ברכת אברהם (ברכות)· רבי אברהם אביש מפראנקפורט
דף ח.
מניין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר ולא ימאס כו', יש לדקדק האיך יעלה בזה על הדעת שיהי' מואס בתפלתן של רבים כי מצינו שאם היא בציבור היא במעלה יותר מביחיד, ונראה לפרש כי הבדל יש אם אנו מבקשים בתפלתינו להגיע בנפשיות בעבודת ה' אז יד כל אדם שווים בזה, כי כולם צריכין לזה ויוסיף דעת יוסיף מכאוב להשיג חסרון שלימותו, ומזה מגיעים לבקשה אחת המורה התאחדות האומה השלימה, אבל אם אנו מבקשים טובת עוה"ז זה נקרא בשם בקשת רבים כי כ"א מבקש מה שחסר ממנו לבד ולא לחבירו, וז"ש (פ' משפטים) ועבדתם את ה' אלקיכם ואז ממילא וברך את לחמך. וז"ש מניין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, פי' שכ"א מבקש בפרטות על מה שחסר ממנו, אבל אין מבקש על הכלל שאף באופן הלז אין הקב"ה מואם, ומביא ראי' שנאמר הן אל כביר ולא ימאס, שאם הוא בהכנעה בלב נשבר אעפ"י שאינו במעלת בקשת הנפשיות עכ"ז אינו מואס, וז"ש (תהלים נ"א) זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, היינו שאם האדם ברוח נשברה, לשבר רוח הבהמיות להגיע בכחות הנפשיות ה"ז זבחי אלקים בדמיון קרבן, ואם לב נשבר ונדכה באופן הלזה שעיקר שבחן לבו היא על דכדוכי עניות שלו על מזונותיו גם בזה לא תבזה, אבל אינו במעלה, וזהו כוונת הגמ' לקמן (דף נ"ג:) גדול העונה אמן יותר מן המברך, וראוי לבאר הטעם בזה, ולהנ"ל הכוונה כי נודע שהברכה היא כוללת עפ"י תיקון קדמונינו בזה, ממילא אף אם רבים מבקשים אינו אלא בקשה אחת, ע"כ אם העונה אמן על ברכת הש"ץ דעתו בזה על מה שהתפלל בברכה כוללת השייך לכאו"א, אבל במה שמתפלל בלבד יוכל להיות דעתו בזה על מה שצריך לו אבל לא לאחרים וזהו אינו במעלה הנ"ל כי בזה ראינו שאינו באחדות שלימה ובזה גדול העונה אמן:
שם וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כו' אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובג"ח ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין אוה"ע, לבאר זה עד"מ לא' שהי' לו בן יחיד האהוב עליו ביותר שהי' פרא אדם וקלי הדעת פ"א ביקש מאביו שחפץ לילך בחברת מרעים, אך אביו לא הי' חפץ בזה מיראתו שאם ילך לשם יגיע לקטטות ומריבות עד שיכוהו מאוד, אך מחמת אהבת בנו יחידו התרצה לו שילך בחברתם בתנאי שגם הוא בעצמו ילך עמו לשם בכדי שלא יגיע הבן לידי סיבות רעות ועשה כן והלך עמו, אך בהיותו שם הגיע לאביו צער גדול מבנו הנ"ל כי ראה ממנו שכל מעשיו הבל וריק והי' אביו מצפה הזמן שיוכל לילד משם, וכ"ה בנמשל אם אנחנו ב"י אין עוסקים כלל בעבודת השם לתכלית קיום לעוה"ב רק כל עסקינו להבל וריק למלאות תאוותינו בעוה"ז מגיעים אנחנו להיות מפוזרים בין העמים, אלא שהקב"ה לא יעזב אותנו כי תמיד בתוכינו הוא וכמ"ש (פ' בחקותי) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, אבל אוי לנו בזה כמ"ש לעיל (דף ג'.) שב"ק מנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות, וז"ש כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, שזה מורה שרצונו לתכלית תועלת הנפשיי שמתפלל כ"א בעד חבירו בדיבור ומעשה וכמש"ל בדיבור הקודם מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני, שאז יהיו באחדות גמור במקומם הראוי כמ"ש (פ' עקב) ארץ אשר עיני ה"א בה, וכולהון מתעטרן בנשמתין חדתין כדין שירותא דצלותא, ולא יצטרכו להיות מפוזרין ביחידות, וז"ש (ישעי' ל"ה) ופדויי ה' ישובון וגו' ושמחת עולם על ראשם וגו' ונסו יגון ואנחה:
שם אמרי לי' לרבי יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אבל בחו"ל לא כיון דאמרי לי' מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כדאמר כו', יש להבין הלא מצינו שבדורות הראשונים האריכו ימים יותר אף בחו"ל, ועוד כמה דקדוקים [עיין ביע"ד ח"א דרוש ט', ובס' ב"ש אחרון פ' בלק מזה] ונקדים מ"ש הר"ן בדרוש ג' וז"ל, אמנם יש לעיין איך הי' שלא השלים השי"ת למ"ר שליחות גמור עד שלא יצטרך לשליחותו שיתוף כלל, כי אין ס' שענין משה ומדריגתו הי' למעלה מן הטבע ושהשלימו השי"ת בענין נסיי במה שאין בכח האדם ויכלתו להשיג כאו' ולא קם עוד נביא כמשה וגו' ובפסוק הזה הודיענו שנבואת משה ומדריגתו הוא דבר למעלה מן הטבע אינני אפשרי שישיגנו האדם כפי המנהג הטבעי, שאם הי' כן האיך אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, והשי"ת לא ימנע טוב מבעליו לבלתי ישיג האדם מעלה שהיא אפשרית לו, ובפרט הדיבור שהוא עיקר מעלת האדם, ועוד דהא כתיב (פ' בראשית) ויהי האדם לנפש חי', ות"א לרוח ממללא, וא"כ מפני מה הי' משה ערל שפתים, אבל ענין הפסוק הוא להודיע כי ענין משה הי' מכח הנסים והנפלאות ויצא מגדר הענינים הטבעים, כי עם היות שתחול רוח הנבואה על האדם הוא ענין אפשרי לפי מנהג הטבעי, אמנם כאשר תחול בו ישקעו כוחות גופו עד שיבטלו פעולתיו, אבל כשתחול רוח נבואה על האדם והוא ער עומד על רגליו שלם בכחותיו כאשר ידבר איש אל רעהו זה נמנע בחק הטבע כי מי שישיג זאת המדריגה ישיג היותו איש ושכל נבדל בב"א, וזהו שהודיע הכתוב כי זה דבר נסיי חדשו השי"ת והשגיבו בכחו כיתר הנפלאות שחדש לקיום התורה כי זהו ההכרחי שבכלם כדי שלא יוכל שום נביא מכזב להתפאר שהוא ינבא דבר היפוך דברי מרע"ה כי השי"ת הודיענו שמה שהשיג מרע"ה מזה הוא למעלה מן האפשרות בדרך הפלא, ושזה הפלא לא יעשה לאדם אחר בעולם כמו שנעשה למ"ר, א"כ נדע בזה שכל מי שיחלוק עליו הוא מכזב כי משה הגיע למדריגה שלא הגיע אדם אליה לעולם, והוא שהוא שב שכל נבדל בפעל כו' ולזאת הסיבה נשלם משה בכל שלימות נביא להאמין שענינו בכח אלקי והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדיבור הצח, למען לא יחשב שהיות כלל ב"י וגדוליהם נמשכים אחריו יהיו להמשכם אחר צחות דבריו כמו שידוע שיאמר על מי שהוא צח הדיבור שימשיך לב ההמון אחריו ושהשקר ממנו יחשב לאמת, וזה הדבר כלו בהיפוך במי שהוא כבד פה כי גם האמת ממנו לא יקובל כ"א בחוזק הגלותו, ולזאת הסיבה הי' כבד פה וכבד לשון בהשגחה גמורה לא שיהי' דבר נופל במקרה כו' עכ"ד וערמב"ן (פ' שמות) ובעקרים מאמר ג', וז"ש (תהלים מ"ה) רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר, ירצה שעפ"י רוב הסופרים הגדולים היושבים במשפט דתי המדינה, אין מעלתם מפאת יושר ויפוי הכתב כ"א במהות הדיבור אשר יכללו במעט הכמות רב האיכות בעדי פאר המליצה, ואמר שכאשר לבי ירגש לקיים מצות השם, העצה אומר אני לב"א מעשי למלך ממ"ה הקב"ה בלי שום פניי' שלא לשמה ואף שאינו בצחות הלשון להבין ממני עכ"ז דמיון, לשוני עט סופר מהיר המשגיח רק על מהות הדבר להגיע במצות ה' ממעלה למעלה, וז"ש (שם קי"ט) ראה כי פקודיך אהבתי, ואני עוסק בהם מאהבה, מגיע מזה כי ראש דברך אמת שאפילו קודם הלימוד מתנהג בדרך האמת, וא"צ לומר כלל מלתא דבדיחותא מקודם להגיע בחשק להתורה רק לעולם כל משפט צדקיך וגו' שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, ע"כ שקר שנאתי ואתעבה להפסיק בעניני הצחות:
אך בעוה"ר בדורותינו שדרכינו ללמוד אך להשיג החכמה בשאר חכמות מחמת שהכל היא כמצות אנשים מלומדה ובהכרח להמתיק ע"ד צחות המליצה שיוכל ללמוד מתוך כך, ולהבין זה עד"מ לאיש שעסק הרבה בסחורה, ובמשך הזמן ראה שאינו מצליח והתעצב וביזה עסק זה, והתחיל לסחור במו"מ חדש במה שלא הי' לו שום ידיעה מעולם, לזה לא השיג מבוקשו, אך הסיבה לזה שלא עשה פרי בסחורתו שעסק בה זמן רב, הוא מחמת שקבע דירתו בעיר קטנה שאין עוברי' ושבים, והי' סחורתו מונח אצלו זמן, והוא לא הי' עשיר בעצמו והוכרח ליקח סחורתו בהקפה משאר הסוחרים שלקחו ממנו ריוח לבד מה שמרויח הסוחר הגדול, והגבאים מחזירין תדיר לנוגשו בפרעון חובו והוכרח לקבל מעות בעיסקא, ע"כ לא הי' מצליח, והי' ראוי לו לפי ערכו לעסוק בעמל במו"מ קטן שיגיע בהדרגה ממעלה למעלה להיות איש אמוד, ואזי הוכרח לקבוע דירתו בעיר הגדולה במקום שיש מסחר רב, וכמו כן הוא בדמיון בעסק הנפשיות שידוע שהתורה היא מסחר רב עמוק עמוק מי ימצאנו, ולזאת צריך להשלים במעלות ובמדות וביראה שלימה לקיום לימוד התורה, אבל בלתי זה כל לימודו הרבה ללא יועיל ואין תלמודו עושה פרי ויצא שכרו בהפסדו ונעשה כבע"ח כמ"ש ביומא (דף ע"ב.) לא זכה זר כו' ונעשית לו סם המות ובפרט בגלות ישמעאל המר שיושבים בין האוה"ע ולומדים ממעשיהם ועי"ז לא די לנו שאין אתנו אהבת התורה אף גם מגיעים שממאסים בתורה, וכל מה שעושים במצות אינו מצד רצון לבבינו עפ"י אהבת השם ומצותיו, רק על צד ההכרח בכמה פניות שלא לשמה, וע"י זה מחתרים לחפש דרכים אחרים בלימוד התורה היותר טוב לנו לשמוע מהחכמים שהם יודעים לדבר בצחות לשון עם ועם, ובאחת לא עלתה להם וחסר מהם יראת שמים ומדות טובות עפ"י האמונה השלימיי, וטוב יותר להאדם השכליי לעמול בהדרגה במעט מעט בתורה עד שנגיע למעלה הגדולה, וז"ש (פ' עקב) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ, רמז למאמרם לקמן (דף י"ג.) למה קדמה פ' שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ מקבל עליו עול מצות, ולזה אחרי שהקדים לאהבה את ה"א ולעבדו וגו' ביאר התכלית ואמר למען ירבו ימיכם, בריבוי הימים באיכות תוספות קדושה מיום ליום וכמ"ש (תהלים קט"ו) יוסף ה' עליכם ועל בניכם, שיתוסף קדושת הויות השי"ת עד שתהיו בבחי' בריכה ומעי"ן וצינור להויות הקדושה המושפע לכם מהעליון ב"ה, ברוכים אתם לה', מלשון בריכה, ותגיעו עוד להיות ברוכים לה', עושה שמים וארץ, שתעשו תיקון לשמים וארץ כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ, עושה מלשון תיקון, ואמר שתגיעו למקום המוכן שהוא על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, שמסוגל שם להשגת עניינים הרוחניים וכמ"ש הכוזרי מאמר ב' סי' י"ב, וכמ"ש במדרש רבה פמ"ו אם נכנסין בניך לארץ הם מקבלים אלהותי, וביאר הפלגת מעלת השגתינו בנפשיות ואמר כימי השמים על הארץ, שמבואר לקמן (דף י"ז.) לעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה כו' והאדם השלימיי יוכל להגיע במעלת עבודת ה' כימי השמים שהם ימי העתיד שאז נהנין מזיו השכינה תוכל להגיע על הארץ שהוא עתה בעה"ז ולא יהי' חפצך ליהנות מהעוה"ז רק בנפשיות, וז"ש (משלי ט') כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, שע"י התוה"ק יהיו הימים רבים במעלה קדושה מיום ליום, ויוסיפו להיות לך שנות חיים, שיהי' חיות ושמחה בעבודת ה', ומלת חיים יורה לפעמים על שמחה, ולזה ראוי לקבוע להתפלל בבהכ"נ וללמוד בביהמ"ד שהיא המקום הראוי כמו בארץ הקדושה בזמן שבהמ"ק הי' קיים, וז"ש חזיי' דאיכא סבי בבבל, שראה זקנים שקנו חכמה והנהגתם בלימוד ושכל התורה כהנ"ל, לזה תמה ואמר כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, על ריבוי הימים באיכות שהיו גדולים, על האדמה כתיב. שמסוגל שם כמ"ש (ב"ב קנ"ח:) אוירא דא"י מחכים אבל בחוצה לארץ לא, כיון דאמרי לי' מקדמי ומחשכו לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, כי קדושת בהכ"נ ובהמ"ד הנבנה לשם השם היא בדמיון קדושת א"י הן ביראה והן במדות כדאיתא בזוה"ק (ס"פ נח) ואז מגיעים בלימוד התורה ובתפלה לשמה בלי שום פניי' אחרת ועושה פרי, ומזה ראינו ענין קדושת המקום שגורם להביא האדם למעלה גדולה, ע"כ אחב"י ראוי ליזהר לעמוד בקדושתה שלא יהא פוגם בדיבור בשיחה בטילה כמ"ש המג"א סי' קנ"ד בשם האר"י ז"ל, ולחשוב תמיד לפני מי הוא עומד שעי"ז מגיע להכנעה כי זהו העיקר בתפלה לבקש עבור תכלית קיום הנפש:
או יאמר דאיתא במדרש (בראשית פי"א) ר' ישמעאל בר' יוסי שיילה לרבי א"ל בני בבל בזכות מה הן חיים א"ל בזכות התורה, ובני א"י בזכות מה א"ל בזכות מעשרות ואנשי חוץ לארץ בזכות שהן מכבדין את השבתות וימים טובים, ויל"ד שלא אמר גם על בני א"י שהן חיים בזכות התורה שהיא משובחת יותר כמ"ש במדרש שם ע"פ וזהב הארץ ההוא טוב, ועוד דמתחלה אמר בני, ואח"ז שינה ואמר אנשי, ונ"ל דאותן אנשים שאין דביקים בה' כראוי מחמת שמחשבתם מבולבל נקראים בני בבל, שהם עוסקים בתורה הם חיים בזכות התורה, ובני א"י שהן אותן ב"א שהם דביקים בה' אז הם חיים בזכות המעשרות, היינו שמכל דבר ודבר מפרישים א"ע לה' כמו מעשר, ואנשי חו"ל הן ההמון עם שנקראים בבחי' אנשים חיים בזכות שהן מכבדין שבתות וי"ט, וז"ש למען ירבו ימיכם על האדמה אשר נשבע, שיהיו ימיהם רבים שלא יפנו הזמן לדבר אחר שלא יחסר להם שם ויהיו כל זמן קיימים ועומדים תמיד בב' העולמות כימי השמים על הארץ, שהרכין שמים על הארץ במתן תורה, וירמז על או' אם אין קמח כו' אם אין תורה כן יהיו כל ימיהם, אחרי שישמעו אל מצותי כו' ואספת דגנך, וז"ש אמרו לי' לר' יוחנן איכא סבי בבבל, שמחשבתם מבולבל ואין להם פנאי ועת לעסוק בתורה ועכ"ז הם במעלת סבי, ואחרי שאין בזה פנאי לעסוק בתורה להדבק בה' תמה מאין להם זה לקנות חכמה, כיון דשמע דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, ושם דבוק חברים לחדד שכלם ואין שם טרדות מבני ביתו, אמר היינו דאהני להו, שקדושתם מושכתם לכל היום, וז"ש במגילה (דף כ"ט.) עתידין בתי כנסיות שבבבל שיחזרו לא"י, שהם מושכים הקדושה לכל אדם בבבל להביאו ולהחזירו לא"י, וז"ש חז"ל תורה באומות אל תאמין, שיהי' מורה להם אחרי שיצאו משם לעסוק בדברים אחרים, מחמת שהיא להם בחכמה בלי קדושה וז"ש בקידושין (דף ל':) ואם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד, כיון שקדושתם מועיל מאוד כנ"ל, [שמעתי ביאור מאמר זה מהרב הקדוש ש"ב איש אלקים מוהר"י מלובלין נבג"מ, דקשה ממנ"פ אם יש בו כח כ"כ להתגבר על יצרו, א"כ למה לו למשכו לביהמ"ד יתגבר עליו בשוק, ואם ח"ו אין בו כח לעמוד כנגדו, א"כ מה זה תקנה משכהו לבהמ"ד הא מסתמא לא ירצה ללכת, וגם אמרו לשון מנוול דוקא, ופירש שכאשר היצה"ר בא לאדם ורוצה ללכדו, יש לו כח הציווי מפי הגבורה להסית אותו וא"כ קשה לעמוד כנגדו כי יאמרו לו שזהו רצון הבורא, אך כשבא להסיתו ח"ו בעבירה מגונה כמו ניאוף וכדומה, אזי אפשר לעמוד כנגדו ולומר לו אמת זה שאתה מצווה להסית אותי, אבל למה אתה מסית אותי דוקא בעבירה מגונה, הלא תוכל להסיתני בעבירה שאינה מגונה כ"כ כגון ללמוד שלא לשמה, וז"ש אם פגע בך מנול זה, דהיינו בעבירה מנוולת אז משכהו לבהמ"ד לעסוק בתורה שלא לשמה, אבל באמת כשאתה מושכו לתורה בודאי אם אבן הוא נימוח ודפח"ח]: או יאמר עפ"י מאמר החכם (משלי כ"א ט') מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה וראוי לבאר מה ענין זה לזה, ולהמתיק הדבר כי מדרך ב"א בשנתחדש להם בדבר מה שלא הגיעו לזה מקדם נהנים ממנו ושמחים ביותר, ובהמשך הזמן כשנתיישן להם הדבר כמעט נשכח שמחתם כי תענוג תמידיי אינו תענוג, וכמו כן הוא ברוב ב"א בלימוד התוה"ק דעתם לומר מה לנו לחזור מידי שנה בשנה בלימוד התורה מה שכבר נתיישן עוד בדורת שלפנינו מאי דהוה הוה, אך כזאת ראוי לחקור ג"כ על תפילתינו מפני מה אנו מתפללים בתפלתינו בכל יום ג"פ, אולם היישוב הנכון הוא כי תפלתינו שאנו מתפללים אין בזה מחמת אהבת השם, רק בפניות מובדלים, יש מהם שכל בקשתם הם למלאת תאוותם מה שחסר להם בעוה"ז, ויש מהם ע"י הבושה שבושים מחביריהם שלא להתפלל וכל מחשבתם בעת תפלתם הוא במחשבות זרות ע"י היצה"ר שידמה אותו בדמיונת הבלים, אבל לא מחמת אהבת השם, והצד השוה שבשניהם שלא עלתה על דעתם לעסוק בתורה בטענה מזוייפת הלז מה שכבר נתיישן אלינו, אך האדם שהוא באהבת השם צריך להתמיד בתורתו לשים לנגד עיניו קיום התורה והמצות באהבתו אותה ע"י רוב יושנה כמו האדם שיש לו חפץ בירושה מאבי אבותיו, ויבא אליו איש לבקשו למכור לו או ליתן במתנה חפץ הלז, אזי ישיב לו שאף אם יתן לו כל ביתו באהבה בוז יבוז לו, ולא ימכור לו החפץ כי יצטרך החפץ אליו לזכרון תמיד באהבת אבותיו, וז"ש (משלי כ"ג) אל תבוז כי זקנה אמך, ירצה שלא יבוז וילעג על ענינים שכבר נתיישנו אליו כי היא כמו אם הזקנה שדרך האיש לכבדה מפאת שהיא אמו, וגם היותה זקינה שיש לנהוג כבוד אפי' בזקן ארמאי כמבואר בקידושין (דף ל"ג.) כמו כן ראוי לנהוג כבוד להדברים הישנים יותר מצד כי באו אלינו מזמן קדמון, והתמידו אלינו זמן כביר מימי מרע"ה, ועז"א בירושלמי ס"פ הרואה א"ר זעירא אם נזדקנה אומתך עמוד וגדרה, כי ראוי לעיין בה ולחדש בה דברים ולהוסיף גדרים וסייגים בה שזהו עיקר האהבה, וז"ש לקמן (דף כ"א.) ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ויחדש בה דבר, וז"ש מסיר אזנו משמוע תורה ע"י טענה מזוייפת הנ"ל, גם תפלתו תועבה, כי מזה ראינו שגם תפלתו שמתפלל אינו לשמה רק עבור תועלת גופו למלאות תאוותו בעוה"ז ולא לשום אהבה ועבדות, וז"ש בגמ' כי סליק ר"י לבבל חזי דאיכא סבי בבבל, שנחמד להם הזקנים להיותם מצויינים בקימה והידור מפניהם, וכמו כן היו בשלימות מעלת אהבת התורה ע"י שחוזרים למודם בכדי שיהי' להם לזכרון באהבתם להשם, תמה ואמר כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, כי שם השכינה קרובה ומצוי אליהם להגיע באהבה, וגם אין להם שום דבר המונע להם, כי שם המה בשפע רב ארץ אשר לא תחסר כל בה, אך בבבל המה בדוחק כמ"ש בסנהדרין (דף כ"ד.) חשכים הושיבני זה תלמוד בבלי שהישיבה שלהם בעסק התורה הי' בחושך וצרות רבות וגם הי' חסר להם יבולי הארץ, ע"כ הפליא בדבר הלז שיגיעו במעלה גדולה הנ"ל, כיון דשמע דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו, שמזה נראה שהם בתפלתם באהבה עצמיות להקב"ה כמ"ש (תהלים כ"ו) אהבתי מעון ביתך ולא בפניות זרות ע"כ נחשב להם מאוד דבר הישן מאוד ע"כ הם מקדמי ומחשכי לצאת רוב זמנם בתפלה כי לכך נוצר לעבוד השם, שאלו היו בפניות זרות אף שהיו הולכים להתפלל לבהכ"נ לא היו מבלים זמנם ביראת ה' בזריזות יותר מכפי הרגלם אלא היו מקדימין זמן תפלתם לצאת משם לפטור ידי חובתם, ובזה שראינו פנימיות לבבם הם כמו כן בלימוד התורה ומחשבים הזקנים מאוד כנ"ל:
שם א"ר חסדא לעולם יכנס אדם כו' שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל, הענין שיש פתח הלב ופתחי פה, לז"א שיכנס שני פתחים שלא יאמר דבר בפיו ולא יוציא פתחי פיו עד שיוצא תחלה (דרך] פתחי הלב לכוין מה שאומר: שם במערבא כי נסיב אינש איתתא אמרי לי' הכי מצא או מוצא כו', יש להבין שאלה זו דהא גם הוא אינו יודע בטוב מהותה וטבעה עד זמן מה שמכירה ונראה הכוונה בזה עפ"י מאמרם ז"ל בתענית (דף ל"א.) ד' משפחות היו בירושלים. יפיפיות שבהם אמרו תנו עיניכם ביופי שאין אשה אלא ליופי מיוחסות כו' עשירות כו' בינונית שבהם אומרת קחו מקחכם לשם שמים, והמנורת המאור סי' קע"א הביא בשם מדרש שהנושא אשה לשום יופי סוף שמגרשה ולבו קצה בה והנושא אשה לשום ממון ממונו אינו פלט ובניו בני שנואה והנושא לשום משפחה פוסל זרעו אבל הנושא לשם שמים טוב לו, וכן איתא באבות פ"ה אהבה התלוי' בדבר בטל דבר כו' וע"כ כשיסתלק הסיבה שנשאה יתבטל השלום שיש לו עמה, וגם היא לא תהי' נכנעת תחתיו אדרבה חפצה להיות מושלת עליו, אבל אם אינו נושאה לשום דבר מעלה תהי' נכנעת תחתיו ואהבה שאינה תלוי' בדבר ושלום יהי' לעולם, וע"ז רמזה המשנה סוף עוקצין לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, כי ברכ"ה בגימ' זכר והאשה שהוא עשאה כלי לא תוכל להחזיקו, רק ע"י רצונה להיות הוא המשלים אותה על ידי הנהגתו, וע"כ נתן ה' עוז שהוא התורה לעמו כדי שיברך את עמו בשלום, וזה שאלו אותו אם מצא כו' שאם נשאה לש"ש באופן שהוא האיש והיא אשה להיותה נכנעת תחתיו, אז מצא טוב, כי יוד הוא המשפיע וה"א היא המקבלת, אך ומוצא אני את האשה, שאינה נכנעת תחתיו להיותה המקבלת ממנו, רק מחזקת עצמה בשוה לו בגי' שי"א שהוא איש, אז נסתלק הי' מאיש והה"א מאשה והוא א"ש בגימטריא אנ"י מ"ר, וזה הי' ידוע תיכף להנושא:
שם לעת מצא זו אשה שנאמר מצא אשה מצא טוב, ידוע שעיקר בריאת האדם הוא להשלים רצון בוראו, ולזה צריך להשקיף במדותיו הרעות ולזכך לבו אך בעוה"ר כל דרך איש ישר בעיניו ובלבבו יחשוב שאין לו שום מדה רעה, ועל פני כל מוכיחו יצדיק באמרי שוא והנגע מספחת בקירת לבבו, אבל אם זוכה לאשה אז היא אליו כדמות המראה שמסתכלין בה, ואם הוא בעצמו שלם במדות גם היא כמוהו, שכל המדות שיש בו ימצא בה וז"ש (פ' בראשית) אעשה לו עזר כנגדו, ופרש"י זכה עזר לא זכה כנגדו, שבאותן המדות שלא זכה גם היא לא זכתה כנגדו, וכמ"ש בסוטה (דף ב'.) אין מזווגין לאדם אלא לפי מעשיו, ועיין בחי' עה"ת פ' נשא וז"ש (תהלים ל"ח) כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד, שמחמת שאני מכוון לה תמיד אזי פשעי אני אדע להרגיש בנפשו המדות רעות שבו, וז"ש (קהלת ז') ומוצא אני את האשה רעה, שכאשר מצאתיה רעה מר ממות שבודאי הוא חייב בה ואמר (שם ה') אל תתן את פיך לחטא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף ה"א על קולך וחבל את מעשה ידך, ירצה שלא יתרעם על בשרו הצלע שנלקחה ממנו שהיא חטאה, והמלאך שהיא הב"ק המכריז מ' יום לפני יצירת הולד בת פלוני לפלוני, כי שגגה היא כי למה ישנה מכפי מעשה ידך, א"כ שפיר מצא אשה מצא טוב, שישים עצות לשרש מדותיו הרעות: שם לעת מצא זו תורה שנא' כי מוצאי מצא חיים, ידוע מאמרם באבות פ"ב יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, היינו שאף שיש לו אשה ועוסק בד"א וקל לו יותר למצוא החטא, עכ"ז ההכרח לו ללמוד תורה וכמש"ל (דף ה'.) בשם הזוהר אורייתא מודעא לי' חובי', וכשיש לו שניהם והוא מצא התורה ביגיעה כמ"ש במגילה (דף ט'.) יגעת ומצאת תאמין, וכשהגיע בשניהם הוא מוצא עון, וע"כ אמר שמחויב לעת מצא ללימוד התורה, ג"כ, כנ"ל:
או יאמר דאיתא במדרש רבה ע"פ וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני שכן משה אומר להם לישראל כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה עמנו היום, אלו הנשמות העתידות להבראות שאע"פ שלא היו באותו מעמד קיבל כ"א שלו כו' עד עכשיו לא נתנה רשות, וכ' השל"ה שכל מה שחדשו החכמים בכל הדורת קבלו בסיני מן הקול ההוא ולא הי' כפי שכלם וחקירתם ע"ש, וזהו לעת מצא שאז ניתן העת למצא מה שקיבל מהר סיני, וזהו רק לחסיד שהוא עובד מאהבה, אז מוצא התורה מהקול גדול ולא יסף, וזהו מצא חיים. שיצתה נשמתם אז והחזיר נשמתם כדי לקבל התורה:
שם לעת מצא זו מיתה שנאמר למות תוצאות, ע"ד דאיתא לעיל (דף ה'.), נצחו כו', יזכור לו יום המיתה, וזהו במדרש בראשית והנה טוב מאוד טוב מות, ותפלתו תמיד שיתחזק באמונה לעת מצא זו מיתה, שתכליתה טוב, וזהו ואתחנן אל ה', בעת ההוא לאמר, וז"ש (תהלים קי"ב) אשרי איש, זה משה והאיש משה, ירא את ה' במצותיו חפץ מאוד, שבתחלה ביקש רחמים לחיות ואח"כ כאשר ציוהו השי"ת למות קיבל בשמחה והצדיק עליו באהבה כדאיתא במדרש (פ' וילך) והיא ענין נשיקה חיזוק האמונה לקבל באהבה, והיא חפץ מאוד זה המות והנשמה הולכת בקלות בכיסוי עילאה, והיא ניחא שבכולן, והקשה שבכולן דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא, כמ"ש העקידה ע"פ (קהלת י"ב) ישוב העפר אל הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, שמחמת שיש עירוב כחות החומר עם הנשמה ואהבו זא"ז אהבה עצומה ע"כ קשה נפשם לצאת כצמר הנאחז בהקוצים כהנ"ל:
שם לעת מצא זו קבורה כו' ישישו כי ימצאו קבר, ע"ד (קהלת י"ב) ישוב העפר אל הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, אבל כל עוד שהגוף קיים אין הרוח שב וכמש"ל (דף י"ח:) שאני קבורה במחצלת של קנים, וגם בזה טוב לנצח היצה"ר כמ"ש באבות מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה:
שם לעת מצא זה בית הכסא, רומז על מ"ש החה"ל (שער עבודת האלהי') שלכן הצואה סרוחה כדי שידע שפלותו ואחריתו, ובזה ינצח להיצה"ר, וגם בפשוטו ארז"ל מיתת צדיקים בחולי מעיים כדי שיבא נקי וקדוש ועל זאת יתפלל, וע"כ הביא אח"ז שהעיקר ייחוס האדם להקב"ה הוא בד"א של הלכה בלבד, כי אורייתא וקוב"ה וישראל חד, והמאור שבו מחזירו למוטב: שם אמר לי' רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעליותא דאמרת משמי' דרב חסדא במילי דבי כנישתא כו', הענין הוא שבכל דבר שהאדם מבקש תכלית הדבר אזי מה שעושה מקודם לכן כדי לבא לתכלית הדבר נקרא שער (עד"מ כשרוצה ליסע למקום, וצריך להכין לו סוס ועגלה שיוכל ליסע, נקראו שער) וז"ש (תהלים קי"ח) פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה, שיפתחו לי השערים שעי"ז יוכל לכנס ולבא לידי תכלית ושכל להודות לה', פי' שיסור ממנו כל המחשבות הטורדות אותו כמ"ש באו"ח סי' צ"ח, לכך נתקן בכל ערי ישראל בה"כ ובהמ"ד לפי שכל אדם בביתו יש לו טרדות המבטלים אותו מדרכי ה', לכך צריך מתחלה לבא לב"כ ולבהמ"ד שמקודש ופרוש מגשמיות המו"מ ופרנסה, שיוכל משם להשיג גדולת ה' ולהדבק בו ית' מחמת שמפשיט א"ע שם מתאוות עוה"ז, ולכך אסור לדבר שם שיחה בטילה ובזוה"ק מפליג בעונשם, ובמג"א סי' קנ"א שנהפכין ח"ו כו', ומקויים בעוה"ר (ירמיה ב') ותבואו ותטמאו את ארצי ואת מקדשי, ואבינו יעקב אמר (פ' ויצא) מה נורא המקום הזה אין זה כ"א בית אלהים, פי' הוא בית שיכול לבא ולהשיג שיש אלקים וזה שער השמים שאחרי שבא להודות לה' צריך לבא לזה השער, שאם אין לו מקום מיוחד שיוכל להתיישב בעצמו להשיג רוממותו האיך יוכל להתפלל כדאיתא לקמן ר"פ אין עומדין, וז"ש (קהלת ה') כי אלקים בשמים ואתה על הארץ, שאם אינך דבוק בה' רק אתה על הארץ, בעניני ארציות ע"כ יהיו דבריך מעטים, רק אם האדם דבוק בה' אז נקרא הוא בשמים ג"כ, ואח"כ מוריד ההשפעה עד שכביכול אלקים על הארץ וכמ"ש במ"ר בראשית (פי"ט) עמד משה והוריד לשכינה מרקיע ראשון לארץ לכך צריך מתחלה לבא לב"ה כנ"ל, אבל מי שיש לו שכל לעסוק בהלכה ודאי הוא מופשט מהגשמיות ויוכל להתפלל אחרי ההלכה, וז"ש לימא לן מר מהני מילי מעליותא דבי כנישתא שמכח פירושא דקרא מוכח המעלות מהבהכ"נ, ואמר מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, דמהו המעליותא דשערי ציון, וגם הול"ל טפי מכל משכנות ישראל, לזה מפרש אוהב ה' שערי ציון, שהאדם מציין א"ע לעשות שער לכנוס לעבדות ה', אוהב ה' זה השער שעושה ע"י ההלכה יותר מזה השער שעושה מב"ה ובהמ"ד שנקראים ע"ש יעקב שאמר מה נורא המקום הזה, ואמר שזה השער של הלכה חשוב יותר לה' מזה השער של ב"ה ובהמ"ד מחמת שע"י עומק הלכה צריך להפשיט א"ע מהגשמיות ומטרדות עוה"ז שאם הוא טרוד קצת בטרדת עוה"ז לא יוכל להעמיק בהלכה, וזה חשוב יותר גם מבהמ"ד שעוסקים בתורה, כיון שעוסקים ברוב במקרא ובמשנה שלזה א"צ עיון רב כ"כ ויכול לעסוק עם קצת טרדות וכמ"ש בגמ' (ב"מ ל"ג:) העוסקים במקרא מדה ואינה מדה כו' אבל הלכה אין לך מדה טובה יותר הימנה, לז"א והיינו דקאמר ר' חייא כו' מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה, פי' דבזמן שהבהמ"ק הי' קיים הוצרכו כל ישראל לעלות לרגל לראות פני ה' שהרגל ג"כ נקרא שער כולל קדושת הזמן שאח"כ, וכמ"ש בגמ' ר"ה (דף ט"ז:) חייב אדם לטהר א"ע ברגל, כדי שבכל רגל יקבל קדושה ושכל האיך לעבוד ה' מרגל זה עד רגל אחר, ולכך הוצרך לעקור ממקומו לבהמ"ק לקבל כאו"א קדושתו לפי ערכו עד שהי' לו כח לעבוד ה' בביתו עד רגל אחר, אבל עכשיו בעו"ה שחרב בהמ"ק אין לנו מקום להתקדש א"ע רק בהלכה לכך המנהג שהחכם דורש בשבת שלפני הרגל בשה"ג וש"ש מחמת שהוא שער לחצי שנה כי אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה כנ"ל:
שם אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות בזה לפרש (ירמי' ח') הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים, שקול השועה היא מה שכת עמי בארץ מרחקים בגלות ובמקום משכן כבודו גוים מרקדים בהיכלו בפסיליהם והתמיה היא הד' אין בציון אם מלכה אין בה, הלא ה' הוא בשערים המצויינים בהלכה וממליכים אותו פעמים באהבה ואומרים שמע ישראל, ומדוע הכעיסוני בפסיליהם בהבלי קדר, הלא הוא בד"א של הלכה, ועמש"ל (דף ו'.) במאמר תרי מכתבי כו' בשם השל"ה:
שם מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד"א של הלכה, איתא בעירובין (דף ס"ג:) אעפ"י שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, יש לרמז דאע"ג דשפעא נחית מלעילא צריך לאתקשרא בפקודא, לאתקשרא אשא דפקודייא באשא דלעילא ובהכי מתקטרין עלאין ועיקר האי קטורא ע"י הך דקורבנייא דהא אשא מתקטר באשא, וכד חרב בית המקדש מתקטר ע"י חכמים שהם עוסקים בהלכות קרבנות דההוא הבל דנפק מפומייהו הוי דוגמת אשא ומתקטר באשא דלעילא, וזש"א חז"ל וכי אית פולחן בבבל אלא אלו ת"ח דעסקי בקרבנות כו', וזש"א מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד"א של הלכה כו' דהבל פומייהו דהנך דעסקי בהלכה הוי דוגמת אשא ומתקשר באשא דלעילא ובהכי אתקטרן, ע"כ יזהר כ"א לומר בצפרא ובפנייא עניני דקרבנייא ועמ"ש בחי' עה"ת (פ' בהעלותך) עוד מזה:
שם גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאלו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' ואלו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב, ויש להבין מה טעם שיהי' הנהנה מיגיעו גדול מירא שמים, ועוד דהא אשריך וטוב לך כתיב גבי ירא שמים (בתהלים קפ"ח) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כו' אשריך וטוב לך, ונראה לפרש הכוונה על הצדקה שנחלקת בב"א על כמה אופנים יש מהם שעושים מחמת שהם רכי לב בתולדה והתגבר עליהם מדת הרחמנות תמיד על ב"א, ויש מהם שעושים זאת בעבור שהם קלי הדעת ובכל דבר שמזדמן להם אין המעות נחשב להם, נמצא שאותם ב"א אינם עושים כן עבור מצות השם המוטלת עליהם רק בעבור מדותיהם שיש להם בטבע, אך יש עוד כח שעושים זאת בעבור יראת השם שמאמינים בהשגחת השי"ת עליהם, ואם ח"ו נחסר מהם מלעשות זאת אינם עושין רצון הבורא, ובזה יגיע להם עונשם שיפסידו מעותיהם כמו שארז"ל ע"פ לו יהי' המעשר, ויש עוד כת המעולה ביותר טוב שעושים המצוה הלז מחמת גודל אהבת השם לקיים מצותיו ועושים מצוה זאת בשמחה, ולא די בזה אלא שמתייגעים ורודפים להגיע לזה ונהנין ממנה, אבל שאר כיתות אינם מבקשים להגיע לזה אלא שעושים כן עפ"י מקרה כ"א לפי טבעו, וזש"א גדול הנהנה מיגיעו, היינו שנהנים מיגיעתם כשמגיעים לעשות צדקה וגמ"ח הוא יותר במעלה מאותן ב"א שעושים המצוה רק עפ"י יראתם מה' ומביא ראי' לזה מהכתוב דאלו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא ה', שהגיע במצות צדקה מצד יראת ה'. או ההולך בדרכיו מה הוא רחום כו' אזי אשריו לשכר העוה"ב, אבל יגיע כפיך כי תאכל, שהוא נהנה מיגיע כפו במצוה הלז ע"י שעושה זאת מאהבה כתיב אשריך וטוב לך, ירצה אשריך בעוה"ז שמאשרים ומחזקים אותו וטוב לך לעוה"ב, וזש"א בכפל הענין הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', הכוונה על יראת הרוממות שמגיע למדה זו שאין למעלה הימנה מחמת מדת אהבה וכמ"ש (פ' ראה) את הברכה אשר תשמעו, שזה גופה היא הברכה אשר תשמעו, ואפשר שזה כיוון (אבות פ"ד) איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב, על שעושה צדקה מחמת גודל אהבתו להבורא שהוא עשיר בדעת, כי באופן אחר אינו שמח לעשות מצוה זו, וז"ש (שם פ"ב) רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם שיש כמה ב"א שנותנים צדקה ולא לפי ערכם ועפ"י השכל מחוייב ליתן בערך מה שחנן אותו השי"ת כי אינו נחשב כשאינו נותן לפי ערכו, ואמרו כבד את ה' מהונך, מחונך ממה שחננך, וגם הנתינה להעני צריכה להיות בהצנע ולא בפרסום כדי שלא יתבייש ממנו, וז"ש רבי איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם במעלת הצדקה, כל שהיא תפארת לעושיה, שיוכל להתפאר בעשייתה לפי ערכו בעשרו ולפי ערך המקבל וגם תפארת לו מן האדם, שע"י שעושה הכל ביראה ובחכמה הוא אדם במעלה, כי לפעמים יתן צדקה להתגאות כדי לפרסמו לרבים שאז ישבחו אותו לאיש, ולא במעלת אדם, אבל הוא אינו עושה כן, רק שנותן בהצנע כדי שלא יתבייש ויתן לפי כבודו זה הדרך הישר ועיין עוד בחי' עה"ת (פ' בלק) מזה בע"א או יאמר בהקדם מה שמבואר בבינה לעתים (דרוש מ"א) שחקר בענין הנפש שאם הי' הנפש עצם נבדל קודם בואה להגוף ובעלת השכלה עומדת לפניו ית' ונהנית מזיו יקרו למה הושלכה ארצה בחברת הגוף הזה להיות בסכנה עצומה המעותדת אליהם וסוף סוף גודל הצלחתה ואושרה כשתשוב להמקום אשר ממנה חוצבה כאשר בתחילה, והנכון ביישוב ענין זה הוא כי בעוד היותה שם לפנים היא במדריגת מקבלת ומושפעת ומה יתרונה בזה בהיותה לעולם עלולה שהיא מדריגה שפילה ע"כ שלחה הוא ית' לזה העולם למען תקנה מעלת הזכר להיותה משפעת ומשלמת זולתה להדריך אחרים בדרך זו ילכו בהשגת שלימותם כי זה כל פרי חמדתה ותכלית יצירתה להטיב לזולתה וז"ש (תהלים צ"ב) שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו כי מלת יפריחו קשה שהי' ראוי לו לומר יפרחו, וגם כפל זה ושינוי בית ה' מחצרות, אך אמר כי הנשמות הקדושות בהיותם בבית ה' העולם העליון שהוא באמת בית נאמן הקבוע אינם אלא שתולים כעץ הנטוע בגן רטוב אשר סוף סוף הוא יונה ומקבל מהקרקע ומושפע ממנו, וכל המרבה הוא מתגדל ומתרבה בעצמו אבל אינו משפיע לזולתו ואין זה עיקר השלימות, אבל בבואן בחצרות אלקינו הוא עוה"ז שהוא חצר ופרוזדור לגבי עוה"ב, גדל ערכן בתוספות מדריגה במה שיפריחו ויעשו פרי ובהשפיעם לזולתם יהיו זכרים, וכן בס' העיקרים מאמר ג' פ"ה פירש הכתוב (ירמי' ט') כה אמר ה' אל יתהלל חכם כו' כי ההילול בכ"ד אינו כ"א מצד התכלית וכו' וע"כ כלל הנביא בכאן ג' מיני שלימות הכוללים שאפשר שידומה שהשלימות האנושי נתלה בהם, ע"כ אמר אל יתהלל החכם וגו' שאין לו להתהלל כשתהי' החכמה מיוחדת עליו וכן העושר וכן הגבורה אלא כשישפיע ממנו לזולתו וכו' כמו שהשי"ת עושה שהוא משפיע השלימות וכו' וזה השכל וידוע אותי כי אני עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כלומר שישכיל וידע, שאחר שאני עושה חסד מצד חכמתי, משפט מצד גבורה, וצדקה מצד עושר, אעפ"י שאיני צריך לכך מזה יראה שהדברים הללו נרצים לפני, וראוי שתשתדלו לעשות מה שאני חפץ ותבינו ותשכילו כי באלה חפצתי נאום ה', שיחשוב האדם שכל מה שנתן הקב"ה לאדם לא נתנו כ"א עבור אחרים להשפיע על זולתו, ובזה יכול להתהלל בעצמו, אך דבאמת אין הדבר כמ"ש העקרים שבזה יכול להתהלל כמ"ש יהללך זר ולא פיך, וטוב הצנע לכת, לזה נאמר כי ההילול לא שייך רק בזה הדבר שהיא שלו, אבל בדבר שאינו שלו רק שזולתו הפקידו תח"י ל"ש בזה ההילול כיון שאינו שלו, וז"ש אל יתהלל החכם בחכמתו וגו' שהחכמה לא נתן הקב"ה לו לבד וכן הגבורה ועשירות, כי אם בזאת ירצה בדברים אלו הנ"ל יתהלל המתהלל איש שדרכו להתהלל א"ע בדברים אשר לא כן (ותיו, הוא הדמיון הראות, כמו יש מתעשר כו' מתרושש והון רב) שבאמת לא כן רק השכל וידוע אותי, שצריך להשכיל ולידע דרכי ה' שלא נתן לאדם להיות לו לבדו, כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, דייקא בשביל כל הארץ ולא להיות לאדם אחד כי באלה חפצתי אף שאני נותן לא' חפצתי שהאדם יעשה בו כנ"ל, ובזה יבואר מאמר החסיד (תהלים א') באשרי האיש, שמדבר מאושר האיש שהי' סור מרע ועשה טוב לעצמו ולא השפיע על זולתו, וז"ש אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, שהוא מחשבה בלבו לומר שהעולם ח"ו בלי מנהיג ולית דין ולית דיין ועי"ז הולך בשרירות לבו והוא לא הלך בעצה זו, ובדרך חטאים (הוא לשון חסרון כענין קולע אל השערה ולא יחטיא) שמחסר נפשו מתורתו, לא עמד בדרך, ובמושב לצים, שהיא רק תאוה של הבל שאין לו בה מותר כלל, ועתה חושב מעשה הסיבה כ"א בתורת ה' חפצו שמגרש הכל ממנו ע"י התורה ובתורתו יהגה יומם ולילה בעצמו ולא השפיע על זולתו, ולא תחשוב שע"י עסק התורה הוא מבטל ממלאכת עוה"ז ואין לו פרנסה כ"כ, לז"א והי' כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח, אפי' במעשה כל שהוא, אבל (שם קכ"ח) אמר אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, משום שיש שני מיני ירא ה', א', מי שהולך בתמימותו לבדו, ב', מי שמשפיע על זולתו לז"א אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, בין זה ובין זה אשרי להם יהי' מאיזהו אופן שיהי' אשרי להם ואעפ"כ חלוקים הם, ומפרש קודם השכר מהנהנה מיגיעו שאינו מקבל מזולתו ולא נכנס בגדר נקבה, ששכרו אשריך וטוב לך אשתך כגפן כו' בניך כשתילי זיתים, ואמר הנה כי כן באותה הברכה יבורך גבר ירא ה', אותו ירא ה' שהוא בכלל גבר וזכר שמשפיע על זולתו, שיהי' אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב אבל (שם קי"ב) אמר אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאוד ירצה למי שאין חפץ אלא הוא לבדו במצותיו ואינו משפיע לזולתו לזה איני כ"א אשרי בעוה"ז כמ"ש בענין סי' א' אבל וטוב לך לא כתיב, ועי' בחי' על (פ' קדושים) באורך מזה ובעוללת אפרים מאמר ל"ד:
שם קדימו וחשיכו ועיילי לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי, איתא באבות (פ"ב מי"ג) ר' שמעון אומר הוי זהיר בק"ש ובתפלה כו' ואל תהי רשע בפני עצמך דאיתא לקמן (דף כ"ו:) שהתפלה היא במקום קרבן, וידוע שיש בו ד' עבודות שחיטה קבלה הולכה זריקה, ובתפלה צריך להסיר מקודם כל המחשבות זרות והרהורים רעים, וזה נקרא בשם שחיטה שזובח היצה"ר, ואח"כ להכניס במחשבתו יחוד האל ומלכותו וזה נקרא בשם קבלה שמקבל פני השכינה, ובגמ' מגילה (דף ג':) אמר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, רמז שיפסיק קצת בלימוד להתבונן בין פרשה לפרשה כדי להוציא הטומאה המכונה בשם מת ולהכניס קדושה בלבו שהיא נקראת בשם כלה, ואח"כ צריך לילך לבה"כ להתפלל וזה נקרא בשם הולכה, ואח"כ צריך לומר התפלה ביראה ובאהבה כו' וזה נקרא בשם זריקה שזורק הדברים להקב"ה, ואז יבא לידי שמחה, וזה קדימו וחשיכו, שיחשיך לבבו בשברון לב בתשובה שהיא שחיטה ואח"כ עיילי, שתכניסו היראה והמלכות בלבכם, ואח"כ לבי כנישתא, ואז תורכו חיי שהיא שמחה, וז"ש (תהלים ס"ג) כמו חלב ודשן תשבע נפשי אימת כששפתי רננות יהלל פי, וז"ש (שם קמ"ט) רוממות אל בגרונם אז וחרב פיפיות בידם, וז"ש הוי זהיר בק"ש ובתפלה כו' אך שמקודם ישליך העונות ולא יהי' רשע בפ"ע, אך שלא כל אדם יכול לעשות כן בכל יום מחמת טרדות, אבל יוכל לקבוע עתים לזה כגון בר"ח ושבתות וי"ט, וז"ש (שה"ש ב') קול דודי הנה זה בא, כשמגיע ימי הרצון ואוכל להשיג הקול אז אני מדלג על ההרים כו':
שם לעת מצא זו מיתה כו' זו קבורה, הענין ע"ד (איוב ג') שם רשעים חדלו רגז ושם ינוחו יגיעי כח, כי האדם בכל עת ורגע לפי ערכו הוא מכעיס הבורא, ביצרו הרע ע"כ טוב הוא לנפשו ונשמתו במה שעבד חפשי הוא מאדוניו, רק להיותו חומר עכור אינו מתאוה להפרדת היסודות, וז"ש (תהלים ס"ט) ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך, ויבואר ע"ד משל לחולה שבא אליו הרופא והבחין בו שכבדה עליו מחלתו, וצריכים ליתן לו משקה מר כלענה, אבל החולה כשהרגיש במרירות המשקה, ביקש מהרופא להקל עליו בשתייתו כי אין יכול לעמוד בזה אך הרופא האומן בדבר הבין שא"א להקל עליו כי הוא בסכנה גדולה, ובקרב כאשר יקיים דבריו יגיע לרפואה, והחולה שהוא מבחין כי הרופא איש חסד וחכם ואומן אז ישמע לדבריו, לז"א ואני תפלתי ירצה בעת שהייתי בחולי הנפש הייתי תמיד בתפלה, לך ה' עת רצון היינו למדה"ר שיהי' לו עת רצון לשמוע תפלתי להתנהג עמי במדה זו, אך אלקים ברב חסדך ענני, היינו מדה"ד שהוא מדת אלקים ענני תמיד עד שהשתוממתי ע"ז שתפלתי עשתה לי ההיפוך מזה, אבל הי' הענין כאלו ענני באמת ישעך שהוא המדה"ד מזה הגיע לי הישועה הזאת להנפש כנ"ל: