ברכי יוסף על יורה דעה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן א · ב
אפילו נשים וכו' כתוב בהלכות ארץ ישראל לא ישחטו מפני שדעתן קלות וכתבו עלה רבותינו בעלי בתוס׳ ריש חולין ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחילה כדאמרינן פ׳ כל הפסולין ששחטו דיעבד אין לכתחילה לא ורמינהו ושחט מלמד שהשחיטה כשלה וכו׳ ומשני ה"ה דאפילו לכתחילה אלא משום דבעי למתני טמא במוקדשים דלכתחילה לא תנא נמי ששחטו ולא קאמר משום דבעי למתני נשים דתני להו ברישא אלא ודאי משום דנשים שומטות לכתחילה אף במוקדשין והא דלא קתני הכל שוחטין אחד אנשים וא' נשים כדקתני בתמורה וכו׳ אבל הכא אין חידוש באשה יותר מבאיש ופ' כל הפסולין גבי קדשים אצטריך למתני נשים משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפי' כהנות עכ"ל ואיכא למידק דאמאי הוצרכו בסוף דבריהם לתת טעם דאצטריך גבי קדשים למתני נשים משום דבשאר עבודות וכו' ותיפוק לי משום דכתיב וסמך ושחט והוה אמינא מה סמיכה נשים אינן סומכות אף שחיטה נשים אינן שוחטות להכי תנן שהשחיטה כשרה בנשים:
הן אמת דיש מקום לומר דהא דאין נשים סומכות הוא סברת ר׳ יהודה אבל ר׳ יוסי ור' שמעון אומרים נשים סומכות רשות כמבואר פ' אין דורשין דף ט״ז ושאר דוכתי ומשו״ה הוכרחו התוס׳ למיהב טעמא משום דבשאר עבודות וכו׳ דהא דאמרינן דכתיב וסמך ושחט והוה אמינא מה סמיכה נשים אינן סומכות וכו' הוא טוב טעם אליבא דר׳ יהודה ואנן מה נענה אליבא דר' יוסי ור״ש ולהכי כתכו התוס׳ מילתא דשוייא לכ״ע משום דבשאר עבודות וכו'. אמנם לא הונח לנו בזה ולא איפרק מחולשא דאשכחן דסתם לן תנא פ׳ בתרא דראש השנה כר' יהודה דקתני אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ומשמע הא נשים מעכבין ואתיא כר׳ יהודה וכדאיתמר עלה בש״ס ונמצא דסתמא כר׳ יהודה וכמ״ש התוס' התם וא״כ
שפיר מצינן למימר דהא דתנן פ׳ כל הפסולין שהשחיטה כשרה בנשים היינו משום דלסתם משנה דסתם כר' יהודה דנשים אינן סומכות הו״א דאף שחיטה אינן שוחטות דכתיב ושחט וסמך והדר דוקיין דלסתמא דמתני׳ דנקיט כר׳ יהודה שינויא הוא. ומיהו יש לדחות דכיון דר״י ור״ת ס״ל דהלכה כר' יוסי ור' שמעון ודלא כהאי סתמא [ועמ״ש בקונטרס אחרון א״ח סימן תקפ״ט בס״ד] דסתים כר' יהודה כמ״ש התוס' אמטו להכי ניחא לתוס' לומר האי טעמא דבשאר עבודות וכו' אע״ג דלסתם משנה סליק שפיר כדאמרן:
אכן יותר נראה דהתוס׳ הכא ריש חולין אולי לטעמייהו דכתבו בחגיגה שם דף ט״ז וז"ל דבר אל בני ישראל וסמך אבל בשחיטה ליכא למעט נשים מה״ט אף ע״ג לסמיך טפי להקרבה מסמיכה דהא בזבחים דף ל״ב מרבינן נשים לשחיטה וכן ליכא למילף שחיטה בבעלים דומיא דסמיכה דההיא הקשה לא הוי אלא מדרבנן עכ״ל ובטרם אקרב למאי דאתאן עלה אשא עיני ואראה להרב פנים מאירות בהקדמתו לחידושיו לקמא תמ״ה יקרא על דברי התוס׳ הללו דנעלם מהם תלמוד ערוך במנחות דף י"ט דפליגי רבנן ור״ש לרבנן סברי והביאה אל בני אהרן וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשרה בנר ור"ש ס״ל והביאה וי״ו מוסיף על ענין ראשון ופריך אלא מעתה ושחט הבקר והקריבו וכו׳ מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על שמיטה שכשרה בזר ולר״ש דוי״ו מוסיף על ענין ראשון שחיטה ה״נ בזר תהא פסולה שאני התם דאמר קרא וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ההוא לא מצית אמרת ק״ו ומה זריקה דעיקר כפרה לא בעינן בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כ״ש וכ״ת דנין אפשר משאי אפשר גלי רחמנא ביו"הך ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים והשתא מאי קאמרי התוס׳ וכן ליכא למילף שחיטה בבעלים דומיא דסמיכה דההיא הקשא אינו אלא דרבנן הלא זהו קושית הש״ס במנחות ומשני שפיר ומאי דוחקייהו לאוקומי דהאי הקשא אינו אלא מדרבנן ואיך נעלם מהם ש"ס ערוך עכ״ד:
לפום ריהטא יש לישב קצת דסברי התוס' דהך סוגיא דמנחות כולא אליבא דר״ש היא כמבואר דלר״ש דאית לי׳ וי״ו מוסיף ואדרבא מדכתיב והקריב הו״א דוי"ו מוסיף ואף שחיטה פסולה בזר לדידיה קאמר הש״ס דסבר הקשא דוסמך ושחט אבל לדידן לקי״ל כרבנן דפליגי אר״ש דלית להו בכ״הג וי״ו מוסיף ומקמיצה ואילך מצות כהונה א״כ מדכתיב והקריבו בני אהרן הכהנים ילפינן דמקבלה ואילך מצות כהונה ולא מקשינן הקשא דוסמך ושחט דההקש אינו מוכרח דקראי אצטריכי לגופייהו ולאכשורי זרים ונשים ואינך בשחיטה מוהקריבו נפקא ובסוגית זבחים שהזכירו והתם בההיא סוגיא דזבחים דף ל״ב ובתר דיליף לשחיטה כשרה בזרים בנשים בעבדים בטמאים מוהקריבו אלא דטמאים לכתחילה לא שמא יגעו בבשר פריך מדתניא וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ומשני מדרבנן וסברי התוס׳ דלדידן לא מקשינן כל עיקר אלא דהא למה סמיכה בטהורים מדרבנן קאמר כמבואר בש״ס והיינו דכתבו בחגיגה דמאחר דהאי הקשא מדרבנן ליכא למימר מה סמיכה בבעלים דאינו אלא אסמכתא בעלמא ולא נעלם מהתוס׳ סוגיית מנחות אך סברי דההיא ר"ש אבל לרבנן ליכא הקשא כדמשמע בסוגיית זבחים כאמור. ובהכי ניחא מ״ש התוס' ריש חולין דהוינן בה בסמוך בסוף דבריהם כמש״ל דאזלי לשיטתייהו דהך הקשא אינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא ולא הוה ס״ד לאשוויי שמיטה לסמיכה ומשו"ה הוצרכו לטעם אחר דבשאר עבודות וכו׳:
אכן זה חזיתי להתוס׳ בקדושין דף ל״ז ע״א אהא דתנן הסמיכות והתנופות וכו' נוהגים באנשים ולא בנשים שכתבו שם בד״ה הקבלות וז״ל מיהו מסמיכה קשה אמאי אצטריך קרא למעוטי וכו׳ וי״ל דמ״מ אצטריך קרא למעוטי דסד״א משום דכתיב וסמך ושחט אתקש סמיכה לשחיטה מה שמיטה כשרה בנשים כדתנן בזבחים וכו' אף סמיכה כשרה בנשים להכי אצטריך למעוטי עכ״ל עין רואה דכתבו ז״ל דמשום הקש דוסמך ושחט אצטריך קרא למעוטי סמיכה אף דמ״ע שהז"ג היא ולא מתחלא עבודה ואלו בחגיגה כתבו דהקש זה מדרבנן ובחולין כתבו דאצטריך למתני נשים דבשאר עבודות נשים פסולות ולא ניחא להו להשתמש בהקש אף לס״ד:
וצופה הייתי להרב פני יהושע בשיטתו לקדושין שם שכתב על דבר התוס׳ הנז׳ קשיא לי בדבריהם דא"כ תקשי באמת השתא דכתיב בני ישראל למעט סמיכת נשים א״כ אמאי אמרינן בזבחים דשחיטה כשרה בנשים ואמאי לא ממעטינן להו נמי אי מפשטיה דקרא דבני ישראל נמי אשחיטה קאי אי משום דאתקש סמיכה לשחיטה דנהי דלא בעינן שחיטה בבעלים כסמיכה דגלי קרא בפרו של אהרן משא״כ לפסולא דנשים שפיר איכא לאוקשה עכ״ל וכמדומה אני דזוהי קושית התוס׳ בדיבור דחגיגה הנז׳ דנימא דבני ישראל קאי אשחיטה ומשני דהא מרבינן נשים לשחיטה בזבחים ובהכי פריקו לה דליכא לאקושי סמיכה לשחיטה והיינו דקא מסיימי וכן ליכא למילף שחיטה בבעלים וכו' כלומר דכיון דמרבינן נשים לשחיטה ממילא בטל ההקש לפסול נשים משחיטה וכן ליכא למילף וכו'. והגם דמפשט דברי התוספות דקדושין הללו יראה לכאורה דסברי דהך הקשא דוסמך ושחט דאוריתא כדאמרן ומחלפא שיטתייהו ממאי דכתבי בחגיגה דהך הקשא דרבנן. מ״מ הניחא לענין ההקש אבל במ״ס שם לתרץ אמאי לא דרשינן בני ישראל לשחיטה דהא מרבינן וכו' מתרצתא אף אי אמינא דהקשם דאורייתא. ואם נפשך לומר דיסוד מוסר התוספות בחגיגה היינו משום דההקש דרבנן. מ״מ לכל הדברות ולכל האמירות הו"ל להרב הנז׳ להביא דבריהם דחגיגה ואי אית בגווייהו שקלא וטריא לימא לן מר. ותו דאנן בדידן שפר קדמי להשוות דברי התוס׳ דחגיגה וקדושין כי הדדי כדבעינן למימר קמן בס״ד. ותו אעיקרא דמילתא לא ידענא מאי קשיא ליה על התוס' הרי דעת התוספות דסמיכה לא אצטריך מיעוטא דהוי מ״ע שהז״ג אלא משום דלא נקיש לשחיטה דכשרה בנשיה ומאחר שכן היכי נימא דבני ישראל אתא למעוטינהו משחיטה נמי הא לא מצית אמרת הכי דא״כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי אצטריך קרא למעוטינהו מסמיכה כיון דמ״ע שהז״ג אלא מוכרח דשחיטה כשרה בנשים ומשו״ה אצטריך למעוטי סמיכה דלא נקיש לשחיטה:
וכי תאמרו דאכתי אינא לאקשויי בסגנון אחר דנימא דבני ישראל שוחטין ואין בנות ישראל שוחטות ואצטריך קרא אף דהוא מ״ע שהז״ג לומר שהעבודה פסולה בכך כמו שכתבו התוס׳ לכל אינך דתנן במתני׳ ולא אתא קרא למעוטי סמיכה דבלאו הכי מצות עשה שהז״ג היא. הא לק״מ דכתוב בתורה וסמך והדר ושחט והגם דאיכא סברא דבני ישראל קאי אושחט לסמיך טפי להקרבה כמ״ש התוס' בחגיגה היינו דוקא כי אמרת דקאי אסמיכה איכא למימר דקאי נמי אשחיטה אבל לומר דקאי אשחיטה ולא אסמיכה דכתיבא ברישא אין סברא ואי אמרת דקאי אסמיכה על כרחך שחיטה כשרה בהן ואמטו להכי אצטריך למעוטי סמיכה כמ"ש התוס׳. ותו אבא העי״ר על הרב פני יהושע דשם בקידושין דף ע״ו כתבו התוספות דהא דתנן אין בודקין מן המזבח ולמעלה רבותא הוא דמיירי אף בעבודות הכשרות בזרים כגון שחיטה או הפשט אף דשחיטה כשרה בנשים ובעבדים היינו דיעבד אבל לכתחילה לא עבדי כי אם כשרים המיוחסין עכ״ל וכתב עלה הרב הנז׳ וז״ל לכאורה יש להקשות מהא דקתני בזבחים שהשחיטה כשרה בנשים וכו׳ ומקשה הש״ס דיעבד אין לכתחילה לא וכו׳ ומסיק ה״ה דאפילו לכתחילה וכו׳ אלא דלק״מ דהא דאמרינן דכשרים אף לכתחילה היינו מדין תורה כשרים אף לכתחילה ולאפוקי מהא דס״ד מעיקרא דאין כשרים לכתחילה כלל וכו׳ משא״כ מה שכתבו התוס' כאן דלכתחילה לא עברי כי אם כשרים ומיוחסין היינו ממנהג וסלסול שנהגו הכהנים למעלה בעלמא עכ״ל וקצת יש להרגיש על הרב אמאי לא נסתייע מדברי התוס' הללו דדף ל״ו הנז' שכתבו דאצטריך למעוטי סמיכה דהו״א מה שחיטה כשרה וכו׳ ומשמע לכתחילה דאי בדיעבד אף בלא סמיכה כשר. גם ק״ק אמאי לא הזכיר דהתוספות בריש חולין ושם בזבחים דחו מ״ש בהלכות א״י דנשים לא ישמטו מפני שדעתן קלה מכח סוגיית זבחים שכתב הוא ז"ל. גם לא זכר דהא דפירש בדברי התוס' דדף ע״ו של כת הקודמין היא דהכי פירשום הרב ט״ז והרב פר״ח בסי׳ זה:
והגאון מהר״ר אברהם ברודא בספר אשל אברהם בחידושי חולין דף נ״א ע״ד כתב לקיים דברי הלכות א״י דנשים ועבדים לכתחילה לא ישחטו דמתני׳ דכל הפסולין אריש פ״ק קאי דקתני כל הזבחים שנזבחו ואיירי מדאורייתא וכן כל המשניות איירי בדאוריתא להכי מפרש הך דכל הפסולין דלכתחילה לא ישחטו היינו בדאוריתא וכהאי תנא דמפרש שם בגמ׳ דמתני איפכא ושחט וסמך מה שחיטה בטהורים אף סמיכה בטהורים הרי מדאורייתא דוקא בטהורים והיינו לכתחילה כי בקדשים צריך קרא לעככ להכי צריך לשנויי משום טמא במוקדשים כי היכי דתיקום מתניתין דלכתחילה לא מדאוריתא ככל המשניות הקודמות וראיה לדברי ממ״ש התוס׳ בקדושין וכו׳ נשים ועבדים היינו דיעבד וכו׳ והביאו דבריהם הט״ז והפר״ח ונדחקו לישב דאי דיעבד קאמר אמאי לא משני איירי נשים ועבדים ועמ״ש מיושב דהאי דיעבד אינו אלא דרבנן והש״ס רצה לשנויי שיהא לכתחילה פסול דאוריתא עכ״ל:
ושותיה דמר לא גמירנא דהרי ראיית התוס' היא ממ״ש שם בש״ס משום דקבעי למתני טמאים דלכתחילה לא שמא יגעו בבשר תנא ששחטו ואהא פריך וטמא דעביד ש״ד ורמינהו וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ומשני מדרבנן ובזה אין ספק דכוונת הש״ס דטמא לכתחילה מדרבנן הוא דלא ישחוט וא״כ אי ס״ד כמ״ד בהלכות א״י דנשים לכתחילה לא מדרבנן לימא משום נשים דהא מוקי למתני׳ דלכתחילה לא מדרבנן דוקא. ואף דלמאי דרב חסדא מתני איפכא מה שחיטה בטהורים וכו' אפשר דמדאורייתא בטמאים לכתחילה לא כמ״ש הרב הנז' מסתמא לא פליגי הני לישני בנשים וכי היכי דלמאי דקאמרו מעיקרא בש״ס דטמא לכתחילה לא מדרבנן מפורש יצא דסבר דנשים לכתחילה אפילו מדרבנן מדלא קאמר משום נשים ה״ה נמי דלרב חסדא נשים לכתחילה אפילו מדרבנן דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ותו דלפום ההיא דתני רב חסדא מתוקמא כשמעון התימני דהשוחט יהיה לפני ה' וליכא לאוקומיה מתני' כיחידאה דלא כהלכתא:
איברא דאיכא למידק במאי דאמרינן ברישא בש״ס ורמינהי וסמך ושחט ומשני מדרבנן דאמאי הוצרך לשנויי מדרבנן הא אפילו תימא מדאוריתא בדיעבד שחיטת טמא כשרה דכל מקום דלא שנה הכתוב בקדשים אינו לעכב. וראיתי להרב פר״ח בקונטריס אהרון בריש השגותיו על בית הלל שכתב וז״ל ומילתא דפשיטא דמתני׳ אפי׳ מדרבנן קאמר דאי מדאוריתא אפי׳ לכתחילה דמדאוריתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד אלא ע״כ דאינו אלא מדרבנן משום גזרה שמא יגע והא דאמרינן בגמ׳ וטמא דיעבד ש״ד ורמינהו וכו' ה״פ דהמקשן היה ס״ל דהוי מדאוריתא וכיון דהוי מדאוריתא אף דיעבד אסור ומשני דאינו אלא דרבנן ומינה דדיעבד שפיר דמי עכ״ל והאי דפשיטא ליה טובא להרב ז״ל ופסיק ותני בפשיטות גמור דמדאוריתא ליכא לפלוגי בין לכתחיל׳ לדיעבד איכא למיקם ביה טובא ואיברא שכן כתבו התוס׳ בגיטין דף ג׳ סוף ע"ב וכ״כ מהרי״טץ בתשובה סי' רל״ו וסי' רל״ח דבכולא גמרא מפליג לא בדאוריתא בין לכתחילה לדיעבד וכ״כ מהר״א ששון סי׳ צ״ז והרב לח"מ סוף פי״ז דעדות וכ״כ הרב פני משה בתשובה ח״א סי׳ ג'. אך מהראנ"ח ח״ב סי׳ נ״ב דף פ"א ע״ג לא פסיקא ליה ומדברי מרן בבית יוסף ח״מ סי' ז' והגהת אשרי ריש סנהדרין משמע דגם בדאוריתא יש חילוק וכן משמע בתוס' זבחים דף ט“ז. וכבר הארכנו בעניותנו בפרט זה בהגהותנו להרמב״ם פ"ד דסוטה ובקונטריס יעיר אזן מכללים בס״ד. ומיהו לכל הדברות ולכל האמירות כל זה אינו אלא לשאר מילי אך בקדשים הלכה רווחת את כל ונוכחת דבעינן שנה הכתוב לעכב או דלכתוב קרא חוקה ומאחר שכן מאי קאמר הפר״ח דהן לו יהי כדבריו בעלמא הכא דבקדשי' קאי מאי פריך אימא דמדאוריתא ובדיעבד ש״ד דלא שנה עליו הכתוב:
ואפשר לומ׳ דמאן דמותיב שפיר קמותיב משו' דקא' דטמאים לכתחי׳ לא גזרה שמא יגעו בבשר והאי לישנא דקאמר גזרה שמא יגעו בבשר משמע ליה דהוי גזר' דרבנן דלא משכחת מדאורי' על הרוב כי האי גוונ׳ והיינו דפריך מדתני' וסמך ושחט וכו' דמשמע דהוי מדאוריתא ולאו משו' גזר' ומשני מדרבנן דאסמכת' בעלמ׳ היא. הן אמת דהאי לישנא דקאמר וטמא דיעבד שפיר דמי ורמינהו עדיין צריך ישוב.
ואפשר דיש חילוק בין לשון לכתחילה ודיעבד להא דשנה הכתוב לעכב דאתמר בקדשים דלשון לכתחילה ודיעבד משמע דלכתחילה מדרבנן הוא דגזור אבל בקדשים היכא דלא שנה הכתוב לא יצדק אלא לישנא דמצוה ועיכובא וא״כ פריך שפיר דלשון לכתחילה ודיעבד מדרבנן משמע ורמינהו וכו׳ דמשמע דהוי מדאוריתא והגם דלא שנה הכתוב בל יכון באר״ש אלא מצוה ועיכובא. ודברי הרב פר״ח אינם מתפרשים באופן זה כמבואר למדקדק בדבריו. ומה שהשיג הרב פר״ח על הרב בית הלל כעת אין ס׳ בית הלל עמי במחיצתי אך זכורני שגם הרב בית הלל חזר בו ע"ש:
שוב אשוב לדברי מהר״ר אברהם ברודא הנתנין למעלה דמה שנסתייע מדברי התוס׳ דקדושין דכתבו דנשים ועבדים היינו דיעבד וכו׳ עמו הסליחה דהדבר ברור דכוונת התוס' כמה דתרגמוה הרב ט״ז והרב פר"ח והרב פני יהושע. והרב הנז׳ כתב דהט״ז והפר״ח נדחקו בדבריהם אבל הרואה יראה דהאמת אתם ושלמה משנתם וזו אינה צריכה לפנים. דהמסתכל בדברי התוס' עיניו תחזינה משרים דקאמרי דאפי׳ זרים ששוחטין היינו בדיעבד והא ליכא למאן דאמר אם לא דלאו מן הדין אלא מעלה בקדשים וזה פשוט בדבריהם. ותו אשתמיטיתי' להרב הנז' מ״ש בפסקי תוספות שם וז״ל שחיטה והפשט אף שמותרות בזרים לכתחילה לא היו עושין כי אם כשרים מיוחסין עכ״ל הרי מפורש במימר קדישין סרכין תלתא הנז'. ועוד נעלם ממנו דהכי כתב הרב מהרש״א בחידושי הלכות שם בשם תוספות ישנים דאף זרים לכתחילה לא עבדי כי אם מיוחסין לכהונה:
ועוד לא זכר מ"ש התוס' עצמם בכתובות דף כ"ד ע"ב משם ר״ת דהא דקתני אין בודקין מן המזבח ולמעלה לאו בעבודת מזבח ממש איירי אלא כגון הפשט ונתוח דברי' הכשרים בזרים דלא היו מניחין לעשות אותם אלא למיוחסים מן המשיאין לכהונה אבל מילי דכהונה כגון תרומה וס״ת ונשיאות כפים לא אצטריך למתני עכ״ל הרי בהדיא כדכתבינן. ועוד יש להרגיש לשיטת הרב הנז' דא״כ התוס׳ בקדושין דף ע״ו ס"ל כהלכות א״י והם הפך דברי התוס' בזבחים וחולין דנדחה קראו לה לסברת הלכות א"י:
הדרן למאי דהוינן בה דמדברי התוס׳ דקדושין דף ל״ו מוכח דהקש ’ וסמך ושחט הקש גמור מדאורית' והוא סותר לדבריהם פ' אין דורשין כמש״ל. ואפשר לומר דגם התוס' בקדושין סברי דלפי האמת לדידן לא מקשינן הך הקשא וסמך ושחט ואסמכתא בעלמא הוא מדרבנן כמ״ש בחגיגה והאי דכתבי בקדושין היינו לס״ד דלהכי אצטדיך בני ישראל דהוה אמינא דסמיכה כשרה בשחיטה והוה מקשינן הקשא וסמך ושחט אבל לפום קושטא ליכא הקשא אלא מדרבנן. ומאי דאצטריכא להו לתוס' בריש חולין דמאי דתנן שהשחיט' כשרה בנשים במוקדשין היינו משום דשאר עבודות פסולות בהן האי טעמא דאזדי לטעמייהו דפ״ק דקדושין דכיון דסברי דמאי דאצטריך למעוטינהו מסמיכה היינו משום דלא נקיש לשחיטה דהיא כשרה מעתה תו ליכא למימר דתני שהשחיטה כשרה דלא נקיש שחיטה לסמיכה ופסולה בנשים דהא סמיכה לא אצטריכא לשנותה וקרא לא אצטריך למעוטה אלא מטעם שהשחיטה כשרה ומשו״ה יהבי טעמא דתני שהשחיטה כשרה משום דשאר עבודות וכו' ובהכי סלקי דברי התוס׳ במותב תלתא בחגיגה וקדושין וחולין שוו בשיעוריהן:
וריויה די רביעאה דיבור התוס׳ בזבחים דף ל״ב לפום רהיט׳ לא אתי ד״יבור נושא משך דבריהם במעמד שלשתן הנז' והוא שכתבו שם וז״ל מקבלה ואילך מצות כהונה וא״ת תיפוק לי מהקשא דסמיכה ושחיטה דמה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים כדדריש ר״ש בריש הקומץ רבה וי״ל דאי לאו דרשא דהכא הוה ממעטינן שחיטה מדכתיב תשמרו את כהונתכם דמשמע אף שחיטה בכלל עכ״ל וכאשר ירדוף הקור״א נראה דסברי דהך הקשא הוי אליבא דכולי עלמא ומשו״ה הקשו ותירצו. ונתתי את פני לקבל פנים מאירות וראיתי להרב, שם תמה על דברי התוס' הנז' וז״ל אין מקום להתחלת קושיתם דהקשו למה לי קרא דוהקריבו ת״ל מהקשא וכו׳ דהא התוס' פ״ב דחגיגה וכו׳ ולפ״ז כיון דלא מצינו שום לימוד דשחיטה כשרה בנשים אלא הך ילפותא מוהקריבו הכהנים ובשחיטה לא כתיב כהן ש״מ דשחיטה כשרה בכל אדם דהיינו אפי׳ בנשים א״כ לא ילפינן מהאי קרא אלא דשחיטה כשרה בזרים לבד היה מקום לקושיתם דלשתוק קרא ונילף מסמיכה דכתיב וסמך ושחט אבל השתא דילפינן מיניה אפי׳ נשים א״כ אצטריך קרא והקריבו דאי מקרא וסמך ושחט הו״א כשם דנשים לאו בני סמיכה נינהו כך לאו בני שחיטה נינהו כדס״ד דהתוס׳ בחגיגה עכ״ל ולכאורה היה מקום לומר דהתוס' הוקשה להם לשון הבריתא דקאמר וכי מאין באת מכלל שנאמר תשמרו וכו׳ דהכוונה מאין באת לומר שצריכה כהן והלא לא כתיב ושחט הכהן ומשני מכלל שנאמר תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח יכול אף בשחיטה ת״ל ושחט דזה מורה ובא דכל בנין הבריתא הוא שהייתי אומר דשחיטה צריכה כהן מקרא דתשמרו וכו' ולזה יליף מדכתיב והקריבו דמקבלה ואילך וכו' והן אמת דבבריתא מדכר נשים אבל נראה לעין דעיקר הלימוד הוצרך להכשר זר ואהא פריך מנין באת וכו׳ ומשני מכלל וכו׳ ועל זה מקשים התוספות דלזרים מהקשא נפקא ואם כל עצמו של התנא לא אצטריך אלא משום נשים לא הול״ל כל כי הני מילי דמשתמעין מילוהי דעיקרו בא ללמד על הכשר זרים דלהא לא אצטריך קרא זוהי קושית התוס' ומשנו שפיר דהוה ממעטינן שחיטת זר מדכתיב תשמרו כדקתני בבריתא דעיקר מילתיה נקטיה דהוה ס״ד למפסל זרים ורבייה מדכתיב והקריבו וכו׳:
אבל לכי דייקינן פורתא לא איצטריכנא להכי ושפרא מילתא באנפין משום יתובי דעת דעת קדושים דז״ל בעלי התוספות דאזלי לשיטתייתו שכתבו בקדושין דף ל"ו דלא הוה אצטריך למעוטי סמיכה מבני ישראל ולא בנות ישראל משום דמ״ע שהז״ג הוי אלא משום דשחיט׳ כשרה בנשי׳ והו״א מה שמיטה כשי' אף סמיכה כשי׳ אמטו להכי אצטריך למעוטי סמיכה וכמש״ל ומעתה מקשו שפיר הזבחים דלמה לי קרא דכתיב והקריבו ת״ל מהקשא וכו' וליכא למימ' דאי הוה מייתי מהקשא הו״א דנשים פסולו' דמה סמיכה ליתא בנשים ה״ה שמיטה הא לא מצית אמרת ומעיקרא הא דכתיב בני ישראל לסמיכה לא אצטריך אלא משום דשחיטה כשרה בנשים וא״כ שמיטה דכשרה בכהנות יתר היא של תמוט להכי אצטריך למעוטינהו מסמיכה ופש גבן הכשר זרים ומייתינן ליה מהקשא.
ברם אכתי איכא למיקם במאי דמשנו התוס' דאי לאו דרשא דהכא הוה ממעט שחיטה מדכתיב תשמרו דאלמא קרא דתשמרו מפקא מהקשא אי לאו דכתיב והקריבו ואנן מה נענה לר״ש דסבר וי״ו מוסיף ואדרבא אי משום דכתיב והקריבו ה״א דשחיטה בעיא כהן ומאחר שכן מאי קאמר הש״ס במנחות דר״ש מפיק ליה מהקשא הא הקשא נמי לא מהני מידי משום דאית לן קרא דתשמרו והכי מקשו הרב צאן קדשים והרב פנים מאירות בשיטתו לזבחים. ובשגם יש מקום לישב זה. שפר קדמי ואימא מילתא ובהא אתנח לן לאשוויי דיבור זה דזבחים בהדי אינך והאי מצרי״ף בהדייהו ונמצאו דיבורי התוס׳ על ארבעת רבעיהם רוח אחת להם בלכתם ילכו ובחדא מחתא מחתינהו ונדייק עוד בעיקר תירוצם דאי לאו דרשא מדכתיב והקריבו ממעטינן שחיטה מדכתיב תשמרו ולכאור' אינו מתישב דכיון דתשמרו הוא כולל וההקש הוא פרטי מסתברי דאתי הקשא ומפקא מכללא דתשמרו שחיטה. אבל אפשר לומד בכוונת התוס' אף שדבריהם סתומים קצת דכוונתם דההקש וסמך ושחט אינו מוכרח לאקושי דאימור דקראי אצטריכו לגופייהו והוא היה מונה סדר קרבנות וליכא הוכחה דלאקושי אתי ומאחר שכן סבר תנא דידן דאי לאו דכתיב והקריבו ממעטינן שחיטה מתשמרו כלומר דלא משמע ליה הקשא דלא אית ליה הקשא אלא ר״ש דסבר דבא הכתוב להקיש ובודאי מאן דסבר הקשא אתא הקשא ומפקא שחיטה מכללא דתשמרו אבל אנן לא סביר' לן הקשא ואי לאו קרא אימעיט שחיטה מתשמרו ובהכי ניחא הכל.
ובשגם היד כותבת משום אשוויי דיבורי התוס' הנז׳ כלם כאחד היינו לענין דלדידן לא סברינן הקשא וככל אשר דברנו אמנם אכתי דיבור התוספות דחגיגה נראה חלוק מאינך בהאי טעמא דאמאי אצטריך למעוטי סמיכה שכתבו בקדושין דטעמא משום דשחיטה כשרה והוה מקשינן וכתבינן בעניותין דאל זה יסבו בלכתן דברי התוס׳ בחולין וזבחים כמש״ל אבל דיבור התוס' בחגיגה נראה דלא אזיל בשיטה זו דהא קשיא להו דנדרוש בני ישראל אשחיטה והיה בהני״ח הנח״ה סובר״ת ולא אצטריך מיעוט סמיכה אלא משום דשחיטה כשרה לא מקשו מידי אלא נראה דהתם בחגיגה לא ס״ל האי טעמא. ואפשר דסבירא להו כמ"ש הרי״טבא בחידושיו לקדושין שם דכי אמרינן מ״ע שהז״ג נשים פטורות במצוות שבחובה לגמרי דכי מטי זמן חיוביה לא סגי דלא לקיומינהו אבל הנהו אינן בחובה לגמרי אלא שבאין להכשיר קרבנו אם ירצה שיעלה לרצון והו״א דאחד אנשים ואחד נשים שוין קמ"ל:
איברא דק״ק בתירוצים שתירצו בחגיגה דלא דריש בני ישראל ולא בנות ישראל אשחיטה דהא מרבינן להו בזבחים מקרא דהרי איכא לאקשויי דהאי דכתיב והקריבו נימא דאתא להכשיר זרים דס״ד למפסילנהו מתשמרו ואתא והקריבו ואשמועינן דמקבלה ואילך מצות כהונה ושחיטה בזר כשרה ואכתי נימא דנשים אימעוט מבני ישראל ונמצאו שניהם קיימין מיעוטא לנשי והקריבו להכשיר זרים:
ואותה דקשיתיה להרב פנים מאירות בגמר דבריהם דאמור וכן ליכא למילף שחיטה בבעלים וכו' מסוגית הש״ס במנחות וכמש״ל כבר אנן יד עניי באנו לכלל ישוב לעיל. ועוד מלתא בפומאי דכבר הבאתי לעיל סוגיית מנחות דאסיק דלא אמרי׳ שחיטה בבעלים מדגלי רחמנא בפר אהרן ושחט וכו' מכלל דבעלמא לא בעינן שחיטה בבעלים וזהו במוכח דשחיטת פרו של אהרן פסולה בזר כמ״ש התוס' ואשכחן ביומא דף מ״ב ע״א ומ"ג ע״ב דרב ור' יוחנן סברי דשחיטת פרו כשרה בזר וכן פסק הרמב״ם ריש פסולי המוקדשין ופסק שם נמי דגם שחיטת פרה כשרה בזר כר׳ יוחנן דליכא שחיטה פסולה בזר וא״כ השתא לדידן קי"ל דליכא שחיטה פסולה בזר וסברינן דכל השחיטות שוין ומעתה ליכא למימ' מדגלי רחמנא בפרו של אהרן דבעי שחיטת בעליו מכלל דבעלמא לא בעינן שחיטה בבעלים דהא אנן לא קי״ל דבפרו בעי בעלים והדרא קושיא לדוכתא אימא מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ומשו׳ הכי הוקשה להם להתוס' ואצטריכא להו לומר דהך הקשא אסמכתא בעלמא ומדרבנן משום דסוגיית מנחות לא סלקא ההיא שמעתא אליבא דהלכתא וכמה דאמרן: