ברכת אברהם (ברכות)· רבי אברהם אביש מפראנקפורט
דף ה.
א"ר לוי בר חמא א"ר שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנא' רגזו ואל תחטאו נצחו, יל"ד דא"כ מאי לעולם, דהא לאחר שנצחו לא יחטא, ונר' דכתיב (מיכה ז') אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף, היינו שלא יחשוב שהוא ריע ואהוב שכבר נצחו, כמ"ש הח"ה, וע"כ צריך לידע לעולם שהם אינם נייחים שנא' רגזו וכן אם לא נצחו אל יחשוב להתייאש א"ע רק לעשות כל ההתפעלות נגדו כמ"ש בחידושינו עה"ת (פ' בראשית) ע"פ ויאמר ה"א הן האדם וגו' ע"ש, ולא יפטור א"ע מה שעשה נגד היצה"ר רק בתחבולת תעשה מלחמה, ובחי' עה"ת הארכנו בביאור הגמ' זו בפ' תצא ופ' נצבים ופ' ברכה בס"ד:
שם אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה כו', יל"ד דאם זכירת יום המיתה הוא בדוק ומנוסה לתועלת ב"א למניעת כח היצה"ר, למה לא יזכור מיד יום המיתה, ונראה לפרש כי ידוע שעיקר תכלית האדם להגיע במעלת עובד ה' מאהבה כי עבודה מיראה היא מעלה ומדריגה הפחותה שלא יבא לעשה טוב. וו"ש אם נצחו מוטב, שאם הי' ביכולתו להגביר עליו עד שלא יהי' לו התאוה כלל והוא מדריגת חסיד כמ"ש בשערי קדושה, ח"א שער ג', ואם לאו יעסוק בתורה, שיראה להגיע במעלת אהבת תורה וזה שלא אמר ללמוד, ומזה יגיע לעבוד מאהבה כי אורייתא וקוב"ה וישראל חד, ואם לאו יקרא ק"ש, לקבל עליו עול מלכות שמים בכלל אהבת ישראל ויגיע ג"כ לזה, ואם לאו שאין ביכולתו להגיע להעבודה הראוי' יראה עכ"פ להיות ביראת ה' ע"י שיזכור לו יום המיתה ובזה יגיע להיות סור מרע אבל לא במעלת ועשה טוב שזה מגיע ע"י מעלת האהבה לבד וע' בחי' עה"ת (פ' ויקרא) מזה: או יאמר להמתיק עד"מ לאב שנתן בנו לאומן ללמדו אומנות וקבע לו שכר הרבה עבור השלמת לימוד אומנות הלז לבנו, אך במשך הזמן הרגיש האב בהאומן, הלז שהוא אחד מקלי הדעת והולך אחר תאותו, ואין משגיח כלל על בנו ללמדו אומנות, ועי"ז הגיע הבן להתחבר עם נערים פוחזים לאהוב הבטלה, ויוכל להגיע ח"ו ברוב הימים שיצא לתרבות רעה, אז התייעץ האב להזהיר האומן שאם לא ישגיח על בנו שיגיע לתכלית שלימות האומנות, יקח ממנו בנו ויפסיד שכרו, וכמו כן הקב"ה נתן להאדם החומריי הנשמה הרוחניות להגיע יותר במעלה ע"י הנפש השכליי אשר ניתן לו, והבטיח לו יעודי השכר והוסיף לו סייגים וגדרים במילי דרבנן, והאיש הנלבב יוסיף לו פרישות מדברים המותרים, אך אם האדם הוא בקלות הדעת שאין משים לבו ע"ז ורוח היצה"ר בוער בקרבו להדיחו ממצות השם מעט מעט בדרך ערמה ופיתוי עד שלבסוף מאמין לו בכל דבריו וא"צ להגיע ביותר בתחבולות עליו, וע"ז בא לקלקול הנשמה, עד שהקב"ה נוטל ממנו הנשמה לביתו וכמ"ש במ"ק (דף כ"ה:) כעס וחמד נשמותיהם, לזה ההכרח מקודם להשתדל ולהרגיז היצ"ט על היצה"ר בעניני הפרישות להתגבר עליו ולנצחו, ואם לא יוכל לנצחו שאין ביכולתו להתנהג בפרישות כ"כ אזי עכ"פ יעסוק בתורה כמ"ש במ"ר (וסנהדרין צ"ט:) אדם לעמל יולד, או לעמל של תורה או לעמל של עוה"ז אשרי מי שעמלו בתורה, שזהו התבלין בידעו הדינים והמוסרים שלא להטות מהם, ואם לא יוכל לעסוק בתורה מחמת שגבר עליו היצר אזי יוכל לבא ח"ו לידי כפירה בהשי"ת, לזה מחויב עכ"פ לקרות ק"ש שהיא יחוד השי"ת במס"נ, ואם הוא פנה מכל זה, אזי ידע שיבא יום מיתתו: או יאמר דמבואר במדרש (ב"ר פ"ט) הנה טוב מאוד זה יצר טוב.
והנה טוב מאוד זה יצה"ר וכי יצה"ר טוב וכו' אלא שאלולי יצה"ר לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד וכן שלמה אמר כי הוא קנאת איש מרעהו עכ"ל, הרי שאף הדברים ההכרחים עפ"י התורה כגון לישא אשה אין כח ביצ"ט לעשותם, כי התאוה צריך היצה"ר לעשותו, אך היצה"ר מחמת היותו רע עושה לו תאוה למלאות הנאתו ולא בשביל ה', לזה צריך להרגיז היצ"ט על יצה"ר שלא לשבוק ליצה"ר לגמרי שצריך לו לעורר תאוה, אך שיעשה זה ביצ"ט בכוונתו בשביל ה', ובזה מיושב לשון הגמ' בב"ב (דף ט"ז.) בראתי יצה"ר בראתי תבלין, ולא אמר בראתי רפואה מעיקר שהוא כמו מאכל שנותנים לו תבלין, כמו כן צריך להיצה"ר בתאותו לתבל אותו ביצ"ט להיות כוונתו בשביל ה', ואמר אם נצחו מוטב, פירוש באם שבא למדה זו שיעשה התאוה מהיצה"ר לשם ה' אז מוטב, ואם לאו שלא הי' יכול מעצמו לכבוש להיצה"ר לחשוב מחשבות טובות בתאוותו שבא מהיצה"ר אז יעסוק בתורה או בק"ש, אפשר שזה יהי' תבלין להיצה"ר להכניסו במדת הטוב במחשבות טובות לשם ה', ואם כ"ז לא יוכל שלא יוכל לבא לידי מחשבות טובות בעשות התאוה אשר בא מהיצר כ"א בכוונת נפסדת למלאות הנאתו, אזי יזכיר לו יום המיתה ואף בזכירת יום המיתה ימאס מכל התאוות אף מההכרחים לעבודת השי"ת וית' בנפול עליו אימת המות ועצבות ויגון ואנחה אשר לא יהי' לו עוד תאוה אה בדברים הנצרכים לקיום העולם לישא אשה ולבנות בית, אעפ"כ יותר טוב שלא יהי' לו תאוה כלל ממה שיתן חלק להיצה"ר, אשר יתן לו מקום להיצה"ר מעט ויהי' בכל יום הולך ומתגבר להכשילו יותר ויותר כידוע מדרך היצה"ר [אח"כ מצאתי במהראנ"ח (דף צ"ב:) כעין זה] כמו שמבואר בסוכה (דף נ"ב.)
שמתחלה קרא הלך כו' ולבסוף איש, ע"ד שמבואר באורך לעיל בשם האלשיך שג' עניני היצה"ר יש, ע"כ מתורץ מה שלא יזכיר תיכף מיום המיתה כי בזה יבטל היצה"ר מכל וכל, ע"כ לא יהיה לו תאוה אפי' לההכרחיים כהנ"ל, ע"כ יעשה מקודם לראות תחבולה שיהי' אצלו תאות היצה"ר עם כוונת ומחשבת מהיצ"ט, ואף גם בזה שיש להיצה"ר מעט אחיזה באדם, עכ"ז לא יהי' מקום להיצה"ר כלל אצלו ולהכשילו, אשר בזה פירשנו (משלי ט"ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ירצה אף בדרכי איש שהם אכילה ושתי' ושאר דברים כיוצא בזה, וכוונתו בדרכיו לרצות את ה' שבמחשבתו עושה עבור ה', אף שמתחילה בא דרכיו מהיצה"ר, אעפ"כ אין לו אחיזה באיש להכשילו ולזה אמר יעסוק בתורה שיהי' טרוד בה ולא יפנה לבו לעבירה, וז"ש בקידושין (דף ל':) אם יפגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד, דלכאורה קשה אומרו אם פגע, הא ודאי פגע, וגם אומרו לשון מנוול, וגם אמרו משכהו לבהמ"ד, הא גם שם ימצא היצה"ר כמארז"ל ביומא (דף ע"ב:) לא זכה זר, אך להנ"ל נאמר להיות מבואר בסוכה (דף נ"ב.) שהיצה"ר ז' שמות יש לו, ועל מה שרוצה לצוד האדם כמו כן נקרא שמו עליו, ובאם רוצה לצודו בענין ערוה ח"ו שהיא עבירה מנוולת, אז נקרא מנוול, וזה בא בהיותו שבע מרעיבו, כמ"ש בכתובות (דף נ"ט:) שהבטלה מביאה לידי זימה, אבל בהיותו טרוד בד"א אין יצה"ר של עריות מתגבר כ"כ, אמנם כשהוא טרוד במו"מ אזי אין ביכלתו לעסוק בתורה ובתפלה כראוי, אבל כשטרוד בטרדת התורה אזי לבד שאין היצה"ר מתגבר כ"כ, אף גם הוא עוסק בתורה ובתפלה, שמקיים תכלית בריאת העולם, וז"ש אם פגע בך מנוול זה, היינו בענין עבירה מנוולת משכהו לבהמ"ד ולא לעסוק במו"מ כדי שישתכר בשנים כהנ"ל, אם נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, האיך יוכל להיות היצה"ר אוהבי ומבקש טובתי הלא הוא המלאך המות הממית אותי, ואחרי שאינו אוהבי אין ראוי לשמע לו כנ"ל ועמ"ש בחי' עה"ת (פ' בהעלותך) עוד בזה:
שם ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש שנא' על משכבכם, אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה, והקשה המהרש"א דהיכי מוכח מהך דאמרו בלבבכם שהיא עסק התורה, ונר' ליישב דהנה יל"ד אמרו לעולם ירגיז, דמשמע שתמיד ירגיז האדם יצ"ט על יצה"ר, והלא אם האדם חולק לפי תומו ועושה רצון קונו למה ירגיז, ב' אמרו ירגיז ולא אמר יגביר אדם יצ"ט, ג', שלא אמר תיכף יזכיר לו יום המיתה, ד', שלא אמר יזכיר המות, מאי יזכור לו יום, ה', לשון ירגיז אינו מדוקדק, דירגיז משמע בכיון שירגיז עם היצה"ר, וזה אינו רשאי כמ"ש בקידושין (דף פ"א:) ואלא היכי אימא כו' רחמנא נגער בי' בשטן, ונר' לתרץ דאיתא בס' הישר לר"ת בשער הששי, ז"ל, דע כי עבודת הבורא יתברך יש עניינים רבים המבטלים אותו והם התאוה והכעס והחנופה כו' ואומר התאוה הוא הראש ושורש לכל המעשים הרעים, וכשיתן אדם רשות לתאוותו לא ישאר מעשה מן המעשים הרעים אשר לא יעשה אותו והתאוה היא מצוייה בעשרה דברים, במאכל, ובמשתה, ובשינה, ובנשים, ובעושר, ובשררה, ובעסקים, ובמלבוש, ובמרכב, ובתענוגי הגוף עכ"ל, וביאר שם הרפואה לכ"א מעשרה תאוות להפך תיכף התאות הנ"ל, ומבואר ברמב"ם ראש הל' דיעות שראוי להתנהג בדרך הממוצע וכמ"ש הרע"ב (אבות פ"ב) וכל מעשיך יהיו לש"ש, ואיתא בסוטה (דף כ"א) אמר רבא תורה בעדנא דעסיק בה מגנא מצוה בין בעידנא דעסוק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא מן החטא, והנה התורה והתפלה ומעש"ט הכל הוא מצד היצ"ט, וכל התאוות הם מצד היצה"ר, ובהקדמת ס' החינוך להרא"ה כתב שיש מצות התלויות בזמן ויש מצות שיש בה סיבה, אבל מצות שאינו בשום זמן וסיבה הם ששה והם א' אמונת השם ויראה מאהבה שהם בלי סיבה ובלי מקום ובלי זמן שהם תמיד בכל רגע כל ימי חייו של אדם ע"ש, וז"ש לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, היינו התאות שהם מצד היצה"ר שלא למלא התאוה רק מה שצריך לקיום הגוף כמאמר הלל הזקן, עיין במדרש (פ' בהר) ובר"ח שער הקדושה פט"ו, שהוא לגמול חסד עם הגוף באכילה, ולשתות כדי לפקח הלב כמאמרם ביומא (דף ע"ו:) חמרא וריחנא פיקחין וכשהוא עושה כן לעולם בהיותן בתאוה הנ"ל צריך להרגיז היצ"ט על יצה"ר שלא ימלא כל תאוותו רק בדרך הממוצע שכ"ז שעוסק בהתאוות שהם מצד היצה"ר לעולם צריך להרגיזו שלא ימלא כל רצונו שנא' רגזו ואל תחטאו, שאם לא ירגיזו בעשרה תאוות הנ"ל ויתן רשות למלא תאוותו יוכל לבא לידי חטא כמ"ש הר"ת הנ"ל, אבל כשמרגיזו לעולם בכל הי' תאוות הנ"ל ואינו ממלא כל תאוותו רק לש"ש בודאי לא יחטא עוד, וז"ש בסנהדרין (דף ע'.) זכה משמחו לא זכה משממו, שאם זכה לנצח היצה"ר (כדאיתא לקמן (דף י"ב) ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים, ופירש"י לא נצחתי) שישתה מעט, שהוא דרך האמצעי, אזי משמחו לא זכה שלא נצחו ושותה יותר מכדי צרכו, אזי משממו, כמ"ש שם ט"ז ווין נאמר בשתיית יין אצל נח ע"ש, אם נצחו מוטב, שאם הגיע למדריגת חסיד שאינו מתאווה לרע כלל ויוכל להשתמש בכל הי' תאוות הנ"ל רק לש"ש כנ"ל מוטב, ואם לאו שרואה בעצמו שעדיין לא הגיע למדריגה זו שאין לו כח לשבר התאוה לחצאין וכשעוסק בהתאוות הנ"ל היצה"ר מנצחו למלאות תאוותו, יעסוק בתורה, ויניס כל עסקי העוה"ז ובעדנא דעסיק בה מצלת מן החטא שנא' אמרו בלבבכם, בשני לבבות שהיא השמחה שבא מצד היצה"ר, וזהו תורה שלומדה בשמחה, אם נצחו מוטב ואם לאו, שרואה בעצמו שאינה מצלת אותו מן החטא בהיותו עוסק בא' מהי' תאוות הנ"ל רק בעת שהוא לומד תורה כמאמר רבא הנ"ל בעדנא דלא עסיק בה אגוני מגניא אצולי לא מצלא, יקרא ק"ש וידבק עצמו באמונת ואהבת ה' התלויים בק"ש שנוהגת תמיד בלי הפסק בכל רגע, וכשקורא הק"ש בשני המצות הנוהגת תמיד וגם היא לומד תורה היא מצלת אותו מן החטא וכמ"ש רבא בעידנא דעסיק בה מצלת אותו מן החטא שנא' על משכבכם כי הק"ש יכול לקרותה גם על משכבו, אבל שאר מצות או ללמוד תורה א"י לקיימו כששוכב על משכבו, אם נצחו מוטב ואם לאו, שהיצה"ר מדיחו ומנצחו כשהוא עוסק בעשרה תאות הנ"ל למלאות כל תאוותו, יזכור לו יום המיתה, שאז הוא דבק בגוף ונפש, ויהי' לו צער גדול בהיותו דבוק בהתאות הנ"ל להפריד הנפש מהגוף (וכמ"ש בס' מגיד מישרים שהוא ענין כף הקלע, שכחות הגופניות שנתקשרו עם הנפש מוליכין אותו לכל הכחות הממונים. ע"ש) וז"ש חז"ל שנפש רשעים קשה לצאת כצמר הנאחז באחד הקוצים כו' ועי' בעקידה ע"פ ישוב העפר על הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלקי' אשר נתנה ע"ש וז"ש בב"ב (דף ט"ז.) הוא השטן הוא היצה"ר הוא המלאך וכו', מחמת שהתאות הנ"ל הם חלק היצה"ר והגוף הוא ג"כ מצד היצה"ר ויש לו חלק בו לפיכך קשה לנפש להפריד מן הגוף מחמת שהנפש הי' דבק תמיד בהגוף בהתאוות הנ"ל, משא"כ כשאינו משתמש בתאוותיו ג"כ רק לעבודת השם אזי אין לו להיצה"ר חלק אפי' בגופו מחמת שכל התאות הבא מצד היצה"ר ג"כ לא הי' רק לעבודת השם והנשמה נפרדת מהגוף באהבה בלי צער מחמת שאין להשטן שהוא המה"מ חלק בו כלל, ממילא כשיזכיר לו יום המות שקשה לו הפרדת הנפש מהגוף ונידון בז' דינים כמ"ש בר"ח שער היראה פי"ב, ע"כ מדוייק אומרו יזכור לו יום המיתה, ותיכף לא אמר ר' לוי שיזכור לו יום המיתה שהיא יראה החיצונית רק מחמת צער הגוף, ומוטב יותר שינצחו להיצה"ר בתורה או בק"ש שהוא יראה ואהבת ה' כנ"ל, אבל כשרואה שא"א לנצחו בתורה ובק"ש אזי צריך לנצחו שיזכור לו יום המיתה הגם שהיא יראה חיצונית כמ"ש בר"ח שם, אמנם כשירגיז על יצה"ר כ"ז שעוסק בהתאות הנ"ל ויקיים אז וכל מעשיך יהי' לשם שמים אזי לא ישלוט עליו היצה"ר הוא המה"מ אפי' ביום המיתה כמ"ש (תהלים ט"ז) כי לא תעזוב נפשי לשאול אף בשרי ישכון לבטח, וכ"ז מגיע לו מחמת שהי' תמיד כוונתו לעבודת השם אף כשהי' דבק בהתאוות הנ"ל ע"כ ישכון בשרו לבטח וע' בחי' עה"ת (פ' בלק) מזה בע"א מאמר אוזן שומעת תוכחת חיי"ם, בחי' ראשונת:
או יאמר וליישב למה באמת לא נצחו בתורה, הא אמרו בקידושין (דף ל':)
בראתי יצה"ר בראתי תבלין זה תורה, דהנה ידוע שהיצה"ר הוא אורב לאדם בכל האפשרות כמ"ש צופה רשע לצדיק כו' ועיקר כוונתו להפיל מחשבות לאדם שחייו לית דין ולית דיין וכמ"ש (אבות פ"ד) ודע שהכל לפי החשבון ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, וכשכופר בדין וחשבון יוכל לעבור חייו על כל התורה כולה, ולזה אין מועיל להזכיר לו יום המיתה כיון שאין מאמין שעתיד ליתן דין וחשבון הוא רוצה למלא תאוותו כל זמן חייו וכמ"ש (ישעי' כ"ב) אכל ושתו כי מחר נמות, אך לאותן המאמינים בדין וחשבון רק שהם טרודים בעסק העוה"ז מחמת עניות או עשירות והתאוות רודפות אחריהם מנעוריהם, לו יש תקוה כשמזכיר לו יום המיתה שנותן אל לבו למה לי לעמל הזה שהוא היום בכאן ולמחר בקבר, טוב לי ללכת לבית הספר שתנחה אותנו כמ"ש במשלי בהתהלכך כו' להמליץ בעדינו לפני כסא כבודו, אבל להכת ראשונה זה העיקר שילך ויעסוק בתורה ויתן אל לבו חכמת התורה, ומכח זה יכיר שבודאי יש בורא אחד שהוא נתן לנו התורה וחנן אותנו בשכל ודיעה להשיב ונפשינו, וז"ש יעסוק בתורה, אי אזיל מוטב ואם לאו, מחמת שאינו עוסק בתורה בכל כחו רק כשאר חכמות וע"ז התורה חוגרת שק לומר בניך עשאוני ככנור, שהוא פועל לפי שעה לשמח או לעצב, ואז אין לו כח לגרש היצה"ר אז יקרא ק"ש, שימסור נפשו לה' בכל לבבו ויתן לו שכל חדש התעוררות, ואם לאו, שמבלבל לו מחשבות זרות וטרדת מו"מ אז יזכור לו יום המיתה, ויראה שהכל הבל וטוב ללכת כו' סוף כל האדם ובודאי יתגרש היצה"ר מקרבו כנ"ל וזו (פ' בראשית) ומתושאל ילד את למך, לשון מך והכנעה כנ"ל:
שם א"ר יצחק כל הקורא ק"ש ע"מ כאלו אוחז חרב של ב' פיפיות בידו שנא' רוממות אל כו', ופי' המהרש"א שמכה בשני צדדים מימין ומשמאל כמ"ש יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, ואפשר לומר עוד טעם למה ב' פיפיות כי כשהוא קורא ק"ש עושה ומקיים ב' מצות, א' שהוא עוסק בתורה שהיא מצוה כללית, ב' שהוא מקיים אהבת ה' שנוהגת תמיד בלי הפסק, ע"כ א"ר יצחק כו' כאלו אוחז חרב של ב' פיפיות שהתורה מגינה ומצלא, ומצוה ג"כ מגינה א"כ מחמת ק"ש הוא נשמר משני צדדין, והתורה ניתנה בימין כדאיתא (לקמן ו'.) ע"כ מפיל רבבה וגם שכר ת"ת כנגד כולם, ומצד השמאל בשכר המצוה יפול אלף:
שם א"ר שמעון ב"ל כל העוסק בתורה יסורין בדילין ממנו כו' תורתי אל תעזובו, יל"ד דמשמע דאף אם כבר בא עליו יסורין היסורין בדילין הימנו כנ"ל, א"כ קשה דהא חזי' דלאו הכי הוא ומי לנו גדול מר' אליעזר ועכ"ז מצינו בסנהדרין (דף ק"א.) כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו התחילו הם בוכים ור"ע משחק אמרו אפשר ס"ת בצער ולא נבכה כו' א"ל ר"א לר"ע כלום חסרתי מן התורה כולה כו' נענה ר"ע ואמר חביבין יסורים, הרי שלא בדלו היסורים מר"א ע"י עסק התורה, וגם מצינו אצל רבינו הקדוש בב"מ (דף פ"ז.) ע"י מעשה הלכו היסורים ולא בדלו ממנו ע"י עסק התורה, ובודאי שעסק בתורה אפי' במשך זמן היסורים, ונראה לפרש כי ידוע שיש שני מיני יסורים, א' יסורים שהן חוץ מהגוף שהוא עניות ואמרו בב"ב (דף קט"ז.) שעניות קשה מחמשים מכות, כי בי' מכות נאמר אצבע אלקים הוא ובאיוב נאמר יד ה' נגע בי' ע"ש, ובשבת (דף ל"א.) הלל מחייב את העניים, ב', יסורי הגוף שמבטלין אותו מה"ת כמ"ש בב"מ שם, בראבר"ש בצפרא אמר להו ליסורין זילו מפני ביטול תורה ובפניא אמר להו בואו אחי וריעי, ובלשון יסורים יש בו שתי משמעות, א', לשון שמאסרין את הגוף שא"י לעשות תאות לבו שהיסורין מונעין אותו, הב', לשון הסרה שחייו היסורין כולין להסירו מהשי"ת שמבעט ביסורין כמ"ש (איוב ט') תם ורשע הוא מכלה וכמ"ש (מלאכי ג') באמרכם כל העושה רע טוב בעיני השם ובהם הוא חפץ כו' ואמר (משלי י"ט) ועל ה' יזעף לבו וכענין מאמרם (כתובות ל"ג) אלמלא נגדוה לחמ"ו הוו כו', ועוד טעם ג' שמאסרין לגוף בטרדת הזמן להביא טרף לביתו ומחמת זה א"י לעסוק בתורה ובמצות, ואיתא בעירובין (דף כ"ב.) שחורות כעורב רבא אמר מי שמשים עצמו אכזרי על בניו כעורב כהא דרב אדא בר מתנה אמר לה איכא קורמי באגמא וביסורי עוני א"י לעמוד בנסיון זה רק מי שעוסק בתורה כמ"ש בר"ח שער הקדושה (פ') צדיק אוכל לשובע נפשו, בתר דשבע נפשי' באורייתא וכמ"ש (תלים מ') ותורתך בתוך מעי שהת"ח ניזון מן התורה עצמה דאורייתא מחכמה נפקא והיא למעלה מן הטבע ע"כ יכול להתקיים זמן בלי אכילה משא"כ בע"ה שהן ניזונין מן הטבע ע"כ צריכים לבקש לזון את נפשם, וכמ"ש בס' ר"ח שער התשובה דביום התענית יעסוק בתורה ויכול להתקיים ג' ימים בלי אכילה שהתורה למעלה מן הטבע אבל כשאינו עוסק בתורה ביום התענית הוא נשאר בטבע, והטבע הוא להתקיים דוקא באכילה קשה עליו התענית ויזיק לו עכ"ל, וז"ש רשב"ל כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו, שאין מבטלין אותו יסורי עוני בשעת עסקו בתורה, (ולא מיבעי' יסורים שבגופו שאין מושלים על הלומד תורה כלל) שנאמר בני רשף יגביהו עוף, ולזה הביא פסוק זה מזי רעב ולחומי רשף, שמדבר ביסורי רעב שמחמת עוני בדילין הימנו בשעת עסקו בתורה והיא עצמה משביעתו כמ"ש הר"ח הנ"ל, וגם אינו חושש מיסורי ב"ב כרב אדא דאמר איכא קורמי באגמא, ולזה לא אמר מסתלקין הימנו, דהיינו שלא יהיו לו, רק שבדילין הימנו בשעת עסקו בתורה שאינו מרגיש בהם כלל, ועז"א ר' יוחנן הא אפי' תשב"ר יודעין אותו שנא' ויאמר אם שמוע כו' עד כי אני ה' רופאיך, ולכאורה קשה האיך מרומז כאן תורה, הא בכתוב נאמר כאן והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו, אעכצ"ל שמרמז על עסק התורה דוקא, כי האיך זה אפשר לקיים כל המצות וכל החוקים באיש אחד, דהרי יש מצות הנהוגה בכהנים דוקא, ויש מצות שנוהג במלך ויבום ושלוח עבדים וכדומה, אם לא בעסק התורה כמאמרם ז"ל בסוף מנחות כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, נמצא כי עפ"י לימוד התורה יוכל לקיים כל המצות שמעה"כ כאלו עשאה, ובזה יש לכוין הפסוק לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, שאם לא אשים למה צריך רפואה, ורש"י הרגיש בזה וכ' ואם אשים הרי הוא כאלו לא הושמה כי אני ה' רופאך, ע"ש, ולהנ"ל פי' שאף אם יבאו עליו יסורין יהי' כאלו לא באו עליו מחמת שיבדלו הימנו בשעת עסק התורה ולא יבטלוהו היסורין כלל הרי הוא כאלו לא הושמה, וז"ש כל המחלה, היא יסורי עניות ששקולה כנגד כל המכות לא אשים עליך, רק שיהיו בדילין ממך בעת עסקך בתורה כי אני ה' רופאך, שהתורה מכונה בשם ידו"ד שהיא שמותיו, היינו שעסק התורה שהיא למעלה מהטבע ירפא לך, ואורייתא וקוב"ה חד, ול"ל לרשב"ל למילף דהעוסק בתורה יסורין בדילין הימנו ממה שנא' באיוב ובני רשף יגביהו עוף הא אפי' תשב"ר יודעין שמפורש בתורה שנא' אם שמוע תשמע כו' כי אני ה' רופאך אלא אימא כל שאפשר לו לעסוק בתורה, שיש לו שכל להבין בתורה שבע"פ שזה נקרא עסק, כי לזה צריך יגיעה ועסק, ואינו עוסק, שרודף כל הימים אחרי מזונותיו ואינו קובע עתים לתורה, מחמת שאינו מאמין בהקב"ה שיתן לו טרפו הקב"ה מביא עליו היסורי', היינו על גופו ועוכרין אותו שלא יוכל ללמוד תורה מחמת יסורי הגוף שנא' החשתי מטוב וכאבי נעכר, מחמת שהחשיתי מטוב ולא עסקתי בעסק התורה שנק' טוב, ע"כ כאבי נעכר ביסורין בגוף ממש שהביא עליו יסורין הכעורים מחמת שאפשר לו לעסוק בתורה שיש לו כח ושכל לעסוק ואינו עוסק שפורש עצמו מעסק הגמ' ע"כ עונשו חמור כמ"ש בסנהדרין (דף צ"ט.) כי דבר ה' בזה זה שפירש עצמו מן התורה ע"כ מביא יסורים עליו:
שם א"ר זירא ואיתימא ר' חנינא בא וראה שלא כמדת הקב"ה, מדת ב"ו, אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב"ה אינו כן נתן להם תורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, ירצה כי תזדמן לפעמים שיש לאחד כלי יקר ומוכרח למכרו בערך דמים, הרי הוא בעצבות גדול מפני שחושב שאין באפשרי בשום סיבה להגיע עוד לכלי יקר כזה, אבל הלוקח שמח בזה שמגיע לחפץ יקר כזה, אבל הקב"ה אינו כן נתן להם תורה לישראל, כי הי' התורה בנתינה שיזכה בה בעצמו ואין בה שום אופן להתעסק במו"מ כמו שאר חפץ שנא' כי לקח טוב נתתי לכם, שהיא לכם ללמוד כדי להגיע לשלימות המעשה ממדריגה למדריגה, וזהו עסיקת תורה לשמה, תורתי אל תעזובו, ישמש ע"ד עזוב תעזוב עמו, ולא להגיע לשאר קניני הצטרכות המועיל לבלי הועיל, וע' בביאורי עה"ת (פ' עקב) בע"א: או יאמר להמתיק זה עד"מ לא' שקנה מחבירו סחורה הנחמדת למראה, אשר כל רואיו יפליאו על יופי' והיא באמת גרועה בתכליתה, ומגיע שבזמן מה יתהפך הוד צבעה למשחית ולא יגיע אליה אף היופי משאר סחורות הנ"ל, אך הלוקח אינו מבין בענין זה, ע"כ הוא שמח ביותר, אבל המוכר שיודע חסרונה הוא עצב במכירתו, כי ירא אולי יודיעוהו המבינים ויחזיר לו הסחורה הזאת ונמצא שהי' מבלה זמנו בחנם, אבל הקב"ה אינו כן נתן תורה לעמו ישראל והי' שמח בזה, וה"ר לזה שנא' כי לקח טוב נתתי לכם, שהוא טוב ומתקיים ואינו מגיע לשום השתנות בזה, וכל מה שממשמש בה מוצא טעם ע"כ בודאי תורתי אל תעזובו מכם לעולם:
שם אמר רבא ואיתימא ר' חסדא אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו שנא' נחפשה דרכינו כו' פשפש ומצא יעשה תשובה שנא' ונשובה אל ה' פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה שנא' אשרי הגבר כו' יל"ד דהא מבואר בנדרים (דף פ"א.) מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, ד"ז נשאל לחכמים ולנביאים כו' על מה אבדה הארץ כו' על עזבם את תורתי, הרי שוויתר הקב"ה על ע"ז וג"ע ושפ"ד ולא על ביטול תורה, ואמרו במדרש איכה הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, אכ"ק אוטרו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה וכי יש יותר עון מביטול תורה, ונר' לתרץ עפ"מ דאיתא בב"מ (דף ל':) והודעת להם זה בית חייהם, ופירש"י בב"ק (דף ק'.) זו תלמוד תורה שהיא חייך ואורך ימיך, את הדרך זו גמ"ח שנא' למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות משפט וצדקה, וגם נאמר (פ' ראה) אחרי ה"א תלכו כו' ובסוטה (דף י"ד.) להלך אחרי מדותיו של הקב"ה מה הוא רחום כו', ומבואר שם (דף כ"א.) מצוה בעדנא דעסיק בה כו' תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעדנא דלא עסק בה אגוני מגניא, מן היסורין ע"ש, ואיתא בזוה"ק (פ' יתרו) דמדריגת אדם יותר ממדריגת איש כמ"ש (יחזקאל א') ועל דמות הכסא כמראה אדם עליו מלמעלה כו', וידי אדם מתחת כנפיהם כו', וז"ש אם רואה אדם, שהוא במדריגת אדם ורואה שיסורין באים עליו, שהי' עוסק בתורה ובמצות ובגמ"ח גם מתוך דוחק ויסורי עוני ועכשיו באים יסורים עליו, דהיינו על גופו ממש שמושלים עליו שא"י עוד לעסוק בתורה ובתפלה, יפשפש במעשיו הטובים, בתורה ובתפלה ובגמ"ח, שמא לא עשאם בשביל כבוד השי"ת אלא לאיזה צד פני' או לכבוד עצמו או לקנתור שנא' נחפשה דרכינו ונחקורה, ודרך נקרא מעש"ט וצדקה וגמ"ח כמ"ש ושמרו דרך ה', שאם הי' לש"ש הי' לו להתורה להגן מהיסורים כהנ"ל, ע"כ יפשפש במעשיו הטובים אולי אין נ"ר להש"י בתורתו ובתפלתו ע"כ הגיעו עליו היסורים בגופו ממש, כדי שלא יעבוד כמאמרם (סוכה כ"ח:) במשנה משל, לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, ובגמ', ואמר לו אי אפשי בשמושך, פשפש ומצא, בעבדותו שעובד שהוא לשם כבוד או לקנתר או לשום פני' אחרת כלל וכמ"ש לקמן (דף ס"א:) לידע אינש בנפשי' אם צדיק גמור או רשע (וכמ"ש בהקדמה לבאר הגולה) יתלה בביטול תורה, דאיתא באבות (פ"ו מ"י) חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו, תורה קנין א', ואיתא (שם מ"ו) התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים כו' בבינת הלב באימה ביראה בענוה כו' ע"ש, א"כ כשחסר דבר אחד ממ"ח דברים עדיין התורה אינה נקנית לו, דהו"ל ביטול מקח, לז"א יתלה שהיסורין באים עליו בשביל ביטול תורה, דברים המבטלים קנין התורה והמה יראה וענוה ושארי מ"ח דברים אף שעוסק בה תמיד, וכמ"ש (שם פ"ה) סוב ובלה בה שאין לך מדה טובה הימנה. שאף שמבלה ימיו בה, מ"מ יוכל להיות שלא יהי' לו מדה טובה הימנה, ע"כ באו עליו היסורי' בגופו ממש כדי שיתן על לבו לקנות בעצמו המ"ח דברים, ואז יהי' למודו נ"ר לפני המקום. ואם תלה ולא מצא פי שפשפש בעצמו וראה שקנה התורה בהמ"ח דברים בידוע שיסורין של אהבה הן ובודאי לא באו עליו אלא להרבות שכרו בעוה"ב שנא' כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכמ"ש בזוה"ק (פ' וישלח) שחביב לפני הקב"ה יסורין של הצדיק יותר מתורה, ולפ"ז לא פליגי מימרא דרבא על מימרא דר' יעקב בר אידי ור' אחא בר' חנינא שהם אמרו כשיש ביטול תורה או תפלה אינם יסורי' של אהבה, ובכאן אמרי' כשהיסורים באין עליו על גופו ממש הגם שא"י ללמוד ולהתפלל הם ג"כ יסורין של אהבה, דכאן איירי רבא אחר הפשפוש ולא מצא בעצמו שום עון וגם התורה כבר קנוי' לו במ"ח דברים, אעפ"כ ראה שבאו עליו היסורין בודאי הן יסורים של אהבה כפירש"י הקב"ה מייסרו בעוה"ז בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעוה"ב יותר מכדי זכיותיו שנא' כי את אשר יאהב ה' יוכיח, אבל ריב"א וראב"ח הם מיירי שלא פשפש עדיין במעשיו ויוכל להיות שהקב"ה אינו חפץ בתורתו ותפלתו ע"כ מבטלו ביסורין שאינו חפץ בתורתו ותפלתו כמארז"ל משל לעבד כו' ושפך לו רבו קיתון ע"פ כו' כנ"ל, ומש"ה אמרו רב יעקב ור"א כל שיש ביטול תורה או ביטול תפלה אינם יסורין של אהבה אבל כאן מיירי רבא שכבר פשפש ומצא עצמו שלם בכל המ"ח דברים, א"כ נקנית לו התורה ומגינה מהיסורים ולמה באו בגופו ממש בידוע שיסורין של אהבה הן, שהקב"ה הביא יסורים על גופו ממש, הגם שיש לו ביטול תורה ותפלה כדי להרבות שכרו בעוה"ב שנאמר את אשר יאהב ה' יוכיח יותר מכדי זכיותיו כפירש"י לעיל:
ובזה מיושב קו' הרי"ף שהקשה על הא דאמר רחב"א א"ר יוחנן אלו ואלו בין שיש בהם ביטול תורה או ביטול תפלה יסורים של אהבה הן שנא' כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאן דרש מקרא זה דה"ד שלא מצא שום עון וביטול תורה אז הם יסורים של אהבה שנא' את אשר יאהב ה' יוכיח, ולהנ"ל לא פליגי אהדדי, דגם רבא ואיתימא ר"ח דברו ג"כ שהיסורין שבאו עליו ויש לו ביטול תורה ותפלה מחמת זה רק שתלה ולא מצא בעצמו שום ביטול ממ"ח דברים, ובודאי הי' לפני המקום תורתו לנח"ר ואין שום מקום לומר שרבו שפך לו הקיתון ע"פ ועכ"ז באו היסורין עליו בביטול תורה ותפלה, לז"א בידוע שיסורין של אהבה הן שנא' כי את אשר יאהב ה' יוכיח ולא פליגי עם רחב"א א"ר יוחנן, דר"י דאמר אחד זה וא' זה יסורים של אהבה הן, הוא ג"כ אחר הפשפוש ולא מצא איירי, הגם שא"י ללמוד ולהתפלל הם יסורין של אהבה, ושניהם הביאו הפסוק כי את אשר יאהב ה' יוכיח, לז"א רחב"א א"ר יוחנן אלו ואלו יסורים של אהבה הן אעפ"י שא"י ללמוד ולהתפלל מחמת היסורין שיש בגופו ממש דר' יוחנן מיירי ג"כ אחר פשפושו ותלה ולא מצא בעצמו שום חסרון ממ"ח דברי' שהתורה נקנית בהם הן יסורים של אהבה שנא' כי את אשר יאהב ה' יוכיח כדי להרבות שכרו בעוה"ב:
שם יפשפש במעשיו שנא' נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה כו' פשפש ומצא יעשה תשובה שנא' ונשובה אל ה' פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, וקשה דהא ביטול תורה גופי' הוי חטא, ונר' לפרש דאיתא בזוה"ק (פ' ויקרא) ע"פ או הודע אליו חטאתו, אורייתא מודעה לי' חובי' שמי שהוא לומד יודע גודל העוונות שעושה, וז"ש פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, שעי"ז לא מצא בעצמו העוונות שעשה, ועי' עוד בביאור מאמר זה בחידושי עה"ת פ' מצורע ופ' עקב ופ' תצא בס"ד:
או יאמר דאיתא במדרש (פ' לך) שהקב"ה הראה לאברהם מעשה קרבנות לכפרה ובזמן שאין בהמ"ק אזי תורה במקום קרבן ואם אינם עוסקים בתורה אזי נוטל הצדיק שבהם והוא במקום קרבן, וידוע שהצדיקים הם בחי' ראש לההמון עם שהם כמו צפורן וכמ"ש בביאור המדרש כל הנשמות תלוית באדה"ר זה בראשו כו' והצפורן מרגיש ביסורי הראש, וז"ש אם רואה אדם שיסורים באים עליו היינו יסורי הסתלקות הצדיקים אזי צריך לפשפש במעשיו כו' בשביל עון הדור פשפש ולא מצא אז יתלה בביטול תורה שעי"ז צריכים להסתלק במקום קרבן, ועמ"ש בהפט' וילך בדרך הי"ב עוד יישוב לזה:. או יאמר דהנה הרמב"ם ז"ל כתב דאם אדם עושה עבירה הקב"ה נפרע תחלה מממונו ואח"כ מגופו, אבל בביטול תורה ח"ו הקב"ה נפרע תחלה מגופו ע"ש, וזהו אם רואה אדם שיסורים באים עליו, היינו על גופו יפשפש במעשיו מלשון (ש"א כ"ה) ומעשהו בכרמל, שישגיח בעסקי ממונו אם לא הגיע בממונו תחלה הפסד וכליון, ואז יעשה תשובה, אבל אם פשפש ולא מצא שום נזק בממונו, יתלה בביטול תורה שאז הוא נענש בגופו ויעשה תשובה, וז"ש (פ' וישלח) ויבא יעקב שלם, ופירש"י שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, שלא הי' לו יסורי' בגופו, וא"ת שהי' לו עבירה אחרת עז"א שלם בממונו, וזהו מחמת שהי' שלם בתורתו בלימוד ובמעשה כהנ"ל:
או יאמר כי ידוע שמעלת האדם הוא רק בשלימות המדות טובת, ע"כ ההכרח להענישם ביסורין כדי שירגישו חטאם לעשות תשובה ולהשגיח בחסרון מדותיו, כי עפ"י הרוב דרך איש ישר בעיניו ומדעתו כי אינו במדות הרעות כלל, ואין כל אדם זוכה לפקוח במעלת עצמו מהמדות הרעות זה בהנה וזה באחרים, כי זה כל האדם, וז"ש אם רואה אדם שיסורין באים עליו, ע"י מדותיו הרעות בא בהשגחת השי"ת עין בעין אזי יפשפש במעשיו, לתקן מדותיו הרעות שיש לו, פשפש ולא מצא דרך תרופה למכתו לעזוב המדות הרעות הנ"ל, יתלה בביטול תורה, שבודאי אינו לומד תורה, כי הלומד תורה א"י לסבול המדות רעות:
או יאמר כי ידוע שהרבה פעמים באים היסורים ע"ד הנסיון לנסותו אם יעמוד בנסיון ולא יהרהר אחר מדותיו יתברך, וזהו לאותו שמכיר שיעמוד בנסיונו שנא' ה' צדיק יבחן, ואיתא במ"ר בראשית (פ' ל"ב) משל לבעה"ב שהי' לו שתי פרות אחת כחה יפה ואחת כחה רעה על איזו מהן מטריח, לא על זו שכחה יפה כך ה' אינו מנסה כ"א לצדיקים, וברבה איכה משל ליוצר כשהוא בודק בקנקניו אינו בודק בקנקניו הרעים שאם מכה עליהם באצבע פ"א הוא שוברו, אלא בודק בקנקניו היפים שאפי' מקיש עליהם כ"פ אין שוברן, כך הקב"ה אינו מנסה ומייסר הרשעים כ"א לצדיקים הוי ה' צדיק יבחן, וז"ש אם רואה אדם שיסורים באים עליו על גופו יפשפש במעשיו לראות אם הוא ראוי לנסיון מצד מעשיו הטובים שנא' נחפשה דרכינו, פשפש ומצא יעשה תשובה, כי אם הי' צדיק גמור בבירור ג"כ לא נתנסה כלל (ועמ"ש בחי' עה"ת ס"פ וירא) פשפש ולא מצא מעש"ט כ"כ עד שיזכה לנסיון יתלה בביטול תורה, והוא ע"צ העונש, מה שביטל מלימוד התורה שע"ז לא שייך תשובה ללמוד כי ביום האחר החיוב מצד עצמו ללמוד ואיך ישלים יום העבר שביטל תורה [או, שבמניעת תוכחתו מהעוונות ושביטלו תורה מגיע ביסורין, כמ"ש הזוה"ק (פ' ויקרא), או ירמז, פשפש ולא מצא עבירות גדולת שלא ימתינו לו כלל, כמו חילול השם שאין מקיפין, אז יתלה בביטול תורה, שבזה אין ממתינים, כי אין מגיע לתשובה, שיהי' ההמתנה תועלת לזה] אבל תקנתו ללמד תורה לרבים שע"י תורת תלמידיו יוכל להשלים הביטול תורה מימים שעברו שנא' אשרי הגבר אשר תיסרנו יה כדי ומתורתך תלמדנו, שילמד תורה לרבים ואם תלה ולא מצא שום עון ביטול תורה והעם הולכים בדרך הישר, או שאין בידו למחות בידוע שהם יסורים של אהבה כנ"ל:
שם אמר רבא א"ר סחורה א"ר הונא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורים יש לפרש בזה (תהלים ג') מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, והקשו לקמן (דף ז':) מזמור כ' ורצה שכשהי' לו צרת הגוף הי' לו מזמור דכל צערא דגופא לאו כלום כי תכליתו לטוב, והעיקר כשהצער מגיע להנשמה, אבל ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה, שאין שום ישועה להנשמה זהו רב צרה וקינה:
שם אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו כו' פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, הקושי' מפורסמת הלא אין לך עון גדול מביטול תורה כנגד כולם ולמה עשאו טפל, אך רומז שיפשפש תחלה במעשיו של עצמו ואם לא ימצא בעצמו איזה עון יתלה שנענש בשביל ביטול תורה שלא למד תורה לרבים ולא מיחה בם כראוי ונענש עבורם כי תורה לשון הוראה שמורה לאחרים כנודע, זה שמעתי מאאמ"ו נ"י, ואפ"ל שז"ש באבות (פ"ג מט"ו) ובטוב העולם נדון, בשביל טוב העולם טוב רומז לתורה ע"ז נדון הצדיק שיהא מטיב לעולם ללמדם תורה ויקבל שכר לעתיד והכל עפ"י רוב המעשה, שיתרבו מעשיו יותר ממה שעשה בעצמו, וירמוז עוד המעשה ע"ד שארז"ל גדול המעשה יותר כו' שהמעשה לאחרים נעשה גדול שכרו יותר גם מן העושה, שמעשים של אחרים הנעשים על ידו יוחשב לו:
שם א"ר הונא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורים שנא' (ישעי' נ"ג) וה' חפץ דכאו החלי יכול אפי' לא קבלם מאהבה ת"ל (שם) אם תשים אשם נפשו מה אשם לדעת אף יסורים לדעת ואם קבלם מה שכרו יראה זרע יאריך ימים ולא עוד שתלמודו מתקיים בידו שנא' וחפץ ה' בידו יצליח. והקשה בספר מעשה חייא כאן דהא היסורין באין אחרי שחפץ בו השם והיאך שייך לומר שלא קבלם מאהבה, ואם הכונה לומר שהכל גלוי לפניו אם יקבלם מאהבה, הול"ל יכול אפי' לא יקבלם מאהבה, ב', דלמה לא הביא ר"ה קרא המוקדם כי את אשר יאהב ה' יוכיח, או איפכא למה לא הביא רבא לעיל האי קרא וה' חפץ דכאו כו', ג', אמרו אם קבלם מה שכרו, הלא כבר אמר מקודם בידוע שיסורין של אהבה הן וכמו שפירש"י כדי להרבות שכרו בעוה"ב יותר מכדי זכיותיו, ד', אמרו מדכאו ביסורין, ולא אמר כלשון המוקדם הקב"ה מביא עליו יסורין, ועיין ברי"ף מזה, ונראה לתרץ דהנה היסורים הבאים על האדם יתכן בכמה אופנים. א', כדי להחזירו למוטב שיעשה תשובה וכמ"ש (פ' בחוקותי) ואם באלה לא תוסרו לי ויסרתי אתכם שבע על חטאתיכם כו' או אז יכנע לבבם הערל, וכן אמר הנביא (עמוס ד') וגם אני נתתי לכם נקיון שיניים וחוסר לחם ולא שבתם עדי נאום ה' וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם וגו' ולא שבתם, הרי שהיסורין הן מצד אהבת השי"ת כדי להחזירו למוטב. כאב המייסר לבנו בשוטים להוליכו לבית הספר אעפ"י שהבן מרגיש יסורין בגופו, אבל תכלית כונת האב כדי שילמוד ויגיע לתועלתו, וע"ז כיון החכם (משלי ) מוסר ה' בני אל תמאס וגו' כי את אשר יאהב ה' יוכיח, שכ"ז שהקב"ה מייסרו נראה שיש עדיין עליו אהבת ה', וכמו באב שאינו משגיח על בנו ומונע ממנו מוסר שאמר (שם י"ג) חושך שבטו שונא בנו, כן בהקב"ה כתי' ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו, ב', שהקב"ה מייסרו למרק עונותיו כמ"ש בתענית (דף י"א.) ע"פ אל אמונה ואין עול, כשם שהקב"ה משלם לרשעים המעש"ט שעשו בעוה"ז להאבידם מעוה"ב כך הקב"ה משלם לצדיקים בעוה"ז על כל העוונת כדי שיהי' להם שכר משלם לעוה"ב, וזהו ג"כ מאהבה, ג', כדי שיכפר על עון הדור כמ"ש (ישעי' נ"ג) אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו כו' והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו וגו', וב' חלוקי היסורים יוכל להיות בחוץ לגופו שהוא יסורי עוני, אבל החלק הג' שהוא לכפר על הדור צריך להיות דוקא בגוף הצדיק כמ"ש (ב"מ פ"ז) כל שני יסורין דר' אלעזר בר"ש לא שכיב אינש בלא זמני' ומטעם זה צריך להיות דוקא היסורין בגופו כדי לכפר על עון הדור שלא יגיע להם היזק בגופו שלא ימותו ח"ו לפני זמנם, ואיתא בר"ח שער האהבה פ"ג ארשב"ל בג' לשונות של חיבה חבב הקב"ה את ישראל בדביקה וחשיקה וחפיצה וכולם למדנו מפרשה של אותו רשע, וגדולה מכולם חפיצה כמ"ש ולא איחר הנער לעשות כי חפץ בבת יעקב שהכניס א"ע בסכנה במס"נ אף שיגיע קרוב למיתה ע"ש, וז"ש כל שהקב"ה חפץ בו, שהיא במדריגה גדולה שחפץ בו מדכאו ביסורין בגופו ממש עד שמגיע לחולי שנא' וה' חפץ דכאו החלי, ולכך מביא ר"ה פסוק כי את אשר יאהב ה', שזה מדבר בצדיק גמור שהקב"ה אוהבו בחפץ ולא במדריגת אהבה לבד שמביא עליו יסורים כדי להרבות שכרו בעוה"ב, שגם יסורים אלו הם חוץ לגופו כמו יסורי עוני וכדומה מדכאו ביסורין בגופו ממש עד שיגיע לחולי כדי שיהי' הצדיק מכפר על העון הדור, וזה א"א רק כשיש לו יסורים בגופו ממש כמו ר"א בר"ש וכר"י נשיאה בב"מ שם, הגם שהוא אינו יכול להתפלל וללמוד שצריכין להיות בשמחה [וכמש"כ הבאה"ט א"ח סי' א' סק"ז] מ"מ יקבלם אף אם הוא מדוכא בחולי כדי לכפר על עוונת ישראל, אבל לרבא לעיל לא מיירי רק ביסורין שהקב"ה מביא עליו רק להרבות שכרו בעוה"ב לפיכך מביא הפסוק כי את אשר יאהב ה' יוכיח, אפי' ביסורין שהם חוץ לגופו, וז"ש יכול אפי' לא קיבלם מאהבה, כמו בשביל אהבה כמ"ש (תלים ק"ז) ארץ פרי למליחה מרעת כו' דפירושו בשביל הרעות שעושים יושבי בה, והה"נ מאהבה בשביל האהבה, שיש לו לתורה ותפלה שצריכים להיות בשמחה וע"כ אין רצונו לקבל יסורין בגופו ממש, יכול יהו היסורין ג"כ כפרה על הדור, ת"ל אם תשים אשם נפשו מה אשם לדעת אף יסורין לדעת, שיהי' כפרה למרק עוונות הדור ע"י יסורי גופו ממש, וז"ש ואם קיבלם מה שכרו, אחרי שלא באו בשביל עצמו רק לכפר על הדור מה שכר יהי' לו בעצמו, ואמר יראה זרע יאריך ימים, דאיתא במ"ק (דף כ"ח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא, ופי' המפרשים שפי' מזל הוא למעלה מהטבע שהעולם מתנהג במקום זכות וחוב, אבל מזל בני חיי ומזוני זהו למעלה מן העולם, וזה שאינו חושש ביסורין לטובת עצמו רק הוא מקבלם בשביל טובת העולם ולכפר על עון הדור שהוא ג"כ למעלה מן הטבע, ע"כ יראה זרע יאריך ימים שהמה ג"כ למעלה מהטבע ובמזלא תליא כנ"ל:
שם ולא עוד שתלמודו מתקיים בידו שנא' וחפץ ה' בידו יצליח, שהתורה נק' חפץ כמ"ש כי אם בתורת ה' חפצו, ויל"ד בלשון מתקיים בידו, לימא ותלמודו מתקיים, או ותלמודו אין משתכח הימנו, ואפ"ל דאיתא ביבמות (דף ק"ט:) כל האומר אין לו אלא תורה, אפי' שכר תורה אין לו שנא' ולמדתם ושמרתם לעשותו כל שאינו בעשי' אינו בלימוד, ור"ה לטעמי' דאמר בע"ז (דף י"ז:) כל העוסק בתורה בלבד ואין לו מעש"ט דומה כמי שאין לו אלוה שנא' וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וללא תורה, ולז"א ר"ה כאן ולא עוד שתלמודו מתקיים בידו, דמה שהוא לומד מתקיים ע"י ממש שהוא עושה ומקיים מה שהוא לומד שנא' וחפץ ה' בידו יצליח, שמחמת שמקבל היסורין בגופו כדי למרק ע"י עון הדור, בשביל זכות זה יזכה שתלמודו שלומד יתקיים בידו במעשה ממש, כי לא המדרש העיקר אלא המעשה, וטעם הדבר דזה שדומה כמי שאין לו אלוה, הוא עפמ"ש בהקדמת הזוהר במעלת הצדקה כ' בס' דשלמה מלכא מאן דיהיב למסכנא מתחזי צלם אלהים על פניו וכל הבריות יריאים ממנו וגם המזיקין והמקטריגים בדילין הימנו ואו' הבו יקר לדיוקנא דמלכא ע"ש, ע"כ דוקא ע"י ג"ח מתחזי צלם אלהים על פניו, וזה גומל חסד למרק עון הדור:
שם כל שאין בהם ביטול תורה שנא' אשרי הגבר כו', יפורש הענין ע"ד (איוב י') נקטה נפשי בחיי אעזבה עלי שיחי אדברה במר נפשי, היינו שנכרתו הנשמה והגוף, ועכ"ז מהנוגע אל הגוף אעזוב ולא אדבר להתאונן, רק אדברה במרירות מה שנוגע אל הנשמה, וזה שקלל דוד ואמר (ש"א כ"ו) אם ה' הסיתך בי ירח מנחה ואם בני אדם ארורים הם וגו' כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', דקשה שלא עבר על מדותיו כמדת חסיד, אך להיות כי הי' לו ביטול תורה ותפלה במה שגרשו שאול מלהסתפח בנחלת ה' ע"י מלשנותם, והי' הדבר נוגע להנשמה אלא שהי' מסופק אם חטאו גרם שיגידו מלשינות עליו, לז"א אם ה' הסיתך כו' ואם ב"א ארורים הם פי' מכבר כמ"ש בסנהדרין (דף כ"ט.) אין טוענין למסית מנ"ל מנחש הקדמוני כי גרשוני מהסתפח כנ"ל:
שם תניא רשב"י אומר ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין מחמת שהגוף החומריי והנפש השכליי מתנגדים זה לזה ומי שמתייגע בלימוד התורה יש לו יסורין ועינוי להגוף, ועיי' בדברינו פ' בשלח, במדרש ד"א אז ישיר, ופ' תצוה, ופ' אחרי בפסוק ולקח מלא המחתה, ור"פ במדבר מזה:
שם אלו הן תורה וא"י והעוה"ב, תורה מנין שנא' אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, א"י שנא' כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך וכתיב בתרי' כי ה"א מביאך אל ארץ טובה העוה"ב דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר, נראה שבא להשמיענו שמתחלה צריך ללמוד תורה בכדי שידע מה לעשות ולקיים, ואח"כ א"י, ובסוטה (דף י"ד.) וכי משה לפרי' הי' צריך אלא אמר יש כמה מצות התלוים בארץ ואני רוצה לקיימן, הגם שהיו בלימוד אצלו הי' רוצה לקיים במעשה דוקא, ותכלית לימוד התורה כדי לבא לידי מעשה כמ"ש בברכות (דף י"ז.) שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, ע"כ ההכרח מקודם לימוד התורה שהיא לבא על ידה לעוה"ב ואח"כ א"י שהיא המעשה שכ"ה מצות תלויות בארץ וכל ספר ת"כ ג"כ תלויות בבהמ"ק ואח"כ יוכל לבא לעוה"ב, ולזה סידר רשב"י ג' מתנות טובות, תורה היינו מקודם לימוד התורה ואח"כ א"י שהיא המעשה ואח"כ יוכל לבא לעוה"ב:
או יאמר דאיתא בנדרים (דף ל"ח.) אר"י בתחלה הי' משה למד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה שנא' ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו, ובעירובין (דף נ"ד.) א"ר מתנא מאי דכתיב וממדבר מתנה אם משים אדם עצמו כמדבר הזה שהכל דשין בה, שאין בו גסות הרוח תלמודו מתקיים בידו וניתנה לו במתנה וממתנה נחליאל, ובמשנה סוף סוטה שאין הענוה באה אלא אחר קדושה וטהרה, ואיתא ביומא (דף ע"ב:) ג' כתרים הם כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות, כהונה נטל אהרן מלכות נטל דוד, כתר תורה היא במתנה והפקר כל מי שרוצה ליטול יבא ויטול, ואמר שם ושמתם זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המות וכו' במטותא מינייכו דלא תירתו תרתי גיהנם, וז"ש ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, פי' לכל ישראל ולא כמו הכהונה ומלכות שהיא רק לאהרן ולדוד, אבל ג' מתנות הנ"ל נתן לכולם וכל הרוצה ליטול יבא ויטול והיא מתנה טובה רק שהם ע"י יסורים, התורה שיהי' לו נתונה במתנה שלא תשתכח ממנו צריך שיהי' כמדבר שהכל דשין בו דהיינו שיהי' עניו, וזה א"א אלא ע"י יסורין דהיינו פרישה וקדושה וטהרה ואח"כ ענוה ואז היא מתנה טובה ונעשית לו סמא דחיי, ארץ ישראל מתנה טובה דכתיב על הארץ הטובה כו' שהיא הכנה לתורה אם אין קמח כו' אלא שיוכל לבא ח"ו לגסות רוח ולחטא כמ"ש (פ' עקב) ובתים מלאים כל טוב ורם לבבך ושכחת, אבל כשהיא נתונה מקודם ע"י יסורין אז יהי' טבעו נוטה להכנעה תמיד כמ"ש באבות (פ"ד מ"ט) כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימו מעושר, מחמת שמורגל בתורה בעוני, וז"ש כי כאשר ייסר איש את בנו ה"א מיסרך וכתיב בתרי' כי ה"א מביאך אל ארץ טובה ורחבה, וגם היא מתנה טובה דכתיב בה על הארץ הטובה כמ"ש בח"א מהרש"א ז"ל עוה"ב, אמרו לקמן (דף י"ז.) שאין בו לא אכילה ושתי' אלא צד קים יושבי' כו', ואם האדם מייסר א"ע לפרוש מתענוגי הגוף ומהבלי העוה"ז, אז הוא נדבק בתענוגי זיו עוה"ב, אבל כשהוא מדבק א"ע לתענוגי העוה"ז, א"י לבא לתענוגי העוה"ב, וזהו שנא' ודרך חיים תוכחת מוסר, שא"א לבא לחיי' הנצחיים רק ע"י תוכחת מוסר, אבל בלא יסורים שיפרוש א"ע מתענוגי עה"ז א"א להתבונן תענוגי עה"ב כמ"ש (אבות פ"ד) יפה שעה א' מקורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז, כי הם ב' צרות זה לזה אם אינו מפריש מתענוגי עוה"ז לא יוכל להתבונן שהיא מתנה טובה, וכמ"ש בברכות (דף נ"ז:) ג' מעין העוה"ב כו' שכשדוחה כל המותרות ותאוות רעות אזי יוכל להרגיש תענוגי עה"ב ופרישת התאוות הוא יסורין להגוף אזי יכול לבא לעה"ב ע"י יסורין, וע"כ תשמיש נקבי' הוא מעין עוה"ב, כי ג' מתנות טובות הנ"ל א"א ולא ניתנו אלא ע"י יסורין:
שם איזהו יסורים של אהבה כל שאין בו ביטול תורה ותפלה, ראוי להבין שרוב הבעלי יסורים מגיעים בזה לביטול תורה, ואף בר"א בר"ש מצינו בב"מ (דף פ"ד) שאמר בצפרא להיסורין זילו מפני ביטול תורה, וה"א שצדיקים לא יהי' להם יסורי' של אהבה, ונר' לפרש כי יתכן להיות שנחשב להם התורה כדבר הרשות, מפני שאין להם להתעסק בד"א עוסקי' בתורה ותפלה, וכשמגיע להם איזו עסק הם מבטלי' ואין נחשב להם התורה והתפלה כלל, וזהו מדריגה פחותה כיון שאין להם שום דרך בעבודת ה', ואין להם תועלת מהיסורים כי בדעתם שאין חוטאים בזה כלל, אך אותם שיודעים שמחוייבים לעסוק בתורה ובתפלה בודאי אינם מבטלים מיד מפני דברי רשות להתעסק בהם, וכאשר תזדמן להם שיבטלו בפיתוי היצה"ר, הקב"ה מיסרם עבור זה ומרגישים מיד שמגיע להם עונשים ועושים תשובה, וז"ש אלו הם יסורים של אהבה, שנסמך למאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח, כל שאין בו ביטול תורה ותפלה, ירצה שאינו מהכת הפחותה שיבטל תורה ותפלה בכל איזו דבר שתזדמן לו בבטולו, רק שהוא מאותן שהגיע לו ביטול באונס ע"י פיתוי היצר, אז מגיע להם אהבת ה' ליסרם בכדי להדריכם לדרך הישר שיהי' לו יראת העונש, אבל הפחותים לגמרי אינם מגיעים לעולם לדרך הנכון כי תולה הכל בדרך מקרה, ועמ"ש בחי' עה"ת (פ' בחוקותי) מזה: פשפש ומצא יעשה תשובה שנא' ונשובה עד ה' פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו וכו' לבאר כל הדקדוקים, א' וכי ביטול תורה מלתא זוטרתי היא הלא תחלת דינו של אדם קבעת עתים לתורה, ותיכף תחילתו ראוי לפשפש אם נמצא בידו עון דביטול תורה והאיך אמר שבאם לא מצא יתלה בביטול תורה, ושאר דקדוקים מבואר בדברינו לעיל ובס' נזר הקודש, ב' היאך שייך לומר על ב"א אשר יסודו מעפר וכצל עובר הוא אף כי הזכרון שלו מה שפעל ועשה מנוער ואינו זוכר ומה גם שהחכם אמר (קהלת ז') אין אדם צדיק בארץ וגו', ג' יפלא הקרא שמביא ע"ז אשרי הגבר וגו' ומזה לא משמע כלל לימוד הזה, ד', מה שמסיים אח"כ תלה ולא מצא בביטול תורה בידוע כו' שאמרו בפני עצמו ואינו כולל ג"כ שיעשה תשובה וכי ביטול לתורה א"צ תשובה, נאמר דהנה מיד אח"ז איתא מימרא פליגי ר' יעקב בר אידי ורב אחא בר חנינא חד אמר אלו הן ייסורין של אהבה כל שאין בהן ביטול תורה ומביא האי קרא גופי' שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו וגו' ובתנאי שמתורתך תלמדנו וח"א אלו ייסורין של אהבה שאין בהן ביטול תפלה שנאמר ברוך ה' אשר לא הסיר וגו', והנה מצינו לשון יתלה שימתין עד שידע שורש היסורין הללו כמו במס' שבועות (דף ב'.) תולה עד שיוודע לו וכן אשם תלוי להגין עד שיתוודע לו. וכן בפסחים (דף י"א:) אוכלין כל ד' ותולין כל חמש וברש"י (פ' בשלח) בפסוק ויחזק ה' וגו' שהי' תולה אם לרדוף ואם לאו ע"ש, ורבא סבר כשיטת המ"ד שייסורין של אהבה הוא שאין בה ביטול תורה מהך קרא אשרי הגבר וכו' וז"ש אם רואה אדם שייסורין באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ומצא יעשה תשובה פשפש ולא מצא ועדיין הוא בספק אם חטא באמת איזה חטא ועון ונשכח זכרונו ממנו וע"כ הוא צריך לעשות תשובה או לא חטא והן ייסורים של אהבה עז"א שיתלה כך בספק בביטול תורה עד שיתברר לו היינו אם הייסורין יבטלו אותו מלימוד תורה ידע וישכיל שיש לו איזו עון אשר חטא רק שנשכח ממנו וצריך לעשות תשובה ואם לא יבטלו מתורה ידע שהם ייסורין של אהבה והיינו דמביא הקרא שנא' אשרי הגבר וגו' וזה שמסיים אח"כ ואם תלה ולא מצא ולא אמר סתם ואם לא מצא ביטול תורה] בידוע שהן ייסורין של אהבה, והבן, ועיי' בבינה לעתים דרוש נ"ג עת צרה בפסוק תייסרך רעתך וגו' ודע וראי כי מר ורע עזבך וגו' ע"ש:
שם פשפש ולא מצא, כפירש"י שיהי' הייסורים כפי חטאו יתלה בביטול תורה, שבאותה שעה שחטא הי' יכול ללמוד ונפרעין ג"כ ע"ז כמ"ש לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, דין על גוף העבירה וחשבון על אותה שעה שביטל ממצות: