ברכי יוסף על יורה דעה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן יג · ה
כתב הרשב״א בתשובה סימן תקנ״ה דכיון דטעון שחיטה מדרבנן טעון ברכה בשחיטה וכתב הרב פר״ח דלדעת הרא״ש וסיעתו דבעינן שחיטה מעליא וכל הפוסל נשאר שחיטה פוסל בזו פשיטא דמברך על השחיטה ודלא כדמשמע מדברי הר״ן פ׳ ב״מ בי חצר שיש לו שני פתחים שכתב דכיון שאינו מדליק אלא משום חשדא לא מברך אלא אחד פתחא וליתא דכיון דמדרבנן צריך להדליק אף שלא הצריכו להדליק אלא משום חשדא דעלמא מצוה דרבנן היא ומחייב לברוכי עלה עכ״ל ולפום ריהטא נראה דיש לחלק בין דין בן פקועה שכתב הרשב״א דטעון ברכה בשחיטתו לדין שני פתחים ואפשר דגם הרשב״א מודה בדין שני פתחים דלא מברך דשאני התם דמצות חנוכה דרמיא עליה מקיים לה שפיר בחד פתחא אלא דהא מוסיף בה לאהדורי אפתחא תניינא לאדלוקי מדינא פטור אלא משום חשדא מדליק ומה גם דמברך אחד פתחא ובכגון זו דמקיים מצוה העיקרית בו בפרק ומברך עלה הוא שכתב הר״ן דלא מברך אתוספת דל או מדינא אלא משום חשדא כיון דבה שעתא קיים ובירך על העיקר והן פוטר את הטפילה והגם שהפסיק בנתים לא מצרך אתנינא ובהא מודה הרשב״א. אבל בבן פקועה דעל הרוב שחיט לו לבדו ובו בפרק אין כאן מצוה עיקרית מודה הר״ן דיברך.
שוב ראיתי להרב מהר״י בפלתי שחילק כדאמרן אלא דבתחילת דבריו כתב וז״ל הרשב״א כתב שיש לברך ופר״ח פקפק מדברי הר"ן וכו' ואין הנדון דומה לראיה דשם משום חשדא והכא משום מראית העין ומי מדמה זה לזה עכ"ל ומ״ש שהפר"ח פקפק מדברי הר״ן אינו מכוון דלשון זה מוכח דפקפק על הוראת הרשב״א מכח דין הר״ן. ותהי להפך דהוראת הרשב״א פשוטה לפניו ודחה דין הר״ן כמבואר. וגם מה שחילק בין מראית העין לחשדא אינו מחוור. ותו לא זכר דהרשב״א בתשו' זו עצמה אמרה גם בחלה שמפריש מעיסת ארנונא והתם לפום תלמודין פ״ק דפסחים הוי משום חשדא וכדמוכח מתשובת הרשב״א סי' ש״ס וכתב הרשב״א שיברך. ונהירנא שראיתי בספרי האחרונים בני חיי ושמלה חדשה וחק לישראל שחילק בין זו לההיא דשני פתחים ולעת הלום לא שכיחי גבאי הני ספרי דבי רב. והמדקדק בדברי הפר״ח יראה דגם הוא ידע שיש לחלק בין זו לדינו של הר״ן אלא דלא שמיע ליה והיינו דדייק לומר ודלא כדמשמע מדברי הר״ן וכו'. והרב פרי תואר לקמן ריש סי׳ י״ט כתב דלברך בשחיטה דבן פקועה הוא פלוגתא דהרשב״א והר״ן והוא הכריע שלא לברך כסברת הר״ן ע״ש באורך וכבר כתבנו שיש להשוות הרשב״א והר״ן וכ״ע מודו דיברך בשחיטה דבן פקועה ולא יברך בשני פתחים. גם סברותיו לחלוק על הרשב״א אין מכריעות כאשר יראה המעיין. ומאחר דהרשב״א רב גובריה אמרה והרב ב״ח לקמן סימן שכ״ט והרב ט״ז והרב ש״ך שם והפר״ח בדין זה והרב מהר״ר יהונתן בדין זה כלם מסכימים לדעת הרשב״א הכי נקיטינן. וגם נקיטינן כהר״ן בשני פתחים דלא יברך אלא אחד פתחא וכ״כ מור"ם לקמן סי׳ שכ״ח דין א' גבי שתי חלות דאין מברך רק בהפרשת ראשונה ובא״ח סוף סי׳ תרע״א כתב נמי כהר"ן.
וחזה הוית להרב מהר״י בפלתי שכתב ויש סמך לדברי הרשב״א מגמרא בהא דאמר רב אשי לההיא דנפל עליה רובא שחטיה ופריך הגמרא הא הלכה כר״ש שזורי דא״צ שחיטה ויש להבין כיון דהיה דרוסה והיה מתה וכו׳ א״כ מה יזיק לי' אם יהרגנה בחניקה ונחירה או ישחוט ליה הלא טוב לו שחיטה לקיים מילתא לרבנן דאמרו דוקא שחיטה במקום דלית פסידא וע״כ צ״ל דקאמר לי' סתם שחיטה היינו כשאר נשחטין ויברך ואם הלכה כר״ש שזורי דא"צ אף מדרבנן שחיטה אין כאן ברכה וה״ל ברכה ולבטלה עכ״ל ודברי פי חכם חן שכתב דיש סמך וכו׳ דודאי אינה ראיה כלל ובעיני אף סמך ליכא חדא דהשואל הלכה למעשה ובפרט שואל זה דהוה מדרבנן וכדחזינן דפריך ליה לרב אשי ושקיל וטרי בהדיה ולא כמ״ש הרב הנז' דהגמרא פריך ארב אשי איבעי ליה להורות קושטא דדינא ואי נמי שפר קדמיה להחמיר הול״ל הלכה כר״ש שזורי ואלא את זיל שחטיה דהיה מובן שטוב שתחמיר ומדאמר יליה סתמא זיל שחטיה משמע דהלכה כרבנן ומשו״ה פריך ליה השואל דהאמרו דהלכה כר״ש שזורי ולעולם אימא דלכ״ע אין טעון ברכה. ותו דהגם דנימא דשפיר יש לפרש דאמר ליה זיל שחטיה מהיות טוב לקיים מילתא דרבנן מ״מ יש במשמע נמי מאי דקאמ׳ זיל שחטיה דהלכה כרבנן ולא כר״ש שזורי ולהכי פריך ליה לברורי מילתיה. ותו דבכגון זו אין להורות כרבנן. מהיות טוב דנפיק מינה חורבא דלרבנן אם לא נשחטה נפסלה וכמ״ש הוא עצמו בכרתי ס״ק ד׳ ולדעת הרשב"א ע״ש ומשו״ה מוכרח דמאי דקאמר זיל שחטיה היינו לפום קושטא דסבר דהלכ' כרבנן ואם לא נשחט נפסל באופן דאין סמך מכאן כלל.
(קונטרס אחרון) מה שדקדקתי לפנים על הרב כרתי ופרתי דכתיב ברישא היה או עוף ועל כל חד קאמר דמו אין לדחות דחיה נקבה ודמו בלשון זכר דכיון דכתי׳ חיה או עוף ועוף זכר שפיר כתיב דא עוף דקאי על חיה מי והכי אורחיה דקרא דכתוב איש או אשה כי יהיה בו נגע איש או אשה אשר יעשה ותו פשטיה דקרא ודאי הכי דכתיב ושפך את דמו וכיסהו וקאי אעוף או אחיה וק״ל.