ברכי יוסף על יורה דעה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן פח · ג
אסור להעלותו על השלחן וכו' כתב הרי״טבא בחידושיו לע״ז דף ס״ז ע״א מהש״ס דבשר בחלב מפני שהוא התר בהתר ולא בדילי אינשי מיניה החמירו בו חכמים יותר משאר איסורין וכשם שאסרו להעלות בשר וגבינה על השלחן וכן החמירו ברישא וכו׳ ע״ש ומוכח דבשאר אסורים שרי להעלותן על השלחן וכ״כ הר״ן פ׳ גיד הנשה בשמעתא דריחא דחומרא החמירו בבשר בחלב יותר משאר אסורין דמשום דלא בדילי אינשי שכל אחד התר בפני עצמו החמירו יותר משאר אסורין כמו שהחמירו בו שלא להעלותו עם בשר על השלחן משא״כ בשאר אסורין שאם אוכל עם הכותי על השלחן מעלה עליו יין נסך ושאר אסורין עכ״ל:
וחמו״תי ראיתי או״ר יוצא מפורש מפי כהן גדול הגאון הרב ש״ך דמייתי דברי הר״ן הנזכרי׳ וכתב וז״ל מיהו ממ״ש הרא״ש בפירושו לנדרים סוף דף מ״א גבי המודד הנאה מחבירו אוכל עמו על השלחן לא חיישינן שיאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאים זה את זה טפי מב׳ אכסנאים וכו׳ משמע דאף בשאר אסורין דינא הכי וי״ל דנדרים כיון שאינו אסור אלא מצד נדרו חשיב כבשר וחלב שכל א׳ התר בפ״ע אבל בשאר איסורים מודה הרא"ש עכ״ל וכונת הרב ש״ך נראה דכל שנדר ואסר עצמו בדבר אחד ה״ל כבשר וחלב מחמת כי הדבר מצד עצמו מותר ואיהו ניהו דנדר לאסור איסר על נפשו. וכן תפסו בדעת הרב ש"ך הרב מנחת יעקב כלל ע״ז ס״ק כ״א והרב פרי חדש בפשיטות ע״ש. ואחזה אנכי להרב חגורת שמואל דהפליא על הרב מנחת יעקב דאין כונת הרב ש"ך אלא במודר הנאה דכל חד בדידיה שרי והוי ממש כבשר בחלב ועדיף אבל הנודר ממין אחד הו״ל כשאר אסורין ושרי עיין בדבריו באורך:
ועמו הסליחה דודאי כונת הרב ש״ך כדתרגמוה רבנן דבכל נודר קאמר אפילו נדר לאסור עצמו במין אחד מעלנא לית ליה על שלחנו חדא דהכי מזכח מדקדוק דברי הרב ש״ך שכתב דנדרים כיון שאינו אסור אלא מצד נדרו והו"לל דשאני מודר הנאה ומדנקט דנדרים כיון שאינו אסור אלא מצד נדרו מוכח דבכל נדר שהוא אוסר על עצמו דינא הוא דאסור כיון דדבר זה מותר גמור מן הדין. ותו דהאמרינן לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב וכ״ש להעלותו על השלחן וכמ״ש הרב פרי חדש. וכן נראה מדברי הרב שפתי דעת שהבין כן בדברי הש״ך ע״ש.
והנה הרב ש״ך מסיק דמודה הר״ן בלחם אסור דצריך הרחקה טפי ואין להעלותו על השלחן כי על הלחם יחיה האדם ותלמודו בידו דאמרינן ריש כל הבשר דף ק״ד ריש ע״ב חלת ח״ל דאי לאו דהיא דרבנן גזרינן העלאה אטו אכילה אע״ג דאסירא בפני עצמה אלא דבלחם שייך (למגור) [למגזר] טפי ואסור להעלות לחם איסור על השלחן והביאו הרב כנה״ג לעיל ריש סימן כ"ט וכן הסכים הרב פר״ח.
ואני בעניי מצאתי להרמ"בן בחידושי ע״ז הנדפסים מחדש על דף ס״ו ע"ב מהש״ס (דף מ״ה מהס׳) שכתב וז״ל ועוד שגזרו בבשר בחלב יותר משאר איסורין מפני שמקלין בו ולא פרשי אינשי מיניה הואיל וכל א׳ התר בפני עצמו אבל שאר איסורין בדילי אינשי מינייהו והרי כמה גדרים גדרו בבשר וחלב שאינו עולה על שלחן אחד משא״כ בשאר איסורים ואעפ״י ששנינו בחלת ח״ל נאכלת עם הזר על השלחן הא חלת הארץ אסור התם נמי משום דהתרא הוא לכהן וישראל בשל כהן אתי למטעי ולא מצינו כן בשאר איסורים אפילו בשל תורה שאם אוכל עם העכו״ם על השלחן מעלה עליו יין נסך ושאר אסורין ואין ישראל נמנע מלאכול עמו עכ״ל הראת לדעת דהאי מילתא דהרי"טבא והר״ן דבר זה רבינו הגדול אמרו הרמב"ן ז״ל ומאריה דשמשתתא גופה נרגש מההיא דחלת האור שנתקשה הרב ש״ך. איהו מותיב לה ואיהו מפרק לה. ולפי דבריו אין לחלק בין לחם לדבר אחר כדמסיק הרב ש״ו ונמשכו אחריו הרב כנה"ג והרב פר״ח. ובענין זה עמדתי בדברי האחרונים במה שכתבו הכא בדין זה ובמה שכתבו בא״ח סימן ת״ס בדין חמץ והיה לי משא ומתן בדבריהם. אדהכי והכי אתא א״ר ופסיק ולפי שעתא טיררא קסתי הוסג אחור.
ואחר זמן בא לידי ס׳ תורת יקותיאל וראיתי להרב נר״ו שכיוין בדעתו הרחבה לדברי הרמב״ן בההיא דחלת האור ומסיק דאין חילוק בין לחם למידי אחרינ׳ הפך הרב ש״ך ולא יכולתי לעמוד בדבריו הדק היטב. ועיין מ״ש הרמב״ן במלחמות פ' כיצד צולין בכלל השגותיו על הרז״ה בס׳ המאור ע״ש ודוק.