ברכת אברהם (ברכות)· רבי אברהם אביש מפראנקפורט
דף ה:
אתיא עון עון כו' וכתיב התם ומשלם עון אבות, יל"ד דלמה הוצרך להביא הגז"ש, דהא מהאי קרא גופי' מוכח דמוחלין לו, ונר' לפרש דהא בשבת פ' האורג אמרי' דקובר את בניו בשביל שלא בכה על אדם כשר, משמע דהעון עצמו אינו נמחק [עיין ברי"ף שם] א"כ ע"כ הא דאמר כאן דמוחלין לו, היינו נמי כשעסק בגמ"ח שהוא קבורת מתים והספידם כראוי והוא ג"ח בגופו, ועוסק בתורה דאז מוחלין לו, דבעסק בתורה ולא בגמ"ח אמרו בע"ז (דף י"ט.) דדומה כמי שאין לו אלוה, וכולהו בעינן, מש"ה מייתי הגז"ש דהא דמשלם עון אבות. היינו כשהצטרף עמו חסד ואמת ואז יכופר עון, וכן שם מיירי נמי שהי' קובר בניו דאז מוחלין לו על כל עוונותיו: שם דהוי לי' בנים ומתו, ופירש"י הוו להו יסורים של אהבה שהאבילות מכפרת על עונותיו, ומקשין דהא לעיל ע"א כתב רש"י שיסורין ש"א הוי רק כשמייסרו בלי שום עון, ונר' לפרש דה"ק דכיון דהאבילות מכפרת על עונותיו, א"כ אותן היסורי'. מזה שאין לו בנים הוי יסורים של אהבה, משא"כ כשאין לו בנים כלל, שלא הי' לו כפרת עון עדיין, לא הוי יסורים של אהבה כלל [ע' בגופי הלכות, נדה (דף ז':) בד"ה וא"ר פדת, בע"א] ודוק:
שם משום תורה דלא אפשת, ע' ב"מ (דף פ"ד.) ר"א בן פדת כו' דמחדדין שמעתא כו' ואת אמרת כו':
שם ר' חייא בר אבא חלש על לגבי' ר' יוחנן א"ל חביבין עליך יסורין א"ל לא הן ולא שכרן, נר' לפרש דבכתובות (דף ח'.) רחב"א שכיב לי' ינוקא פתח ואמר זירא כו' ופריך אתי לנחומי צעורי קא מצער לי' ומשני ה"ק לי' חשיבת את לאתפוסי אדרא ע"ש, א"כ בזה שמתו בניו כבר הי' לו כפרת עון ויסורים של אהבה בזה, רק לכפר עון הדור ויהי' ממזכי הרבים, לז"א אחרי שאינן עבורי, לא הן ולא שכרם, עד"מ לא' שהי' עשיר וירד מנכסיו והטריח וגבה חובותיו, וא"ל עשיר א' אחרי שאתה זריז לגבות חובות, אתן לך חלק מחובותי שתגבה, ומיאן בטירחא זאת כיון שאינו משועבד לזה כלל והיסורי' יש בהם ביטול תורה ותפלה לשיטתי' לעיל: שם רבי אלעזר חלש כו' ואי משום מזוני, פירש"י שאינך עשיר, לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות, ויל"ד לפירושו מה זו תשובה שהשיב לו ר"י לא כל אדם כו' ועוד האיך יתכן לבכות בשעת חליו שאינו עשיר אדרבה זה יהי' לו לכפרת עונותיו, בשלמא ריב"ז לקמן (דף כ"ח:) שפיר בכה בעת חליו שאמר איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי כו' אבל ר"א מה בכה על ימי עניו שעברו, ונר' ליישב דבמ"ק (דף כ"ז.) איתא בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסים פני העניים כו' התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים, והענין דאיתא בשבת (דף ק"ג:) ג"ד גמול דלים מ"ט פשוטה כרעי' דגימל לגבי דלית שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים כו', ומ"ט מהדר אפי' דדלית מג' דליתן לי' בצינעא כי היכי דלא ליכסף מיני' עיי"ש, מוכח דהג' מגולה והעני דהיינו ד' מהדר אפי' מהעשיר לכסות א"ע וידוע שזכות הצדקה הולכת לפני אדם לאחר מותו להיות מליץ ופרקליט עליו כמ"ש (ישעי' נ"ח) והלך לפניך צדקיך וכבוד ה' יאספך, ע"כ היו מגלים פני העשירים להזכיר להם זכות הצדקה שהי' פניהם מגולים תמיד לרדוף אחרי העניים ומכסין פני העניים שאין להם זכות הצדקה שילך לפניהם לפרקליט, וע"ז שפיר שאלו ר' יוחנן אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת ואין לך פרקליט להגן עליך, הא שנינו א' המרבה וא' הממעיט כו' ובודאי יהי' לך זכות התורה להגן עליך, ואי משום מזוני שאינך עשיר ולא הי' ביכולתך להגן ולעשות צדקה להיות לך לפרקליט כהנ"ל לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות שיוכל לקיים המצות בגוף ונפש כמו יוסף הצדיק שכלכל אחיו, שכל מי שזן הגופים זוכה לשולחן מלכים שיבא תמיד שפע ומזון על ידו לעוה"ז, ומי שזן ומפרנס הנפשות שלומד עם אחרים זוכה לשולחן תורה שע"י יבא שפע ידיעת חכמת התורה כמ"ש יהיב חכמה לחכימיא, ואי משום בני וברא מזכי אבא וע"י בנים יהי' לך לפרקליט לעה"ב, דין גרמא דעשיראה ביר, שהוא העצם מסעודת הבראה עשירית שנתנו לי, דעיקר תולדותיהם של צדיקים הם מעש"ט, וכמו שפירש"י ע"פ תולדת נח איש צדיק, א"ל ר"א על האי שופרא דבלה בעפרא קבכינא, הכוונה עפ"מ דאיתא בב"מ (דף פ"ד.) דשופרי' דר' יוחנן מעין שופרי' דיעקב אבינו וידוע שדיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, אך להיות כי מחטא אדה"ר שאכל מעץ הדעת ונכנס בו זוהמת הנחש הוצרך להיות שהגוף יבלה בעפרא שיתפרדו כחות ד' יסודותיו שישוב לעפר. וכבר ביארנו בחי' עה"ת (פ' בראשית) וידוע שיעקב אבינו תיקן חטא אדה"ר וז"ש בתענית (דף ה'.) יעקב אבינו לא מת, וכמ"ש בחי' (פ' תולדות) ע"פ הנה אנכי הולך למות, וע"כ אמרו בב"מ (דף פ"ז.) עד יעקב לא הוי חולשא, שע"י יסורי חולי מתקנים חטא אדה"ר, ואז יוכל להמתיק ולהשיג אף בהיות הגוף קיים, ור"י לרוב ענותנותו חשב כי ההכרח להיותו בלוי בעפר כדי להשיג השגה עליונה שלא תיקן עדיין החטא, שאז הי' ביכלתו להשיג דברים שלא הי' יכול להשיג אף בהיותו בגוף בהאי שופרא, ועז"א לו על ד"א ודא"י קא בכית, דא ודאי בגי' כ"ו מספר שם הוי' ב"ה, וכמ"ש הודא"י שמו כן תהלתו, שמהוה הכל ברוחו שדיוקנו החקוק בכסא הכבוד יצטרך לבלות בעפר מחמת זוהמת הנחש עד דבכו תרווייהו:
שם תניא אבא בנימין אומר על ב' דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי, יש לכווין כך ידוע (מ"א ח' מ"ח) והתפללו אליך דרך ארצם, שכל התפלות שלהם לבהמ"ק, וצריך שלא יהא מסך מבדיל ביניהם ומטתי הוא הבהמ"ק כמ"ש (מ"ב י"א) בחדר המטות גם כתי' (ש"ה ג') הנה מטתו שלשלמה, וזש"א על תפלתי שתהא לפני מטתי הבהמ"ק שלא יהא מסך מבדיל ביניהם, וז"ש שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר, היא קירות לבו שאם יש דבר חוצץ בין הפה להלב היא מסך המבדיל, בשם אא"ז השר מו"ה יצחק מזאלקאוו ועמ"ש בהפט' קרח מזה:
שם רב הונא תקיפו לי' כו' ליעיין מר במיליה, לשון במילי' אפשר לכאורה דר"ה הוי תלמידי' דשמואל דס"ל בב"ב (דף צ"ו:) דחמרא אכתפי' דגברי שוואר, ומסתמא הוי אמר הך שמעתתא מיני' דחטא אדם גרם להחמיץ היין, ע"כ ליעיין במילי', ובזה מיושב דברי התוס' בד"ה דינא בלא דינא, הרבה צדיקים כו', מה שלא דקדקו מקודם באמרו ליעיין מר במילי' דהא הרבה צדיקים יש כו', ולהנ"ל עיקר שהקשו על דברי עצמו שאמר שחימוץ היין הוא ע"י חטא האדם א"כ לעיין מר במילי' דהרבה צדיקים שלוקים בממונם אינו בחימוץ היין, אמר להו ומי חשידנא בעיניכו, דאי' ביומא (דף פ"ו:) מפרסמין החנפים מפני חילול השם וערש"י שם, שתפרסמו אותו בכדי שלא יאמרו מה הועיל לו זכותו בשיבא עליו הפורעניות, וכיון שלא מצא הוא ייסורים ש"א דהרבה צדיקים יש שלוקי' כו' אפי' בחימוץ היין, רק דכשאינו צדיק שיזכה לייסורי' ש"א אז אחמרא דגברא שוואר, א"ל ומי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, שבודאי הוא מצד דינא להעניש מדה כנגד מדה, ולא מצד יסורים של אהבה, וע"כ שפיר דקדקו התוס' דכיון שבעצמו אמר שלא מצא למה חשדוהו שיהי' דינא, ולא מצד ייסורי' ש"א ותרצו דהם ידעו שלא הי' נותן שבושא לאריסי', וכיון שנתקלקלה הסחורה עצמה ודאי הוא מצד הדין, ואמרו דינא בלא דינא היא מדה כנגד מדה, ולרמזו שלא יעשה עוד וע' כתובות (דף קי"א:) אי לאו דאיפגרת כו':
שם אמר להו מי קשביק לי מידי מיני' הא קא גניב לי כולי', ופירש"י וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו, ולכאו' קשה שהרי בח"מ סי' צ"ב ס"י מבואר דבחשוד וטענת ספק אינו נוטל מהאריס אפי' בשבועה, ובפרט כשידע מקודם שהי' חשוד דאפי' בודאי אינו נוטל כמבואר שם בהגה ס"ז, ונר' דהנה במ"ק (דף י"ג.) אמרי' דצורבא מרבנן עבד דינא לנפשי' ופירש"י להוציא מעות כשיודע שהדין עמו, והקשה עליו הרא"ש שם דהא זה חילול השם דאם הוא יודע אחרים לא ידעו, לזה כ' רש"י וכי אינו חשוד בעיניכם, שהכל יודעים שאין אריס שלי כשאר אריסים שאין אני נותן לו רק מחמת שהוא גנב ואין כאן חילול השם שהכל יודעים שנוטל יותר מחלקו, וזהו קא גניב לי' כולי', היינו כל חלקו, ולא נשאר לפני אפי' חלקי בשלימות וע' בחי' עה"ת ר"פ ראה:
שם היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים, היינו דנראה שהוא היתר בעיניו שהגונב מן הגנב פטור וזה לא ידע שאף שפטור עכ"ז טעמא טעים להיות גזלן גמור, ועיין בחי' עה"ת (פ' בחוקותי) בס"ד: שם על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום כו' אימא סמוך למטתי, עיין במהרש"א בח"א שכ' דנסמכו הדברים שאמר אח"כ ושתהא מטתי נתונה כו' וכפירוש תר"י ע"ד הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין כו' שיש לאדם להתפלל ולצדד לצפון או לדרום דהיינו שיתן לו השי"ת בנים חכמים בתורה, ועשירים, וז"ש אלא אימא לפני מטתי היינו סמוך לשכיבה בלילה התפלל מקודם כו' עכ"ד, ויל"ד דלפי"ד על ב' דברים הייתי מצטער אינו מדוקדק, הול"ל על ב' דברים הייתי מתפלל שיהי' לי בנים זכרים ושיהיו חכמים ועשירים. דמה שייך מצטער בדבר שבידו לעשות, והענין כך שקאי מטתי על הזרע שימשך שפע נשמה לזרע מעולם המתקלא ששם מידות הנתונים בין צפון לדרום ולא ממדת הרחמים לחוד ולא ממדת הדין לחוד רק ממדות הנתונים בין צפון לדרום שיש אריכות ימים לאותו זרע, משא"כ מעולם התהו שאנן שם מתקלא, ומעולם המתקלא יש אריכות ימים לאותו הזרע כדאיתא בזוהר () גבי האי ינוקא שהי' של ר' המנונא סבא שנשמתו הי' מעולם שאין לו מתקלא ומעולם המתקלא יש אריכות ימים:
או יפורש שהוא כעין תפלת חנה שהתפללה על בנה (לקמן ל"א:) שלא יהא לא חכם ולא טיפש, שלא יהא חכם ביותר והחכמה היא בדרום כענין (מנחות פ"ו.)
הרוצה להחכים ידרים, ולא כן בצפון, גם בבל שהיא בצפון אמר בגמ' פסחים (דף ל"ד:) משום דיתבי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכא, וז"ש על מטתי קאי על זרעו שיהיו נתונים בין צפון לדרום שלא יהא לא חכם ולא טיפש:
ובענין הסמיכות נראה דאיתא בר"ח שער הקדושה פט"ז בשם התיקונים שמדמה קדושת הזיווג לייחוד קוב"ה שאדם עושה בתפלת י"ח שהוא בחשאי ובביתו ובאימה וביראה בבת זוגו כגוונא דחנה דאיתמר בה וקולה לא ישמע, הכי צריכין ישראל לייחדא בבת זוגו בחשאי בענווה ברתת בזיעה בכסוי' כו', ומבואר שם מחכמי המחקר והרופאים שהמשמש מטתו בהיות מזג גופם ממוצע בין הקור והחום, מועיל להיות לו בנים זכרים ויהי' חכם ולא טיפש, והקור הוא לצפון והחום לדרום, והם ב' הפכיים, ע"ש, והרמב"ם בפ"א מהל' דיעות כ' שהתכלית להיות בדרך הממוצע וע"כ צריך להיות בחצי הלילה שכבר שקט הגוף מרתיחת טבע המזון ואז מזגו צח ובהיר, וזהו על תפלתי שתהא סמוך למטתי, כמו שתפלתי ברתת וענוה וזיעה ובכיסוי' כמו כן תהי' מטתי ג"כ ברתת בענוה ובכסוי' ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דהיינו קו המיצוע בין הקור והחום והוא חצות לילה שהוא המזג המצוע לא קר וחם בחוזק, ונצטער ע"ז לשבר תאות המשגל לקדש עצמו בחצי הלילה דוקא ולהיות דומה לתפלתו:
שם הויין לי' בנים זכרים שנא' וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים, נר' דדייק מסיפא והניחו יתרם לעולליהם, דבני ירושה הם זכרים דוקא: שם שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חבירו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו, נראה לפרש דאיתא בתענית (דף ב'.) ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שהיא בלב זהו תפלה. וצריך להתפלל במחשבת המוח, ואם לא המתין א' לחבירו שהתפלל בלב לבד ולא במוח ובמחשבה, או במוח ובמחשבה לבד ולא בלב טורפין לו תפלתו בפניו, שלא תעלה ותתקבל תפלתו בראשו או בלבו לבד, שצריכה להיות בדחילו ורחימו, דחילו הוא בראשו ובמוחו, ורחימו הוא בלב כמ"ש בתיקונים (תיקון ע') מאן דישתמע קלי' בין בתורה בין בצלותא ולית תמן דחילו ורחימו, מיד וישמע ה' ויחר אפו, והמלאכים המקטריגים טורפין תפילתו בפניו ומונעין מלהגיע לפני השי"ת וזהו טורף נפשו באפו, ואם המתין שהי' בשניהם יחד במוח ולב זוכה לברכות הללו ויהי כנהר שלומך וגו' ויהי כחול זרעך, שע"י התפלה כראוי בדו"ר מביא ברכה לעולם כנ"ל או יאמר הסמיכות דאיתא במ"ר (פ' תבא) מעשה בר' שהי' דורש בבהמ"ד הגדול וכשהי' מבקש לדרוש הי' אומר ראו אם נתכנסו כל הקהל ומהיכן אתה למד ממתן תורה מניין שנא' באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי, ויש להבין רצונו שלא לדרוש עד שיהיו כל הקהל וכי לכבוד או לממון הי' צריך רבי, אך הענין הוא כשרוצה לדרוש לפני העם שיש בהם כמה מיני כיתות, הוא דבר קשה שכל כת יש להם שכל ומנהג אחר, מה שראוי לדרוש לכת זו אינו ראוי לכת זו, לזה המתין עד שיתכנסו כל הקהל דשמא יאמר דבר מה שלא יצטרך לכת זה רק לשאר העם ומהיכן אתה למד ממתן תורה כו', אך בתפלה יוכל להיות שע"י מבוקשו עבור זה יהי' רעה לחבירו, וביומא (דף נ"ג:) מצינו שהתפלל ע"ז הכה"ג ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים בשעה שהעולם צריך לו, רק שראוי לבטל כל עניניו עבור צרכי חבירו אפי' באופן שיהי' רעה לעצמו, וז"ש בב"ק (דף צ"ב.) כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה שנא' וכו', ירצה שמתפלל על חבירו הצריך לגשמים שירדו, והוא צריך בעצמו להיפוך שלא ירדו גשמים אזי הוא נענה תחלה קודם שמתפלל על עצמו כמ"ש (ישעי' ס"ה) טרם יקראו ואני אענה, כיון שמשליך עצמו מנגד לאהבת זולתו שבזה מגיע נח"ר להקב"ה שלא יצעק להשם עבור עצמו מה שצריך לזולתו, וה"ר ע"ז מאברהם שהוצרך לאותו דבר שיהי' אבימלך וביתו נעצרים שלא יאמרו מאבימלך נתעברה שרה ועכ"ז התפלל עליו, ע"כ נפקד אברהם תחלה ולז"א שנים שנכנסו להתפלל וקדם א' מהם להתפלל שהקדים להתפלל על עצמו ולא המתין את חבירו ויצא שלא השגיח להתפלל גם על חבירו ובאמת ראוי להתפלל על כלל ישראל (ועמ"ש ר"פ ויקרא מזה) טורפין תפלתו בפניו, שהמלאכים יש להם כח לטרוף תפלתו בפניו מה שמתפלל לפניו, וה"ר ע"ז שנא' טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ, שעיקר התפלה הוא כשמתפלל על הכלל כמש"ל שע"ז התפלל הכה"ג שעבור יחיד אין כדאי לעזוב ארץ, ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל כי עיקר השראת השכינה תלוי באחדות ואהבת ישראל, ולהיות שצריך מקודם להתפלל על עצמו ועל בניו ועל ישראל, לזה הקדים בתועלת עצמו שיהי' תפלתו סמוך למטתו, ואח"ז בתועלת בניו שתהי' מטתו בין צפון לדרום שיהי' לו בנים זכרים שנא' וצפונך תמלא בטנם והניחו יתרם לעולליהם, והיינו בן שהוא יורש הקודם, (ומיושב בזה קו' המהרש"א בח"א) ואח"כ בעד כללות ישראל כנ"ל:
תוס' ד"ה אלא אימא סמוך למטתי כו' ולא ידעתי מנא לי', בענין מחלוקת רש"י ותוס' אם מותר ללמוד קודם התפלה, נר' להכריע דאותם ב"א שהם דביקים בה' וכשעומדים ממטתם אזי תיכף חשקה נפשם לעבוד ה' אזי יותר טוב להתפלל תיכף כי אם יעסוק בתורה תיכף אזי מצוי קצת להתפרד מדביקות ה' כמ"ש לקמן (דף ל"א.) אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, היינו שלא יפטור א"ע מחיבור ודביקות ה' רק מתוך דבר הלכה שאז ההכרח להפסיק מדביקותו כדי להשיג הענין, ולהם ראוי לנהוג כדעת רש"י, אבל אותם ב"א כמונו כשעומדים ממטתם לבם טרוד תיכף במו"מ ושאר דברים כדומה, אזי טוב יותר לעסוק בתורה וזהו דעת התוס' שע"י עסק התורה הוא מופרד מגשמיות ויוכל להיות שעי"ז יוכל להתפלל כראוי, וכשהוא בצער ח"ו יגיע לו שמחה עי"ז כמ"ש (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב וזהו (משלי י"ב) דאגה בלב איש ישיחנה ודבר טוב ישמחנה, היינו שיכסוף הדאגה וישיחנה בלבו, אבל עדיין עצורה בלבו עת לדאוג, אבל כאשר יהי' עמו דבר טוב היינו התורה יתן ויוסיף שמחה בלבו, וכ"ז כשלומד מתוך השמחה והרחבה דאז טועם בה טעם ג"ע כמ"ש לקמן דף נ"ו.) בענין החלומות דאביי ורבא שחלם להם הפסוק לך אכול בשמחה לחמך, שפתר להם בר הדיא דזה יהי' לומד תורה מתוך שמחה וזה מתוך צער ח"ו כדי להפיג הצער: בא"ד אבל ראי' דשרי ללמוד קודם דלקמן פ"ב אמרי' דרב מקדים ומשי ידי' ומברך ומתני פירקי' וקרי ק"ש כי מטא זמן ק"ש, וכ' המהרש"א אין להקשות דלמא רש"י איירי בהגיע זמן ק"ש די"ל דרש"י ע"כ בלא הגיע מיירי דאי בהגיע הו"ל לרש"י לתפוס בלשון כד מטא זמן ק"ש אע"כ בלא הגיע איירי אבל קשה לי דבגמ' מספקא לן אי רב איירי בהגיע או לא ועיין בסוגיא דהתם היטב עכ"ל ורבים תמהו על דבריו דהא אפי' אי רב איירי בלא הגיע ג"כ ראי' דמותר, כיון דגם כאן מיירי בלא הגיע, ואי איירי בהגיע אדרבה יותר יש ראי' בזה [ועיי' בס' מכלול יופי (פ' עקב) ובס' זרע יעקב שכ' לפרש דבריו עפי"ד הרא"ש דללמוד עם אחרים מותר, וא"כ אי מיירי בהגיע זמן ק"ש ע"כ הא דלמד, עם אחרים הוי ולישנא ומתני לן דייק הכי וא"כ אין ראי' משם, ועיי' בס' שבט מיהודה, ובמים חיים שפירשו בע"א, ולענ"ד אפ"ל דהקושי' היא למה הביאו מפ"ב, ולא מפ"ק דאית' ג"כ הא דרב] ונלע"ד לפרש דכך כוונתו דהא בלא"ה קשה מה הקשו התוס' על רש"י דלמא אבא בנימין כריב"ק ס"ל דאמר עול מלכות שמים ומש"ה אסר ללמוד ועכצ"ל דכיון דהכא מיירי בדלא מטי זמני' וכמ"ש המהרש"ל והמהרש"א, וא"כ רב שלמד היינו בדלא מטי זימני' ובכה"ג אפי' ריב"ק מודה דמותר וא"כ לד' רש"י אבא בנימין דלא כמאן, ולז"כ ועיין בסוגיא דהתם היטב דהא דקאמר התם וכ"ת בדלא מטי זמן ק"ש, נדחה למסקנא ושפיר איכא למימר דאפי' בדלא מטי אוסר ריב"ק ללמוד ואבא בנימין כריב"ק ס"ל ודוק [ע' בני יששכר חודש אדר מאמר ב' ובס' אילנא דחיי סי' תל"א שריג ג' ובשאילת שלום מה"ת סי' קמ"ב:
או יאמר בהקדם מה שיש לדקדק בדברי התוס' שכתבו ורש"י פי' דאפי' ללמוד אסור, הא רש"י לא כ' דאסור ללמוד אלא דאבא בנימין הי' נזהר ומאי ראי' היא מרב שהי' לומד דדלמא הוא לא הי' נזהר, וע"כ דהתוס' דייקו מלשון רש"י דע"כ כוונתו שאסור ללמוד קודם התפלה בהגיע זמן ק"ש, כיון שכ' לשון נזהר וזה לא שייך רק אם יש איסור בדבר דהיינו בהגיע זמן ק"ש אסור ללמוד, שייך לשין נזהר אף בלא הגיע, אבל אם בהגיע זמן ק"ש ג"כ מותר ללמוד לא שייך לשון נזהר, והשתא שפיר הקשה המהרש"א דע"ז אינו ראי' מרב דמותר ללמוד בהגיע זמן ק"ש דדלמא רב איירי בלא הגיע ולא הי' נזהר ובהגיע באמת אסור ללמוד והשתא שייך שפיר דאבא בנימין הי' נזהר אף בלא הגיע כנ"ל:
ובעיקר קושי' המהרש"ל והמהרש"א והב"ח בסי' פ"ט על התוס'. נר' דהתוס' דייקו דאף בהגיע זמן מותר הא לקמן סבר למימר דרב כריב"ק ס"ל שאסור להקדים שום מצוה לקבלת עול מ"ש ומקשי דהא רחב"א אמר דמתני לן פרקין, הרי שמקדים לעסוק בתורה דהיא מצוה, וע"ז אמר וכ"ת בדלא מטי זמן ק"ש, ע"ש. ולרש"י אפי' אי לא סבר כריב"ק איכא איסור שימשך בלמודו בהגעת זמן, למה אמר וכ"ת בדלא מטי, דהא ע"כ בדלא מטי איירי דבמטי לכ"ע אסור, וא"כ ליכא למידק ג"כ שסבר כריב"ק דלריב"ק אין שייך קבלת עול מ"ש כ"א בהגעת זמן דוקא, ולמה קאמר וכ"ת, ועוד דטפי הו"ל לאסור מכח טרדא דשייך בין בתורה בין מצוה שיש בה חשש שיעבור זמן ק"ש בשביל שיטרד בה, והו"ל להגמ' לדייק מזה דבלא מטי איירי, וע"כ דאף דבדמטי זמן ק"ש מותר ללמוד, כנ"ל ודוק היטב:
גלי' לדרעי' ונפל נהורא, היינו שגליי' למעשה ידיו המצות ונפל נהורא, אי משום תורה דלא אפשת כו', הענין כתיב (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. קרא לקח טוב, עפ"י מארז"ל כי טוב סחרה מכל סחורה הוא כי לשנים שיש לכ"א סחורה ידוע והחליפו זה בזה נמצא כ"א שנטל סחורת חבירו הוא מחוסר הסחורה של עצמו שהי' לו מקודם. משא"כ בתורה שאחד אומר לחבירו שנה לי פרקך וזה שונה לזה פרקו נמצא יש בידו שניהם לזה ויש לזה כל השנים ואומר דרך מליצה כי לפעמים נגד המוכר הסחורה היא גרועה מכל הסחורת כגון ששונה לחבירו באמנה ובהקפה נמצא בכל הסחורת אם אינו עומד בפרעון יכול לומר לחבירו החזר לי סחורתי וכן הלוקח יש עליו דאגה באם שלא יעמוד בפרעון יבא המוכר ויטול את סחורתו שהיא בעין משא"כ אם נתן תורה בהקפה הנה אצל הלוקח היא הסחורה הטובה שבכולן ששוב בטוח שלא ילקח ממנו הסחורה משא"כ אצל המוכר הוא רע מכל הסחורה וע"כ נק' התורה רק לקח טוב ואמר אל הלוקחי' התורה ומקבלים מת"ח בהקפה אומר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי שכבר קבלתם מהת"ח א"א להחזיר אף שלא תפרעו אתם אבל עכ"פ אני מצוה לכם שאל תעזובו לא יניחו ועזיבה הוא פרנסה וכן הוא בכלל שלמה (פ' ויצא) שלכך הבטיחו על הפרנסה ע"ד לא ראיתי צדיק נעזב, וגו', וזו שאמרו לעיל (דף ה'.) בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו מדת ב"ו אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב"ה אינו כן נתן להם תורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, שבמכירה כעין תורה מוכר עצב כהנ"ל, ועוד יאמר להמתיק יותר העניין על הת"ח הממונה על הציבור כנהוג ברוב קהלות ועליו מוטל ללמוד להם תורה וגם לדרוש להם לפעמים בשבת וי"ט להורות להם דרך ה' וגם לפעמים עוסק בתורה ללמוד את בניהם להחזיק תלמידים וקוצבים ליתן פרס משכר שיהי' לו להספקה למזונות ופרנסת ביתו ובעו"ה בדורות הללו עפ"י הרוב נשאר הפרס הקצוב לו השכירות בחוב אצל הציבור ואצל אבי התלמידים ואחרי עבר זמן וזמנים שעשה הלימוד המוטל עליו והוא נעזב מהם מלשלם אלשעבר ובטוחים שאי איפשר שיוציא מהם התורה שיותיר לו וכו' שנקרא לקח טוב ואומר ומתנצל עצמו הת"ח בשם ה' הנה כי לקח טוב נתתי לכם תורתי ועכ"פ אל תעזובו אותי שעזיבה נק' פרנסה ע"ד לא ראיתי צדיק נעזב וגו', ועיין מדרש רבה (פ' ויצא) ובריש פתיחת איכה על מה אבדה ארץ על עזבם את תורתי שלא פרנסו עיין משנת ר' אליעזר שם, וע"כ התורה נק' לקח טוב וזה משום תורה וכו':
שם ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות. ופירש"י אי משום מזוני שאינך עשיר, קשה להבין וכי שייך לומר על ר' אלעזר שיבכה בחליו על עשירות, דאפי' באדם פשוט לא שייך זה, ונראה דידוע שיש ב' בחינות לעבוד ה', א' בתורה ותפילה ומצות, ב' באכילה ושאר דברי רשות והוא עבודה גדולה יותר ולז"א אי משום מזוני פי' שאין אתה יכול לאכול בעבודה כדבעי, לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות שזה לא מצאנו כ"א אצל רבי שהי' עשיר וקודם פטירתו אמר שלא הי' נהנה כלל מהעוה"ז: שם אלא אימא סמוך למטתי, לכאורה הול"ל כל ימי היתה תפלתי סמוך למטתי, ואומרו מצטער משמע שהי' מצטער בזה שיוכל לקיימו, ובזה יפלא איזה צער הוי לי' והלא הי' יכול לבחר כפי בחירתו שתיכף כשיקום ממטתו יתפלל, אך ידוע זה שמתקופת ניסן עד אחר תקופת תמוז היום ארוך ועלות השחר הוא ממש שתי שעות אחר חצות הלילה וכמו כן צאה"כ הוא כמעט שתי שעות ומחצה קודם חצות הלילה ואז זמן ק"ש שהוא רביע היום היא בערך חמשה שעות על היום ולפעמים עוד פחות רבע שעה ומעט מקהלות קדושות שהציבור ישכימו אז לבהכ"נ להתפלל ק"ש בעונתה וזהו עיקר הזהירות שא"ר שמעון באבות פ"ב מי"ג הוי זהיר בק"ש ובתפלה, וכ' הרבי' יונה הביאו המדרש שמואל שם בפסוק (פ' יתרו) היו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד וגו' אמר כאן ליום השלישי לומר שיקדימו עצמם לאור היום כי ביום השלישי ירד ולהורות בא שעיקר עבדות ה' תהי' בהשכמה ויקדימו לו ית' מפני כי ביום הג' עצמו כשיאיר היום ירד ה' על הר סיני, ע"ש, וע"כ ביחידי סגולה ההכרח להקדים ביחידות בתפלתו בכדי שתבא ק"ש בעונתה, והנה ידוע שעיקר זהירות בתפלה הוא התפלה עם הציבור ומבואר לקמן (דף ט':) שצריך להסמיך גאולה לתפלה, וא"כ יהי' מוכרח להתפלל ג"כ ביחיד, ומבואר (לקמן כ"ח:) שאסור להקדים בבהכנ"ס תפלתו לתפלת הציבור, וכן איתא בש"ע סי' צ' כשעומד עם הציבור אסור לו להקדים תפלתו וכו' ושם בסעיף י"א מי שיש לו בהכנ"ס בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו ע"ש וכיון שצריך ליכנס לבהכ"נ ושם אסור להקדים תפלתו, ומבואר במג"א שם סק"כ דכשהשעה עוברת יצא חוץ לבהכ"נ וזהו שנצטער אבא בנימין שהי' רוצה שיהי' תפלתו בסמוך למטתו ולא רצה להתפלל ביחיד וחוץ לבהכ"נ ולא הי' לו ציבור: