ברכי יוסף על יורה דעה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן קטז · יא
הגהה. כמו תחת קיר נטוי וכו'. לשון הרמב״ם פי״ב דרוצח תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או ליכנס לחרבה וכן כל כיוצא באלו משאר סכנות וכו׳ ויש להעיר קצת דמוכח מדברי הרמ״בם דבכניס׳ החרבה ליכא אלא משום סכנה והרי ריש ברכות דף ג׳ מוכח דאיכא נמי משום חשד ונפקא מינה כי ליכא טעמא דמפול׳ כגון בחדתי ואינהו תרי ופריצי וליכא משום מזיקין אכתי איכא משום חשדא היכא דלא הוי בדברא כמבואר שם. ומדברי הרמב״ם דתלי משום סכנה מוכח דאי הוי בחדתא ותרי אפילו פריצי יכול ליכנס דאין שם סכנה לא משום מפולת ולא משום מזיקין. ומהש״ס מוכח דאפ״ה אין נכנסין משום חשד. וכן למה שפסק הרמב״ם פכ"ב דאסורי ביאה דלא תתיחד אשה א׳ אפילו עם אנשים הרבה נ״מ דבחדתי ותרי וכשרי או בתלת וכשרי אסור ליכנס לחרבה משום חשד:
ואפשר לישב על פי מה שפי׳ הרב מהר״ר אופנהיי' הביאו הרב שבות יעקב בסוף חלק ראשון בריש קונטריס פאר יעקב בהא דפריך שם בש״ם מפני המפולת ותפוק ליה משום חשד ומזיקין והקשה מהרש״א דהוה מצי למפרך ותפוק ליה משום חשד לחוד כדפריך לעיל באינך אי משום מזיקין אי משום מפולת לחוד ותירץ הרב הנז' דחשד ליכא בסתם בני אדם שהם בחזקת כשרים דאמרי' והוי דן את כל האדם לכף זכות אבל אי איכא רגלים לדבר דהלך למקום דיש חשש סכנה ממפולת או מזיקין או איכא חשדא דאיתרע חזקתיה שהלך למקום משם סכנה ממפולת או מזיקין דיצריה אלבישיה ואיכא חשדא וא״כ ניחא דחשש דמפולת ומזיקין איכא למיחש אכל חדא וחדא אבל חשד ליכא למיחש אלא בחדא דאית בה חד מאינך ומשום הכי פריך ות״ל משום חשד ומזיקין ות״ל משום חשד ומפולת. ומאי דקאמר בש״ס דבחדתא ותרי ופריצי דליכא מפולת ומזיקין וחייש לחשד לבד. שאני התם דפריצי אתרע חזקתייהו משא"כ בסתם בני אדם עד כאן דברי הרב:
ועלה מן הארש ארשת שפתי צדיק דליכא חשד אלא כי איכא חשש סכנה ממפולת או מזיקין אבל כי ליכא חשש ממפולת ומזיקין כגון בתרי וכשרי ובחדתי אף דפסק הרמב"ם דלא תתיחד אשה אפילו עם אנשים הרבה מ"מ הכא לא חיישינן דצריך לדון לכף זכות. ואמטו להכי הרמב״ם הכא לא רמז אלא דאיכא סכנה בחרבה דכי ליכא סכנה אף חשד ליכא. ולתרי ופריצי לא חש הרמב״ם ז״ל דכבר חשידי בלא״ה. אמנם הש״ס מפרש הבריתא דנקטה בהדיא חשד ומפולת ומזיקין לרווחא דמילת׳ ואגב אינך והרי הוא כמבו״אר:
ותבט עיני למרן הקדוש בכסף משנה פ״ה מהלכות תפלה דין ו' דעל מ״ש שם הרמב״ם ואין מתפלל בחרבה שכתב וז״ל ואע״ג דמשמע התם דאף שלא בשעת תפלה אין נכנסין לחרבה מ״מ כיון לגבי תפלה אמרה אליהו זכור לטוב כתבה רבינו לענין תפלה עכ"לם דוכאשר ירדוף הקו״רא יבין את זאת דלא כתב רבינו דאין נכנסין לחרבה אלא שם לתפלה ומשו"ה נרגש ממשמעות הש״ס וק״ק דהרי כתב הרמב"ם פי״ב מה׳ רוצה דין ו' שלא יכנס לחרבה. ופשיטא דהתם תפלה אצטריכא ליה דס"ד דכיון דהוי משום חששא בעלמא ותו דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע טוב ליכנס לחרבה להתפלל שלא יפסיקוהו כל עוברי דרך קמ״ל דלא משום דהו״ל כקביע הזקא דלא סמכינן אניסא ודבר זה למדנו מאליהו זכור לטוב דאמר לר׳ יוסי שלא היה לו להכנס לחרבה אלא להתפלל בדרך וקצת מזה ראיתי שכתב הרב לח״מ:
ולפי שעה נזדמן ס׳ עץ יוסף וראיתי שכתב שם על הסוגיא דהרמב״ם סבר דאף דליכא בחרבה משום חשד ומפולת ומזיקין כגון בחדתי ותרי וכשרי אין מתפללין תוך החרבה וזה המציא הרמב״ם מדעתו כי אין דעתו מיושבת כשמתפלל בחרבה והאריך בזה ע״ש דף ד׳ ע״ד. ודבריו לא האירו אעיקרא דדינא פרכא דכי ליכא מפולת וחשד ומזיקין אמאי אין דעתו מיושבת דהא איכא נמי בהדיה אדם כשר לצוותא בעלמא. ותו דבר שאין לו שחר הוא לומר דהרמב״ם חידש דין מדעתו הפך מאי דמוכח מפשטא דשמעתא ולכותבו סתם. וידוע דכשמחדש דין מדעתו כותב יראה לי כמ״ש הוא ז״ל בתשובותיו ואגדותיו ומה שהקשה עוד על דברי מרן לק״מ ועמ״ש בקונטריס מחזיק ברכה א״ח סימן תשעים בס״ד: