ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
שיורי ברכה
[סימן תר״ץ. א
דין י״ב. אבל אם שמעה מתנמנם וכו׳ כן כתב המרדכי דמייתי מהירושלמי דחד יתיב קומי ר' זעירי וקא מתנמנם וא״ל חזור בך דלא כוונת וכתב ואיכא למימר דלא פליג אמתני' דאם קרא מתנמנם מאחר שהוציא בפיו יצא אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא עכ״ל וראיתי לרניבו יהודה בר בנימין הרופא בפירושו על הרי״ף כ״י שכתב בשם רבי׳ אביגדור שאמ׳ רבינו שמחה דדוקא קראה מתנמנם הוא דיצא דהא קאמר מידי אבל שומע ומתנמנם לא יצא עכ״ד ומאי דתלי לי׳ ברבי' שמחה ולא אייתי הירושלמי היינו משום דהירושלמי אינו מבואר דאיירי בשומע מתנמנם כמבואר.
אבל חזיתיה לראב״ן דף ע״ח ע״ד שכתב וז״ל קראה מתנמנם יצא ונ״ל ה״ה לשומע מתנמנם עכ״ל ויש להעיד דלדידיה דה״ה שומע מתנמנם במאי מוקים הירוש' והגם דאינו מבואר בירושלמי דאיירי בשומע כדכתיבנא מ״מ דוחק לומר דפליג אמתני'. והיה אפשר לומר דכונת ראב״ן דה״ה לשומע מקורא שהוא מתנמנם שיצא והכין חזינא להרב המאירי בפסקיו שכתב וכן הדין בשומע מפי המתנמנם וזהו כונת ראב״ן אבל שומע שהוא עצמו מתנמנם מוד׳ ראב״ן לר' שמחה והמרדכי וסיעת׳ דלא יצא. ברם איננו שוה לי דאי ראב״ן סבר דשומע שהוא עצמו מתנמנם לא יצא הו״ל לאשמועינן דין זה בהדיא ולא למנקט לישנא דאדרב׳ משמע מיניה איפכא דשומע מתנמנם דקאמר פשטו משמע שפיר דהשומע מתנמנם הוא עצמו. ויותר נרא' לומר דראב״ן פליג על רבינו שמחה והמרדכי וסבר שומע שהוא עצמו מתנמנם יצא אך האי דינא דקורא מתנמנם הוא דיעבד כאשר קרא כל המגילה אבל אם הן בעודנו קורא חזינן ליה מתנמנם בפסוק או פסוקים מעירין אותו וחוזר אותן קצת פסוקי׳ דזה הוי קצת בלכתחיל׳ דעדיין לא סיים קריאתו והיינו מאי דאתמר בירושלמי ודוק].