אור ברסלב

ברכי יוסף על יורה דעה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן קטז

סימן קטו

שיורי ברכה

א

דין א'. משקין שנתגלו וכו' עמ״ש הרב פר״ח על הרב ב״ח במה שהקשה על מרן בדין הציר. וכדברי מרן והרב פרי חדש מוכח מדברי הר"ן בחידושי חולין על דף מ"ט ע״ש ודלא כהרב בית חדש:

ב

בירושלמי פ״ח דתרומות תני רבי הושעיא הגלויין נוהגין בין בארץ בין בח״ל בין בימות החמה בין בימות הגשמים וכתב הרב פר״ח סוף ס״ק א׳ על הירושלמי הזה כלומר דלא תימא כיון דקתני במסכת אבות שלא הזיק נחש ועקרב בירושלם מעולם א״כ אינו נוהג דין גילוי בירושל' קמ״ל דהיכא דקביע הזקא שאני דלא סמכינן אניסא א״נ הנס היה במה שאינן יכולים להזהר וכו' עכ״ל. ואנא חזיתיה להרב הגדול מופת הדור מהר״ח אבואלעפיא ז״להה בס׳ עץ החיים פ׳ בשלח דף מ"ב ע״ג ובספר ישרש יעקב סוף פ״ק דיומא שדקדק הרב במשנת עשרה נסים נעשו לאבותנו במקדם ומסיי׳ בהא דלא הזיק נחש ועקרב בירושלם דהתנא אמאי לא פתח בניסי ירושלם דקדים ותירץ להודיענו דניסי ירושל׳ לא קיימי רק אחר בנין הבית ולא לפני הבית ולא אחר החרבן וכמ״ש בירושלמי גלוי נוהג בארץ ובח״ל ונתן טעם הרב פר״ח בי״ד סימן קי״ו דלא תימא לא הזיק נחש ועקרב בירושל׳ קמ״ל עכ״ל ומוכח מדבריו דכונת הרב פר״ח קמ״ל דנס היה בזמן הבית אבל לא אחר החרבן ואם כך כיוין הרב ק״ק דדברי הרב פר״ח מוכיחין בבירור ואף אי אכתי הנס במקומו היכא דקביע הזקא לא סמכינן אניסא

א״נ הנס היה במה שאינן יכולים ליזהר וכו׳ והני שינוי איתנהו אף כשהיה נס כמבואר. ואולי כונת הרב שהרב פר״ח הקשה ותירץ ולפי דרכו יש לומר בסגנון אחר דהנס לא היה אחר החרבן וכבר לא נעלם מעיני הרב ז״ל דכונת הרב פר״ח כדאמרן והוא דוחק בדבריו:

ויש להעיר בירושלמי דבין לפירוש מהרח״א בין לפירוש הפר״ח אמאי נקט ר׳ הושעיא הגלויין נוהגין בארץ ובח״ל דהו״לל בין בירושלם בין בשאר ארצות כיון דלא אתא אלא לאפוקי מאי דתנן לא הזיק נחש ועקרב בירושלם דמוכח דהנס לא היה אלא בירושלם וכן כתב הרב י"עבץ בעץ אבות ודחה מ״ש במדרש שמואל ליחס הנס לכל הארץ הקדושה כי לא היה הנס אלא בירושלם ע״ש. אמנם לא חזינא כי האי סימנא במד״ש דלא עלתה על דעתו כן ומ״ש כי כדאי קדוש׳ הארץ וכו׳ על ירושלם קאמר. ועמ״ש הרב הנז׳ במשנה לחם ועוד יש להאריך ואין כאן מקומו.

ג

ועכשיו שאין נחשים בינינו וכו׳ הרב פר״ח מסיק ליזהר הן עוד היום וראוי לכל ירא לנפשו ליזהר והאריך ע״ש וכן נהגו בארץ ישראל לישמר:

ד

מיהו יש להקל עתה שאין מצויין כל כך לרחוץ ידיו במים מגולים ושמעתי שכ״כ הרב המופלא ח״ק כמהר״ח בן עטר ז״ל בספר פרי תואר.

ה

נתערבו מים מגולים עם שאר מים טובים אינם בטלים בס׳ אלא בשיעורם דהיינו כדי שתאבד בהם המרה. הרב מהר״י עייאש ז״ל בספר בית יהודה שו״ת י״ד סימן כ״ה ועיין מ״ש הרב פר״ח ס״ק ד׳.

ו

ראיתי להרד״ק בהגהותיו כ״י שכתב וז״ל ראיתי כתוב בשם הפר״ח דעיסה שנלושה במים מגולים אפי׳ נאפה הפת אסורה שאין ארס הנחש גלה באור ואני אומר להפך דבחולין דף נ״ט איתא ליתביה בנורא דאיהו בדיק נפשיה ואי אותבה בנורא ולא נפל תלחי תלחי שרי ופירש״י שם תלחי מתפרק ונופל חתיכות חתיכות עכ״ל ואם כונתו להוכיח משם דהארס כלה באור לפעמים דאי לא נפל שרי אינה ראיה דכי לא נפל תלחי תלחי אות הוא שלא היה ארס נחש אבל לעולם דכי אית ביה ארס נחש אינו כלה באור כדכתב הרב פרי חדש. ואם כונתו דהרב פר״ח כתב שאינו כלה באור מכלל דהאור מבטל קצת הארס אלא דאינו כלה. ואלו מההיא דנפל תלחי מוכח דאדרבא הארס באור מתחזק לגלות כחו. הן אמת דבזה הוה דייק מ״ש ואני אומר להפך אמנם מלבד דהא ל״ק כאשר נבאר עוד בה דהו״ל להביא עובדא דש״ס דנפל תלחי ולא לומר ואי אותביה ולא נפל שרי דאין זה בש״ס אלא דמשמע מדיוקא ואם כונתו כמ״ש הו״ל להביא מ״ש הש״ס דנפל והוה אתי שפיר לדקדוקו. ועוד אני תמיה עליו דאין זה תורת הפר״ח אלא הם דברי הרמב״ם פי״א דרוצח דעיסה שנלושה במים מגולים אסורה אפי' נאפת ואפי׳ תרומה תשרף והוא סברת ת״ק בתוספתא פ״ו דתרומות ובירושלמי פ״ח דתרומות. ומאי אית ליה עם הרב פר״ח והא דכתב הפר״ח שאין ארס הנחש כלה באור הוא לאפוקי ר' נחמיה דסבר דנאפית שריא לפי שארס הנחש כלה באור וא״כ לת״ק אין ארס הנחש כלה באור והיינו דכתב הרב פר״ח:

איברא דיש לחקור דכי היכי דבחתוכת רגל נהדקת באור ואי לא נפל תלחי שריא וכמ״ש הר״מ ריש פי״ב דרוצח צולה אותם בתנור אם לא נחתך הבשר ולא נשתנה משאר הצלי הרי אלו מותרים ואמאי בנאפית העיסה שנלושה במים מגולים אסורה והול״ל דאם הפת לא נחתך ולא נשתנה שרי והרמב"ם פסק סוף פי״א דאפילו נאפת הפת אסורה וקא פסיק ותני לא שנא אם יש שינוי בפת או נחתך. לא שנא אם הפת טוב ושלם אידי ואידי אסורה ואפי׳ של תרומה תשרף והני בי תרי סמיכי אהדדי דבסוף פי״א כתב דין הפת ובריש פי״ב כתב דין חתוכת הרגל. ואפשר דזה כונת הרב דוד קורינאלדי בהגהתו הנז' דפסיקא ליה דגם בפת ע״י האור מהניא בדיקה ואי ליכא שינוי שריא וזה כיוין להקשות על הרב פר״מ הגם דאין לשון ואני אומר בהפך דכתב דאיק. ומלבד דיש לתמוה עליו דדברי הרב פר״ח שם דברי הרמב״ם ומאי ק״ל על הרב פר״ח כמו שנאמר. גם דמיונו אינו עולה יפה. והוא דנראה ברור לישב החקירה הלזו דיש הפרש בין בשר צלי לפת הנאפית דבשר צלי האור שולט בו יותר מהפת בשעת אפיה. וזה פשוט. וא"כ בבשר צלי אהניא תוקף שליטת האור לגלות הארס שבהן ארסי״ם יצאו דחופים להוציא פעולתם הנפילים היו תלחי תלחי. אך בשיעור אפית הפת טמון באש הארס ואינו מתגלה זהו דעת הרמב״ם ובחכמה יסד אר״ש לכתוב שני הדינים סמוכים לומר דהא כדאיתא והא כדאיתא. והפרש גדול ביניהם:

ורואה אני בעניותני דחילוק זה דמוכח שמחלק הרמב״ם בין הנושאים נלמד מהירושלמי פ״ח דתרומות בסוגיא זו עצמה וכך היא שנויה. מים שנתגלו לא יגבל בהם את העיסה ר' נחמיה אומר אפייה מותר מפני שארס של נחש כלה באור ר' סימן בשם רי״בל אמר כשאינה נופלת אבל אם היתה נופלת אסור. הרי דרי״בל בחלקות ישית אם הפת נופלת או לא דסבר דדמיא לחתוכת רגל דנבדקת באור. ומזה נשמע דת״ק אסר בכל גונא וזהו שפסק הר״מ דהפת אסורה ואין לה בדיקה כת"ק ומוכרח לחלק בין צלי לאפיה ומ״ה אמרו בתוספתא דתרומה תשרף כי לא יש תקון:

וחמות"י ראיתי אור להרב מהר״ר אליהו ז״ל בפירוש הירושלמי שכתב וז״ל ניפולת שנא נפל הלחם לחתיכות אבל אם לחתיכות נפל אסור שהוא סימן שלא נשרף הארס באש עכ״ל ומוכח שסבר הרב ז״ל דאין דעת רי״בל כדמשמע בגמרין פא״ט גבי חתוכת רגל דאם היה בה ארס נופל תלחי תלחי ואי לא ידעינן שלא היה בה ארס מעיקרא אלא דעת רי״בל שאעפ״י שהיה ארס במים מגולין זמנין דהאור מכלה אותו לגמרי וזמנין דהאור לא מכלה והפת נופלת וז״ש אם לחתיכות נפל אסור שהוא סימן שלא נשרף הארס באש כלומר דאם לא נפל לחתיכות מורה דאהניא האור לכלות הארס והדין עמו שהרי ר׳ נחמיא סבר דארס הנחש כלה באור ועלה קאמר ר׳ סימון בשם רי״בל כשאינה נופלת כלומר דהא דר׳ נחמיא דאמר דארס הנחש כלה באור ה״ד כשאינה נופלת אז ידעינן דכלה באור אבל אם נופלת סימנא מילתא דהפעם הזו לא כלה. ומ"מ בין כך ובין כך מוכח דת״ק פליג ולא מחלק בין נופלת לשאינה נופלת דגם באינה נופלת לא כלה ארס הנחש באור והרמב״ם פסק כוותיה ואמטו להכי כתב השני דינים סמוכים לומר דיש חילוק בין אפית הפת לבשר צלי כדאמרן:

ועוד נראה לחלק בסגנון אחר ונראה דקצת מוכרח מהירושלמי דאתמר התם הכל מודים במים שהוחמו שאסור וכו׳ שמואל אמר מה יעשה לי רשע זה אין אני שותה אלא חמין מילתיה אמר צונן שנעשו חמין מותרת ופירש הרב מהר״ר אליהו וז״ל מה יעשה לי רשע הנחש שאין דרכי לשתות אלא חמין וכבר כלה הארס. צונן שנעשו חמין אם החם צונן שהיו מגולים מותר עכ״ל הרי דשמואל סובר דמים מגולין צונן אם החם אותם כלה הארס. ואלו שמואל גופיה בגמרין פא״ט בדיק בחתוכת רגל באור ונפל תלחי תלחי (תלחי) והרי דהאור ששלט בצלי בלי הפסק ולא אהני לכלות הארס ונפל תלחי תלחי ואיך מתיר למים מגולי' צונן להחם אותם ואהני לכלות הארס אף שהכלי מפסיק כמ״ש בירושלמי. ונראה דסבר שמואל דבחתוכת רגל מתפשט האדם בבשר ושדי תיכלא בכולא וגבר עד כי נחתך רגלה ובכי ה״נ האור אינו מכלה הארס אשר נשתרש וגם נתפשט בבשר אמנם האור יפה לבדיקה שהאור תוסיף כח לארס לפעול ונפיל תלחי תלחי. ואם תעמוד על עומדה ולא יהיה שינוי הלא זה או״ת מוצל מאש הארס כי לא היה בה ארס מעיקרא. אכן במים שהארץ שם ולא נתפשט על ידי האור כלה וסגי להחם המים כי הארס לא נתפשט. זה דעת שמואל אך הת״ק דסבר דאין הארס כלה באור סבר דמשום דלא נתפשט הגם דאפה פת אין האור מגלה שום דבר ודוקא בחתוכת רגל שנתפשט ועי״ז נחתך הרגל אז על ידי האור פועל יותר הארס:

הגם הלום ראיתי אחרי רואי לרב נהוראי סבא הרב חסדי דוד בפירושו לתוספתא שכתב וז״ל עיסה שנלושה וכו' וטעם רבנן דאיברא דהאור יש בו כח למשוך אליו ארס הנחש וכדחזינן בההוא עובדא דפא״ט דההוא בר טביא וכו' מ״מ סברי רבנן דחיישינן שמא לא כלה הכל באור ונשאר בו הלכך להחמיר מהניא בדיקת האור ולא להקל א"נ דוקא בס׳ ניקור סמכינן אבדיקה דנורא משא״כ בנילושה במים מגולין דודאי היו מגולין וכצ״ל בדעת הרמב״ם שהרי בספי״א אסר עיסה וכו' ש״מ דלא מהני ליה בדיקה ושם ריש פי״ב התיר בהמה וכו' ואמאי לא שאי כה״ג בפת א״ו דכה״ג שהיו המים מגולין חשיבא רעותא טפי ולא סמכינן אפילו אבדיקה עכ"ל ותחילת דבריו אינם מכוונים דמאי ק״ל מההיא דפא״ט הרי התם מוכח דאין האור מועיל לכלות הארס ואדרבא נפל תלחי תלחי ואמאי הוצרך לומר דחיישי שמא לא כלה הכל. ואם כונתו להקשו' דאמאי בפת שנאפית ולא נשתנה לא שרינן לא משתמען מילוהי כאן בתחילה הכי כמבואר. ותו מ״ש להחמיר מהניא בדיקה ולא להקל אינו מובן דמשמע דבחתוכת רגל לא מהניא להקל והרי אם לא נפל ולא נשתנה מותרת כמ״ש הרמב"ם והביאו הוא עצמו אחר זה וכן פסק מרן בש״ע סי' ס'. ומ״ש בתירוץ שני דמים מגולים חשיבא רעותא טפי. הסברא הוא להפך וכ״כ הרב באר שבע בתשו' סימן ל״ד דף ע״ז (דפוס פפ״דמ) דאיכא רעותא טפי בחתוכת רגל טפי ממים מגולים וכן הטור והרבה מחברים כתבו דין חתוכת הרגל אף שהתירו מים מגולים. וכתב הרב ש״ך דזו דעת מרן הש״ע דבסימן ס׳ כתב דין חתוכת הרגל וסימן קי״ו כתב דאין לחוש למים מגולים ע״ש והגם דהרב פר״ח שם כתב דפסוקת הרגל אינה רעותא כל כך ואין חילוק בין דין זה לדין מים מגולים וכו' ע״ש מ״מ אין סברא דמים מגולים רעותא טפי. ותו דדברי הרב באר שבע נראין וזו דעת מרן בש״ע. ותו לא זכר הירושלמי דאיכא למ״ד דגם גבי פת שרי באינה נופלת והו״ל להביאו ודוק כי קצרתי:

ז

דין ב׳. שלא לאכול בשר ודג וכו׳ נפל דג בקדרת בשר או איפכא. הרב מהר״ר יעקב היה אוסר הכלי בלא הגעלה. תפארת למשה:

ח

דין ג׳. ירחון ידיו בין בשר לדג וכו׳ אין להחמיר בבשר עוף לדגים ואין למחות במקלים הרב מהר״י עייאש בשו״ת בית יהודה י״ד סימן כ״ד. אבל הרב שבות יעקב ח״ב סימן ק״ד הצריך לרחוץ ידיו בין עוף לדג ע״ש וכן מנהגנו:

ט

דין ה'. ולא יתן תבשיל ולא משקין תחת המטה מפני שרוח וכו'. הרמב״ם פי״ב דרוצח פירש הטעם שמא יפול בו דבר המזיק ואין רואהו. וכתב הרב פר״ח דלדבריו אם הם מכוסים מותר ואינו מחוור דסתמא תני והעיקר מפני רוח רעה ואף אם הם מכוסים כמ״ש פ׳ ערבי פסחים משקין תחת המטה אפילו מחופין וכו' ע״ש. וכ״כ מרן בב״י דצריך לחוש לדברי הר״ן דתני פ׳ ע״פ משקין תחת העטה וכו׳ ע״ש. ואני בעניי אימר דאלו הנסחא פ' ערבי פסחים כמ״ש מרן והפר״ח דלא הביאו אלא משקין תחת המטה אז לא הוה קשה על הרמב״ם דהוא ז״ל מיירי בתבשיל תחת המטה שהוא אוכלין והש״ס מיירי במשקין. אבל בנסחא דקמן בש״ס גרסי׳ אוכלין ומשקין והשתא דינא קמשתעו מרן והרב פרי חדש. ואיני יודע למה

השמיטו תיבת אוכלין (ואפשר דבב״י בדפוס ויניציא וכיוצא הגירסא אוכלין ומשקין כי כעת אין אתי אלא דפוס ברלין):

וחזה הוית להרב דרישה שכתב דלא פליגי הרמב״ם והר״ן דהר״ן מיירי במטה שושנים והרמב״ם מיירי במטה שיושבים בשעת אכילה והטור והדין דאין לרבן לכתוב אלא דבר הנהוג ועתה אין יושבין ואוכלים על המטו׳ משו״ה סתמו וכתבו לאיסור עכ״ד ויש להשיג דהרמב״ם והר״ן פליגי בפירוש הירושלמי דהרמב״ם מפרש שמא יפול בו דבר המזיק והר״ן מפרש מפני רוח רעה וכן כתב הרא"בד בהשגות שם פי״ב דרוצח א"כ כיון דהרמב״ם כתב דין זה מכח פירושו בירושלמי ואלו הר״ן מפרשה משום רוח רעה א״כ מהיכא תיתי ליה דין הרמב"ם וכן הרמב״ם כיון שמפרש בירושלמי בפירושו אינו מודה להר״ן. ולצד אחר אפשר לומר דכונת הרב דרישה דהר״ן והטור מודו לדין הרמב"ם מצד הסברא בעלמא אף דלדעתם אין כן פירוש הירושלמי ודוחק. והרב תוספת שבת בביאור לסימן רס״ב הקשה על הדרישה דנעלם ממנו דברי הטור בח״מ סימן צ״ז שכתב דמסדרין שתי מטות אחד שיושב עליה ואחד שישן עליה ואני בעניי הלצתי בעד הרב דרישה בספרי הקטן מחזיק ברכה שם בא״ח סימן רס״ב ע״ש:

ומעתה הנני בא משום יתובי דעתא דהרמב״ם בהא דמפרש הירושלמי דטעמא שמא יפול בו דבר המזיק ומה ראה על ככה ומה הגיע לו לפרש פי׳ זה. ואפשר לומר דטעמו של הרמב״ם דמפרש הכי בירושלמי היינו משום דיש סימנים לפירושו דהכי אתמר בירושלמי פ״ח דתרומות ופ״ב דע״ז אמר רבי אמי צריכין אנו למיחוש למה דברייתא חששין אסור דלא למיתן בר נש פריטין פנו פומא ותבשילא תותי ערסא פיתא תחות שיחיא וכו' משמע דהבריות חוששין מעצמם וצריך לחוש. ואי תבשילא תותי ערסא מפני רוח רעה מאי קאמר דבריתא חששין הלא אין זו חששת הבריות רק קושטא דמילתא הכי הוי דרוח רעה שורה עליו. ועוד דהוא דבר הלמד מענינו מה הנך דנקיט בהדה אין הדבר עצמו מזיק רק יש לחוש מצד אחר הא נמי דתבשילא תותי ערסא אין הדבר מצד עצמו רק דאיכא למיחש שמא יפול וכו׳ זאת היתה לו להרמב״ם לפרש הכי:

אך קשה על הרמב"ם אמאי השמיט הא דאמרינן בתלמודין פ׳ ע״פ דלעיל דאוכלין ומשקין תמת המטה אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהם. אמנם לכיי תידוק אתה מוצא שהרמב״ם לא זכר מכל הדברים שאמרו בש״ס מפני רוח רעה כמ״ש הרב תבואות שור לעיל סי' ו' ע״ש ודוק:

י

מי שנתן אוכלין ומשקין תחת המטה כמ״ש בעל העטור הביאו מרן לעיל סימן ו' דאם שחט בקנה אמר בירושלמי דרוח רעה שורה עליו וכפ״ז בדיעבד מותר. כן כתב השואל בשו״ת שבות יעקב ח״ב סימן ק״ה והסכים עמו הרב המחבר ז"ל. ולי ההדיוט אין הנדון דומה לראיה דהתם הרוח רעה שורה על הקנה ולכן לכתחילה לא ישחוט בו ובדיענד שרי אבל הכא הרוח רעה שורה על האוכל ולכן אף בדיעבד אסור. וראיה לזה ממ״ש פ׳ כל היד האוכל שום קלוף וכו' שעבר עליהן הלילה מתחייב בנפשו משום דרוח רעה שורה עליהן. הרי דמשום רוח רעה אסורים דיעבד והכי מוכח ממ״ש פ׳ ע״פ אוכלין ומשקין תחת המטה אפי' מחופי' ברזל רוח רעה שורה עליהן ת״ר לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות וכו׳ ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה מאי סכנה רוח רעה. הרי דאיכא סכנת רוח רעה בדיעבד. וגבי אוכלין וכו' לא קאמר לא יתן אוכלין אלא קתני אוכלין ומשקין וכו׳ לומר דאפילו בדיעבד סכנה. והראיה אחרת שהביא הרב שבות יעקב אינה ראיה כלל כמבואר למעיין:

שוב ראיתי מ״ש הרב בכור שור לעיל סי' ו׳ דקרומית שאינה של אגס החשש הוא שמא יופרש קיסם א' ויבא לפיו והרוח רעה שבקיסם ההוא יזיקנו ע״ש ומשו״ה בדיעבד כשרה דאפשר דלא נשאר קיסם ואם נשאר יפול אח״כ. ומה שכתב שם הרב הנזכר דלא אשכחן דאסרו דיעבד משום רוח רעה כונתו באופן דמיירי התם בהנך דמייתי אמנם אם שורה רוח רעה על האוכל האוכלו דמו בראשו כמו שנתבאר. והנה בההוא דלעיל בסימן ו׳ דלא ישחוט בקנה אמרו בב"ר פ' נ״ו משום רוח רעה והרב י״פת דף שכ״ט ע״ג כתב דל״ג ליה ואשתמיטיתי׳ דברי הירושלמי והרב העטור שהבאי מרן ב״י לעיל סימן ו׳ ע״ש ודוק:

יא

הגהה. כמו תחת קיר נטוי וכו'. לשון הרמב״ם פי״ב דרוצח תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או ליכנס לחרבה וכן כל כיוצא באלו משאר סכנות וכו׳ ויש להעיר קצת דמוכח מדברי הרמ״בם דבכניס׳ החרבה ליכא אלא משום סכנה והרי ריש ברכות דף ג׳ מוכח דאיכא נמי משום חשד ונפקא מינה כי ליכא טעמא דמפול׳ כגון בחדתי ואינהו תרי ופריצי וליכא משום מזיקין אכתי איכא משום חשדא היכא דלא הוי בדברא כמבואר שם. ומדברי הרמב״ם דתלי משום סכנה מוכח דאי הוי בחדתא ותרי אפילו פריצי יכול ליכנס דאין שם סכנה לא משום מפולת ולא משום מזיקין. ומהש״ס מוכח דאפ״ה אין נכנסין משום חשד. וכן למה שפסק הרמב״ם פכ"ב דאסורי ביאה דלא תתיחד אשה א׳ אפילו עם אנשים הרבה נ״מ דבחדתי ותרי וכשרי או בתלת וכשרי אסור ליכנס לחרבה משום חשד:

ואפשר לישב על פי מה שפי׳ הרב מהר״ר אופנהיי' הביאו הרב שבות יעקב בסוף חלק ראשון בריש קונטריס פאר יעקב בהא דפריך שם בש״ם מפני המפולת ותפוק ליה משום חשד ומזיקין והקשה מהרש״א דהוה מצי למפרך ותפוק ליה משום חשד לחוד כדפריך לעיל באינך אי משום מזיקין אי משום מפולת לחוד ותירץ הרב הנז' דחשד ליכא בסתם בני אדם שהם בחזקת כשרים דאמרי' והוי דן את כל האדם לכף זכות אבל אי איכא רגלים לדבר דהלך למקום דיש חשש סכנה ממפולת או מזיקין או איכא חשדא דאיתרע חזקתיה שהלך למקום משם סכנה ממפולת או מזיקין דיצריה אלבישיה ואיכא חשדא וא״כ ניחא דחשש דמפולת ומזיקין איכא למיחש אכל חדא וחדא אבל חשד ליכא למיחש אלא בחדא דאית בה חד מאינך ומשום הכי פריך ות״ל משום חשד ומזיקין ות״ל משום חשד ומפולת. ומאי דקאמר בש״ס דבחדתא ותרי ופריצי דליכא מפולת ומזיקין וחייש לחשד לבד. שאני התם דפריצי אתרע חזקתייהו משא"כ בסתם בני אדם עד כאן דברי הרב:

ועלה מן הארש ארשת שפתי צדיק דליכא חשד אלא כי איכא חשש סכנה ממפולת או מזיקין אבל כי ליכא חשש ממפולת ומזיקין כגון בתרי וכשרי ובחדתי אף דפסק הרמב"ם דלא תתיחד אשה אפילו עם אנשים הרבה מ"מ הכא לא חיישינן דצריך לדון לכף זכות. ואמטו להכי הרמב״ם הכא לא רמז אלא דאיכא סכנה בחרבה דכי ליכא סכנה אף חשד ליכא. ולתרי ופריצי לא חש הרמב״ם ז״ל דכבר חשידי בלא״ה. אמנם הש״ס מפרש הבריתא דנקטה בהדיא חשד ומפולת ומזיקין לרווחא דמילת׳ ואגב אינך והרי הוא כמבו״אר:

ותבט עיני למרן הקדוש בכסף משנה פ״ה מהלכות תפלה דין ו' דעל מ״ש שם הרמב״ם ואין מתפלל בחרבה שכתב וז״ל ואע״ג דמשמע התם דאף שלא בשעת תפלה אין נכנסין לחרבה מ״מ כיון לגבי תפלה אמרה אליהו זכור לטוב כתבה רבינו לענין תפלה עכ"לם דוכאשר ירדוף הקו״רא יבין את זאת דלא כתב רבינו דאין נכנסין לחרבה אלא שם לתפלה ומשו"ה נרגש ממשמעות הש״ס וק״ק דהרי כתב הרמב"ם פי״ב מה׳ רוצה דין ו' שלא יכנס לחרבה. ופשיטא דהתם תפלה אצטריכא ליה דס"ד דכיון דהוי משום חששא בעלמא ותו דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע טוב ליכנס לחרבה להתפלל שלא יפסיקוהו כל עוברי דרך קמ״ל דלא משום דהו״ל כקביע הזקא דלא סמכינן אניסא ודבר זה למדנו מאליהו זכור לטוב דאמר לר׳ יוסי שלא היה לו להכנס לחרבה אלא להתפלל בדרך וקצת מזה ראיתי שכתב הרב לח״מ:

ולפי שעה נזדמן ס׳ עץ יוסף וראיתי שכתב שם על הסוגיא דהרמב״ם סבר דאף דליכא בחרבה משום חשד ומפולת ומזיקין כגון בחדתי ותרי וכשרי אין מתפללין תוך החרבה וזה המציא הרמב״ם מדעתו כי אין דעתו מיושבת כשמתפלל בחרבה והאריך בזה ע״ש דף ד׳ ע״ד. ודבריו לא האירו אעיקרא דדינא פרכא דכי ליכא מפולת וחשד ומזיקין אמאי אין דעתו מיושבת דהא איכא נמי בהדיה אדם כשר לצוותא בעלמא. ותו דבר שאין לו שחר הוא לומר דהרמב״ם חידש דין מדעתו הפך מאי דמוכח מפשטא דשמעתא ולכותבו סתם. וידוע דכשמחדש דין מדעתו כותב יראה לי כמ״ש הוא ז״ל בתשובותיו ואגדותיו ומה שהקשה עוד על דברי מרן לק״מ ועמ״ש בקונטריס מחזיק ברכה א״ח סימן תשעים בס״ד:

יב

שלא לשתות מים בשעת התקופה וכו׳ מור״ם א״ח סימן תנ״ה ומהרי״ל כתבו דמשימין ברזל במים ואין רשות למזיק. ובמחזיק ברכה שם הבאתי דמהר״ר איסרלן בעל תה״ד בביאוריו פ׳ וארא דחה זה ע״ש. ואחרי כן בא לידי חיבור רבינו אפרים כ״י על התורה ובסוף כל פ׳ חידושי רבינו מהר״ר אלעזר בעל הרקח זכר כלם לברכה ושם רבינו אלעזר כתב בפה מלא דמשימין ברזל במים בשעת תקופה לפי שאין מצוי בכלי מתכות. ואלו הרב תה״ד הוה ידע דרבינו מהר״א בעל הרקח כתב זה אפשר דהוה שב מידיעתו. ועמ״ש אני בעניי עוד במחב״ר ויש מי שהביא ראיה לשים ברזל מעובדא דאתמר במדרשא ויקרא רבה ריש פ׳ כ״ד כמ״ש בלחם הפנים מ״ב ע״ש ולי הדל אין הנדון דומה לראיה ע״ש ודוק:

יג

הרב פר״ח הביא דין נטילת הצפרנים ומאי דאמרי׳ כיון דאשתני וכו׳ ועמ״ש הוא ז״ל ומ"ש אני בעניי על זה בברכי יוסף ומחב״ר א״ח סימן ר״ס ע״ש:

יד

דין ו'. וכן אסור לאכול ולשתות בכלים הצואים וכו׳. מרן ז״ל בבדק הבית סי׳ קכ״א כתב משם א״ח דצריכין הגעלה והוא ז״ל חלק עליו דא״צ הגעלה והסכים עמו הרב פר״ח שם. ומורינו הרב בתי כהונה בכ״י כתב דצריך לחלק בין זו למ״ש התוס׳ פ׳ המדיר דף ע״ב ד״ה חכם לגבי מומי אשה דאף דנתרפאת היא נמאסת כשזוכר שהיו בה מומין ועיין ב״י א״ה סי׳ ט״ל ועוד האריך הרב ז״ל ובסוף כתב דלא דמי דהכא משום בל תשקצו נגעו ואין שקוץ בגוף הכלי ואי מאיס ליה ממה שקדם מיאוס זה מצד עצמו כי הכלי נקי הוא עתה וברור זהו תורף דברי מורינו הרב הנז׳ בכי:

טו

לא אמר מרן דין זה אלא כשהיה באקראי בכה״ג סגי בשפשוף ושטיפה. אבל כלי המיוחד למ״ר ודאי שנשתמש בהם בקבע לא מיבעיא בכלי חרס שאינן יוצאין מידי דפיין לעולם אלא אפילו בכלי שטף פשיטא דלא מהניא בהו אפילו הגעלה ולא לבון ורוח רעה שורה עליהן אלא בהחזרת כבשונות או בלבון שנצוצות נתזין מהן דפנים חדשות באו לכאן. הרב שאלת יעבץ חלק שני סימן קע“א ע״ש באורך:

טז

הרב ט״ז הביא דין איסור קציצת אילן מאכל וכתב שהפוסקים השמיטוהו זולתי הסמ״ג לאוין רכ״ט ולא זכר דברי הרמב״ם פ״ו דמלכים והטור רמזו בח״מ סי׳ שפ״ג וכבר השיגו הגאון מהר״ר גרשון בס׳ חידושי הגרשוני בהגהותיו בסי׳ זה ועוד נעלם מהט״ז ומהגאון המשיג דברי רבינו ירוחם נתיב כ״א סוף חלק ב' וכבר השיג על הט״ז הרב שבות יעקב ח״א סי' קט״ן ועמ״ש אני עני בענינים אלו בס' הקטן חיים שאל סי׳ כ״ב וסי׳ כ״ג ועל דברי רבנן בתראי איש איש ממקומו מתל כד״ל אמרתי ומשם נסעו חידושי דינים בזה לך נא ראה ומשם באר״ה:

יז

עוד הביא הרב ט״ז מ״ש מהרש״ל בים של שלמה פ׳ הגוזל סי׳ ל״ז לאסור הכבשים שנולד להם מין שחין וכו' ע״ש באורך ועמ״ש מרן הקדוש ז"ל בספר אבקת רוכל סי' רי״ג ורמזתי דבריו בקונטריס זה לעיל סי׳ נ״א בס״ד:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה