ברכת אברהם (ברכות)· רבי אברהם אביש מפראנקפורט
דף ו.
אמר רבא האי דוחקא דהוי בכלה מינייהו הני ברכי דשלהי מינייהו, יש לכוין כך. כתיב (ישעי' נ"ד) הרחיבי מקום אהלך והיא לעתיד ובמדרש (ס"פ ראה) מפרש א"י כל רובה הרים וגבעות כשישרה אותה הקב"ה היא מודעת מה היא שנא' כל גי ינשא והר וגבעה ישפלו ע"כ, וזה שאמר מגילה (דף כ"ט.) עתידין ב"כ ובהמ"ד שבבבל שיקבעו בא"י כו' שיתפשטו ההרים ויבאו תחת הב"כ וילך קדושת א"י עד שם, משא"כ עתה בעת הגלות, וכן כשהי' הבהמ"ק קיים הי' כמו לעתיד רק שלעתיד יהי' יותר ויותר כמ"ש בגיטין (דף נ"ז:) לדידי חזי לי האי אתרא ושיתין רבבי קני לא מחזיק אמר לי' ארץ צבי כתיב בזמן שיושבין עלי' כו' וז"ש האי דוחקא דהוי בכלה עליונה בעת הגלות מינייהו הוא שלא יניקו ממנה זרים, הני ברכי דשלהי, הם תרי ירכין דקשוט דשלהי שאינם משפיעים שפעם כמקדם דהיינו שפע נבואה שהיא מנצח מירך ימין ואחר חורבן הבית פסקה נבואה ומלאכי שרת שהם בסוד הוד שכולן שירות והודאות ולאחר חורבן כביכול נתמעטו כנפי החיות כדאיתא בחגיגה (דף י"ג) הכל מינייהו הוא [ע' יע"ד ח"ב דרוש ג'] ובחי' הפט' קרח ובהפט' פ' פרה ובהפט' פ' נח מזה:
שם ומניין לשנים שיושבים ועוסקין בתורה ששכינה עמהן שנא' אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וכו', נר' לפרש דאיתא לקמן (דף ח',) שאין לו להקב"ה, אלא ד"א של הלכה, וכ' השל"ה ז"ל שזה המקום שעוסקין בתורה נקרא רה"י יחידו של עולם ית"ש שהוא רחב ד' רומז לד' אותיות של שמו הגדול הוי' וגבוה י' רומז לי' אותיות מלואו יו"ד ה"א וא"ו וכ"מ שאין עוסקים בתורה אין שכינה שורה שם ויש רשות לחצונים לשלוט שם, ונקרא רה"ר וזה שהזהיר לנו הכתוב בשבת על דברי חול רק לעסוק בתורה, והתולע"י כ' וז"ל, כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר, ודרז"ל שלא יהא דבורך של שבת כדבור של חול והטעם כי אין לך מלה שיוצא מפיו של אדם שאין לה קול ואותו קול עולה למעלה ומעורר הדבר ההיא הנקרא חול כו' הרי הוא מפריד אלוף והקב"ה וכ"י שואלין עליו ואומרים מי הוא זה הגורם להפריד בינינו כו' אבל כשמוציא האדם מפיו ד"ת וקדושה נעשה ממנו קול ועולה ומעורר הדברים הקדושים ואז כתיב צאנה וראינה בנות ציון וגו' והמדבר דברי חול אזי מחלל שבת כמי שמוציא עצמו מרה"י היינו דבור תורה ששם מקומו של הקב"ה יחידו של עולם וכששח שיחה בטילה שכינה מסתלקת כביכול ממקומו והחיצונים שולטים שם ואפי' בימות החול הזהירו על שיחה בטילה ומכ"ש בשבת שאנו קדושים ותחת רשותו ית"ש, וז"ש שנים שיושבים ועוסקים בתורה והקול שלהם מעורר למעלה אזי שכינה שרוי' ביניהם כי זה מקומו של הקב"ה שנא' אז נדברו יראי ה' ממילא מתעוררים לדבר דברי קדושה ולעלות קולם למעלה מחמת שמתיראים שה' עומד לנגדם ולא יצאו מרה"י ולכן מדברים איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע את הקול מדבר אליו משא"כ ביחיד ובהרהור שאין לו קול כהנ"ל, ויכתב ספר זכרון לפניו לעורר למעלה ובסוד אור החוזר בא ג"כ אורות נוספות ליראי ה' ולחושבי למען שמו תמיד בכל מעשיהם ודבוריהם ומחשבותיהם ולי"ח ידוע ספר הוא מל' זכרון הוא וכו' לפניו והכל ע"י התורה ביראת ה' מתחברים צדיק וצדק לפניו יהלך בקישוטי פנים ואו' חזי במאי ברא כו' כנודע עד שגורמים מאו"א אורות וזהו ולחושבי שמו יתעלה ואין רחוק לומר שרמז במלת ולחושבי שמו לשון חשבון שיחשבו חשבון אותיותיו של שמו ית' שהוא רומז על רה"י ולא יפסקו מד"ת שלא יוציאו דבורם מרה"י ויעשה המקום רה"ר: או יאמר לפמ"ש האלשיך ז"ל (תהלים קי"ג) שהקב"ה נק' מקום ע"ש שהוא מקומו של עולם ולכך אף שהשכינה שרוי' בינינו מ"מ הוא ית' רואה ואינו נראה כי המלאך בבואו על זה העולם משתנה שאין העולם משועבד אליו אבל הקב"ה שהוא מקומו של עולם לא יעצרנו גשם העולם להתלבש ואין בו שינוי חלילה ע"ש בפסוק מי כה' אלהינו וגו' ואיתא בתיקונים שהשם הוי' במספר מרובע גי' מקו"ם יפ"י הפ"ה ופ"ו הפ"ה ס"ה קפ"ו כמנין מקו"ם, ולכך שכינה שרוי' ביניהם שנא' אז נדברו יראי ה' וגו' שכשחושב אדם שה' לנגדו תמיד אז ירא תמיד מפניו וכמ"ש בא"ח סי' א' בהג"ה בשם הרמב"ם ז"ל, וז"ש ליראי ה' שיודעים שהשכינה נגדם אף שאין נראה להם והם חושבי חשבון שמו שהוא גי' מקום הרומז שהוא מקומו של עולם מכה"כ אף שאינו נראה, וגם י"ל שרמז שהעיקר הוא לעוסק בתורה שיעסוק בגמ"ח ג"כ כי אז מתקן אות יוד של השם שהוא גי' א"ב ג"ד שרומז אלף בינה גמול דלים כמארז"ל בשבת פ' הבונה, ולז"א אז נדברו וגו' ליראי ה' ולחושבי שמו שעוסקים בתורה וגם בגמ"ח לפי שחושבין שמו שהיו"ד רומז לתורה מ"ח:
או יאמר כי ידוע מ"ש (תהלים ק"א) גבה עינים וגו' אותו לא אוכל, וארז"ל אין אני והוא כו' וכשאין מתגאים ולומדים יחד אז נק' יראי ה' ענוים כמ"ש עקב ענוה יראת ה' וז"ש (סוף מלאכי) בענין של הצלחת הרשעים והטובים הלכו קדורנית ועוסקי' בתורה יחד מתוך דוחק וענוה בודאי הוא לשמה אז נדברו בנו"ן כלו' שנקראים יראי ה' שעוסקין לשמה ולא מחמת יראת עונש ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו, היינו שתורתן עושה רושם למעלה בעולמות העליונים וזהו הכתיבה וכמ"ש (אבות פ"ב) דע מה למעלה, ממך, וזהו שארז"ל (רבה בהר) על עושי מצוה אליהו ומשיח כותבין והקב"ה חותם, וזהו ליראי ה' עושי' לשמה ולא מיראת עונש שזה נק' ירא לנפשו שלא תענש ולאו איהו יראת ה' ואומר ולחושבי שמו רומז שאוחזין במדת הענוה שנלמד מה' כמ"ש במדרש (פ' בראשית) וענותך תרבני, אינו אומר אלקים ברא בראשית כו', וירמז עוד שמדת ענוה נלמד משם הוי' ב"ה שאותיות השם כשתכתבם במלואם הם מעוטי' במספרם יותר מכל מלואי אותיות א"ב, וז"ש במגילה (דף ל"א.) במקום גדולתו שם ענותנותו, וז"ש (ישעיה נ"ד) וכל בניך הת"ח הם הבונים למודי הענוה משם ה' ואז ורב שלום בניך שלא יתגאה א' על חבירו:
שם תרי מכתבן מילייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבן מילי', יש לפרש דהנה האלשיך כ' (תהלים ) דהתחלת המחשבה צריך שתהי' מהאדם והגמר ע"י הקב"ה כמ"ש (סוכה נ"ב) בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו והקב"ה עוזרו כו' ואעפ"כ יקבל הצדיק השכר כאלו עשה גם המעשה שהמחשבה טובה שלו מצטרף למעשה, ומ"מ לא נכתב בספר זכרון רק עד גמר המעשה ופי' בזה כל המזמור ה' בעזך ישמח מלך וגו' שהצדיק בטוח שה' יעזר לו ואעפ"כ הוא יקבל שכרו ז"א תאות לבו היא המחשבה טובה נתת לו, וז"ש (סוטה י"ג:) אין המצוה נקראת כו' מתוך הספר זכרון זה לא יהי' רק על מי שגומרה דאלו במחשבה לחוד לא נכתבת בספר ולא נקראת, לבניו אחריו אבל ארשת שפתיו כשנדבר בדיבור אזי נשאר לדורות בל מנעת סלה גם מבניהם לעולם לז"א אז נדברו וגו' כשמדברים התורה אז ויכתב בספר זכרון לפניו וגו' אבל כשא' יושב ועוסק ומהרהר במחשבה וכמ"ש רש"י (אבות פ"ג) ע"פ ישב בדד וידום. כי כשיושב יחידי אזי דומם ושותק רק מהרהר אזי כל השכר מטיל עליו על עצמו ולא נכתב בספר זכרון לבניו:
או יאמר עפ"י מארז"ל לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת נזקקין לו (שבת י"ב:) והקשו התוס' הא מה"ש אפי' דברים שבלב יודעים ע"ש, ונר' לפרש שאין מכירין ר"ל שאין משגיחין עליו אם לא שיחתוך בשפתיו בלה"ק וידוע מארז"ל שכשהאדם עושה מצוה אליהו ומשיח כותבן, לז"א חד דגמיר במחשבה לא מכתבן מילי' שאין מה"ש ואלי' ומשיח נזקקין לכתבו רק הקב"ה נותן לו שכר על המחשבה לו לעצמו ולא לבניו, ולזה ירמוז בשנים שנא' אז נדברו וגו' בפועל ויקשב ה' ויכתב בספר כלומר שה' שומע ומקשיב למחשבתו ונוסף ע"ז שגם נכתב בספר ע"י מלאכים הנזקקים לו וז"ש ליראי ה' ולחושבי שמו היינו גם המחשבה נכתבת, אבל חד דגמיר במחשבה ע"ז נא' אבא אליך וגו' כביכול הקב"ה אומר אני אבא בעצמי ליתן שכרך ולא ע"י מלאך וזהו אליך דייקא וברכתיך לך לעצמך ולא ע"י מה"ש שאין נזקקין לו וגם אליך למעט זרעו אחריו שאין מתברכין בשבילו וכן י"ל ברכתיך לך לבדך:
שם הקב"ה מניח תפילין וכו', הענין כי תפילין מל' דביקות כנודע, ולכך הקב"ה מתדבק בישראל שהוא ית"ש א' ואינו שורה רק במקום אחדות בישראל שדביקים למעלה מצד שרש נשמתם והם כולם ממחצב א' וז"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וראו ממך אלו תפילין שבראש שהם רומזים לדביקותו ית"ש בנו, וז"ל התולע"י ובדוגמא זו האדם למטה בתחלה מתעטף בציצית אחר מתעלה למעלה בסוד התפילין כו' ע"ד החכמה עליונה סוד ד' פרשיות של תפילין פ' ראשונה קדש וגו' כנגד החכמה וכו' פ' שני' והי' וגו' כנגד ה' ראשונה שבשם כו' פ' שלישי' כו' היחוד כנגד מדתו של אאע"ה פ' ד' והי' אם שמוע וגו' השמרו וגו' וחרה וגו' כנגד פחד יצחק כו' וד' פרשיות אלו י' שבשם נוטלן ומתעטר בהם והם כובע ישועה על ראשו ומתפאר בהם כו' ומכאן תבין שהקב"ה מניח תפילין כו' ולפי היותינו בצלם אלהים דוגמא עליונה נצטוינו במצוה זו משום והלכת בדרכיו ע"ש, דוגמת האורות והכתרים שבסיני שנעשו על ידם חירות משעבוד מלכיות וכמש"ש בתולע"י שבימי הרעה שולטות בראותם אותנו נושאים דמות חותמו של מלך יראו ממנו ולא יוכלו לנו כו' ע"ש, וכן מ"ש בתפילין דמארי עלמא כתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וגו' שדבוק בנו מצד שיש אחדות בישראל שאין באומות ישמעאל אחדות ששרשם מחיצונים מעולם הפירוד ולכך נא' שם אשר הלך האלהים לפדות לו עם וגו' ממצרים גוים, י"ל רמז ג"כ שהם מהמצרים ונא' שם בד"ה י"ז א' ותתן את עמך ישראל לך וגו' י"ל הכפל רומז שנשמתם מעולם בריא' ואצילות מקום האחדות ולמעלה ממלאכים שנק' ג"כ אלהים וכמ"ש (פ' וישלח) לא יעקב וגו' כ"א ישראל כי שרית עם אלהים וגו', וז"ש ומי משתבח' קוב"ה בשבחייהו דישראל אין דכתי' את ה' האמרת וגו' י"ל ג"כ מל' דביקות וחבור ותפירה וזה היום רומז ג"כ לתפילין שזמנם רק ביום וזה להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וגו' וה' האמירך היום וגו' א"ל הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה א' בעולם כו' דכתיב שמע וגו' ירמז לשון קבוץ כמו וישמע שאול וגו' ע"י שיתאחדו ישראל ה' אלהינו כי ה' אחד וישראל א' ב"ד אחד גי' הוי', וזהו האספו ואגידה וגו', אף אני אעשה כו' כמ"ש הוא יעשה שלום עלינו כו' שנהי' חטיבה א' בעולם דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וגו' ע"י ענוותם כמ"ש כי אתם המעט וגו' זוכים לשלום ולנשמת א"מ ואמר תינח בחד ביתא כו' אלא, רמוז בה' פסוקי' אלו לנרנח"י מד' עולמות אבי"ע כי מי גוי גדול וגו' שזוכים לרוח מיצירה וזהו אשר לו אלהים קרובים וגו' רומז למלאכים שזוכים בכל קראינו אליו בדיבורי תורה ותפלה, ומי גוי גדול אשר לו חקים וגו' שע"י מעש"ט זוכים מקודם לנפש מעשי' עולם הפירוד וזה דדמיין להדדי בחד ביתא ואח"כ זוכים לנשמה שנק' ישראל וז"ש אשריך וגו' רומז נשמה מב"י שנק' אשר ומ"י כמוך גי' אלהים עם א' נושע בה' וגו' ומי כעמך ישראל וגו' אשר פדית ממצרים וגו' וזה בחד ביתא או הנסה וגו' לשון הגבהה רומז ג"כ לבחי' חי' מחכמה בחד ביתא ולתתך עליון וגו' ביחידה וזהו על וגו' לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש וגו' וכולהו כתיב באדרעי' בבית א' רומז שהכל ע"י אחדות ישראל כמ"ש שימני כחותם ועיי' במהרש"א ולכך לקח ישראל לחלקו גוי מקרב גוי וגו' ובשביל זה ניתן להם חקים ותורה וכ"כ במ"ת ויחן שם ישראל נגד ההר בלשון אחדות כמ"ש רש"י ז"ל, וזהו הן על כפים חקותיך, חקקתי על תש"י שלי כדי לזכרך תמיד, ועיי' בחי' עה"ת (פ' נצבים) בע"א מזה:
שם אלו תפילין שבראש, וכ' התוס' לפי שיש בהן רוב שם של שדי, ויל"ד שלא אמר תפילין שעל הרא"ש, ונראה שבגוף האדם עצמו יש שם של שדי, כשהאדם נושא ב' ידיו נגד הראש הרי שין, ואם פושט יד א' הרי ד' וי' בבריתו, ועיין בחי' עה"ת (פ' קדושים) בפסוק ולא תחללו את שם קדשי: האי מאן דבעי למחזינהו לייתי שלייתא דשונרתא כו', יש לפרש בזה (תהלים צ"א) יפול מצדך אלף כו' רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה, כי יפול מצדך אלף כו' קאי על השדים כדאמר ר"ה לעיל, אבל אם תרצה להביט בעיניך השדים הנ"ל, אז יקח השונרתא שדרכה להזיק העכברים הנק' רשעים כדאיתא בגמ' הני עכברי רשיעי נינהו כו' והיא משלמת הרשעים: שם ומניין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם וכו', גודל מעלת תפלת הציבור הוא שמתקבלת לפניו ית' מצד מדה"ד אבל תפלת היחיד אינה מתקבלת כ"א עפ"י מדה"ר וז"ש (ר"ה י"א.) כאן ביחיד וכאן בציבור ופריך ויחיד אימת ומשני שהיא בעשרת ימים שבין ר"ה ליוה"כ שידוע שהימים אלו ימי רחמים ורצון שבר"ה ע"י תקיעת השופר נאמר עלה אלהים בתרועה והוי' הוא מדה"ר מתעורר בקול שופר ואז מתקבל תפלת היחיד, ובס' אספקלרי' המאירה (פ' נשא) פי' (תהלים ס"ט) ואני תפלתי לך ה' וגו' כשאני תפלתי לבדי ביחיד הוא לך ה' הוי' הוא הרחמים דוקא ועוד אני צריך להמתין ולכוון עת רצון שהוא בין ר"ה ליוה"כ אבל אלהים שהוא מדה"ד ברוב חסדך היינו ברוב כשמתפללין ביחד נתעורר חסדי אלהים ג"כ אבל תפלת היחיד אינו רק מצד רחמנות והחסד וזהו (פ' האזינו) כי שם ה' אקרא וגו' היינו כי שם הוי"ה הוא הרחמים אקרא אני לבדי ביחיד הבו גודל לאלהינו פי' הבו גודל כשתתפללו ברבים הבו גודל ג"כ לאלהינו, ובזוהר (פ' ויחי) ויקרא יעקב אל בניו ר' אבא פתח ואמר פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם פנה הקשיב מיבעי' לי' או שמע מאי פנה אלא כל צלותין דעלמין צלותין וצלותא דיחיד לא עאל קמי מלכא קדישא אלא בחילא תקיפא דעד לא עאלת ההיא צלותא לאתעטרא בדוכתה אשגח בה קב"ה ואסתכי בה ואסתכי בחובוי ובזכותי' דההוא בר נש מה דלא עביד כן בצלותא דסגיאין דכמה אינון צלותין דלא מן זכאין אינון ועאלין כולהו קמי קוב"ה ולא אשגח בחובייהו בגין כך פנה אל תפלת הערער מהפך ומסתכי בה ואסתכי במה רעות אתעביד ומאן ההוא בר נש דצלי צלותא דא ומאן אינון עובדוי בגין כך ליבעי לי' לבר נש דלצלי צלותא בציבורא מ"ט בגין דלא בזה את תפלתם אע"ג דלאו כולהו בכוונה ורעותא דלבא, ובפסוק (פ' וישלח) וישיבו המלאכים ת"ח דאמר ר"ש צלותא דסגיאין סליק קמי קוב"ה ומתעטר בההוא צלותא בגין דסלקא בגוונין סגיאין ואתכלילת מכמה סטרין ובגין דאתכלילת מכמה גוונין אתעבידת עטרה ומנחא על רישא דצדיק חי העולמים וצלותא דיחיד לאו איהי כלילא ולאו איהי אלא בגוונא חד ועל דא צלותא דיחיד לאו איהי מתקנא לאתקבלא אלא בצלותא דסגיאין, ולזה לא יתקבל תפלתו אלא בשכלל אותה עם תפלת הציבור ולהכי אמרי' לקמן (דף ז:) שיכווין היחיד בביתו להתפלל דוקא בשעה שהציבור מתפללין ועיין שער אורה סוף שער ב' מעניין תפלת היחיד ותפילת הציבור ומביא ג"כ פסוק פנה אל תפלת הערער (תהלים ק"ב) ע"ש ובס' אהבת עולם למהר"ש אלגאזי ז"ל בעמוד העבודה דרוש שמיני מפרש ג"כ באשר שתפילת הרבים הוא העיקר ואסור להתפלל ביחיד אם לא כשהוא אנוס ומחוייב אעפ"י שהוא ביישוב להתפלל בשעה שהציבור מתפללין ובזה תקובל תפלתו של היחיד אחר שהוא מחשיב תפלת הציבור בעיניו ומשתדל להשתתף עצמו עם הציבור כל מה שיכול וזו פנה אל תפלת וגו' פי' תדע לך אימת יתקבל לפני האל ית' תפלת הצדיק [ומפרש ערער על הצדיק שבדור וערער פה שם משותף מלשון ערער בערבה שפירשו ז"ל (אבות פ"ג) שהוא יחידי ומלשון כמער איש (מ"א ז') וכן וקיר ערה מגן (ישעי' כ"ב) שהוא לשון דבוק וחבור שהוא דבק בקונו ואם יהי' מגזירת ערות על יאור (ישעיה י"ט) ומתערה כאזרח רענן שפי' הרד"ק שהוא לשון לחלוח, וידבר שם ג"כ על הצדיק שיש בו לחלוחית מצוות ומעש"ט ולז"א הערער בה"א הידיעה] ואף שמתפלל ביחיד בזמן שזה הצדיק המתפלל יחידי מה שמתפלל יחידי אינו מחמת שבזה את תפלת רבים להתברך בלבבו לאמר מאי מהני תפלת הרבים אלא לעולם משתתף תפלתו עם הרבים דוקא ואינו מבזה אותם ומה שמתפלל ביחיד הוא מחמת סיבה אז מקבל האל ית' תפלתו של זה היחיד אבל אם מה שמתפלל ביחיד הוא לסיבה שבזה בלבו תפלת הרבים ואמר מה יושיעני המניין והציבור אז לא פנה הקב"ה אל תפלת הערער הזה.: