ברכי יוסף על יורה דעה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן קיג · א
דין א׳. דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי וכו׳ שאל שאל האיש הרב הגדול מהר״ר ישראל בנימין ז״ל מהרב המופלא מהר״י קשטרו ז״ל והוא בס׳ תשובות הרב מהרי״קש הנקרא אהלי יעקב שנדפס מחדש סימן ח״ן אדם שאינו אוכל גבינה חיה ונתבשלה ע״י גוי מי אמרינן הואיל ולרוב בני אדם נאכל כמות שהוא חי בטלה דעתו אצל כל אדם ושרי ליה נמי כדאמרינן גבי סוכה בכר וכסת ופ״ו דברכות גבי חמרא אי קבע סעודתיה עילויה או״ד שאני התם דברעותיה תליא מילתא אבל הכא דנפשיה לא מקבלא גבינה חיה על כרחיה הלכך לא ליבטיל דעתיה ואסיר ליה. והשיב הרב מהרי״קש מדאמר רב כל הנאכל כמו שהוא חי ואי ס״ד דאזול לכל חד כדעתיה הול״ל כל שזה אוכלו כמות שהוא חי ומדקאמר כל הנאכל ש״מ דבתר ארחייהו דבני אדם אזלינן ולא חיישינן לדעתו של זה. ותו דבש״ג גזרת חכמים ואין לנו אלא מה שגזרו בפירוש לא גזרה לכל א' ותו מדשיילינן בש״ס מאי בינייהו דתרי לישני ולא קאמר דאיכא בינייהו דללישנא קמא אזלי בתר דעתיה דכל חד ולאידך שוה בכל ותו דמסתמא אית לן לדמויי לישנא אהדדי ועלה בידינו דאזלינן בתר ארחא דעלמא ולא חיישינן לדעתו של זה. זהו תורף תשובת מהרי״קש ז״ל עש״ב.
ולפום ריהטא יש מקום לדוחה לדחות ראיות והכרעו' הרב ז״ל. זה יצא ראשונה אשר דקדק מלשון כל הנאכל כמות שהוא חי דלא קאמר כל שזה אוכלו כמות שהוא חי. יש לדחות דמשום דהוה פשיטא ליה דכיון דהגזרה משום מתנות ודאי אזלינן לכל חד כפי דעתו דעיקר הגזרה שמא ימשך אחריהם וגזרה עומדת על כל אדם שיורד על פי מדותיו משם הכי לא דקדק בלשון דסבר שלא יטעה אדם בכך. ומאי דקאמר דכיון דגזרת חכמים היא אין לנו אלא מה שגזרו בפירוש לא גזירה לכל א׳ כיון שלא פירשו לכאורה היה מקום לדקדק על זה מהא דכתב הרא״ש פ"ק דחולין דנפקא מנה מבעיית אברי בשר נחירה לצבור שגזרו על מין אחד מזמן פ' וכו' דכיון דגזרה על הצבור היא אין לנו לעשות גזרה לכל א' ואין לנו אלא מה שגזרו בפירוש. ותו דבעיית הש״ס היא אדינא דאוריתא ואיך כתב הרא״ש דנ״מ לגזרת צבור ומה ענין איסור דאוריתא לגזרה על הצבור. אמנם אין דברי הרא״ש ענין לזה דהתם הבעיא היא למען דעת מה הדין נותן בענין זה ואי דינא בצד אחד ה״ה לגזרת הצבור דדינא הכי. ותו דהתם יש לומר דהגזרה שוה דלא יאכלו מאותו המין בזמן פ' מהנעשה מאותו הזמן ואילך ותלוי בזמן ושוה בכל:
ומאי דהכריע ממאי דבעי מאי בינייהו וממאי דקאמר איכא בינייהו דגים קטנים וכו' מלבד דיש מן הראשונים דכתבו דארחיה דש״ס דלא קאמר כל מאי דאיכא בינייהו. בר מן דין האי ביניא לא דמי לביניא דעלמא דהביניא היא דהא מילתא להך לישנא שרי ולאידך אסיר והכא במאי דקמן אין זאת רק דלחד לישנא תלוי בדעתו ולאידך שוה בכל ואין זה דומה לביניא דעלמא באופן דלכאורה אין הכרעות הרב מכריעין:
ואני תמיה על שני המאורות הגדולים הרב השואל והרב המשיב איך נעלם מהם ז״ל דברי הגהות אשרי פ׳ אין מעמידין שכתבו ז"ל פסק רשב״ם כר״י דמליחתו זהו בישולו הואיל ונאכל כמות שהוא חי וארי״נגאס מותר לנו מפני שאין נאכלים חיים במקומותנו שהרי אנו מבשלים אותם ואוכלים ולמי שדרכו לאוכלן חיים אסורים עכ״ל ופשטן של דברים משמע דהדבר תלוי בו אי אכיל חי אי לא. והי״ל להרבנים ז״ל להביא דבריהם ולבארם לקרבם או לדחותם:
והרב פרי חדש חקר חקירת הרבנים הנז' ומייתי דברי הגהות אשרי הנז׳ וכמה סוגיות מייתי בפרט זה ומסיק דיחיד בטלה דעתו ואפי׳ מקום א' בטלה דעתם נגד רובא דעלמא וצ״ל דכונת הגהות אשרי היכא דלא ידעינן רובא דעלמא היאך נהיגי דאיכא אתרי הכי ואיכא אתרי הכי ובכי הא כל חד וחד כי אתריה וכדוכתיה ליקום ולא מבטלי אהדדי כיון דלא ידענין הי מינייהו הוי רובא זהו תורף דבריו ז״ל ע״ש באורך וברוחב:
ולפום ריהטא יש (להיו) [להעיר] על כל הרבנים ז״ל אמאי לא מייתי ממ"ש הרמב"ם פי״ו דמאכלות אסורות גבי דבר חשוב שפסק כרבנן ור׳ עקיבא דז׳ דברים לבד חשיבי אגוזי פרך ורמוני בדן וכו׳ וכתב הרמב"ם על זה יראה לי שכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מהמקומות כגון אגוזי פרך ורמוני בדן בא"י באותן הזמנים שהוא אוסר בכל שהוא לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן ולא הוזכרו אלו אלא לפי שאוסרין כל שהן בכל מקום וה״ה לכיוצא בהן בשאר מקומות עכ״ל ולכאורה לפי דברי מהרי״קש יש לדון דאף אי במקום א׳ אינו נאכל כמות שהוא חי לא משגחינן בהו מן הטעמים שכתב הוא ז״ל דגזרת רז״ל שוה בכל. ותו דלימא איכא ביניהו דלמ״ד אינו נאכל כמות שהוא חי אם מקום א׳ אינן אוכלים דבר כמות שהוא חי אסור להם אע״פ שאינו עולה על שלחן מלכים. ולמ"ד אינו עולה עש״מ אפי' במקום שאינם אוכלים כמות שהוא חי כל שאינו עולה עש״מ שרי וזהו לדעת מהרי״קש דהכריח ממאי ביניהו. אמנם לו ההדיוט אף בסגנון זה שכתבנו לא ניחא לש״ס לומר איכא בינייהו כי האי גוונא כי הנה יש להעיר בפשטא דשמעתא מאי קאמר מאי ביניהו והלא הרי הוא כשמבואר והביניא מפורסמת דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי ועולה על ש"מ אי נמי דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ואינו עולה על ש״מ ומוכרח דקאמר מאי בינייהו לומר לו בפרטות איזה מין הוא דלמר שרי ולאידך אסיר ואשכח דגים קטנים וכו'. ולפ״ז אינה הוכחה מאי דהוכיח מהרי״קש כאשר יראה המעיין: ומהו לדברי מהרי"קש ה״ה מקום א׳ דאינו נאכל כמות שהוא חי לא משגחינן בהו והרי דבר חשוב שכתב הרמב״ם דאם במקום א׳ חשוב אוסר בכל שהו:
וגם לדברי הרב פרי חדש דמסיק דאף מקום א׳ בטלה דעתם נגד רובא דעלמא לכאורה איכא למידק מדברי הרמב״ם שכתב דכל דבר שחשוב אצל בני מקום מהמקומות ומשמע אף דבמקום א׳ חשוב ולא כשאר מקומו' אסור באותו מקום לבד בכל שהוא שבאותו מקום חשוב ונראה הפך הרב פר״ח: ונראה דכונת הרמב״ם שבמקום ההוא שכיח פרי אחד מצויין לטובה ובשאר מקומות לא שכיח הפרי ההוא והיינו דקאמר כגון רמוני בדן בא״י ופשוט:
וראיתי להרי״טבא בחידושיו לע"ז שכתב וז״ל שהוא נאכל כמות שהוא חי פירוש שראוי לאכלו כמות שהוא חי ואף שאין רגילות לאכלו אלא מבושל והכי רהיט כוליה פרקין עכ״ל ולפי דבריו אזדא ליה מעיקרא מה שהוכיח מהרי״קש ממאי דקאמר נאכל כמות שהוא חי ולא קאמר כל שזה אוכלו כמות שהוא חי כמש״ל ולא צריכנא לדחיה שכתבנו. דנקט האי לישנא לאשמועינן האי דינא דהרי״טבא שראוי לאכלו כמות שהוא חי הגם דרגילי לאכלו מבושל אמנם אכתי מיבעיא לן בדבר שאדם זה נפשו קצה עליו ואינו יכול לאכלו כמות שהוא חי אי לדידיה אסיר ודוק הטב:
ואחזה אנכי להרב בני חיי שכתב על הרב פרי חדש במ״ש על דברי הגהות אשרי דלא אפשר דאזלינן בתר כל חד דבטלה דעתו אלא אתרי נינהו וכו׳ וז״ל ולי נראה דלכל חד בתר דידיה אזלינן והטעם דבש״ג כיון דנאסר שמא ימשך אחר הגוי ויאכילהו דבר טמא א״כ לא שייך בטלה דעתו דבדבר הנאכל חי שייך הך גזרה וזה שאינו אוכלו חי אין לומר בטלה דעתו כיון דאיכא למיחש דממשיך בתריה וכן איפכא ומ״ש הפר״ח דההיא דהגהות אשרי אתרי נינהו לא משמע הכי מהגהות אשרי שכתב ולמי שדרכו לאכלו כמו שהוא חי משמע דלא מיירי באתרי אלא לכל חד בתר דידיה אזלינן עכ"ל. ומ"ש דלא שייך בטלה דעתו הכא. יש להשיב דרבותנו תדיר השוו את מדותיהם. ואנן בדידן עינינו הרואות להרי״טבא ז״ל שהבאתי בסמוך דפשיטא ליה דאם נאכל כמות שהוא חי אף דרגילים לבשלו שרי והרי דהקלו קולא גדולה וא״כ יש פנים לומר דאם א' לא אכיל מצינן לו׳ בטלה דעתו אצל כל אדם. ומאי דדייק הרב ז״ל מלשון הג״א יש לומר לאו דוקא. וראה בעיניך דטפי איכא למידק ממ״ש הג"א ברישא וארי״נגאס מותר לנו מפני שאין נאכלים במקומינו חיים שהרי אנו מבשלים אותם ואוכלים משמע דאזלינן אחר המקום דאי לא הול״ל וארי״נגאס מותר לנו שאנו מבשלים אותם ואוכלים ומדהוסיף שאינם נאכלים במקומינו חיים משמע דאזיל בתר המקומות וצדק הרב פר״ח ז״ל:
איברא דממ״ש הרי״טבא בחידושי עירובין על דף כ״ח ע״א נראה בצד מה הפך דברי הרב פר״ח דשם העלה הרי"טבא דאם המנהג משונה אפי׳ נהגו אל מקום אחד בטלה דעתם ואם אין המנהג משונה והיו יכולים לנוהגו בשאר מקומות אז היכא דנהוג נהוג אי הוי אתרא. ואי המנהג יפה וראוי. אותו המקום הוי רובא דעלמא ומנהג איש ומשפחה לא חשיב וכו׳ וכתב על זה אשר הורם תרומה טהורה מדברי רבותיו ז״ל זהו תורף דבריו ע״ש באורך ובתוספות בשבת דף צ"ב. ולפ״ז במנהג שאינו משונה אמרינן היכא דנהוג וזה נראה דלא כמסקנת הרב פר״ח דדחיק ומוקי דברי הגהות אשרי דלא קים ליה איזה מנהג רובא וכמש״ל ועמ״ש בספרי הקטן מחזיק ברכה א״ח סי׳ רנ״ד ע״ש:
אמנם מצאתי רב גדול מרבוואתא קמאי ראב״ן ז״ל שכתב בספרו דף נ״ד ע״ד וז״ל ודג מליח שבשלו גוי וביצה שצלאה גוי אעפ״י שיש בני אדם שאוכלים דג מלוח חי וביצה גומעין
אותה חיה מיהו כיון דרובא דעלמא לא אכלי הכי אסר להו ר׳ יוחנן והלכתא כוותיה אבל דג קטן מליח כגון הרינ"גאס שבישלו גוי אין בו משום בשולי גוים דרובא דעלמא אכלי ליה חי כשהוא יבש וכל דבר שאוכלין אותו רובן כמות שהוא חי אם בשלו גוי אין בו משום בש"ג עכ״ל הרי מוכח מדבריו כסברת הרב פר"ח: