע אין להם כלל חלק בעוה"ב והיום לקבל שכרן, ולכן הראה לו הקב"ה ואמר התמלא בסוכת עורו כו' ואם חסר ממנו מטלית אחת צריך אני למלאות, מפני מה לא בראתי בתחילה, וצ"ל משום חסידי אוה"ע דיש להם עוה"ב ובתחילה לא יכולתי לבראות משום דצדיק ורשע לא קאמר וה"נ דיש להם עוה"ב וא"כ למה אתה קורא תגר, ולפ"ז יש לפרש המימרא כי הוי מסיים ספרא דאיוב, שבסיום דוקא הוי אמר הכי בהקדם מה שקשה עדיין בהא דאמר הגמ' בב"ב שם כפל לו הקב"ה שכרו, דאמאי כפלו הקב"ה וכי מצינו חוטא נשכר, ולדרכינו הנ"ל שכיפר לו על השגגות בייסורים כהנ"ל א"כ לא שייך עליו מיתה בחירוף וגידוף אפי' במזיד אלא ייסורים עוד כדי לכפר ע"ז ובשביל שיפשפש במעשיו ובזה ימרק עוונותיו בתשובה, ולמה הביא עליו מיתה שהיא קשה מייסורין כמ"ש המהרש"א בשבת שם דמיתה קשה בכפליים מייסורין, ועכצ"ל שהוצרך למות לפי שסוף אדם למות כתנא דמלאכי השרת דיש מיתה בלא חטא, ולפי שביקש הקב"ה לטרדו מן העוה"ב כפל לו שכרו בעוה"ז משום שהביא עליו מיתה שקשין מייסורין, והוי שלא כדין לכן כפל לו שכרו, והשתא מתורץ שפיר כד הוי מסיים ר"מ ספרא דאיוב, דשם נאמר שכפל לו הקב"ה שכרו ולמה כפלו משום דכבר כיפר הקב"ה חטאו בייסורין ואפי' אח"כ שחטא במזיד לא הי' שייך עליו מיתה ואפ"ה בא עליו מיתה שקשה יותר מייסורין וכדאית' בפ"ק דב"ב ברזל קשה כו' ומיתה קשה מכולן והוצרך לכפלו, וקשה אליבא דאמת למה בא עליו מיתה והוצרך לכפלו, דהו"ל להביא עליו ייסורין וחלק א' משכרו, לזה אמר דמזה מוכח שסוף אדם למות דצריך למות שכבר נגזרה אפי' בלא חטא כתנא דמה"ש והי' צריך למות ולזה הוצרך לכפול שכרו, וא"כ ימצא בזה להיות בעצבות לכן אמר אשרי מי שגדל בתורה שאז זוכה לעולם שכולו אור בלע המות לנצח בב"א:

או יאמר העניין כך בשל"ה (מס' ר"ה דף ר"ב) מקשה מאחר שאדם הראשון עשה תשובה שלימה אמאי לא הדר למלתא קמייתא שיהא חי לעולם, ומתרץ שבחטא עשה מסך מבדיל ולא הי' יכול להשיג אותו השגה גדולה כמקדם בעת שהוא חי ולכן טוב מאוד זה המות שלאחר מיתה אז יכול להשיג השגה גדולה מה שלא יוכל [להגיע לזה] בחיים (ועמ"ש בחי' עה"ת פ' בראשית מזה) וידוע שאדם הוא צדיק ע"ד (ב"מ קי"ד.) אתם קרויין אדם, ורשעים קרויין בהמה ע"ד שאמרו בעירובין (דף ס"ט:) אדם ובהמה, בני אדם העושין כמעשה בהמה והרשע צריך להיות מגולגל אחר מיתתו בבהמה ואז כששוחטין אותה יש לה תיקון אז, אבל ייסורין אין ממרקין הרשע עד שימות ויגולגל ג' פעמים כמ"ש באיוב (ל"ג כ"ט) הן כל אלה יפעל אל פעמיים ושלש עם גבר, וז"ש כי מסיים ספרא דאיוב ששם מוזכר הגלגול אמר הכי סוף אדם הוא הצדיק אז תכליתו הוא למות שאז משיג השגה גדולה יותר ויותר מכמו [שהי'] בחיים וסוף בהמה שהוא הרשע כנ"ל לשחיטה שמוכרח להיות מגולגל אחר מותו בבהמה ואז יש לו תיקון בשחיטה כששוחטין הבהמה כנ"ל: שם וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, בזה יש לפרש דברי המדרש רבה (בראשית פ"ח) א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדה"ר נעשו מה"ש כיתים כיתים כו' חסד אמר יברא שהוא גומל חסד ואמת אמר אל יברא שכולו שקרים צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות שלום אומר אל יברא דכולי' קטטה מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד ותשלך אמת ארצה, ונקדים מאמרם בסוכה (דף מ"ט:) בג"ד גדולה גמ"ח יותר מן הצדקה צדקה בממונו גמ"ח בין בגופו בין בממונו, צדקה לעניים. גמ"ח בין לעניים בין לעשירים, צדקה לחיים גמ"ח בין לחיים בין למתים, עוד שם מ"ד ותורת חסד על לשונה וכי יש תורה שאינה של חסד אלא תורה לשמה זהו תורה של חסד, וידוע שבשעת בריאת אדה"ר עדיין לא נגזר עליו מיתה, וע"כ שפיר השיב האמת להחסד ששבח מעלת עצמו שעבורה יברא העולם, דלמתים ל"ש גמ"ח שיגדל מצדקה, ואי משום דהוי נמי לעשירים כולו שקרים שאינו גומל חסד לש"ש בין לעניים בין לעשירים הכל שלא לשמה ונוח לו שלא יהי' נברא, אבל צדקה לעניים ל"ש תשלום גמול כיון שמפריש מממונו לצדקה, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ שהם ענווי ארץ כמ"ש (מלאכי ג') ואתם תהיו לי ארץ חפץ שהצדיקים יקיימו לשמה, אמרו מה"ש מה אתה מבזה תכסיס שלך, כמ"ש (תהלים ס"ב) ולך ה' החסד, וארז"ל בסוטה מה הוא קובר מתים כו' תעלה אמת מן הארץ שיוכל להסתלק טענת האמת ע"י חסד שעושים עם המתים בארץ שזהו חסד של אמת וכמ"ש רש"י (פ' ויחי) :

תוס' ד"ה העושה שלא לשמה, דהכא מיירי שאינו לומד אלא לקנתר חביריו והתם מיירי שלומד ע"מ שיכבדוהו, יש להבין כיון דגם בלומד ע"מ שיכבדוהו וישאר ע"ז הכוונה הוא עושה עון כמו שלומד לקנטר, א"כ מ"ש דבלומד לקנטר אמרי' דנח לו שלא נברא טפי מהלומד להתכבד, ועכצ"ל דזה שלומד לקנטר לא יבא לשמה, אבל זה שלומד ע"מ שיתכבד יבא לשמה וזה צריך טעם, לזה נאמר להקדים מה שמבואר ביומא (דף פ"ו.) ה"ד חילול השם כו' אמר אביי כדתניא ואהבת את ה' אלקיך שיהא ש"ש מתאהב על ידך שיהא אדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ודבורו בנחת עם הבריות ומו"מ בשוק נאה ונו"נ באמונה מה הבריות אומרים עליו כו' אשרי אביו שלמדו תורה כו' אוי להן לב"א שלא למד תורה כו' ובזמן שאדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ואין דיבורו בנחת עם הבריות ואין מו"מ נאה בשוק כו' מה הבריות אומרת עליו אוי לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו כו' פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו כמה מקולקלים דרכיו, נמצא זה שלמד לקנתר שאין דיבורו בנחת עם הבריות אזי בא על ידו חילול השם שבדלין ב"א מללמוד תורה, וזה שלומד שלא לשמה להתכבד ע"מ שיכבדו אותו בודאי דיבורו בנחת עם הבריות, ע"ד שמבואר (אבות פ"ד) איזהו מכובד המכבד את הבריות, ע"כ בא מזה קידוש השם שרבים ילמדו ממנו ללמוד תורה כמו כן ובודאי ילמדו לשמה שהעולם אינם יודעים מזה שלומד שלא לשמה, ומבואר שם (דף פ"ז.) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ופירש"י הקב"ה מדחה את העבירה מלפניו שלא תבא לידו, וגם זכות הרבים תלוי בו כמבואר באבות (פ"ה מכ"א) ואם שלומד שלא לשמה יעזרהו הקב"ה שיבא לשמה, משא"כ מי שלומד לקנתר שממנו בא חילול השם והוא בכלל מחטיא את הרבים דמבואר שם שאין מספיקין בידו לעשות תשובה ע"כ נשאר בלימוד שלא לשמה שלא יבא לעולם לשמה, לזה כאן דאיירי רבא שלא יהא קורא ושונה ובועט באביו ובאמו או ברבו או במי שגדול ממנו בחכמה ובמניין שנא' ראשית חכמה כו' עז"א כל העושה שלא לשמה נח לו שלא נברא שפיר כתבו התוס' דאיירי לקנתר ולעולם לא יבא לשמה, ובחי' עה"ת (פ' בראשית) הארכתי בזה:

אך נראה ליישב קושייתם שעזר ה' לא בא כ"א לאיש שמחשבתו טובה שאין עושה שלא לשמה כ"א כדי להרגילו שיבא אח"כ לשמה, וה' היודע מחשבות אדם מסייעו שיקויים כפי מחשבתו משא"כ כשהאדם עושה שלא לשמה עבור שזה עיקר תכליתו להשיג טוב עוה"ז אזי ישאר על טבעו ולא יבא עזר ה' לסייעו, ועז"א התנא (אבות פ"ד) אל תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קורדם לחתוך בה וא"כ הכא איירי שכל תכליתו הוא שלא לשמה ואין מחשב כלל שיבא מזה לשמה, ובפרק מקום שנהגו מיירי בעוסק שלא לשמה נגד היצר ובמחשבתו שמזה בא לתכלית אמיתי לשמה, ע"כ גם שלא לשמה למצוה יחשב, והקב"ה בעזרו שיתגבר הטבע על היצה"ר, אך דבנזיר (דף כ"ג:) א"ר נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, איני והא"ר יהודה לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ולדברינו לא יקשה דדלמא איירי במצות שלא לשמה שאין כוונתו לשיבא לשמה לכך גדולה עבירה לשמה, אלא דהא גם לשיטת התוס' קשה דלמא איירי שלא לשמה לקנתור, ועכצ"ל כמ"ש התוס' שם ד"ה מתוך, כיון דאמר עבירה לשמה עדיפא ממצוה שלא לשמה, משמע דאיירי משלא לשמה דיש בה עדיפות קצת, ובלקנתור אין בה עדיפות כלל ע"כ מיושב גם לדרכינו, ועיין בחי' עה"ת (פ' בחוקותי) מזה:

שם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ע"ד מאמרם בסנהדרין (דף צ"ז.) העולם משמט אחת לששת אלפים שנה ואז לא יהי' עולם המעשה וארז"ל כי המלאכים מכסים פניהם שלא יסתכלו בשכינה ואלו הצדיקים זוכי' לראות פני השכינה והטעם כמ"ש בשפע טל שהצדיק שהוא פועל בבחירתו מצות ואוכל בשכר מצותיו ומצי לאיסתכולי אבל המלאכים הם מוכרחים ואינן אוכלין בשכרן והוי גבייהו נהמא דכסופא, וז"ש עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיי' שלא יהי' עולם המעשה, רק צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהם, היינו העטרות הנעשו ממצותם הם בראשיהם ולכך הם יכולים ליהנות מזיו השכינה להסתכל. אבל המלאכים מכסים פניהם:

תוכן העניינים

ברכת אברהם (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה