ברכת אברהם (ברכות)· רבי אברהם אביש מפראנקפורט
דף יב:
חמץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ליוה"כ שמתפלל המלך הקדוש המלך המשפט, נראה דהנה דבורה אמרה (שופטים ה') לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו את ה' רוכבי אתונת צחורת ישבי על מדין והלכי על דרך שיחו מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה', ולפירש"י דרוכבי אתונת הם הסוחרים שהיו יראים עד עכשיו לילך בסחורה וישבי על מדין הם הדיינים שהיו יראים לעשות משפט בפרהסיא והולכי דרך הם הולכי דרכים שיחו היינו מספרים גבורת ה', קשה האיך שייך זה לדברי' הקודמים לבי לחוקקי ישראל, ב', השייכות דיינים בין רוכבי אתונת והולכי דרכים, יותר טוב להסמיך הולכי דרכים לרוכבי אתונת, ג', אומרו הולכי על דרך, הול"ל הולכי דרך, אך הענין דאיתא בעירובין (דף נ"ה.) שאין התורה מצויי' בתגרנים, ואיתא בזה"ק ת"ח נקראים לב וע"ה נקראי' פה ואיברים, וז"ש לבי לחוקקי ישראל שהם לבי המתנדבים בעם ברכו את ה', שיוצאים זכאים בדין רוכבי אתונות צחורת שהם הסוחרים יושבי על מדין שהם נידונים במשפט, והולכי על דרך שיחו, שהם הפה, מקול מחצצים שהם המקטריגים העורכי מלחמה וסודרי קרב נגדינו, היינו הימים שבין ר"ה ליוה"כ שם יתנו צדקות ה' צדקות פרזונו בישראל, שהוא מפזרם בשביל ישראל ובעצמו ובכבודו יושב על כסא משפט, אז ירדו לשערים עם ה', שאח"כ הם חוזרים לומר האל הקדוש שהם שעריהם:
ובדרך תוכחה אמרנו עוד דרך רמז נגד האנשים שמבלים רוב ימיהם בסחורה ומדברים דברים בטלים ומתגדרים לדון ולהורת לומר שיודעים את התורה, וכבר כ' הסמ"ע הלכות דיינים ששכלם נגד הדת תוה"ק, וז"ש רוכבי אתונת שהם סוחרים גדולים ואח"ז הם יושבי על מדין לדון העם והולכי על דרך שיחו, שהם משיחים שהולכים ע"ד אמת, אך האמת היא כי מקול מחצצים, שהם החצים ביד גבור הם בני הנעורים שיושבים שורת ת"ח בין משאבים ששואבים את התורה בבהמ"ד שם יתנו צדקות ה':
שם כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו, הענין דכיון שעכשיו מתבייש מאוד ורוצה שלא לעשות עוד רק שאין ביכולתו להתגבר על יצרו כיון שיודע שפלותו ומתאנח תמיד ע"ז לכך נקרא בע"ת גמור וכמ"ש הבינה לעתים דרוש נ"ב ע"פ (תהלים ל"ח) ה' נגדך כל תאותי ואנחתי ממך לא נסתרה, פי' שכל תאוותינו הבאה מהנפש המתאוה הוא נגד רצונך ית' בהיותי מתאוה ביצרי מה שלא ישר בעיניך, אבל גם אתה ה' רואה מקביל לזה ואין נסתר מנגד עיניך תוקף אנחתי וצערי ע"ז כי נחמתי על אשר עשיתי ותמיד אני נאנח על התאוה הזאת להיותי מסתכל למעלה, וז"ש (קידושין ) המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור ה"ז מקודשת אעפ"י שהי' רשע כל ימיו שמא הרהר תשובה בלבו, והקשו דהא צריך הוא שיעשה תשובת המשקל שיקבל עליו ייסורים נגד מה שחטא, או באותו מקום ובאותה אשה ובאותו זמן כמבואר ביומא (דף פ"ו:) ולהנ"ל נאמר שהכוונה הוא שאחרי שיש בו דעת להבין פחיתת ערכו וגודל הפגם מה שפגם נגד ה' זה נקרא צדיק גמור ואין זה בכלל גדלות רק עניוות גדולה כי מי שאומר שעובד ה' הוא חסר דעה, אבל מי שיודע שאינו עובד כלל זהו בחי' צדיק ונותן לו שכרו מאוצר מתנת חנם ותשובה זו נקראת תשובה עילאה, ועמ"ש בחי' עה"ת (פ' תשא) מזה:
שם דתניא אחרי לבבכם זו מינות כו' פירשנו (פ' קדושים) דבציבור לא יוכל להוכיח רק על אותן לאווין שהם ידועים רק ללב שאין אדם יודע בהם רק השי"ת וכל אלו הג' יוכל להוכיח גם ברבים ואין כאן הלבנת פנים בנוגעים רק להלב, ומסיים וכה"א אמר נבל בלבו כו' ולהכי מסיים בלשון רבים השחיתו התעיבו, שבזה נשחתים כל האיברים וחושי' שבקדושה, וז"ש בע"ז (דף י"ז.) כל דפריש ממינא מיית שנא' כל באיה לא ישובון ואם ישובון לא ישיגו ארחות חיים ופירש"י לפי שהמינות בלב הוא:
שם א"ר אלעזר בן עזרי' הרי אני כבן שבעים שנה כו', יל"ד כיון שבאמת לא הי' בן שבעים, א"כ מאי רבותא היא שלא זכה עדיין, ועתיו"ט מה שנדחק בזה, גם אומרו שתאמר, דמשמע שתאמר לאחרים דהו"ל למימר לא זכיתי לומר, ונראה בהקדם (קהלת ב') החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם, ירצה שהחכם דואג בכל דבר המגיע לו אם לא יוצמח מזה סיבה רע ח"ו, וכמש"ל (דף ח':) אל תחתכו על גב היד כו' אבל הכסיל בחושך הולך, שהולך וגדל בהצלחתו אף שאינו יודע אם הדבר הוא טוב, לזה כיון שהכל תלוי בהצלחה אם מגיע שהשעה משחקת לו בא' יגיע בודאי בהצלחה בכל הדברים, ואמר, ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר, כיון שאין תועלת כלל בחכמה, אך ודברתי בלבי שגם זה הבל כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח, ירצה כי אין ייחוס לכלול זכרון שניהם יחד, כי תאוות החכם הוא להשיג הדברים הרוחניים אשר קשה להשיגו בימי הבחרות לגודל התנגדות תאוות החומר המתגבר עליו בפיתוי היצר, אך כשמגיע לימי העמידה מונע ממנו תאוות החומריות ונהנה רק מהרוחניי הנפשיות, וז"ש זקני ת"ח כ"ז שמזקינים דעתן מתיישבת עליהם, ובגודל חכמתו זוכר מעשיו הראשונים להשמר א"ע באופן שלא ילכד בשום דבר המגיע לו אפי' בעניני עוה"ז, אבל הכסיל שלהוט אחרי תאוות הגוף וסומך לעולם על הצלחתו ואינו משים על לבו מהרפתקאות שעברו עליו. והכל נשכח ממנו בזמן ארוך ובהגיע ימי ירידה שהם ימי זקנה סר ממנו תאוותיו, כי אז כפי חולשת כחו כמעט חייו אינם חיים, וע"כ זקני ע"ה כ"ז שמזקינין דעתן מטורפת עליהם, וז"ש כי אין זכרון לחכם עם הכסיל, ירצה כי החכם לבד אשר נפרד ממנו בחכמה, אינו בדמיון גם בזכרון בשכבר הימים הבאים הכל נשכח ואזי נלכד במצודה, ואיך ימות החכם עם הכסיל ירצה כי החכם הוא בהיפוך מזה שע"י חכמתו זוכר מעשיו הראשונים כיון שהכל הי' בקו המשקל ודרכו להיות נזהר שלא ילכד במצודה בשום דבר המגיע לו, ונודע ההבדל לאחר ימי זקנותם, אבל בבחרותם יש להחכם יותר יגיעות מהכסיל, לז"א (פ' קדושים) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, שלא נוכל להחליט לאמר על ת"ח כי הוא זה ראוי להורות דרכי ה' אלא למי שזוכה מאת ה' לזקנה ועסק כל ימי חייו בתורה ובעבדות ה', וכמ"ש (פ' האזינו) שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, (ובתהלים קי"ט) מזקנים אתבונן כי הזקן אם יאמר לך דבר סתירה ארז"ל שהוא בנין, אבל לא כשהוא עדיין נער כמ"ש (קהלת י') אי לך ארץ שמלכך נער וגו' וכן כתיב (ישעי' ג') ונתתי נערים שריהם, (ובב"מ דף פ"ז.) עד אברהם לא הי' זקנה מאן דהוי בעי למשתעי בהדי' משתעי בהדי יצחק, ובמדרש (פ' חיי) מסיים אם אני ובני באים כאחד אין אדם יודע למי שיכבד לכך התפלל על הזקנה, וקשה וכי אברהם הי' רודף אחר הכבוד, אך הענין אחר שביארנו שאין לשמוע כ"א למי שהוא חכם וזקן ואתא אברהם ובעי רחמי כדי שיהיו דבריו נשמעין לעבודתו, וז"ש (פ' עקב) והי' אם שמוע תשמעו וגו' שתקבלו מצותי שצויתי לכם בעבודת ה' באהבה באין שום ביטול עת וזמן לדבר אחר רק למלאכת שמים לא יישן ויאכל רק בהנאת השגתם להבורא ית' שיגיעו בעוה"ז למעלה גדולה כמו לעתיד שאמרו לקמן (דף י"ז.) הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ואמר למען ירבו ימיכם שיהיו ימיכם רבים כיון שלא תפנו הזמן לדבר אחר ותהיו קיימים כל ימיכם בהנאת העוה"ז במילואה כימי השמים על הארץ שהרכין השמים על הארץ במתן תורתינו, אולם כ"ז לאותם ב"א שלא זכו למדריגת נשמה תיכף, אבל מי שיש לו נשמה קדושה ממקום קדוש אזי דומים בבחרותם כהזקנים שאין נהנים כל ימות חייהם רק בעבודת השי"ת בקבלת תורה ומצות ונשמעים דבריו, לזה ראב"ע שהי' דור עשירי לעזרא כדאיתא לקמן (דף כ"ז:) והי' מגלגול נשמתו כמ"ש בגלגולי נשמות מהרמ"ע אות א', ואתרחיש לי' ניסא ואהדרו לי' תמני סרי דרי חיורתא. כדאיתא לקמן אמר הרי אני כבן שבעים שנה, ומהס"ת רצון הקב"ה שיהיו דברי נשמעים ועכ"ז לא זכיתי שתאמר יצי"מ כו' לאחרים עד שדרשה בן זומא כו':
או יאמר כי עיקר יצ"מ הוא שנבא להאמין במציאות ויכולת הקב"ה, ולזה הזכירה התורה כ"פ יצ"מ שמזה יראה וידע שהכל הוא בהשגחתו, ומזה יבא לכלל האמונה אבל כשהוא מתגאה אמרו ז"ל אין אני והוא יכולין לדור, ולא יבא לעולם ליסוד האמונה כי נתרחק מהבורא, וז"ש הרי אני כבן שבעים שנה, שאני בנשיאות כזקן שהוא בתור המעלה, ועי"ז לא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות, שהייתי בגשמיות ולא נצחתי להיות נקבע בלבי יסוד האמונה שמסתעף מנס יצ"מ כמ"ש ויאמינו בה', ולשון שתאמר הוא בלב כמ"ש אמרתי אני בלבי, בלילות שהיא בגלות העוה"ז להבין יסוד האמונה, עד שדרשה בן זומא למען תזכור את יום צאתך כל ימי חייך, שבא ריבוי כל לרבות הלילות אפי' בגלות ג"כ יוכל להגיע במעלה כשיהי' במדת ההסתפקות שנקרא כל, שידע שהכל הוא מהשי"ת לטוב לנו כמו שהיו אבותינו הקדושים בהשגחתו ית' ויוכל להשיג אפילו בגלות העוה"ז במעלה גדולה ולהיות באמונה שלימה כראוי כנ"ל:
שם למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך וגו', הענין דבן זומא סבר דמזכירין משום דעיקר גאולת מצרים הוא שבחר בנו לעמו ונתן לנו את התורה כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה שטועם בה עד שמשליך כל עניני העוה"ז אחר גיוו, וזה שאנו אומרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם שהיא התורה לכך מזכירין יצ"מ אפילו בלילות שהגלות נמשל ללילה כמ"ש (ישעי' כ"א) שומר מה מלילה, שאפי' בגלות הנמשל ללילה עוסקי' בתורה ובמצות, וז"ש בגמ' דגאולה מאורתא היא, אעפ"י שלא יצאו ממצרים עד הבוקר מ"מ כיון דהיו עוסקים בלילה בפסח ובמילה שפיר נקרא גאולה, וז"ש המגיד יכול מר"ח דקשה מאי ה"א דאפי' מר"ח הוא מחמת דמר"ח אמר להם מצות ה' וחכמים ס"ל דעיקר הגאולה הי' ע"מ שלא נהי' משועבדים עוד לשום אומה רק לה' לבד, ואח"ז מרוב עונות אני עוד בגלות ולא ערבה לנו לימוד התורה עד ביאת הגואל ב"ב ואז יהיו מזכירים יצ"מ היינו לשמוח בתורה שהוא תכלית יצ"מ ולכך אין מזכירין בלילות שהוא דומה לגלות זמן שליטת הדינים, אבל אנן פסקינן דמזכירין יצ"מ בלילות מחמת שע"י התורה אנו קיימים בגלות: