ברכת אברהם (ברכות)· רבי אברהם אביש מפראנקפורט
דף ו:
א"ר יוחנן בשעה שהקב"ה בא בבהכ"נ ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנא' מדוע באתי ואין איש, יל"ד שהרי ממשמעות הכתוב נשמע היפוך מזה דוקא אם אין שם איש כלל, ולא כשאין שם עשרה, וגם לא מצינו בכתוב הנ"ל שכועס בזאת, ונ"ל שרמז באמרו מדוע באתי ואין איש, שחסר אות יו"ד מתיבת איש ונשאר תיבת אש, ומוכח שכשחסר היו"ד דהיינו עשרה אנשים שכועס בזה שהאש מכונה בשם כעס כמ"ש כי אש קדחה באפי, ובאמת עיקר התפלה צריך להיות בציבור שזה מורה על האחדות הגמור בתפלה שכל אחד מבקש בתפלתו כמו חבירו הצריך לכאו"א על מחילת עונות ועל קיבוץ גליות בב"א:
והסמיכות לענין של מעלה, מבואר בזוה"ק (פ' בלק) פתח ר"א ואמר מי בכם ירא ה' וגו' מאי שומע בקול עבדו האי קרא אוקמי' חבריא והכי הוא מאן דרגיל למיתי לבי כנישתא לצלאה ויומא חדא לא אתי קב"ה שאיל עלי' ואמר מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו וגו' במאן איתימא בנביאה או גבר אחרא מאן יהיב נביאה או גבר אחרא לצלותא דבגין דצלי צלותא שומע בקול נביאה או דגבר בעלמא, אלא ההוא דצלי צלותא בכל יומא איהו שמע שמיעה הרוחניי' הכרוזים שלמעלה ע"י התפלה בהתפשטות הגשמיות, בההוא קול דקרי לי' קב"ה ומשתבח בי' ואמר דאיהו עבדו כו' כמ"ש עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר אשר הלך חשכים וגו' עד לא יתכנשון ישראל לבתי כנסיות לצלאה ס"א קיימא וסגיר כל נהורין עלאין דלא יתפשטון ויפקון על עלמין ותלת זמנין ביומא אזלין ומשטטין בעלמא כו' בטורי חשוך וההוא עידן אתקן לצלותא כיון דלית תמן קטרוגא כדין כוין פתיחין ונהורין עלאין נפקין ושריאן על בתי כנסיות ברישיהון דצלאן צלותין ומתפלגין נהורין על רישייהו וקב"ה שאיל על ההוא דלא אשתכח תמן ואמר חבל על פלניא דהוה רגיל הכא והשתא הלך חשכים ואתעבר מקמי נהורין כו' ואין נוגה לו דלית לי' חולקא בנהורא כו' ע"ש. ובזה יתורצו קו' המהרש"א ורי"ף ז"ל כאן:
שם כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו, הענין כמ"ש (תהלים ס"ה) לך דומיה תהלה אלקים בציון ולך ישולם נדר, כי האדם צריך להיות בתפלתו העיקר על מחילת פשעיו ועל קיבוץ גליות ונטפל בזה על מזונותיו, כענין (שם ל"ז) דום לה' והתחולל לו, שישתוק על צורכיו ולהיות בבטחון כי אלקים בציון להיות השגחתו עלינו לטוב לנו באופן היותר מועיל להגיע לתכלית גמור, והעיקר לשלם לך מה שקבלנו בנדר ושבועה נעשה ונשמע התורה והמצות, ואם ח"ו אין לו כרצונו ראוי לקבל עליו בשמחה שהכל הוא בהשגחה לטוב לך, כמו אדם שיש לו בן חביב עליו למאוד, וחפץ הבן ממנו שיתן לו הרבה מאכלים טובים, אך האב הבחין בו שהוא חלוש בטבעו שאין נותן לו אלא בצמצום ממנו, וכן ראוי להבין שהקב"ה מבחין בזה שריבוי השפע לאדם זה פוגמו ומקלקלו, וכמ"ש עושר שמור לבעליו לרעתו, והקב"ה חפץ חסד ורוצה בקיומו כדי להגיע להתכלית הנכון נותן לו הספקה מועטת וכמ"ש (פ' לך) אל תירא אברהם שכרך הרבה מאוד, וז"ש כל הקובע מקום לתפלתו שיוכל לקבל השפע טוב לתכלית המגיע ממנו כדי שלא יהי' בביטול תורה אז אלקי אברהם בעזרו, אבל כשהאדם משים עיקר תפלתו על מזונותיו אזי מגיע עליו קטרוג לשטנו שמורה בזה שהקב"ה מסיר השגחתו ממנו, וז"ש (משלי כ"ח) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, היינו שכשהוא פורק ממנו עול תורה גם תפלתו שיתפלל על מזונותיו היא תועבה ואינה רצוי', כי הס להזכיר על השם בזאת כי הוא המשגיח על כל וזן לכל בשר די סיפוקו הראוי לפי ערכו בזה:
שם אמר אביי אגרא דכלה דוחקא, הענין הוא דמבואר (פ' בשלח) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה וילונו העם על משה לאמר מה נשתה ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ודרשו בב"ק (דף פ"ב.) שהלכו ג' ימים בלא תורה ותיקן להם משה שיהיו קורין בתורה בב' וה' ובשבת, וצריך לבאר דאיזה שייכות יהי' להפסוק זה אחריו ויבאו מרתה, אך רש"י (פ' יתרו) כ' ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות, וז"ש (משלי כ' י"ד) רע רע יאמר הקונה ואזל לו אז יתהלל שהאדם המתחיל לעסוק בתורה בתחילה הוא מר לו מאוד, שקשה עליו האיך יכול להבין באופן שיהי' הלכה בתורה, ואח"כ צריך לעסוק בה כ"פ כדי שלא לשכוח ואח"כ צריך לראות שיהי' מה שלומד לנח"ר לפני בוראו ב"ה וב"ש דהיינו שיבין מה שלומד הוא מפי הגבורה ולומד לפני ה' וצריך לראות שישמור א"ע מעבירה ח"ו הן קלה וחמורה כדי שלא יהי' בכלל ולרשע אמר אלקים מה לך לספר לזה מר לו מאוד ועי"ז כמה אנשים עוזבים את התורה, אבל מי שצועק לה' להורת לו דרך ישרה אז רואה שמתוקה מדבש ונכסף לתורת ה' שיוכל לבא לידי הלכה, כמ"ש (משלי ב') אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, שלאחר שיבקש ימצא דעת לאמר פה אוצר טמון, וכל אשר ימשמש בה ימצא בה טעם יותר, וז"ש (שם ח') לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה, דמתחלה אמר תושי' שמורה שמתשת כחו ש"א כמ"ש בגמ' (סנהדרין כ"ו:) ואח"כ אמר אני בינה לי גבורה, אך הכוונה דמתחילה כשהאדם עוסק בתורה ומעיין בדבר ואינו יודע היכן הדבר נוטה אז הוא מתיש כחו של אדם, אבל כשהוא מבין הדבר אז לי גבורה, וז"ש ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, שלא יכלו ללמוד התורה מחמת כי מרה היא בתחילה ע"כ קרא שמה מרה, ועי"ז וילונו העם על משה לאמר מה נשתה, שאמרו מה לנו לעסוק בזה שיהי' לנו לאכילה ולשתיה אחרי שהיא מרה, אבל כשיצעק האדם אל ה' ויורהו ה' עץ ליתן לו שכל חדש וכשיעסוק אח"כ בתורה וימתקו המים, שיראה שתורת ה' היא מתוקה מאוד אז שם לו חק ומשפט שיוכל לעשות חוקים ומשפטים באמת מחמת שיש בידו הלכה ברורה, ושם נסהו, שהקב"ה שולח לו נסיונת אם יכול להתחזק, וזה אומרם אגרא דכלה, היינו שהשכר והשמחה דוגמת הכלה ביום שמחתה, הוא בא ע"י דוחקא שמתחלה הי' מר לו בצער ודחק ע"כ ישים ה' חלקו מהעובדים ה' בשמחה: שם אגרא דהספידא דלויי, ידוע שצריך האדם להתחזק בה' שכל מה שיגיע להאדם הן טוב והן ח"ו להיפוך ידע אשר הכל הוא מה' שהיא מדה"ר, וז"ש (משלי כ"ב) עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה', היינו כשיארע לאדם שהי' עשיר ונעשה רש הכל הוא מה' שהוא מדה"ר, וז"ש (תהלים קי"ח) פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה, היינו שיפתח השי"ת לי השכל להבין שכל מה שעושה עמי הכל הוא בצדק אז אבא בם אודה יה, שכשאשר אהי' בבחי' זאת יוכל להיות שאודה ה' תמיד, ואמר שבבחי' זו יוכל להתדבק בה' זה השער לה' צדיקים יבאו בו, שכל הצדיקים צריכים לבא בזה השער, ואמר אח"כ, אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, שאפי' אם תענה אותי ג"כ ביסורים, עכ"ז אודה השם זה מדה"ר שבודאי תהי' לי זאת לישועה, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, שאני רואה שהבונים שהם ב"א המחברים תוארי הכבוד לאיש הראוי לו, ולעתים יהיו הת"ח ימאסו אדם אחד שהי' ראוי לפי דעתי שיהי' לראש, יאמין בה' שמאת ה' היתה זאת אף שהוא ראש פינה והיא נפלאת בעינינו, עכ"ז דרכי ה' מאתנו נסתרה להבין קצות דרכיו, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, שיאמין שכל מה שהוא בזה היום הכל מתנהג מה שעשה ה' וכשיה' בבחי' זו בודאי נגילה ונשמחה בו, וזה אומרם אגרא דהספידא דלויי, שידע שבזה הוא מוגבה ומודלה והכל הוא במדה"ר ע"כ יהי' שכרו דספיד יספדוני' לרחמו מהשמים, וכמ"ש (תהלים נ"א) השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני, ופי' הבינה לעתים (דרוש כ"ב) שכאשר בא לאדם פתאום איזו שמחה אז אין האדם יכול להתקיים כ"א כשהאדם מצפה לזה השמחה אזי יוכל לקבלו, וז"ש השיבה לי ששון ישעך, רק שיש חשש שמא ח"ו לא נוכל לקבלו, לז"א ורוח נדיבה שאנו מתנדבים רוחינו לזה השמחה תסמכני, ארוממך ה' כי דליתני:
שם אגרא דתעניתא צדקתא, נר' לפרש עפ"מ שאמרו בפ"ק דב"ב (דף י'.) ששאל טורנוסרופוס לר"ע אם הקב"ה אוהב עניים למה אין מפרנסן, משל למלך שכעס על עבדיו ואלו בא א' והאכילו לעבד המלך כועס עליו, וא"ל ר"ע אנן קרוים בנים ומלך שכעס על בני ואחד מאכילו המלך משגר לו להאחד דורן, וז"א כאשר יעשה תשובה יחזיק במדת צדקה להורות שאנו נקראים בנים, וזהו תשובה ותפלה וצדקה מעבירין רוע הגזירה, שתפלה מל' דביקות כמו נפתולי אלהים כנודע להורות על דביקותו ית"ש בנו, ועי"ז ראוי מעצמו לפתוח בתשובה, ולכך הצדקה היא ג"כ עיקר התענית מזה הטעם, וז"ש (ישעיה נ"ח) קרא בגרון וגו' והגד לעמי פשעם וגו' מאחר שהם עם שלי תעוררם בתשובה והם אותי יום יום ידרשון כגוי אשר צדקה עשה ואו' למה צמנו ולא ראית וגו' אמור להם הלא זה צום אבחרהו וגו' הלא פרוס לרעב לחמך וגו' אם תהי' צדקה עם התענית יקובל, וגם או' ושלח רצוצים חפשי' וגו' מובן לפמ"ש האלשיך ז"ל (פ' משפטים) דשלוח עבדים מורה שאנו כולם בנים למקום בני אב אחד ע"ש, וז"ש אם תשלח עבדים חפשי תקובל תשובתך, ובזה מובן מאז"ל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עע"ז, דאם אינו נותן צדקה וסבור שנק' עבדים אז יבא לעבור על כל התורה ויאמר אנוס הוא על קבלת התורה ואין מחויב לקיים, וז"ש רז"ל אפי' העוסק בתורה אם אינו עוסק בגמ"ח דומה כמי שאין לו אלוה, לו' שמחזיק עצמו כעבד ואין לו דביקות וחלק אלוה, ובזה פירשנו בחי' עה"ת (פ' האזינו) שחת לו לא בניו מומם, שאמר חטאם הוא שלא החזיקו עצמם כבנים רק כעבדים ולכך היו דור עקש ופתלתול, מוסיפין חטא על חטא ואין עושים תשובה מעצמם וגם עי"ז הם עם נבל ומונעין מליתן צדקה וגם לא חכם אין מקיימין חכמת התורה ואומרי' אנוסי' היו ואו' הלא הוא אביך באמת ואתה כבן וראוי לך להחזיק בתורה ותשובה וצדקה והראי' זכור ימות עולם בהפרידו ב"א וגו' בדור הפלגה חלק האומות לע' שרים וחלק ה' עמו ולחבל נחלתו כמ"ש בזוה"ק וז"ש (הושע י"א) ועמי תלואים למשובתי, דלעיל מיני' נאמר זרעו לכם לצדקה וגו' ותודו בזה שאתם נקראים בנים ואז קצרו לפי חסד וגו' כי חרשתם רשע להחזיקכם כעבדים כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני כמ"ש (פ' שמות) בני בכורי ישראל ועכ"ז ועמי תלואים וגו' כמש"ל:
או יאמר דאיתא בהקדמת הזוהר כ' בספרא דשלמה מאן דיהיב למסכנא מתחזי עלוהי יקרא דמלכא וצלם אלהים, ולכך ע"י התענית והתפלה מזמר הקליפות וע"י צדקה הושם ע"פ צלם אלקים וחצונים לא ישלטו בתפלתו, וז"ש בע"ז (דף ב'.) עשינו גשרים ועשינו צדקות, שיסברו לעתיד שע"י הצדקות ראוי לקבל תשובתם, אך להיות שאין להם צ"א ומתדבקים בתפלתם ובצדקתם: שם כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום, יש לפרש דהנה האלשיך כ' ע"פ (משלי כ"ד) אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו לאום ולמוכיחים יונעם, כלומר שלהמוכיח נעים להחניף שעי"כ יהיו דבריו נשמעים וכך היתה מדתו של אהרן כמ"ש בפי' המשנה אוהב שלום ורודף שלום אוהב הבריות ומקרבן לתורה ע"ש, אבל אם יבא לריב עמם ולבזותם לא יהא דבריו נשמעים ואדרבה יוסיף שנאה וכמו שארז"ל האי צורבא מרבנן דמרחמי לי' משום דלא מוכח להו כו', וז"ש הנצרך לבריות כלומר שיהא הוא מוכיח אותו אזי פניו משתנות ככרום, שרשאי להחניף ולאמר לרשע שיראה לו כאלו אוהבו ומחזיקו לצדיק אף שבינו לבין עצמו מחזיקו לרשע, וקראו נצרך שהמוכיח בעצמו נצרך לתוכחה שיקנה מעש"ט על ידו שזכות הרבים תלוי בו:
שם ברומי של עולם, עמ"ש בדרוש ב' לימים הנוראים:
שם ואם משמחו מה שכרו א"ר יהושע בן לוי זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות וכו', יש לדייק על אומרו ואם משמחו מה שכרו בלשון שאלה, ולא אמר אם שמחו. א"ר יהושע בן לוי זוכה לתורה כו', ונר' דידוע שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה הן לרע והן לטוב כמ"ש כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, וע"כ מזה נצמח כשהאדם עושה טוב עם חבירו מברכהו שה' יעזור לו מדה כנגד מדה, למשל האב והאם שעושים נישואין לבניהם ואחרים הולכים לשמחתם, יברכוהו שיזכו לעשות ג"כ שמחה בבניהם וילכו ג"כ לשמחם בשמחתם, אבל בזה שמשמחין להחתן עצמו, במה יוכל החתן לברכם, הן דבפנוי שמשמח להחתן יש לו לברך מדה כנגד מדה, שגם אתה תזכה לנישואין ואבא גם אנכי לשמחך, אבל באיש שיש לו אשה ומשמח להחתן בעצמו שאם יברכוהו בשמחת בנו שיזכה אין זה מדה כנגד מדה, ונישואי עצמו לקללה תחשב לו, וז"ש ואם משמחו להחתן מה שכרו יכול להיות לו במדה כנגד מדה לראות בשמחת זיווג עצמו, לזה בא ריב"ל לאמר שזוכה בזיווג עצמו, היינו לתורה כי זהו זיווג אמיתי עם ישראל כמ"ש תורה ציוה לנו משה מורשה, ודרשו בסנהדרין א"ת מורשה אלא מאורסה, וכן ארז"ל ככלתו חסר כתיב שנמסרה התורה למשה ככלה, וכן במ' תענית ביום חתונתו זה מ"ת, וע"כ זכה לתורה שניתנה בה' קולת שנאמר ויהי ביום השלישי ויהי קולת כו', ובא ר' אבהו ואמר שהאיש אשר כבר זכה לתורה זוכה בזיווג דביקות השי"ת לישראל כמ"ש (הושע ב') וארשתיך לי לעולם וגו' וארשתיך לי באמונה והי' ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראו לי עוד בעלי, וכן אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו וכו' קידושין גמורים דאסר לן אכל ע"ז כהקדש לזה נגד דביקות הש"י עם ישראל אמר כאלו הקריב תודה שנא' מביאים תודה בית ה' (ירמי' ל"ג) ובא רב נחמן בר יצחק ואמר שזכה בזיווג דביקות הש"י יזכה בזיווג ישראל עם ירושלים המקום הנבחר להשגת שלימות האדם כמ"ש (ישעי' ס"ב) למען ציון לא אחשה וגו' כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך, וק"ל ועמ"ש בהפטרה ליום ב' של שבועות:
שם כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, וז"ש (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה לשמה זוכה כו' ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, שכדאי הי' לברא כל העולם בעבורו, והוא המקיים העולם, ועיי' בחי' עה"ת (פ' יתרו) מזה:
(שייך לע"א לעיל) אלפא משמאלי' ורבבתא מימיני' כו' הני מאני דרבנן דבלו מחופי' דידהו, יש לרמז על חלוקא דרבנן של מצות שבלו מהמקטריגים הנעשים מן העונות והם הכחות של הס"ם, וז"ש (ישעי' מ"ט) כי חרבותיך ושממותיך וארץ הרסתך זה סילוק שכינה שהי' מהמקטריגי' שהי' המקום דחוק מהם שהוא דוחקא דכלה מהם כי עתה בתשובה מאהבה זדונות נעשים כזכיות ומכל עבירה יעשה מצוה ומלבוש לנשמה תצרי מיושב גי' משיח ולא מן מחריבים ורחקו מבלעיך, אותן שעם יצה"ר הבאים לבלעך יתרחקו וכמ"ש האלשיך ז"ל ע"פ ואת הצפוני ארחיק וגו' לו' המקטריגים שעם יצה"ר הנק' צפוני יורחקו רק אותן שיתהפכו לטוב יהיו עמך הרבה מאוד עד שהמקום יהי' דחוק מהם ואז לא תסור שכינה ממך:
שם מניין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט, ופירש"י ואין ב"ד קרויים אלהים אלא ג' בפ"ק דסנהדרין, יבואר כי עיקר עסק התורה היא להעמיד הדין על בוריו אף בד"מ ולא לסמוך על עשיית פשרה, כי אם אינו על צד הד"ת הוא גזלן גמור ועי"ז בטל ח"ו כל הד"ת וניתנית לזולתינו, וכמ"ש הבינה לעתים (דרוש א') ע"פ מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם, דקשה למה אמר תועבת ה' הוא, דמשמע שאינו רק מדת חסידות, והרי כשמצדיק הרשע הוא רשע, לזה כ' שמוסב על עשיית הפשרה שאף שהיא מדה טובה, מ"מ לאחר שיודע הדיין שזה צדיק וזה רשע אסור לעשות פשרה ולצדד להצדיק קצת את הרשע ולהרשיע קצת את הצדיק, כמבואר בח"מ סי' י"ב וי"ד וזהו תועבת ה' גם שניהם ע"ש, ולז"א שאם יושבים שלשה בודאי הם מיוחדים לפסוק עפ"י ד"ת שיהיה א' מכריע לילך אחר הרוב לשפוט האדם, השכינה עמהם לתת השגחתו עליהם ג"כ להיותו שופט הארץ שנאמר בקרב אלקים ישפוט כמו שהם שופטים את האדם, כך ה' שופט את העולם ואף שמצד שכל אנושי ראוי זה שיפטר, או שנתחייב ע"י טענת חבירו בשקר שהאמינתו התורה יקבל באהבה, שבודאי כך גזר השי"ת, ועכשיו כולם עושים פשרה ולכך אין שמים על לבם לחזור הש"ע היטב, שלזה א"צ דיינים מומחים ולא על חנם אמרו בב"ב (דף קע"ה) הרוצה שיחכים יעסוק בד"מ, וז"ש (תהלים נ"ח) האמנם אלם צדק תדברון, שהדיינים נעשים אלמים לדבר צדק בד"ת, רק מישרים תשפטו בני אדם שעושים רק פשרה ועי"ז נשתכח ח"ו תורה מישראל, רק כשהפשר בא על צד ד"ת, דהיינו אחר שהוא נו"נ בד"ת רק שאין ביכולתו לעמוד על בוריו מחמת שיש סברא לכאן ולכאן או מחמת שבועה אזי מצוה בעשיית פשרה כמ"ש בחו"מ סי' י"ב, אבל בתחלה ודאי צריך להעמיד הדין על בוריו, וז"ש (משלי ל"א) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, שבתחלה צריך לפתוח בחכמה שהיא התורה, ואח"ז תורת חסד מה שבא לפנים משורת הדין, על לשונה מה שהוא מוציא על לשונה לפני בע"ד יהי' תורת חסד בעשיית הפשרה, וז"ש (תהלים פ"ה) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, יחדיו, היינו כשבתחלה הוא מעיין בתורה שנקראת אמת כמ"ש (משלי כ"ג) אמת קנה ואל תמכור, ואח"כ עשה עפ"י החסד שהוא לפנים משורת הדין, שאז חסד ואמת יחדיו נפגשו אזי צדק ושלום נשקו שמתגבר צדקות ושלום בעולם רק שצריך ליזהר שלא ישא פנים לאחד, וז"ש (ש"ב ט"ו ו') והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער ויהי כל האיש אשר יהי' לו ריב לבא אל המלך למשפט, ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי מזה עיר אתה ויאמר מאחד שבטי ישראל עבדך וגו' ויאמר אליו אבשלום ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך מאת המלך כו' ויאמר אבשלום מי ישימני שופט בארץ ועלי יבא כל איש אשר יהי' לו הריב ומשפט והצדקתיו, ירצה כוונתו הי' אם הוא מהעיר המגיע להמלך יהי' לו טוב, והשיב לו למה אתה שואל ע"ז יהי' מאיזו עיר שיהי' רק מאחד שבטי ישראל, וכיון שאני ישראל צריך לדון ד"ת, עז"א לו ראה דבריך טובים, שבודאי כך צריך להיות אבל שומע אין לך מאת המלך אם לא תהי' משבטו, לז"א אח"כ מי ישימני שופט בארץ ועלי יבא כל איש, אפי' אם יהי' המשפט על כל איש יהי' מי שיהי' והצדקתיו: