ברכי יוסף על יורה דעה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן קיג
שיורי ברכה
א
דין א׳. דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי וכו׳ שאל שאל האיש הרב הגדול מהר״ר ישראל בנימין ז״ל מהרב המופלא מהר״י קשטרו ז״ל והוא בס׳ תשובות הרב מהרי״קש הנקרא אהלי יעקב שנדפס מחדש סימן ח״ן אדם שאינו אוכל גבינה חיה ונתבשלה ע״י גוי מי אמרינן הואיל ולרוב בני אדם נאכל כמות שהוא חי בטלה דעתו אצל כל אדם ושרי ליה נמי כדאמרינן גבי סוכה בכר וכסת ופ״ו דברכות גבי חמרא אי קבע סעודתיה עילויה או״ד שאני התם דברעותיה תליא מילתא אבל הכא דנפשיה לא מקבלא גבינה חיה על כרחיה הלכך לא ליבטיל דעתיה ואסיר ליה. והשיב הרב מהרי״קש מדאמר רב כל הנאכל כמו שהוא חי ואי ס״ד דאזול לכל חד כדעתיה הול״ל כל שזה אוכלו כמות שהוא חי ומדקאמר כל הנאכל ש״מ דבתר ארחייהו דבני אדם אזלינן ולא חיישינן לדעתו של זה. ותו דבש״ג גזרת חכמים ואין לנו אלא מה שגזרו בפירוש לא גזרה לכל א' ותו מדשיילינן בש״ס מאי בינייהו דתרי לישני ולא קאמר דאיכא בינייהו דללישנא קמא אזלי בתר דעתיה דכל חד ולאידך שוה בכל ותו דמסתמא אית לן לדמויי לישנא אהדדי ועלה בידינו דאזלינן בתר ארחא דעלמא ולא חיישינן לדעתו של זה. זהו תורף תשובת מהרי״קש ז״ל עש״ב.
ולפום ריהטא יש מקום לדוחה לדחות ראיות והכרעו' הרב ז״ל. זה יצא ראשונה אשר דקדק מלשון כל הנאכל כמות שהוא חי דלא קאמר כל שזה אוכלו כמות שהוא חי. יש לדחות דמשום דהוה פשיטא ליה דכיון דהגזרה משום מתנות ודאי אזלינן לכל חד כפי דעתו דעיקר הגזרה שמא ימשך אחריהם וגזרה עומדת על כל אדם שיורד על פי מדותיו משם הכי לא דקדק בלשון דסבר שלא יטעה אדם בכך. ומאי דקאמר דכיון דגזרת חכמים היא אין לנו אלא מה שגזרו בפירוש לא גזירה לכל א׳ כיון שלא פירשו לכאורה היה מקום לדקדק על זה מהא דכתב הרא״ש פ"ק דחולין דנפקא מנה מבעיית אברי בשר נחירה לצבור שגזרו על מין אחד מזמן פ' וכו' דכיון דגזרה על הצבור היא אין לנו לעשות גזרה לכל א' ואין לנו אלא מה שגזרו בפירוש. ותו דבעיית הש״ס היא אדינא דאוריתא ואיך כתב הרא״ש דנ״מ לגזרת צבור ומה ענין איסור דאוריתא לגזרה על הצבור. אמנם אין דברי הרא״ש ענין לזה דהתם הבעיא היא למען דעת מה הדין נותן בענין זה ואי דינא בצד אחד ה״ה לגזרת הצבור דדינא הכי. ותו דהתם יש לומר דהגזרה שוה דלא יאכלו מאותו המין בזמן פ' מהנעשה מאותו הזמן ואילך ותלוי בזמן ושוה בכל:
ומאי דהכריע ממאי דבעי מאי בינייהו וממאי דקאמר איכא בינייהו דגים קטנים וכו' מלבד דיש מן הראשונים דכתבו דארחיה דש״ס דלא קאמר כל מאי דאיכא בינייהו. בר מן דין האי ביניא לא דמי לביניא דעלמא דהביניא היא דהא מילתא להך לישנא שרי ולאידך אסיר והכא במאי דקמן אין זאת רק דלחד לישנא תלוי בדעתו ולאידך שוה בכל ואין זה דומה לביניא דעלמא באופן דלכאורה אין הכרעות הרב מכריעין:
ואני תמיה על שני המאורות הגדולים הרב השואל והרב המשיב איך נעלם מהם ז״ל דברי הגהות אשרי פ׳ אין מעמידין שכתבו ז"ל פסק רשב״ם כר״י דמליחתו זהו בישולו הואיל ונאכל כמות שהוא חי וארי״נגאס מותר לנו מפני שאין נאכלים חיים במקומותנו שהרי אנו מבשלים אותם ואוכלים ולמי שדרכו לאוכלן חיים אסורים עכ״ל ופשטן של דברים משמע דהדבר תלוי בו אי אכיל חי אי לא. והי״ל להרבנים ז״ל להביא דבריהם ולבארם לקרבם או לדחותם:
והרב פרי חדש חקר חקירת הרבנים הנז' ומייתי דברי הגהות אשרי הנז׳ וכמה סוגיות מייתי בפרט זה ומסיק דיחיד בטלה דעתו ואפי׳ מקום א' בטלה דעתם נגד רובא דעלמא וצ״ל דכונת הגהות אשרי היכא דלא ידעינן רובא דעלמא היאך נהיגי דאיכא אתרי הכי ואיכא אתרי הכי ובכי הא כל חד וחד כי אתריה וכדוכתיה ליקום ולא מבטלי אהדדי כיון דלא ידענין הי מינייהו הוי רובא זהו תורף דבריו ז״ל ע״ש באורך וברוחב:
ולפום ריהטא יש (להיו) [להעיר] על כל הרבנים ז״ל אמאי לא מייתי ממ"ש הרמב"ם פי״ו דמאכלות אסורות גבי דבר חשוב שפסק כרבנן ור׳ עקיבא דז׳ דברים לבד חשיבי אגוזי פרך ורמוני בדן וכו׳ וכתב הרמב"ם על זה יראה לי שכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מהמקומות כגון אגוזי פרך ורמוני בדן בא"י באותן הזמנים שהוא אוסר בכל שהוא לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן ולא הוזכרו אלו אלא לפי שאוסרין כל שהן בכל מקום וה״ה לכיוצא בהן בשאר מקומות עכ״ל ולכאורה לפי דברי מהרי״קש יש לדון דאף אי במקום א׳ אינו נאכל כמות שהוא חי לא משגחינן בהו מן הטעמים שכתב הוא ז״ל דגזרת רז״ל שוה בכל. ותו דלימא איכא ביניהו דלמ״ד אינו נאכל כמות שהוא חי אם מקום א׳ אינן אוכלים דבר כמות שהוא חי אסור להם אע״פ שאינו עולה על שלחן מלכים. ולמ"ד אינו עולה עש״מ אפי' במקום שאינם אוכלים כמות שהוא חי כל שאינו עולה עש״מ שרי וזהו לדעת מהרי״קש דהכריח ממאי ביניהו. אמנם לו ההדיוט אף בסגנון זה שכתבנו לא ניחא לש״ס לומר איכא בינייהו כי האי גוונא כי הנה יש להעיר בפשטא דשמעתא מאי קאמר מאי ביניהו והלא הרי הוא כשמבואר והביניא מפורסמת דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי ועולה על ש"מ אי נמי דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ואינו עולה על ש״מ ומוכרח דקאמר מאי בינייהו לומר לו בפרטות איזה מין הוא דלמר שרי ולאידך אסיר ואשכח דגים קטנים וכו'. ולפ״ז אינה הוכחה מאי דהוכיח מהרי״קש כאשר יראה המעיין: ומהו לדברי מהרי"קש ה״ה מקום א׳ דאינו נאכל כמות שהוא חי לא משגחינן בהו והרי דבר חשוב שכתב הרמב״ם דאם במקום א׳ חשוב אוסר בכל שהו:
וגם לדברי הרב פרי חדש דמסיק דאף מקום א׳ בטלה דעתם נגד רובא דעלמא לכאורה איכא למידק מדברי הרמב״ם שכתב דכל דבר שחשוב אצל בני מקום מהמקומות ומשמע אף דבמקום א׳ חשוב ולא כשאר מקומו' אסור באותו מקום לבד בכל שהוא שבאותו מקום חשוב ונראה הפך הרב פר״ח: ונראה דכונת הרמב״ם שבמקום ההוא שכיח פרי אחד מצויין לטובה ובשאר מקומות לא שכיח הפרי ההוא והיינו דקאמר כגון רמוני בדן בא״י ופשוט:
וראיתי להרי״טבא בחידושיו לע"ז שכתב וז״ל שהוא נאכל כמות שהוא חי פירוש שראוי לאכלו כמות שהוא חי ואף שאין רגילות לאכלו אלא מבושל והכי רהיט כוליה פרקין עכ״ל ולפי דבריו אזדא ליה מעיקרא מה שהוכיח מהרי״קש ממאי דקאמר נאכל כמות שהוא חי ולא קאמר כל שזה אוכלו כמות שהוא חי כמש״ל ולא צריכנא לדחיה שכתבנו. דנקט האי לישנא לאשמועינן האי דינא דהרי״טבא שראוי לאכלו כמות שהוא חי הגם דרגילי לאכלו מבושל אמנם אכתי מיבעיא לן בדבר שאדם זה נפשו קצה עליו ואינו יכול לאכלו כמות שהוא חי אי לדידיה אסיר ודוק הטב:
ואחזה אנכי להרב בני חיי שכתב על הרב פרי חדש במ״ש על דברי הגהות אשרי דלא אפשר דאזלינן בתר כל חד דבטלה דעתו אלא אתרי נינהו וכו׳ וז״ל ולי נראה דלכל חד בתר דידיה אזלינן והטעם דבש״ג כיון דנאסר שמא ימשך אחר הגוי ויאכילהו דבר טמא א״כ לא שייך בטלה דעתו דבדבר הנאכל חי שייך הך גזרה וזה שאינו אוכלו חי אין לומר בטלה דעתו כיון דאיכא למיחש דממשיך בתריה וכן איפכא ומ״ש הפר״ח דההיא דהגהות אשרי אתרי נינהו לא משמע הכי מהגהות אשרי שכתב ולמי שדרכו לאכלו כמו שהוא חי משמע דלא מיירי באתרי אלא לכל חד בתר דידיה אזלינן עכ"ל. ומ"ש דלא שייך בטלה דעתו הכא. יש להשיב דרבותנו תדיר השוו את מדותיהם. ואנן בדידן עינינו הרואות להרי״טבא ז״ל שהבאתי בסמוך דפשיטא ליה דאם נאכל כמות שהוא חי אף דרגילים לבשלו שרי והרי דהקלו קולא גדולה וא״כ יש פנים לומר דאם א' לא אכיל מצינן לו׳ בטלה דעתו אצל כל אדם. ומאי דדייק הרב ז״ל מלשון הג״א יש לומר לאו דוקא. וראה בעיניך דטפי איכא למידק ממ״ש הג"א ברישא וארי״נגאס מותר לנו מפני שאין נאכלים במקומינו חיים שהרי אנו מבשלים אותם ואוכלים משמע דאזלינן אחר המקום דאי לא הול״ל וארי״נגאס מותר לנו שאנו מבשלים אותם ואוכלים ומדהוסיף שאינם נאכלים במקומינו חיים משמע דאזיל בתר המקומות וצדק הרב פר״ח ז״ל:
איברא דממ״ש הרי״טבא בחידושי עירובין על דף כ״ח ע״א נראה בצד מה הפך דברי הרב פר״ח דשם העלה הרי"טבא דאם המנהג משונה אפי׳ נהגו אל מקום אחד בטלה דעתם ואם אין המנהג משונה והיו יכולים לנוהגו בשאר מקומות אז היכא דנהוג נהוג אי הוי אתרא. ואי המנהג יפה וראוי. אותו המקום הוי רובא דעלמא ומנהג איש ומשפחה לא חשיב וכו׳ וכתב על זה אשר הורם תרומה טהורה מדברי רבותיו ז״ל זהו תורף דבריו ע״ש באורך ובתוספות בשבת דף צ"ב. ולפ״ז במנהג שאינו משונה אמרינן היכא דנהוג וזה נראה דלא כמסקנת הרב פר״ח דדחיק ומוקי דברי הגהות אשרי דלא קים ליה איזה מנהג רובא וכמש״ל ועמ״ש בספרי הקטן מחזיק ברכה א״ח סי׳ רנ״ד ע״ש:
אמנם מצאתי רב גדול מרבוואתא קמאי ראב״ן ז״ל שכתב בספרו דף נ״ד ע״ד וז״ל ודג מליח שבשלו גוי וביצה שצלאה גוי אעפ״י שיש בני אדם שאוכלים דג מלוח חי וביצה גומעין
אותה חיה מיהו כיון דרובא דעלמא לא אכלי הכי אסר להו ר׳ יוחנן והלכתא כוותיה אבל דג קטן מליח כגון הרינ"גאס שבישלו גוי אין בו משום בשולי גוים דרובא דעלמא אכלי ליה חי כשהוא יבש וכל דבר שאוכלין אותו רובן כמות שהוא חי אם בשלו גוי אין בו משום בש"ג עכ״ל הרי מוכח מדבריו כסברת הרב פר"ח:
ב
עולה על שלחן מלכים וכו' לאו דוקא מלכים אלא אפי' עולה על שלחן שרים שבארץ ההיא אסור. רבינו האר״י זצ״ל בשער המצות פ' עקב ועמ״ש בס׳ נגיד ומצוה מהר״י צמח בסוד הלא שרי יחדיו מלכים ע״ש:
ג
הקאהב״י של גוים רבינו האר״י אסרה משום בש״ג כמ״ש בס' נגיד ומצוה אך לא ראיתי זה בשער המצות וכן דעת הרב כנה״ג בסימן זה ובתשו׳ הנדפסות מחדש י״ד סי' קנ״ה וכתב דהיה אוסרו על עצמו שלא לשתות אך לא היה מוחה בשותים. אמנם מדברי מהרי״קש בסי׳ קי״ג שאסר לשתות הקאהב״י במקום הנועד לזה משום חתנות וכ״כ הרב הגדול מהר״ר אברהם סכנדרי ז״ל בתשובה כ״י מוכח דמשום בש״ג ליכא וכן הוא דעת הרב פר״ח סי' קי״ד ס״ק ו׳. וכ״כ הרב שאלת יעבץ ח״ב סי׳ קמ״ב דף ע״ה. אכן הרב פנים מאירות בח״ב סי׳ ס״ב חלק על הרב פר״ח וסבר דיש בו משום בש״ג ע״ש באורך. ועתה נדפסו תשובות הרדב״ז מחדש באשכנז ובסי׳ תרל״ז התיר הקאהב״י דאין בה משום בש״ג אך לא ישתה במסיבתם ע״ש וכן התיר הרב בני חיי וכתב דאפשר דהרב האר״י היה מחמיר על עצמו ע״ש ומלשון נגיד ומצוה נראה שהאר״י זצ"ל מן הדין קאמר וכבר הרב כנה״ג והרב פנים מאירות ס״ל דמדינא אסור:
ד
בשבת דף נ״א אמרו דרב נחמן שתה מיא דאחים קפילא ארמאה ושמע ר׳ אמי ואקפד דאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו. והביאו הרב מהרי״קש בהגהותיו. וכ״כ רבינו האר״י שיש להזהר וכ״כ הרשב״ץ ח״א סי׳ פ״ט. והרב ב״ח תמה על הטור שהשמיט דין זה והרב כנסת הגדולה צדד כמה צדדים. וחזר לשנותם בתשובותיו שנדפסו מחדש סי' קנ״ד ע״ש באורך. ואני בעניי כתבתי על דברי הרב כנה״ג הנז' בספרי הקטן ברכי יוסף א״ח סי׳ נז״ר ובמחזיק ברכה שם כתבתי בעניותי עמ״ש הרב קרבן נתנאל בזה ועמ״ש הרב תוספת שבת על דברי הרב פר"ח כאן ע״ש באורך:
ה
הרב באר שבע כתב בתשובה סימן מ״ח דדוקא בבש״ג אמרו דאדם חשוב צריך להחמיר וכבר השיגו הרב מהר״י אירגאס בשו״ת דברי יוסף סי' ע״ה ועיין מ״ש אני הדל בזה בספר הקטן ברכי יוסף ח״מ סימן טו״ב אות כ״ג. והרב מנחת יעקב כלל ע״ה אות ל' כתב דטעם הטור והש״ע שהשמיטו דין זה היינו דחומרא זו היו מחמירין בזמן הש״ס לא כן עתה בזמנינו שאינן בני תורה וכו׳ ע״ש ואנכי העירותיהו בספר הקטן ברכי יוסף שם בח״מ סימן טו״ב ע״ש. ועתה ראיתי בתשובות מרן הקדוש בס׳ אבקת רוכל שנדפס מחדש בסי׳ ה׳ דף ג' סוף ע״ד גבי אדם חשוב דאמרו גבי רבית שכתב דאפשר דהוא מדת חסידות אלא מהר״מ פ"ט דמלוה כתב אסור אפשר דאסור אלאו דוד עכ״ד ויש להשיב קצת:
ו
דין ב׳. הגהה. ומותר לאכול אפונים קלויים של עכו״ם וכו' רבינו האר״י אסר הביליבי״זיש ובערבי קודאמאס שעושין הגוי' שאעפ״י שאינן עולין על שלחן מלכים עולין על שלחן שרים כמ״ש בסמוך:
ז
קודאמאס שבאים מתונס פה ליוורנו וכאן לא יעלו גם על שלחן הדיוטות יש להסתפק אי שרו לאכלם פה ליוורנו ויש לצדד כמ״ש בקונטריס חיים שאל סימן ע״ד סעיף הששי ודעתי הקצרה נוטה לאסור:
ח
ערמונים שקלאן גוי מותרים דהא נאכלים כמו שהן חיים אעפ"י שרוב אכילתם ע״י צליה ובישול. הרד״ק בהגהותיו כ״י שוב ראיתי לה׳ פר״ח ס״ק כ״ב שהביא מחלקת בזה והעלה להתיר ע״ש באורך:
ט
כמהין ופטריות. או״ה כתב דיש בהם משום בש״ג והרב פרי חדש חלק דאינן עולים עש"מ ע״ש וכתב הרד״ק הכל לפי המקום והזמן ועמ״ש לעיל אות א' ודוק ועיין בבית לחם יהודה איזה פרטים ובתשו' נחלת שבעה סימן ע"ב:
י
דין ו'. כל שבישלו ישראל מעט בישולו בין בתחילה בין בסוף מותר וכו׳. הוה עובדא בשפחת ישראל שהטילה לתוך קדידה תבשיל שעל גבי האור ב׳ ביצים בקליפותיהם להתבשל והקדירה הניחתה יהודית עם התבשיל ע"ג האור להתבשל. הנה הגם דבהנחת ישראל סגי אע״ג שהגוי הגיס וסייע בתבשיל והוי גומרו ביד גוי. מ״מ היה מקום לחלק דהתם שאני שהניח הקדירה והתבשיל עצמו שמתבשל והוא כדי להפקיע בשול גוי כמ״ש ז״ל אבל הכא דפנים חדשות באו לכאן שכשהניחה היהודית לא היו שם הבצים לא יועיל הנחת הקדירה:
ומ״מ יש להתיר התבשיל בפשיטות כשיש בו רוב בעלמא דלבשולי גוים לבטל לא בעי ס׳ לדעת רוב האחרונים וכמתבאר מדברי הרב המפה סי' קי"ב וקט"ו והמפרשים. ועיין כנה״ב סימן צ״ט אות ל״ז וסי' קי״ב הגהת ב״י אות מ"ב וסימן קי״ג הב״י אות ע״ו. ואולם לפי דעת הרשד״ם י״ד סימן מ״א נראה דבעי ס' והוא יחיד בדבר. וכ״ש דאיכא למימר דלאו דוקא כמו שיראה המעיין ולחומרא אמרינן דלא דק. ואי נמי דוקא והיה גם כן קחלקת שקול דהשתא הוי ספיקא דדינא הא קי״ל בבש״ג ס' להקל דהוי דרבנן וכבר הסכימו רוב האחרונים וסוגיין דעלמא הכי אזלא דפלוגתא דרבוואתא ס׳ מיקרי ומצורף לזה לחשש ס' הרשד״ם מצטרפת סברת האומר דיש להקל בשפחות שלנו מט׳ דלא שיין בהו חתנות. ומה גם דלמ״ד בישל גוי בבית ישראל אינו בכלל איסור בש״ג כנודע. והנה כי כן יש להתיר בפשיטות ברוב בעלמא. וכ״ש אם הגיס ישראל דהוי גומרו ביד ישראל. ואולם מט' היות הביצים בקליפתם דלדעת הרשב״א בתשו' נראה דלא פלטי ומאי דפלטי מיא דביעי הוא ועיין כנה״ג סימן צ״ה הב״י אות ל״ג לא אתינן עלה לפי הסכמת הפר״ח סימן פ"ו ס״ק י״ב ומצורף חומרת ה' המפה שם. אך ברוב ברוב להתיר. שוב ראיתי להפר״ח סימן צ"ט ס״ק י״ז הכריע כסברת האומר דאפילו בבש״ג בעי ס'. ומ״מ מידי פלוגתא לא נפקא ודברי מרן לא מכרעו. ובנ״ד יש להקל בפשיטות. מורינו הרב בתי כהונה בחידושי דינים כ״י:
יא
הגהה. ואפילו לא היה מתבשל בלא סיוע הגוי וכו׳. הרב שפתי כהן והרב פרי חדש חלקו על זה. וכן העלה לאסור הרב מהר״ר ישועה זיין בתשובה כ״י בספר שערי ישועה י״ד שער א׳ סימן ט' ויש למחות בנוהגים ליתן הבשר על גבי הגחלים והגוי עומד על ימינו להפך הבשר עד שנצלה ואם יודע שאין שומעין לו מוטב שיהיו שוגגים וכו׳:
יב
רבים טועין שמניחין המחבת במקום שראוי להתבשל והגוי מגביה אותו ברחת ומכניסה יותר מבפנים וזה אינו כלום כדלקמן דין ח'. הרב פר״ח ס״ק י״ד. והרב המובהק מהר״י זיין בתשוב' הנז׳ חלק עליו דאין ראיה מהתם והעלה דהקפידה היא שלא ישלקם הגוי מהאור עד שיתבשל. וכתב שכן מצא כדבריו בתשובת הרדב״ז כ״י סי' אלף תי״ו:
יג
דין ט׳. אם בישולו גוי כמאבל בן דרוסאי וכו׳ חטים ששולקין אותם הגוים עד שמגיעים למאכל בן דרוסאי וחוזרין ומיבשין אותם כדי לעשותם גריסין ושוב אין נאכלים אלא על ידי בישול אחר נראה דכיון דאיסורא דרבנן הוא ויש מתירין הני חיטים כיון דמתיבשים כ״כ דאינם נאכלים אלא ע״י בישול אחר והבישול הא' אינו ניכר בהם מותרים ואפשר דאפילו האוסרים בתבשיל יתירו באלו החיטים כיון שאינן נאכלים אלא על ידי בישול מחדש. מרן הקדוש בתשובות הנדפסות מחדש והוא ספר אבקת רוכל סימן ל'. ועיין בתשובת נחלת שבעה סימן ע״א. ובספר לקט הקמח דף ז' הביא משם חקי דעת דבנדון דומה ממש לנדון מרן שהתיר ע״ש דכיוין להלכתיה וטעמיה דמרן ז״ל שוב ראיתי בלחם הפנים והוא עצמו הרב חקי דעת שהביאו בסיען זה ונדון כיוצא בו וכתב שכיוין לתשובת נחלת שבעה ע״ש ודוק הטב:
יד
דין י״ג. דגים קטנים וכו' הרב פרי חדש הביא דברי התוספות דפירשו דגדולים קצת וכתב דהרב בית חדש והרב של״ה דף ע״ו פירשו דהם מין דגים קטנים שאינם גדלים וסייעם מסוגית פ׳ כ״מ ע״ש באורך ועמ״ש הרב בני חיי על דבריו:
טו
דין י״ג. הגהה. כבוש אינו כמבושל דלא אסרו אלא בישול של אש וכו׳ כרוב כבוש מהגוים שנוהגין לקנות מהן ישראל לאכלו למאי דקי״ל דלא אסרן בש״ג אלא ע״י האור לאפוקי מליח כרותח ומעושן וכבוש ולא חיישינן לכליהם מטעם שיש להם כלים מיוחדים ויש להם על מה שיסמוכו כנודע. אבל מקרוב אתרע חזקתייהו שהוגדר שהכלים שכובשין יש מהן שמשתמשין חומץ ויש מהם כלי גבינה מלוחה ומהם סא״ג ייאג״י ולא נודע בבירור מי כובש בכלים נקיים ומיוחדים לכך ובכן יש לאסור לבלתי קחת מהם אפילו בידוע שלא היו ב״י והטעם דכבוש הרי הוא כמבושל ומפליט ולא שייך נט״ל משום שהוא חמוץ וחריף וד״ח משוה לכלי שאינו ב״י כב״י. ודבר חריף מפליט ומבליע ועיין כנסת הגדולה סימן צ״ו הגהת ב״י אות מ״ב. ואף שנותנים מים בשעת הכבישה. ובזתים כתב ב״י סימן קי״ד דבטל חורפיהו ל״ד דהכא החריפות נולד אח״ך והמים עצמן נחמצין אבל התם החריפו' מצד עצמם והמים מחלישין אותו וכ״ש שהרוב הוא כרוב החמוץ ועיין פר“ח סימן קי״ד ס"ק י״ח וס״ק כ״ו. מורינו הרב בתי כהונה זל״הה בחידושי דינים כ"י מידי יד הקדש:
טז
כבוש עלי גפנים הנקראים יאפראקי״ס מגויס במים ומלח לא אתייליד רעותא הנז' בכרוב ול״ד לההיא דסימן קל״ד במשקין שדרכן לתת בהם יין וכו' ובסי' קי״ד ולדון נ״ד שדרכן שהם כובשים בכלים הנ״ל דהתם נותנין להשביח וכמובן. וכ״ש דאפילו תימא שכובשין בכלים הנ״ל סתם כלים אינן ב״י וכשכובשין בהם כשנגמר מע״ל דכבישה כבר פגום הטעם שבדופני כלים וכ״ש דאיפשר דבשעת כבישתם כבר הם פגומים לפי שסתם כלים בחזקת שאינם ב״י וזה אפילו לפר״ח סימן ק״ה ס״ק א׳ וכ״ש לכנה״ג שם וע״ש בבני חיי. ודברי הפר״ח הם כשבא המציאות מכוון בזמן א' וידעו דכל כה״ג מקרי דיעבד לאכול המאכל באופן דאי משום כבוש כמבושל לענין הפליטה אין לחוש וידוע דסתם כלים מקונחים. ואי משום המלח דחריף ידוע דמעט מלח נותנים והמים הם יותר מג׳ חלקים באופן שהמים מכחישים כח החריפות ועיין סימן קי״ד והפר״ח סימן קי״ח. ואי משום מליח כרותח אין בשיעור כיבוש זה שיעור מליח כרותח דעלמא ועוד דמליח כרותח אין בו כח להפליט ועיין בהגה סי׳ ק״ה דין י״ב. וידוע דאין כבוש זה מחמיץ והעלים חימוצן חלוש מאד ולא בא לכלל חורפא דפירות (המוצים) [חמוצים] שאמרו או חומץ יין וכ״ש דלפי שיעור המים שנותנין אין ס׳ דמבטל אותו חריפות דעלין כי מעט הוא ולכן אין נראה לאוסרן כי אין רוב הצבור יכולין לעמוד בה מפני שישראל כובשין מעט ואין לחוש. מורינו הרב בתי כהונה בחי׳ דינים כ״י:
יז
דין ט״ז. הגהה. גוי שבשל לחולה בשבת וכו׳ עיין מה שכתבתי אני הדל בדין זה ודברי הרב בית דוד בספר הקטן ברכי יוסף א״ח סימן שי״ח בס״ד ושם רמז דברי האחרונים הם המדברים בדין זה ע״ש ועיין בשו״ת כנ״הג י״ד סימן קנ״ד:
יח
בשלה שפחת ישראל לחולה בשבת ועד שלא הוכשר הכלי בשלו בו יראה ברור (שמוסר) [שמותר] התבשיל וטעמא דהנה הרא״ה אית ליה בכה״ג שהתבשיל מותר ואין בו משום בש״ג וגם הכלי וכן פסק הרב המפה סוף סי' קי״ג. ובעיקר הכשר הכלים מבש״ג הוא מחלקת אלא דמרן פסק וסתם כדעת המצריכין אבל יש מהאחרונים פסקו להקל ועיין כנה״ג הב״י סוף סימן קי״ג. וגם ידוע המחלקת שיש בשפחו' שלנו ואפילו למה שאנו תופסין עיקר ההתר למלאכת שבת. גם ידוע המחלקת שיש בבישול גוי בבית ישראל ועיין כנה״ג שם. הנה כי כן בכל כה״ג דדיעבד בשלו פשיטא מילתא דשרי התבשיל ואף למ״ש הכנסת שם בהב״י אות ח' ועש"ב. וכבר היה נראה להתיר הכלי נמי מבלי הכשר מחמת כל הטעמים הנז׳ מיהו לכתחילה ראוי למיחש לחומרא ולהכשירו. מורינו הרב בתי כהונה בחידושי דינים כ״י:
יט
ראיתי להרב מנחת כהן בתערובות ח״א פ״א כתב דמרן לא הכריע בכלים שבשל הגוי אם צריכים הכשר והוא פסק להקל ע״ש. וכבר ידוע דמרן פוסק כסברא שהביא בסתם אמנם הרב הנז׳ קרי ביה לא הכריע כיון שהביא ס׳ אחרת ועמ״ש בקונטריס זה לעיל סימן נ״ה ע״ש: