ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן תרצו
א
דין א׳. פורים מותר בעשיית מלאכה וכו׳ פ״ק דמגילה פריך אדרבי דנטע בפוריא ומשני דלאו ביומיה ומלאכה בחד יומא אינו והא רב חזייה למאן דשרי כיתנא בפוריא ולטייה בר יומיה הוה רבה בריה דרבא אמר אפי׳ תימא ביומיה מלאכה לא קבילו ורב לטייה משום דברים המותרין ואחרים נהגו בהם איסור ובאתריה דרבי לא נהוג ואב״א נהוג ונטיע' של שמחה נטע ופסקו הפוסקים כרבה דהוא בתרא דמותר במלאכה וכ״כ הרב המגיד:
והרב פר״ח כתב וא״ת לשינוייא קמא התנן היה כותבה וכו׳ ואמרינן בירושלמי הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה וי״ל דההיא לבני כפרים המקדימין וכו׳ אך אכתי איכא למידק מדתנן בשקלים בט״ו באדר שלחנות וכו' ואולי יש לדחות וכו' ולפי דאשינויי קמא בעינן למרחק כולי האי לא ק״ל הכי אלא כשינויא דרבה דלא קבילו מלאכה עלייהו עכ״ל ואפשר עוד לומר בטעם הפוסקים דחזינן בירושלמי פ״ק דילפי דמותר במלאכה מדרבי נטע בפוריא וכיון דהירושלמי מסכים לשינויי' דרבה הכי נקיטינן. והה״מ לא אצטריך להני טעמי דטעמא דהלכה כבתרא סגי ומסגי והא תו למה לי:
ומריהטא דלשון הפר״ח הנז' משמע דהירושלמי מוכח לקושטא מדתנן היה כותבה דמותר בעשיית מלאכה אלא דהוא ז״ל תריץ יתיב אליבה דמאן דאסר ומוקי לה בבני כפרים וק״ק דבירושלמי גופיה דחו לה ואוקמוה בי״ד בכרכים כלומר כי מקלע חמיסר בשבתא דבני כרכי קרו לה במעלי שבתא וכתב הר״ן דה״ה דאיכא לאוקומה בבני כפרים אלא דהירוש' לרבותא נקט כרכים דהוי זמן קריא׳ לכל והשתא כיון דהירוש׳ גופיה מוקי לה בכרכים בי״ד אמאי הרב פר״ח עשה עצמו כאלו בירושלמי אסיקו למילף מינה שריותא ואיהו מפרק לה בבני הכפרים והול"ל דכבר הירושלמי דחי דאיירי בכרכים וה״ה די"ל בכפרים:
וראיתי בספר תניא סוף סימן מ״א דכתב וגרסינן בירושלמי היה כותבה וכו' הדא אמרה דהוא מותר בעשיית מלאכה עכ״ל ואף דדחי לה מ״מ לפי האמת דבירושלמי פ״ק אסיק דמותר בעשיית מלאכה א״כ ההוא דחויא דדחי להאי ילפותא מדתנן היה כותבה וכו' ליתא ומשו״ה בס׳ תניא מייתי דבירושלמי יליף מדתנן היה כותבה דמותר בעשיית מלאכה:
וחזה הוית בפסקי הר' המאירי דמגילה חדשים מקרוב באו דעל הא דתנן היה כותבה כתב בדף י״ז וז״ל ואעפ״י שהכתיבה מלאכה היא ומלאכה בפורים אסירא שמא הואיל ולצורך מצות מגילה הוא כותנה כגון שרוצה לשלחה לעיר אחרת שאין להם מותר או שמא לבני כפרים שהקדימו לאומרה או שמא בדיעבד עכ״ל וק״ק במאי דהחליט הרב דמלאכה בפורים אסירא דמוכח דאסורא מדינא דאי ממנהגא ל״ק דמתניתן במקום שנהגו לעשות מלאכה ומדכתב סתמא וגם מדלא מוקי מתניתן בהכי משמע דמדינא אסירא והרי הוא גופיה פ״ק כתב דמותר בעשיית מלאכה וזו הלכה רווחת בין לבבלי בין לירושלמי וכן פסקו כל הפוסקים. ותו דאוקמא בהני אוקמתי בלשון שמא והול״ל דכגון זה דחו בירושלמי בבני הכרכים ושמעתתיה דהירוש' בפומיה כולי יומא. ותו דהרב גופיה לעיל פ“ק דף ח' ע״ב כתב וז״ל ועכשיו נהגו הכל שלא לעשות ונטיעה של שמחה מותר וכו' שלא נאסרו אלא במלאכה של טורח וצער מכאן סומכין ת״ח לכתוב סברותיהם אף ביום הפורי' דרך שמחה ושעשוע וכענין שאמר היה כותבה דורשה ומגיהה עכ״ל הרי דמוקי לה לקושטא דמותר אלא שנהגו ובכי הא מותר ונראה דבפ״ב כונת הרב לומר דמהא לא תפשוט דמותרת מלאכה דאיכא לאוקומה בהני אוקמתי ובפ״ק אסקה להך מתניתן לקושטא דמילתא אבל לשון הרב בפ״ב אינו מדוקדק כלל ותו דהו״ל להזכיר הירושלמי:
וזה חזיתי בס׳ ארחות חיים שכתב והירושלמי מוכיח שמותר לעשות מלאכה מדאמרינן היה כותבה דורשה ומגיהה וזה נוכל לדחות שעת הדחק היה שלא היה להם מגילה אחרת לקרות עד שיכתבנה וכו׳ ונ״ל שאין איסור המלאכה אלא לבני יומן ולאותן שהקדימו לקרות שאסורין ביום י״ד עכ״ל ואיכא למידק דאמאי אצטריך לדחוקי בהכי הרי הירושלמי גופיה דחי לה דאיכא לאוקמה בכרכים בי״ד. ותו דהו״ל לאוקמה בבני הכפרים המקדימין שמותרין ביום קריאתן וכדמוכח דהכי סבר לה הוא ז״ל שכתב דאותן שהקדימו לקרות אסורים בי״ד ומשמע דביום קריאתם לא נאסרו והואיל וכן תפתר בהני דמקדימין או בכרכים בי״ד דהיינו דחיית הירושלמי. ותו דהא דכתב וכל שאין איסור המלאכה אלא לבני יומן וכו׳ משמע שהוא מחדש דין זה והוא ירושלמי דאוקמא בכרכים בי״ד אלמא לא נאסרו אלא ביומן אף שקורין בי״ד. וכי תימא שהרב קאי למה שנהגו היום לאסור מלאכה מתורת מנהג הא נמי מהירושלמי נשמע כמ״ש הר“ן:
ואפשר דמ״ש בארחות חיים ונ״ל שאין איסור המלאכה וכו׳ היינו ונוכל לומר שאין איסור המלאכה וכו׳ וכונתו לאוקומי משנתנו דהיה כותבה וכו׳ וכן ראיתי בס' הכלבו דכתב ונוכל לומר וכו' וידוע דהכלבו מעתיק רוב דבריו מס' ארחות חיים. ולא נשאר עתה דקדוק בארחות חיים רק דאינו מזכיר הירושלמי ומשמע דבירושלמי לא דחו לה ואיהו דחי לה בהכי. וזה דחיית הירושלמי ככל אשר דברנו:
ואנכי הרואה להרב שדה יהושע דף ט״ו שדקדק בפשט השמועה דפריך והא רב חזייה וכו' דאי ידע דלאו בר יומיה ולהכי פריך מאי משני ואי לא ידע מאי פריך אימא בר יומיה הוה כדמשני. ותירץ דידע דלא הוה ביום קריאה שקראו כאותה העיר ומשמע ליה דלאו בר יומיה ומ״ה פריך ומשני ההוא בר יומיה דנהי דבאותה העיר לא הוו קרו אבל האי גברא ידע דהו״ל לעשות כמקומו דהיה כאותו שנתעכב דקורא כמקומו והיה חייב לשמור אותו יום שבמקומו קורין בו ביום והוא עמהם וז״ש רש״י בר יומיה שקרו בו בני עירו זהו תורף דברי הרב. ונדחק הרב לאוקומי כמה אוקמתות ואת זו דרש כהררים התלויים השערה דדברי הש״ס ורש״י סתומים מאד לדרכו:
אמנם אפשר דאמוראי בתראי שמיע להו הא דרב והיו שונים הא דרב חזייה וכו' כמימרא אחת וסבר המקשן דהוה עובדא כשאינו בין יומו דאי לא אמאי חכמי הדורות שנו חכמים מילתיה דרב כאלו חדשות הוא מגיד והלא ליומו ודאי אסור במלאכה והיינו דמקשה מכח סברא זו ומשני בר יומיה כלומר ולא תיקשי מאי רבותא דמעשה רב ודוק:
ב
הגהה, והאידנא נהגו בכל מקום וכו' כן כתב מרן בבית יוסף משה ארחות חיים דפשט איסורו בכל ישראל וכן כתב הרב המאירי בפסקיו דעכשיו נהגו הכל שלא לעשות אכל רוב הפוסקים חילקו בין מקום שנהגו למקום שלא נהגו. והרמב״ם סתם. ומרן פסק כרוב הפוסקים. ומשום הכי חילוק בין מקום שנהגו למקום שלא נהגו וכ״כ הרב שיירי כנ"הג:
ג
מי שהיה בונה ביתו מקודם פורים על יד עכו"ם כיון דאעשה מילתא יבטל ביום פורים. הרב בית דוד סימן תצ״ה:
ד
אינו רואה סימן ברכה וכו׳ כ"כ הרמב״ם וכתב הרב פר״ח סי׳ תצ״ו במנהגי האיסור סעיף י״ח דאפשר דמצאו באיזה מדרש ויותר קרוב שהוציאו מעובדא דרב חזייה לההוא גברא דשדייה כיתנא ולטייה ולא צמח עכ״ל ולא זכר שכן כתב מרן בב"י בסי' זה דהרמב״ם כתב כן מההוא עובדא. אבל יותר נראה דלאו מההוא עובדא אמרה דאי מההיא בפירושא אתמר דהוה באתרא דנהוג והרמב״ם סתם ומשמע דבכל מקום איירי ומ״ש הרב שיירי כנ"הג בסימן זה ריש הגהת ב״י דוחק:
גם מה שתמה הרב שיירי על הרב לח״מ דנראה דס״ל דמ"ש הרמב״ם במקום שנהגו לעשות קאמר והוקשה דאמאי לא הביא חילוק הגמ׳ דמחלק בין מקום שנהגו ומאי קושיא דאף במקום שנהגו לעשות כתב הרמב"ם אינו רואה סימן ברכה כ״ש במקום שלא נהגו לעשות עכ״ל אין כאן תימא דהיא גופא קשיא ליה להרב לח״מ דבש״ס שרי במקום שנהגו לעשות והרמב"ם סתם בכל מקום ואמאי לא תלה הדבר במנהג המקום כמ״ש בגמ'. ואחרי כותבי זה זמן רב ראיתי לרבינו מהרח״א במקראי קדש בה׳ י״ט דף ר״ג דמייתי דברי הרב שיירי הנז׳ והגדיל התימא עליו:
ה
סימן ברכה וכו׳ משמע סימן ברכה הוא דלא חזי הא שמותי לא משמתין ליה וכן דעת רוב הפוסקים אבל רב אחא גאון בשאלתות הביאו הגהות מיי' והרז״ה בס׳ המאור ובס' ארחות חיים כתבו דמשמתינן ליה. ומאי דמייתו ראיה הגמי"י והרז״ה מדרב לטייה אין ראיה מהתם וכמ״ש הרב שיירי כנ"הג:
ו
בנין של שמחה וכו' הרב לח״מ פ״ב דמגילה כתב לא ידעתי אמאי לא חילק רבינו בין אתיא דנהיג וכו' וכן נטיעה של שמחה דאמרו שם שמותר והטור ביאר כל זה עכ"ל והוא אגב שיטפיה דהטור לא ביאר הא דנטיעה של שמחה ועמ״ש בשיירי הגהת ב״י אות א':
ז
דין ב'. לא נהגו אלא ביום מקרא מגילה וכו׳. כתב הרב פר״ח יש לי לדקדק מתוך הסוגייא מדלא משני ואב״א לעולם נהוג ורבי בר ארביסר הוה וכי נטע בט״ו נטע אלמא היכא דנהוג בשני הימים הוי מנהג הפך מ״ש המחבר ז״ל עכ״ל ואין זו הוכחה דאין זו אוקמתא מחודשת דהרי אף למאי דסבר דאסור במלאכה מוקי לה ברישא דלא נטע ביומיה כמבואר בסוגיא ומכ״ש דאיכא למימר הכי כי מדלית איסורא ופש מנהגא. ותו אף לדבריו היכא דלא נהוג בתרי יומא עברי כמנהגייהו ואכתי הו״ל לשנויי כדקאמר ואכ״א לעולם נהוג ורבי בר ארביסר וכי נטע בט״ו והיה מבואר דלא נהוג בט"ו. ותו דלדבריו יש לדקדק דאמאי לא משני דלעולם בין באתריה דרב בין באתרי' דרבי נהוג וההוא דשדי כיתבא ורבי דנטע תרוייהו לאו בני יומין נינהו ובאתריה דרבי לא נהוג איסור מלאכה אלא ביום הקריאה ובאתריה דרב נהוג בתרי יומי ותו אוקמתא מחודשת ושמעינן מינה רבותא דאי נהוג בתרי יומי מנהגא הוא ומדלא משני הכי שמעינן דלית מנהגא אלא ביומיה וכדברי הרב שבלי הלקט וכמו שפסק מרן והכי משתמען דברי הפוסקים דליכא מנהגא אלא ביום קריאה:
ח
דין ג'. אסורים בהספד ותענית וכו' וה״ה שאסור בבכיה בית יהודה א״ח סי׳ כ"ד:
ט
והנשים מענות וכו' אבל אסורות לבכות ולקונן על מת שיש כמה ימים שמת ומיהו אין למחו׳ בידם דמוטב וכו׳ בית יהודה סי' הנז':
י
דין ד'. כל דברי אבלות נוהגין בחנוכה וכפורים. זהו סברת הרמב״ם וסיעתו וכ״כ הרי״טבא בסוף חידושי מ״ק וכתב דהוא שיבוש שלא להתאבל בפורים. והרב מהר״ר יוסף קציבי בתשובותיו סי׳ ו' האריך בזה ואחד הרואה כל מילי דמר רב יוסף שפיר חזי דאיכא למידק בגווייהו ובפרט במ"ש בתשובת מהר״ם ע״ש ודוק היטב:
ולענין הלכה נקיטינן כמו שפסק מרן בבית יוסף י״ד ובש״ע שם שלא להתאבל דהלכה כדברי המקל באבל וכן עלתה הסכמת הרב בית דוד סי' תצ״ז וכן הורינו הלכה למעשה:
א
דין ז'. יש מי שאומר שאונן מותר וכו׳ עמ״ש הרב מהר״י עאייאש בש"ות בית יהודה א״ח סי' ה':
יב
דין ח'. מותר לישא אשה בפורים. הרב פרי חדש חלק על זה והעלה דאסור לישא אשה בפורים. וראיתי למורי הרב זלה״ה בתשובה כ"י שכתב הרב מופת דורנו כמהר״ר יצחק הכהן ז"להה עם היות שהיה תלמיד הרב פרי חדש הורה הלכה למעשה לישא בפורים כהוראת מרן:
יג
הגהה. מה שאנו נוהגין ללבוש פרצופין וכו׳ כבר הרב בית חדש י״ד סי׳ קפ״ב דחה דברי מהר״י מינץ בזה ודחה כל ראיותיו וכ״כ הרב כנ"הג והרב מהר״ש אבוהב בספר הזכרונות שלו הרבו להשיג עליו ודבריהם ברורים שאין ראיות מהר״י מינץ בזה מחוורות. והרב בית חדש אייתי מתניתא בידיה דברי מהר״א ממיץ בס' יראה סי׳ צ״ו דאסר אפי׳ בשמחת חתן וכלה וכן מצאתי שאסר הרמ' לחתן וכלה וכתב שלא יעלה על הדעת שמפני היותם חתן וכלה הותר להם איסור תורה ודברי קדשו באורך הנה הנם בתחילת החידושים הכתונים בריש ס׳ מעשה רקח ע״ש: