אור ברסלב

ברכי יוסף על יורה דעה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן יג

סימן יב

א

דין א׳. בהמה חיה ועוף טעונין שחיטה וכו' הרמ' פ״א כתב דבעוף אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וכו' ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה. והוו בה קמאי דבש״ס דף ז״ך מפיק לה בר קפרא מדכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכו' הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים וכו׳ והן היום נזדמן לידי ס׳ כרתי ופלתי הנדפס חדש וראיתי לעיל בסי׳ א׳ דתירץ דקרא כתיב ציד חיה או עוף ושפך את דמו פתח ברבים וסיים ביחיד דמו ולא דמם לשון רבים וצ״ל ושפך שפיכה בעלמא בעוף ולהכי כתיב דמו או נקט לשון יחיד להורות דחיה ועוף שניהם צריכים שחיטה וכאלו אחד הם ולר' עקיבא דנחירה הותר במדבר אין לומר דלימד דעוף סגי בשפיכה דאז במדבר הכל היה בשפיכה ועל כרחין לומר פירוש אחר דשוים הם במדבר ואח״כ או שניהם בשפיכ' או שניהם בשחיט׳ וזה דעת רבי דדריש כאשר ציויתיך דחד דינא לעוף ולחיה והן דברי הרמב״ם ע״כ דברי הרב הנז׳.

וק"ק דהאי דדייק דפתח ברבים וסיים ביחיד לאו דוקי׳ הוא כל עיקר דכתיב ברישא חיה או עוף ואכל חד קאמר דמו. ומאי דדייק בתלמודא התם דף ז״ך ודף פ״ז הכי דייק דהול״ל ושפך הדם ונקט דמו להורות דרשא לחד מינייהו אבל לא דהו״ל לכתוב לומר דמם. גם האי דפרושי קא מפרש דקאמר דמו לומר דעשה שניהם חיה ועוף כאלו אחד הם אינו מתישב. ופשטיה דקרא דקאמר דמו אבל חד כדפלגינהו ברישא חיה או עוף והאי דנקט שפיכה לאו דוקא לדידן ולמ״ד אין לעוף שחיטה מהתורה נקט ושפך את דמו לעוף להורות דעוף תדיר בשפיכה בין במדבר בין אח״כ ולמדבר לא אצטריך דהכל בנחירה רק נקט שפיכה בעוף לומר דעוף תדיר בשפיכה כאסיפה דדגים כדאמרו בש״ס משא״כ חיה דישתנה אח״כ ודוק.

ב

וחגבים וכו׳. הרמב״ם ובעל העטור מייתו לה מדכתיב אוסף החסיל ותמה עליו. הרשב״א דבש״ס אמרו גבי שליו דאף דכתיב אסיפה ליכא למשמע אלא מאסיפה דכתיב במקום שחיטה וא״כ אין ראיה מדכתיב אוסף החסיל.

ואחזה אנכי להרדב״ז בתשובות החדשות סי׳ ד׳ שכתב וז״ל בעל הלכות גדולו׳ והרמב״ם כתבו משו׳ דכתי׳ אוסף החסיל וכו' והקשה עלה הרשב״א וכו׳ והוא ז״ל כתב דכל דלא אסרה התורה בלא שחיטה בכלל התר הוא וכו׳ ואני קשיא לי על טעם זה שהרי חגב בכלל עוף הוא שהרי יש לו כנפים והוא פורח באויר והרי הוא בכלל שחיטת העוף למ״ד יש שחיטה לעוף מן התורה וא״כ היה צריך לפרש ההתר בהדיא להודיענו שאינו בכלל העוף ונ"ל בכונת הרמב״ם מאחר שגילה הכתוב אצל דגים שהם כאסיפה ה״ה אסיפה הא מורה גבי חסיל והא דכתיב ויאספו את השליו משום דבעי למימר הממעיט אסף וכו' והנכון בטעם חגבים וכו' ולכל נפש השורצת אלו חגבים והכי תני לה בהדיא בת״כ ואפש׳ שעל בריתא זו סמך בה"ג והרמב״ם אלא דאסמכוה אקרא דאוסיף חסיל וכו׳ עכ״ל. ומ״ש הרב בתחילה וסוף דבעל הלכות גדולות כתב הרמ"בם ואסיק דהנכון בטעם חגבים מדכתיב ולכל נפש השורצת וכו' ומשמע דהוא ז״ל מחדש בטובו טעם זה ק״ק דשל כת קודמין היא והוא טעם בה״ג ככתוב בספרו דף קכ״ז סוף ע״ב דמייתי הא דכל נפש השורצת אלו חגבים וסיים דחגבי׳ בתר דגים כתיבי והכי כתבוה בשם בה״ג רש״י בסוף פ׳ אלו טריפו' דף ס״ה והרשב״א בחידושיו שם והרא״ש שם בפסקיו וסמ״ג סוף עשין ס״ב והגהות מיימוניות פ״א ונמצא דבה״ג לא כתב כהרמב"ם אלא כתב כטעמו ז״ל ולא זכר מכלהו רבוואתא הנז'. הן אמת שהרשב״א כתב דבעל הלכות כתב כהרמב״ם אבל כבר כתב הרב כנ"הג דט״ס הוא וצ״ל בעל העטור והוא מוכרח שהרשב״א שם בתור' הבית סמוך לזה הביא דברי ה״ג וכמ״ש נמי בחי' ס״פ א״ט כאמור.

ומה שהקשה הרדב״ז על דברי הרשב״א לק״מ דאף דחגבים פרחו באויר לא נכללו בעוף וקורא להם הכתוב בשמם ומאי דפריק לקושית הרשב״א דהא דכתיב ויאספו את השליו משום דבעי למימר הממעיט אסף ק״ק דא״כ מאי פריך הש״ס מהאי קרא ואמאי אצטריך לשנויי דלא כתיב אסיפה במקום שמיטה דנפיק מינ' חורבא לחגבים לימא דשאני התם דבעי למימר הממעיט אסף.

וחזה הוית להרב המפורסם בספר כרתי ופלתי בדין זה דתירץ לקושית הרשב״א דודאי לשון אסיף מורה על אסיפה ולא על שמיטה רק קושית הגמ׳ דהכתוב ויאספו את השליו ובעי שחיטה וצ״ל דלכן כתיב אסיפה דבמדבר היו נוחרים ולא היו שוחטים א״כ גם מדגי הים אין ראיה דאז במדבר שפיר נאמר דגי הים יאסף דלא נהוג שחיטה ומשני הגמ׳ דכתיב במקום שחיטה רק התורה דיברה בלשון הנהוג שהיה לקדשים וכדומה שחיט' וא״כ אסיפה בדגים הוא ודאי ואינו מטעם התר נחירה וזה הכל במדבר אבל בזמן הנביא שנאסר נחירה וכתיב אוסף החסיל אי אתה יכול לפתור שחיטה עכ״ל.

וק"ק דהרי אמרו בש״ס דף י״ז למ״ד נחירה הכתיב הצאן ובקר ישחט ומשני נחירתן זוהי שחיטתן והא דקדשים אמרו לעיל אקרא דכתב ושחט את בן הבקר. והשתא ס״ס תיקשי דאיך אמר גבי שליו יאסף והא בעי נחירה והכתוב נקיט שחיטה במקום נחירה גבי צאן ובקר ואין כתיב גבי שליו אסיפה והא לא שרי באסיפה דבעי נחירה משום דם אלא על כרחך דלאו דוקא אסיפה כיון דאף במדבר לא מתוקמא לשון אסיפה וצריך לומר לאו דוקא ולא גמרינן מיניה וא״כ ה״ה גבי חסיל אין ללמוד מאסיפה דנקט ואכתי נימא דחגבים בעו שחיטה ובמדבר נחירה דלא ידעינן דמותר דמן אלא בתר דקי״ל דלא בעו שחיטה כמ״ש בכריתות פ' דם שחיטה וכי היכי דבשליו אסיפה לאו דוקא דאף במדבר בעי נחירה ולא שרי באסיפה לחוד ה״ה חגבים אף דכתיב אסיפה לאו דוקא ובעו שמיטה וגם במדבר הוו בעו נחירה.

הגם הלום ראיתי אחרי רואי בספר שנדפס חדש ממש על התורה מהרב פנים מאירות ומהרב נכדו וראיתי שם פ' שמיני באור חדש שתירץ דהרמב״ם סמך אהא דאמרינן ביומא דף ע"ה תנא משמיה דר׳ יהושע בן קרחא אל תיקרי שטוח שחוט אלא וטעמא דרי"בק דאצטריך שחיט' בשליו כי היכי דלא נימא דאסיפה בשליו כפשטא באסיפה בעלמא ורי״בק ס״ל דכתיב אסיפה שלא במקום שחיטה ילפינן דסגי באסיפה ולהכי אצטריך שטוח דקרי בי' שחוט והרמב״ם פסק כרי"בק ויליף חגבים מדכתיב בהו אסיפה. ומאי דפריך הש״ס משליו ה״ר לבר קפרא דאמר שכבר הוקש לבהמה דמשמע דסבר כרבי בקרא דוישחטו ולדידיה אצטריך לשנויי דבעי אסיפה במקום שחיטה והיינו דהאריך הש״ס באומרו והאמרת לפוטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה זהו תורף דבריו. ויש להרגיש על זה דאי סבר רי״בק דאסיפה בכל מקו' פירושה דבאסיפה סגי הך דרשא דשחוט לא מפקא מאסיפה דכתיבה בהדיא דזה דרשא בעלמא אל תקרי שטוח אלא שחוט ומי מפיס דלא קרינן קרא כדכתיב והא לא סגי ללמוד דין ולדחות אסיפה דכתיבה בפירוש. ותו דרבי דפריך ליה התם ביומא ודריש משטיחין ודאי לא סבר הכי וקי״ל הלכה כרבי מחבירו ומ״ט הרמב״ם פסק כרי״בק. ותו דבר קפרא ורבי הוו תרי נגד רי"בק והלכה כרבים ומה גם דשקיל וטרי הש״ס במילתיה דבר קפרא והו״ל להרמב״ם למפסק הכי ואמאי פסיק כרי"בק ומה גם דההיא אגדה ואלו הא דבר קפרא סוגיא ובמקומה דעדיפא טובא. ותו דהא הרמב״ם כתב וז״ל דגים וכו׳ הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן וכו׳. ומוכח דכונתו לומר כדקאמרינן אליבא דבר קפרא דאסיפת דגים במקום שחיטה כתיבא ואי פסק כרי״בק הול״ל בקצרה דגים וחגבים א״צ שחיטה דכתיב את כל דגי הים יאסף להם וכתיב אסף החסיל ותו לא ואמאי האריך כל כך ובפרט דהרמב״ם מיליה מזבני בדינרי והיה הוא תחילה לקוצרים אלא משמע דכוונתו כמה דאתמר בש״ס כמדובר.

עוד ראיתי בס' אור חדש הנז' פ׳ אחרי דתלי שחיטת פרו של כ״ג אי פסולה בזר בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא אי אותרה נחירה במדבר ורי"בק סבר דשחיטת פרו פסול׳ בזר והותרה נחירה ומשו״ה פריך עליה רבי בדרשת אל תקרי שטוח אלא שחוט ע״ש באורך וקצת יש להרגיש דבפ' שמיני יהיב טעמא לרי״בק לתרוצי מילתי׳ ממאי דאותביה רבי ונהדר ונימא אי הכי מאי אותביא רבי ועל כרחין דרבי אותביה לשיטתיה א״כ הכי נמי נימא בההוא פלוגתא דרבי אותביה לפום שיטתיה דסבר כר״ע ולעולם דרי"בק סבר כר׳ ישמעאל. ולזהי״ל דשאניא ההיא דהויא פלוגתא דתנאי קמאי ולאו מילתא חדית רי״בק דזו סברת ר' ישמעאל ולא הו״ל לרבי לאותוביה. אך ק״ק דהרמב״ם פ״ד דשחיטה פסק דהותרה נחירה במדבר ובריש פסולי המוקדשין פסק דשחיטת פר כ"ג כשרה בזר אלמא להרמב״ם לא תלי זה בזה וא״כ מצי רי״בק סבר כר׳ ישמעאל ומאי קא מותיב ליה רבי. הן אמת דהרב הנז׳ לשיטת התוס׳ קאי ומ״מ הו״ל לפרש דמאן דמותיב שפיר קמותיב וקושית החכם דאתי עלה זוהי שקשה לדעת הרמב״ם. ובלא״ה איכא פירושי אחריני כמ״ש שחיטה לאו עבודה היא כמבואר ברש״י ותוס׳ ביומא דף מ"ב ולא ע״ט האסף.

ג

דין ב'. אם הפריס ע״ג קרקע וכו׳ רש״י פירש דף ע״ד אם הלך וכ"כ הרמב״ם בפירוש המשנה דהלכה כחכמים דלא בעי שחיטה אלא א״כ הלך. וכתב הרב מהר״י בכרתי ופלתי דיש להחמיר אפילו עמד וז״ל ואם הפריס וכו' לפעמים משמע עמד ולפעמים משמע דהלכה ויש להחמיר בעמידה גרידא עכ״ל ועיין בפי׳ רש״י והר״ן ודוק.

ד

טעון שחיטה וכו' דקי״ל כרבנן כדסבר רב אשי דבתרא הוא וכמ״ש הרשב״א בתורת הבית והרב המגיד וכן פסקו הפוסקים. וזה כונת מרן בב״י שכתב דמשמע בגמ' דהלכה כרבנן ולק״מ מה שהקשה הרב כנ״הג ע״ש ודוק.

ה

כתב הרשב״א בתשובה סימן תקנ״ה דכיון דטעון שחיטה מדרבנן טעון ברכה בשחיטה וכתב הרב פר״ח דלדעת הרא״ש וסיעתו דבעינן שחיטה מעליא וכל הפוסל נשאר שחיטה פוסל בזו פשיטא דמברך על השחיטה ודלא כדמשמע מדברי הר״ן פ׳ ב״מ בי חצר שיש לו שני פתחים שכתב דכיון שאינו מדליק אלא משום חשדא לא מברך אלא אחד פתחא וליתא דכיון דמדרבנן צריך להדליק אף שלא הצריכו להדליק אלא משום חשדא דעלמא מצוה דרבנן היא ומחייב לברוכי עלה עכ״ל ולפום ריהטא נראה דיש לחלק בין דין בן פקועה שכתב הרשב״א דטעון ברכה בשחיטתו לדין שני פתחים ואפשר דגם הרשב״א מודה בדין שני פתחים דלא מברך דשאני התם דמצות חנוכה דרמיא עליה מקיים לה שפיר בחד פתחא אלא דהא מוסיף בה לאהדורי אפתחא תניינא לאדלוקי מדינא פטור אלא משום חשדא מדליק ומה גם דמברך אחד פתחא ובכגון זו דמקיים מצוה העיקרית בו בפרק ומברך עלה הוא שכתב הר״ן דלא מברך אתוספת דל או מדינא אלא משום חשדא כיון דבה שעתא קיים ובירך על העיקר והן פוטר את הטפילה והגם שהפסיק בנתים לא מצרך אתנינא ובהא מודה הרשב״א. אבל בבן פקועה דעל הרוב שחיט לו לבדו ובו בפרק אין כאן מצוה עיקרית מודה הר״ן דיברך.

שוב ראיתי להרב מהר״י בפלתי שחילק כדאמרן אלא דבתחילת דבריו כתב וז״ל הרשב״א כתב שיש לברך ופר״ח פקפק מדברי הר"ן וכו' ואין הנדון דומה לראיה דשם משום חשדא והכא משום מראית העין ומי מדמה זה לזה עכ"ל ומ״ש שהפר"ח פקפק מדברי הר״ן אינו מכוון דלשון זה מוכח דפקפק על הוראת הרשב״א מכח דין הר״ן. ותהי להפך דהוראת הרשב״א פשוטה לפניו ודחה דין הר״ן כמבואר. וגם מה שחילק בין מראית העין לחשדא אינו מחוור. ותו לא זכר דהרשב״א בתשו' זו עצמה אמרה גם בחלה שמפריש מעיסת ארנונא והתם לפום תלמודין פ״ק דפסחים הוי משום חשדא וכדמוכח מתשובת הרשב״א סי' ש״ס וכתב הרשב״א שיברך. ונהירנא שראיתי בספרי האחרונים בני חיי ושמלה חדשה וחק לישראל שחילק בין זו לההיא דשני פתחים ולעת הלום לא שכיחי גבאי הני ספרי דבי רב. והמדקדק בדברי הפר״ח יראה דגם הוא ידע שיש לחלק בין זו לדינו של הר״ן אלא דלא שמיע ליה והיינו דדייק לומר ודלא כדמשמע מדברי הר״ן וכו'. והרב פרי תואר לקמן ריש סי׳ י״ט כתב דלברך בשחיטה דבן פקועה הוא פלוגתא דהרשב״א והר״ן והוא הכריע שלא לברך כסברת הר״ן ע״ש באורך וכבר כתבנו שיש להשוות הרשב״א והר״ן וכ״ע מודו דיברך בשחיטה דבן פקועה ולא יברך בשני פתחים. גם סברותיו לחלוק על הרשב״א אין מכריעות כאשר יראה המעיין. ומאחר דהרשב״א רב גובריה אמרה והרב ב״ח לקמן סימן שכ״ט והרב ט״ז והרב ש״ך שם והפר״ח בדין זה והרב מהר״ר יהונתן בדין זה כלם מסכימים לדעת הרשב״א הכי נקיטינן. וגם נקיטינן כהר״ן בשני פתחים דלא יברך אלא אחד פתחא וכ״כ מור"ם לקמן סי׳ שכ״ח דין א' גבי שתי חלות דאין מברך רק בהפרשת ראשונה ובא״ח סוף סי׳ תרע״א כתב נמי כהר"ן.

וחזה הוית להרב מהר״י בפלתי שכתב ויש סמך לדברי הרשב״א מגמרא בהא דאמר רב אשי לההיא דנפל עליה רובא שחטיה ופריך הגמרא הא הלכה כר״ש שזורי דא״צ שחיטה ויש להבין כיון דהיה דרוסה והיה מתה וכו׳ א״כ מה יזיק לי' אם יהרגנה בחניקה ונחירה או ישחוט ליה הלא טוב לו שחיטה לקיים מילתא לרבנן דאמרו דוקא שחיטה במקום דלית פסידא וע״כ צ״ל דקאמר לי' סתם שחיטה היינו כשאר נשחטין ויברך ואם הלכה כר״ש שזורי דא"צ אף מדרבנן שחיטה אין כאן ברכה וה״ל ברכה ולבטלה עכ״ל ודברי פי חכם חן שכתב דיש סמך וכו׳ דודאי אינה ראיה כלל ובעיני אף סמך ליכא חדא דהשואל הלכה למעשה ובפרט שואל זה דהוה מדרבנן וכדחזינן דפריך ליה לרב אשי ושקיל וטרי בהדיה ולא כמ״ש הרב הנז' דהגמרא פריך ארב אשי איבעי ליה להורות קושטא דדינא ואי נמי שפר קדמיה להחמיר הול״ל הלכה כר״ש שזורי ואלא את זיל שחטיה דהיה מובן שטוב שתחמיר ומדאמר יליה סתמא זיל שחטיה משמע דהלכה כרבנן ומשו״ה פריך ליה השואל דהאמרו דהלכה כר״ש שזורי ולעולם אימא דלכ״ע אין טעון ברכה. ותו דהגם דנימא דשפיר יש לפרש דאמר ליה זיל שחטיה מהיות טוב לקיים מילתא דרבנן מ״מ יש במשמע נמי מאי דקאמ׳ זיל שחטיה דהלכה כרבנן ולא כר״ש שזורי ולהכי פריך ליה לברורי מילתיה. ותו דבכגון זו אין להורות כרבנן. מהיות טוב דנפיק מינה חורבא דלרבנן אם לא נשחטה נפסלה וכמ״ש הוא עצמו בכרתי ס״ק ד׳ ולדעת הרשב"א ע״ש ומשו״ה מוכרח דמאי דקאמר זיל שחטיה היינו לפום קושטא דסבר דהלכ' כרבנן ואם לא נשחט נפסל באופן דאין סמך מכאן כלל.

(קונטרס אחרון) מה שדקדקתי לפנים על הרב כרתי ופרתי דכתיב ברישא היה או עוף ועל כל חד קאמר דמו אין לדחות דחיה נקבה ודמו בלשון זכר דכיון דכתי׳ חיה או עוף ועוף זכר שפיר כתיב דא עוף דקאי על חיה מי והכי אורחיה דקרא דכתוב איש או אשה כי יהיה בו נגע איש או אשה אשר יעשה ותו פשטיה דקרא ודאי הכי דכתיב ושפך את דמו וכיסהו וקאי אעוף או אחיה וק״ל.

תוכן העניינים

ברכי יוסף על יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה