אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

שיורי ברכה

שיורי ברכה

[סימן חש"ן. א

דין א׳. אבל אם הוא בת סאתים וכו' מותר לטלטל בכלו דומיא דחצר המשכן דכך היה שיעורו. וכתב הרב ב"ח דלהכי לא ילפינן מעזרת המקדש שהיו קל״ה אמות דשם שומרים גם בלילה וחשיב מוקף לדירה ואצלי ה״ט דכל מלאכת שבת ממשכן ולא ממקדש ילפי' להו. הרב מהרי״ל הנז׳ בהגהותיו כ״י. ולא ידענא מאי קאמר דכונת הרב ב״ח פשיט' דהיכי שרי לטלטל בעזרה ועל כרחין לומר דחשיב מוקף לדידה. שוב בא לידי ס' בית חדש וראיתי שרמז לדברי התוס' דף כ"ג ע״א ושם התוס' תירצו דממשכן גמרינן והרב הנז׳ נעלמו ממנו דברי התוס׳ שתירצו הג׳ תירוצים והב״ח בחר בתירוץ זה מטעם הנז׳ ודוק.

ב

דין ו'. אם הרחיקה מהראשונה ג׳ טפחי' וכו׳ מרן בב״י כתב וז״ל ולענין פסק הלכה כתב הרא״ש שפסק רבינו מאיר כלישנא קמא דלא כרבה בר שימי וכן דעת הרמב״ם בפי״ו עכ״ל וכתב עלה הרב כנסת הגדולה וז"ל ושם כתב הרא״ש בשם רבינו מאיר דהלכה כדברי המקל בעירוב ה״ד בתנאי לא באמוראי א״נ במחיצות וכו' וכתב מורי הרב בתשובה ח״א סי' צ״ד על דברי הרא״ש וצ״ע שבסמוך לזה כתב שם בשם רבינו מאיר איכא וז״ל ובא״ז מקל כרבא דמקל בעירוב וכתב רבינו מאיר מדבריו למדתי דסבר כדברי המקל בעירוב אף בפלוגתא דאמוראי וכו׳ ואפשר לומר בדוחק דהא דפסק רבינו מאיר כלישנא קמא היינו קודם ראותו דברי א״ז ומחמת הקושיא דהוה קשיא ליה מפ' מי שהוציאוהו אבל אחרי ראותו דברי א״ז שפסק כדברי המקל בעירוב אף באמוראי ומאי דקשיתיה מפרק מי שהוציאוהו יש לישבו קבלה מיניה ובכל מקום פוסק כדברי המקל בעירוב אפילו באמוראי ולפ״ז סבר מהר״ם דהלכה כרב שימי ודלא כלישנא קמא ולפ״ז מ״ש רבי' המחבר ולענין הלכה פסק הרא״ש דלא כרבא בר שימי אגב ריהטי' לא דק שהוא קודם החזרה עכ״ל וחזיתיה להרב אליה רבה ס״ק כ״ה דמייתי תמיהת הרב כנ״הג הלזו על מרן ב״י ואיהו מפרק לה כלאחר ידו דלק״מ דהתם עיקר הטעם דפסקינן כלישנא דגמ׳ כמ״ש המגיד פי״ו עכ"ל:

והמסתכל יפה בדברי מהר״ם דמייתי הרא״ש בעיניו יראה דמאי דכתב דנקטי׳ כסתמא דתלמוד׳ היינו מחמת דקים ליה דהלכה כדברי המקל בעירוב ה״ד בפלוגתא דתנאי או במחיצות ומוכח דלכי אמרינן דהלכה כדברי המקל אף באמוראי ומחיצות ומילתא פסיקתא היא גם בכי האי גוונא הלכה כמי שמקל. ותו ק״ק על הגדולי׳ מהרי״מט ותלמידו הרב כנ״הג והרב אליה רבה דאימור דזה דעת א״ז דהלכה כדברי המקל בעירוב אף בפלוגתא דאמוראי וכמו שלמד מהר״ם מדבריו. ומה שלמד מהר״ם היינו דא״ז הכי סבר אבל מהר״ם איהו גופיה עודנו עומד בשיטתו דכי אתמר כתנאי אתמר דוקא ומאי קשיתיה למהרי״מט ואצרכה עיון. והרב כנ״הג נדחק לומר דמהר״ם הדר בי׳ והרא״ש שנה משנת מהר״ם קודם חזרה והדר מייתי דבריו אחר חזרה דכל זה דוחק כפול והיה בהניח מוכח זה שרטט וכתב דמרן לא דק והלא טוב לומר כדאמרן ובזה א“ש דברי מרן. הן אמת דשמעינן ליה להרא״ש דהוא סבר דהלכה כדברי המקל בערוב אף בפלוגתא דאמוראי כמ״ש מהרי״מט ואפשר דזה טעם הרב כנ״הג דניחא ליה לומר דהרא"ש מסיק כמסקנת רבו מהר״ם. אמנם מאחר שגם זה דוחק ק״ק איך החליט דמרן לא דק הרי יש לומר דמרן סבר דמהר״ם עומד בשיטתו והרא״ש נקיט כא״ז:

ועוד ק״ק על כל הגדולים הנז׳ דנעלם מהם מ״ש הגהות מיימוניות פי״ו דברישא על דברי רבינו חננאל דסבר דהלכה כר׳ זירא דמקל בעירוב הביא ממהר״ם שכתב דמדבריו של ר״ח נראה דסבר הלכה כדברי המקל בעירוב אף בפלוגתא דאמוראי ועל דין זה דהרחיק ג' כתב ע״ד הרמב״ם דפסיק כרב שימא כדרבא לגבי רבה אי נמי נוכל לפרש כלישנא קמא דהוא סתמא דתלמודא ופסק הלכתא כרבה מטעם דכל המקל בעירוב הלכה כמותו וכן נראה עיקר דעתו מדפסק ג״כ כרבה בההיא דטיט אמנם מהר״ם פסק כלישנא קמא והלכה כרבא דלא אמרינן הלכה כדברי המקל בעירוב בפלוגתא דאמוראי ועוד דדילמא לא אמרי' הכי אלא בעירובין ולא במחיצות ומ״מ שוב כתב במקום אחד בשם ר״ח דאף בהני אמרינן הלכה כדברי המקל בעירוב אף בפלוגתא דאמוראי וכן משמע בתוס' דס״ל הלכ' כדברי המקל וכו' ואין נראה למורי שי׳ עכ״ל הנך רואה דבהגהות מיימוניו' הרגישו בהני בי תרי דמהר״ם כדקשיתיה למהרי"מט ממ״ש מהר״ם ע״ד ר״ח. ומסקי בהגהות הנז׳ ואין נראה למורי שי' והרגיל בדברי ההגהות מיי׳. ידע שפיר דמזכיר למהר"ם זימנין בשם מהר״ם וזימנין בשם מורי ואין קפידא אם כותב מורי שי׳ או מורי ז״ל דזה טעות המעתיק וכיוצא וא״כ הרי אחר שהביאו דברי ר״ח והתוס' דסברי דהלכה כדברי המקל אף באמוראי כתב ואין נראה למורי משמע דאף דמהר״ם למד מדברי ר״ח דהלכה אף בפלוגתא דאמוראי וכן מוכח בתוס׳ לא נראו דבריהם למהר״ם וא״כ מ״ש הרא״ש ברישא משם מהר״ם דדוקא בפלוגתא דתנאי הוא דעתו ומסקנתו של מהר״ם גם אחרי שראה דברי ר״ח ומ״ש מהר״ם על דברי ר״ח לדבריו קאמר וליה לא ס״ל וכמש״ל והיה טעמו של מהר״ם מכח ההיא דפ' מי שהוציאוהו דמשמע ליה מינה דבאמוראי לא אתמר. והא דהרא״ש בתר הכי על דברי ר״ח פריק לאותה דפ' מי שהוציאוהו הם דברי הרא״ש ליתובי דעת ר״ח ודלא כדמשמע מדברי הרב כנ״הג דמהר״ם ידע לישוב זה. ועיקרן של דברים דמהר״ם לא כתב על דברי ר״ח אלא שלמד מדבריו דסבר דאתמר אף באימוראי ותו לא וכדמוכח מדברי הגהות מיימוניות. אלא דהרא״ש מדנפשיה תריץ יתיב דברי ר״ח דלא תיקשי ליה ההיא דפ' מי שהוציאוהו באופן דר״ח עמד בשיטתו מכח ההיא דפ׳ מי שהוציאוהו ולא נראו דברי ר״ח בעיניו. והרא״ש הכריע כר״ח ואיהו מפרק אליביה קושית מהר״ם והיינו דהרא״ש בשאר דוכתי נקיט דהלכה כמקל אף באמיוראי דסברי כר״ח ומאי דרביה מהר״ם קשיתיה הא שני לה. וזה סלסול כבוד שנהג הרא״ש דברישא מייתי ולדמהר״ם רביה ואשר הכריחו לומר דלא אתמר באמוראי ושתיק והדר בו מייתי לדר״ח דגם רבו קאמר דר״ח סבר אף באמוראי אז גילה דעתו שאין קושית מהר"ם מכרעת והיד כותב״ת דמיתבא דעתיה דר״ח ובדרך כבוד נתחוורו דברי ר״ח ונדחו דברי מהר"ם והכי נקיט בשאר דוכתי כר״ח וכל זה ברור בעיני. וגם מ״ש הרב כנ"הג דמהר״ם קאי על א״ז וקודם ראותו דברי א״ז וכו' ואחרי ראותו דברי א״ז וכו' הוא אגב שיטפיה דברישא העתיק דברי רבו מהרי״מט בח״א סי׳ צ"ד בטעות ועירבוב ועל אותו הלשון המעורבב כתב דבריו וסידניה נקיט. דמהר"ם קאי על ר״ח ככתוב בפסקי הרא״ש וכ״כ בהגהות מיימוניות וכן כתוב בש״ות מהרי״מט סי׳ הנז׳ אלא דמקמיה הכי מייתי דברי א״ז ע״ש ועירוב פרשיות שנה הרב כנ״הג. ובמ״ש ההגהות מיי׳ דמשמע בתוס׳ כר״ח יש להעיר ממ״ש התוס׳ בקמא דף כ״ד ובכתובות דף ד׳ גבי הלכה כדברי המקל באבל דה״ד בתנאי ולכאורה עירוב ואבל כחדא שריין והרי התו׳ בעירוב ס״ל דהוי אף באמוראי. ולכאורה מהא איכא לסיועי למ״ש הדר גנת ורדים בי״ד כלל ה׳ סוף סי' יו״ד בכונת התוספות דכתובות הנז׳ דדעת ר״י דהלכה כמקל באבל אף באמוראי ותמה עליו הרב מהר״י זיין שם סי' י״א ומדברי הגהמי״י הנז׳ דכתבו דמוכח מהתוס׳ דהלכה כמקל בעירוב אף דאמוראי הוי סייעתא לדברי הרב גנת ורדים. אלא שראיתי למהרי"מט בחידושי כתובות שם דמקשה דברי הרא״ש אהדדי ומסתפק אי עירוב ואבל שוין בשיעוריהם ע״ש. ושם נראה מדברי מהרי״מט דתפס בפשיטות דמהר״ם חזר בו והרב גנת ורדים שם כתב דמהר״ם מסתפק בכלל הלכה כמקל בעירוב. ולא כן אנכי עמדי דמהר״ם לא הדר ביה ולא נסתפק מכח דברי ר״ח אלא עמד בשמועתו כדאמרן ואין כאן מקום לעמוד בכללים הנז' גם כעת לא שכיחי גבאי הספרים הנצרכים:

וממוצא דבר הראת לדעת דמ״ש הרא״ש בשמעתין דמהר״ם פסק כלישנא קמא הוא קושטא דמילת' בדעת מהר״ם דהכי סבר גם אחרי ראותו דברי ר״ח ויפה כתב מרן בב״י משם מהר״ם דפסק כלישנא קמא ודלא כהרב כנ״הג והרב אליה רבה וכמתבאר ממאי דכתיבנא בעניותין והיינו דכתב הרא״ש בתר הכי משם מהר״ם דפסק גבי טח בטיט כרבא לחומרא כדעת הראב״ד והרז״ה דהכי הוי דעת מהר״ם דלא אתמר באמוראי ולא הדר משמעתי׳. ולדברי הרב כנ״הג ומהרי״מט בחידושי כתובות צ״ל דסברת מהר״ם הלזו שכתב הרא״ש בטח בטיט הוי קודם חזרה. וזוהי שקשה על הרב אליה רבה דלפום מאי דמשני דשאני מאי דקמן דפסק מהר״ם כלישנא קמא משום דהוי לישנא דגמ' וכלומר דלעולם גם שנא' דהלכה כמקל גם באמוראי שאניא הא ומשום הכי כתבה מרן בשם מהר״ם דמהא לא הדר מה יענה בדין טח בטיט שכתב מרן בב״י דהרא״ש משם מהר"ם כתב דמהר״ם פסק כרבא לחומרא וכתב כן מרן תרי זימני והדרא קושית הרב כנ״הג לדוכתא דמהר״ם הדר ביה אמנם לפום מאי דכתבינן בעניותין ניחא מפני שהכ״ל יפה כמדובר:

ואולם ק״ק על מרן שכתב דדעת הר״ם כלישנא קמא דלא כרבה בר שימי וכן דעת הרמב״ם פי״ו דמשמע דדעת מהר״ם והרמב״ם שוה והרי מהר״ם פוסק כרבא דמג' ועד ד' לא מהני דאיהו פוסק להחמיר בפלוגת' דאמוראי כמ״ש הרא״ש וכן פסק בדין טח בטיט כרבא לחומרא כאמור וכן כתב בהדיא בהגהות מיימוניות בדין זה דהרחיק ג׳ דמהר״ם פסק כרבא דמג׳ ועד ד׳ לא מהני. והרמב״ם פסק לקולא וכלישנא קמא ונהי דהרמב״ם ומהר״ם תרוייהו פסקי כלישנא קמא אבל מר פסיק לקולא כרבה ומר לחומרא כרבא ולא הו״ל למרן לסתום דדעת הרמב״ם כמהר״ם וק״ק על הרב כנ"הג והרב אליה רבה שלא העירו בזה. והרב אליה רבה לפי שיטתו הו״ל לסיועיה נפשיה מהא דאף דהדר ביה מהר״ם פוסק כלישנא דגמרא והיינו דכתב מרן בשמו תדע דאי כונת מרן כמ״ש הרא״ש דעת מהר״ם קודם חזרה אין כתב וכן דעת הרמב״ם הרי הרמ' פסק לקולא אלא מוכרח דדעת מרן הוא דמהר"ם פסק כן אף לאחר חזרה וכל זה הול"ל להרב אליה רבה לשיטתו:

אמנם לקושטא דמילתא כל זה איננו שוה לי חדא דמהר״ם לא הדר ביה ככל אשר דברנו ותו דמרן כתב זה משם הרא״ש דכתב כן משם מהר״ם והרא״ש לא כתב אלא דברי מהר״ם קודם חזרה דפסק כרבא לחומרא והגם דמרן יסבור הכי בדעת מהר״ם לפי האמת דסבר דהדר ביה מ״מ לא יכון להביא זה משם הרא״ש. ותו דאי הכי גם בדין טח בטיט מהר״ם מקל ופוסק כרבה ומרן כתב בשם מהר״ם איפכא כמ״ש הרא״ש דמהר״ם והראב"ד והרז"ה פסקו כרבא והו״ל למרן לומר דמהר״ם גם שם פוסק כהרמב״ם להקל:

ואחרי כותבי ראיתי דמ״ש הרב כנ"הג דדברי מהר״ם הם על א״ז ועליו כתב משם למדתי דסבירא ליה דהלכה כמקל וכו' נמשך אחר מרן בב״י לקמן שכתב בשם הרא"ש דר״ח פסק כר‘ זירא ובא״ז פסק כרבה דמקל בעירובין ובסוף דבריו כתב וז״ל ולענין הלכ׳ כבר כתבתי בשם הרא"ש שר״ח פסק כדברי המחמיר וא״ז פסק כדברי המקל ונראה מדבריו שכן דעת ר׳ מאיר וכו' עכ״ל והם דברי תימ׳ ובנסחא דקמן בפסקי הרא״ש מייתי בשם ר״ח דפס' כר' זירא להקל ועל דברי ר״ח הביא דברי מהר״ם ובהגהות אשרי מייתי דברי א"ז שפסק כרבה ומוכח משם דהוי לחומרא דברישא כתב על דברי ר״ח וכן דעת המיימון כלומר כר' חננאל דפסק כרבי זירא להקל ועל זה כתב דבא״ז פסק כרבה כלומר להחמיר ונסחא מוטעת נזדמנה למרן והוצרך להפך הגירסא כדי שיהא רבה לקולא ע״ש ואחריו נמשך הרב כנ״הג כמבואר וכנראה שחשב דנסחת מהרי״מט רבו היא מוטעת שכתב דר״ח פסק כר׳ זירא להקל ושבקה וכתב כנסחת מרן בב״י. ועמו הסליחה דנסחת מהרי״מט היא עיקר כמבואר. שוב ראיתי להרב עצמו בשיירי כנ״הג דעל דברי מרן הללו כתב משם הרב ב״ח דנסחא מוטעת נזדמנה למרן בפסקי הרא״ש וכו' ועוד קשה על מרן והכנ״הג דנעלם מהם דברי הגהות מיימוניות שהבאתי לעיל שכתבו דר״ח פסק כר' זירא להקל ועליו כתב מהר״ם דסבר דהלכה כמקל אף באמוראים וכו׳ והוא עד ממהר דכך היא נסחא האמיתית כהרא״ש:

עוד ק״ק על מרן שכתב דנראה מדברי הרא״ש שכן דעת מהר״ם להקל והיינו ודאי משום שלמד מדבריו דסבר להקל אף באמוראים וזה שלא כמו שכתבנו בדעת מהר״ם ומרן לעיל דהא חזינן דמרן פירש שיחותיו והשתא קשו דברי מהר״ם אהדדי כדהקשה מהרי״מט בתשובה הנז׳ ואם נאמר דחזר בו מהר״ם כמ״ש מהרי״מט בחידושיו והרב כנ״הג והכי סבר מרן מעתה הדרא קושית הרב כנ״הג לדוכתא דמרן מייתי דברי מהר״ם קודם חזרה וכן קשה על מרן בדין טח בטיט וכמאי דאמרן. ואנו בעניותנו כבר כתבנו דמהר״ם לא הדר בי' מסברתו והוכחנו כן מדברי הגהמי״י. ועתה ראיתי להמרדכי פ' מי שהוציאוהו שכתב וז״ל וחפצי העכו״ם קונין שביתה וכו' ומשם מוכיח רבינו מאיר דהא דפסקינן הלכה כדברי המקל בערוב ה״מ דפלוגתא דתנאי וכו' וכן פירש בה״ג גבי הלכה כדברי המקל באבל וכו' ומיהו מתוך פירוש ר״י פ׳ הדר משמע דסבר הלכה כדברי המקל בערוב אף בפלוגתא דאמוראי וכו' ואין נראה לרבי׳ מאיר כדפרישית עכ״ל הרי דהמרדכי כתב דמהר״ם עין לו ראתה דהתוס' סברי דהלכה כמקל אף באמוראי ועם כל זה אין נראה בעיניו ועמד בשמועתו וזה מוכיח שגם מ״ש הרא״ש דמהר״ם כתב על דברי ר״ח הוא לדבריו והיינו דדייק בלישניה לומר מדבריו למדתי דסבירא ליה דייקא כלומר לא לנו. וגם נתברר דמה שכתוב בהגהמי״י אחר דברי ר״ח והתוס' ואין נראה למורי שי' היינו מהר״ם כדכתיבנא בעניותין. ועוד למדנו מהמרדכי דמשוה הכי כללי דהלכה כמקל דעירוב ואבל בהדדי וכתב דר״י סבר דאף בפלוגתא דאמוראי אתמר וזה סעד למ״ש רב גנת ורדים בדעת ר״י הכתוב בתוס' דפ“ק דכתובות וכמ"ש לעיל ואשתמיטיתיה להרב מהר״י זיין דברי המרדכי הללו. וגם ממרן ומהרי"מט והרב כנ״הג והרב אליה רבה שכתבו דמהר״ם חזר בו נעלמו דברי המרדכי הנז'.

ג

דין ז׳. הוי מיעוט ואם לאו וכו׳ כן כתב הטור. וק״ק על הטור ומרן דהרי הרמב״ם והרא״ם פסקו בדין זה לקולא ומה גם דקי״ל דהלכה כדברי המקל בערוב אף באמוראי כדעת ר״ח והתוס׳ וכמו שפסקו הטור ומרן בכמה דוכתי. ומה גם הטור שתמיד הולך בסברת אביו הרא״ש והכא פסק לקולא וכ״כ הטור גופיה בקצור פסקי הרא״ש וא"כ מדוע בטור קא פסיק ותני נגד אביו הרא״ש. וכיוצא בזה יקשה על מרן דכללא כייל דבמקום דשני עמודי הוראה מסכימים בדעת אחת נקיט כוותייהו ורהיט אבתרייהו והכא הרמב״ם והרא״ש תרוייהו נקטי לקולא ואמאי החמיר ומה גם דשמעינן ליה למרן בב״י י״ד סי׳ שצ״ו דסבר הלכה כדברי המקל באבל אף בפוסקים וה״ה דהלכה במקל בערוב אף בפוסקים. שוב ראיתי להרב שיירי כנ"הג הרומז על האר״ש דהרב בית חדש מקש׳ ורמי על הטור וכעת ס' ב״ח אין עמדי. ואחר זמן נזדמן לפי שעה ס׳ פרישה א״ח שנדפס מחדש וראיתי להרב שם שתמה על הטור ומרן כאן בש"ע איך פסקו דלא כהרמב"ם והרא״ש ולא עוד אלא שלא זכרו סברתם כלל. ומ״ש שם הרב פרישה וז״ל ואין לומר דאזלי בתר דעת רבים הר״מ והרז״ה והראב״ד דפסקו כרבא דא״כ גם במחיצה ותל הו״ל למפסק כוותיה וכו׳ מ״מ אינו מוכרח דטעם מהר״ם והרז״ה והראב״ד למפסק בכלהו כרבא אלא אפשר דלא פ' הכי כי אם בטח ובאינך מודו וכך משמע מדלא כתב הרא״ש פלוגתייהו כי אם בטח בטיט עכ״ל וקשה דהרי הרא״ש בסמוך לעיל מזה כתב בשם מהר״ם דלית הלכתא כרבה בר שימי אלא כלישנא קמא דלא אמרו הלכה כדברי המקל בפלוגתא דאמוראי וא״כ הרי מבואר דמהר״ם פסק גם בעמוד ומחיצה כרבא וכ״כ בהגהמי״י כמש״ל וגם נעלם ממנו דהרז״ה במאור פסק בהדיא בכולהו לחומרא כרבא ואיך כתב דלא פסקו מהר״ם והרז״ה כרבא אלא בטח בטיט דוקא. ומ"ש הרב ב״ח דהטור פסק כרב שימי וכרבא בכלהו אינו מתישב חדא דהרא״ש קרי בחיל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב והלכה כרבה ותו דמסיק הרא״ש שם דהלכה כדברי המקל אף באמוראים וכ״כ בזה דוכתי כמש״ל. והיותר נראה דהטור ומרן בטח בטיט פסקו כרבא דמסתבר טעמיה והיכא דמסתבר טעמיה לא משגחינן בכללים וגם זה דוחק ומה גם דלא זכר סברת הרא״ש אביו כלל וגם מרן לא חש להזכיר סברת הרמב״ם והרא״ש וזוהי שקשה ודוק.

ד

דין י״א. והוא שיהיה בעמקם עשרה וכו׳ כן כתב הרב המגיד בשם הרשב״א. וראיתי בס׳ הבתים כ״י שכתב וז״ל וכתב הרשב״א אם אינן עמוקין עשרה אינן אלא כטיט שנתקבץ בחצר ואין חולקין רשות לעצמן ומכלל החצר הם נחשבים שהרי רקק מים ברשות הרבים כשהוא פחו׳ מעשרה טפחים בעומק הזורק לתוכו חייב ואינו חולק רשות לעצמו ויראה לי שאין הנדון דומה לראיה שאם אמרו ברשות הרבי׳ שתשמישו בהלוך וכשהוא פחות מעשרה מהלכין בו ואף שמהלכין בו על ידי הדחק הלוך על ידי הדחק שמו הלוך לא נאמר כן בקרפף שתשמישו לדירה אם יש בו רקק מים אפי׳ אינם עמוקין עשרה אם אינם ראויים לתשמיש נתבטל שם דירה ממנו עכ״ל:]

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה