ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן תרפח
א
דין א׳. כרכים המוקפין וכו׳ הטעם שחילקו מצוה זו מרדכי וב״ד לכרכים בט״ו ולפרזים בי"ד כתב הר“ן ריש מגילה בשם הרמב״ן דבשנת הנס עשו משחה כל אחד ביומו יום מנוחתו ובשנה השנית עשו הפרזים י״ט מדעתם לפי שהם היו בסכנה יותר מהמוקפין ואחר זמן ראו מרדכי וב"ד טעם הפרזים וקבעו י״ט לדורות ומפני שהפרזים התחילו במצוה שהיה הנס שלהם גדול נתנו להם הקדימה יום י״ד וכתבו ט״ו למוקפין ז"התד בקיצור והקשה הפר״ח דא״כ מאי פריך בש״ס אמוקפין ואימא בתליסר ומהיכא תיתי לתת קדימה למוקפין אמאי משני כשושן לישני לתת קדימה לפרזים. והרב מקראי קדש תירץ ויש להשיב על דבריו:
ואפשר לומר דהכי פריך ואימא בתליסר דנימא דלא עבוד רב יתיר' לפרזי' אך בחלקו״ת מוקפין לפרזים משום דפרזים בשנה השנית החזיקו וקבעוהו י״ט לדורות ביום י״ד מדנפשייהו אמטול הכי בשגם מרדכי וב״ד בתר דנא קבעו את קובעיהם לכל ישראל שבקו לפרזים היום י״ד שקבעו להם ואולם המוקפין דמנפשייהו לא קבעו י״ט דניסם לא היה כ״כ גדול שפרא מילתא באפייהו לקובעם בתליסר אתחלתא דגאולה מעשה הור״ג את טב״ח ואת מעכ״ה ישראל באויביהם והיינו דפריך ואימא בתליסר דמנ״ל דמוקפין בחמיסר וטעם חלוקתם לאקדומי לפרזים. ומשני כשושן דכיון דלא פורש זמן המוקפין מסתברא דזמנם כשושן והשתא על כרחין טעם חלוקן להקדים לפרזים כמ״ש הרמב״ן:
תו הקשה הפר״ח על הרמב״ן מדאמרינן דף ז׳ אקרא לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית בתחילה קבעוה בשושן ולבסוף בכל העולם בשנה השנית. ותריץ יתיב מופת הדור הרב מקראי קדש דשנה השנית קבעוה בשושן לחוד והפרזים עשו מעצמן ומוקפין לא עבוד כלל ולבסוף ראו דברי הפרדס וקבעוה בכל העולם ושנית היינו תקנה שנית עכ״ד ויש להשיב על דברי הרב. דהא דאמרינן קבעוה בשושן לאו למימרא דמרדכי וב״ד קבעוה בשושן דמה ראו לקובעה בשושן דוקא ותו איך קבעוה בשושן עד שלא מצאו סמך מהתורה אלא היינו דקבעוה בשושן מעצמן וא״כ לדברי הרמב״ן הול״ל קבעוה בשושן ובערי הפרזות ולבסוף בכל העולם. ולזה יש לישב ותו ק״ק דמאחר דמוכח מקרא דהפרזים עבוד ברישא כמ"ש הרמב״ן דכתיב ע"כ היהודים הפרזים ולא הוזכרו מוקפין א״כ גם בני שושן לא הוזכרו בתחילה ככתוב והול״ל לש״ס בתחילה קבעוה הפרזים מעצמן ולבסוף קבעוה בכל העולם והיינו השנית דקרא. ותו דהרמב״ן כתב וכשנעשה הנס עשו כלם וכו׳ ושל שושן עשו ממחרת הנס שלהם וזה הי' בשנת הנס לבד ולאחר מכאן בשנים הבאות עמדו פרזים וכו׳ עכ״ל ומשמע מדבריו דכל העולם ושושן בהדייהו עבוד דוקא בשנת הנס ותו לא עד דתקון למוקפין אז שושן דעבדא כמוקפין:
ותו ק״ק לדעת הרמב״ן דאכתי מצינן למימר דמוקפין נמי עושים בי״ד וקרא דע"כ היהודים הפרזים לאו לדיוקא אתא דפרזים בי״ד ומוקפין בט״ו אלא קאמר ואזיל דברישא פרזים מעצמן עבוד י״ט וז״ש ע״כ היהודים הפרזים וכו׳ וכמ"ש הרמב״ן גופיה ולאחר שהאיר הקב״ה את עיניהם קבעו י״ט על כל ישראל שיעשו כלם בי״ד כדעבוד פרזים מראש מקדם ובני שושן בט״ו ביום מנוחתם והיינו דכתיב להיות עושים את יום י״ד לכולי עלמא עבדי בארביסר ואת יום ט״ו לבני שושן וכד הו׳ ס״ד דהש"ס כי פריך דמוקפין כלל לא דיום ט״ו דכתיב היינו לשושן וה"נ ניחא דה״ק להיות עושים את יום י״ד כל ישראל ואת יום ט״ו לשושן:
והר"ן הקש' על מ״ש הרמב״ן דאחר מכן האיר הקב״ה עיניהם ומצאו סמך מן התורה שלא הוזכר זה בגמרא אלא שתכתב מגילת אסתר אבל לענין י״ט לא עכ״ל והן אמת דלפום ריהטא קשים דברי הרמב״ן דמשמע בש״ס דף ז׳ דהלא מראש קבעו פורים לי"ט ולקריא׳ ובתר הני שדרא להו לרבנן אסתר תכתב זאת לדור אחרון ואז הוצרכו למצוא סמך מהתורה והכי אתמר התם אמר רשב״י שלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות ופירש״י לי״ט ולקריאה ושלחו קנאה את מעוררת שלחה כבר כתובה ותו אמרינן שלחה אסתר כתבוני לדורות וכו' עד שמצאו מקרא כתוב בתורה וכו' ע״ש ומוכח דלענין י״ט לא אצטריכו למצוא סמך מהתורה ונתרצו בטענ' אסתר כבר אני כתובה וקבעו י״ט והוא שלא כדברי הרמב״ן. ומן האמור ק״ק על הרב יד אליהו בתקנותיו שכתב עיקר התקנה היתה מנביאים ואנשי כנ״הג ומרדכי עמהם שאין כח ביד יחיד לתקן תקנה זו וז״ש קבעוני לי״ט ולקריאה ונסתפקו משום דקרא קאמר הלא כתבתי לך שלישים עד שמצאו מקרה מן התורה עכ״ל דהרי הא דאסתפק לרבנן מקרא דשלישים ולא רבעים היינו בתר דהוקבע לי״ט וקריאה ושאלה אשה רבה הוא אסתר כתבוני אז נסתפקו מקרא דשלישים וכבר היה קבוע י״ט וקריאה כמדובר.
ורואה אני בירושלמי דאמרינן ר׳ ירמיה בשם ר"ש בר״י מה עשו מרדכי ואסתר כתבו אגרת ושלחו לרבותינו שכן א״ל מקבלים אתם עליכם שני ימים הללו בכל שנה א״ל לא דיינו הצרות וכו׳ אם מדבר זה אתם מתיראים וכו' הלא הם כתובים וכו' רשב״ן בשם ר' יונתן פ״ה זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים היו מצטערים על הדבר הזה אמרו כתיב אלה המצוות וכו' לא זזו משם נושאים ונותנים עד שהעיר הקב״ה את עיניהם מצאו אותה כתובה בתורה וכו׳ ע״ש מזו השתא אמירה נעימה מאי״רת עיני״ם כדברי הרמב״ן דלא קבעוהו י״ט עד שהאיר הקב״ה עיניהם ומצאו סמך מן התורה.
ומהשתא ניחא לן למעבד שלמא בין הבבלי והירושלמי בשגם הוא דוחק ויש מקום לומר דגם לתלמודא דידן לכ״ע לא קבעו י״ט עד שמצאו סמך מן התורה אלא דלרב שמואל בר יהודה דשלחה וכו׳ קבעוני וכו׳ לא שלחו חכמים לומר לה אלא קנאה את מעוררת וזאת אומרת כבר אני כתובה ואכתי הוו מצערי רבנן עד שמצאו סמך בתורה כדאתמר בירושלמי ורב שמואל בר יהודה לא איירי אלא במה ששלחה ומה ששלחו לה וכדברי רב שמואל בר רב יצחק שבירושלמי אך כ״ע מודו דלא קבעוהו י״ט עד שמצאו סמך מן התורה ורב ור' חנינא דמתנו שלחה אסתר כתבוני וכו' הכונה תכתב זאת מגילה כתבה כדי שיקראוה לדורות מידי שנה בשנה וממילא ידעי רבנן רוצה אשה גדולה לקבעו י״ט ג״כ ושלחו הלא כתבתי לך שלישים עד שמצאו סמך מן התורה ואז הוא דקבעו י״ט ואת המגילה הזאת נאמרה לקרות ונאמרה ליכתב ופליגי רב ור' חנינא מרשב"י דאמר לא שלחו לה אלא קנאה את המעוררת וסברי דהכי הוה עובדא אבל לכ״ע דאסתר לא שלחה אלא חד זימנא ורבנן לא קבעו י״ט עד שמצאו סמך מן התורה.
והר"ן כתב דטעם חילוק פרזין ממוקפין הוא מפני שהפרזין נחו בי״ד ובשושן נחו בט"ו ולהכי כשקבעו עליהם י״ט קבעוהו ביום מנוחתם והושוו כל המוקפין לשושן שבה עיקר הנס וכי תימא תינח לרי״בק אבל למתני׳ מימות יהושע הא לא דמי לשושן י״ל לחלוק כבוד לא״י וכו' ע״ש באורך והקשה עליו מרן בב״י בסי' זה דמאי פריך אלא שושן דעבדא כמאן כל עיק׳ מוקפין אינו אלא לדמות לשושן ורבא אמאי קאמר שאני שושן וכו' עש״ב ומהר״ן שפירא סביב הרי״ף תריץ יתיב ע״ש כי יש להשיב עליו והרב ב״ח תירץ דהכי קאמר דמאחר דשושן דעבדא בט״ו ליכא למימר דמכח ג״ש אתי ה״ה שאר מוקפין ליכא למילף מהך ג״ש כיון דעיקר מוקפין בט״ו אינו אלא לדמותן לשושן וכו' עש״ב ולשון התלמוד אלא שושן דעבדא כמאן לא כפרזים ולא כמוקפין עומד מנגד לדבריו וגם בס׳ יד אהרן גמגם בדברי הרב ב״ח.
ואפשר דכונת הרב ב״ח לפרש אלא שושן דעבדא כמאן וכו׳ כלומר דקריאת שושן בט״ו אינה לא כפרזי' דקורין בי״ד ולא כמוקפין דשושן אינה מוקפת מיהושע וכיון שכן מהג״ש לא נפיק דקורין בשושן בט״ו ומאחר דמהג״ש לא אתיא ובכתוב לא רמז דשושן יקראו בט״ו א״כ ליכא למילף מוקפין מהג״ש ולתלות ביהושע כיון דכפ״ז דין שושן לא פורש דבשלמא לרי"בק כיון דתלי בימי אחשורוש ממנו נקח דשושן בט״ו ומשני שאני שושן וכו׳ פי' ומודעת זאת בכל הארץ דשושן בט"ו ועדיף מג״ש. ובס׳ יד אהרן תירץ דבתר תקנה הו״ל לעשות שושן כפרזים לחלוק כבוד לא״י דאי שושן קרו בט״ו גרע כבוד לא״י ומשני שאני שושן וכו' דראויה לעשות לה מעלה זו שתדמה לא״י ז״התד ואינו מחוור דכל עצמנו שלא יהא גנאי לא״י שתחשב כפרזים ומאחר דתלינן ביהושע וא״י נדונת כמוקפת מאי איכפת לן אם שושן יקראו בט״ו ותו היעלה על לב שבשושן קראו בי"ד ואפ״ה ישארו חלוקים הפרזים מהמוקפין הלא אין טעם לחלקן אלא שדימו המוקפין לשושן ואת״ל דלא הרוחנו לתלות המוקפין ביהושע ואכתי קריאת שושן בט"ו הוליד את חסרו"ן כבוד לא״י ששושן קרו בט״ו וראוי שיקראו בי״ד ממילא בטלה החלוקה ויקראו כלן מוקפין ופרזים בי״ד עם שושן:
והפר״ח דקדק על הר״ן דמה ראוי לעשות המוקפין בט“ו ולא בי״ד שנחו בו ובהכי לא היה גנאי לא״י כיון דכ״ע בי״ד ורק היא יחידה שושן בט״ו דאתרחיש בה ניסא ולק״מ דרצו להגדיל מעלת שושן ולדמות המוקפין אליה שיהיו בט״ו אלא דלשלא יהיה גנאי לא״י תלו ביהושע והרי הוא כמבוא״ר בדברי הר״ן:
ומרן בב״י טעמא טעים לחלוקתן דמצוה זו הוקבעה בחרבנא של א״י וראו לעשות זכר לא"י בנס זה והסכים דברי הרמב״ם לשיטתו ע״ש באורך. והרואה ירא דלשון הרמב״ם דחוק לשיטתו מכמה אנפי ובס' יד אהרן כתב דמה שהקשה מרן על הר״ן הא גופא קשיא על שיטת מרן עכ״ד ולא ידענא מאי קאמר דמאי דהקשה מהש״ס מרן על הר״ן ל״ק לדרכו כמו שביאר הפר״ח:
והט״ז הקשה לשיטת מרן דגם בחנוכה הי״ל לעשות זכר לא״י וכו׳ ולק״מ דשאני מגילה דהוקבעה בחרבנה של א״י כמ״ש מרן בהדיא. והרב הלבוש עירב שני טעמי מרן והר״ן והיו לאחדים בידו ע״ש ודוק בדבריו. את זה כתבתי בימי נעורי ואחר זמן בא לידי ס׳ התשב"ץ שנדפס מחדש וראיתי להרב ז״ל בח"ג סי׳ רצ״ז הקשה על טעם הר״ן כקושית מרן והאריך בה ובכלל דבריו דברי הנתנין למעלה ועוד האריך בטעם הרמב״ן והביא הירושלמי הנז׳ וכתב שהזכירו הרמב״ן פ׳ ואתחנן והוא מדרש רות הגם הלום ראיתי ס' דינא דחיי הנדפס מחדש וכמעט שעברתי בדברי הרב בזה אנכי הרואה שיש להשיב על דבריו והוא מבואר אל עין הקורא הן במה שביאר בש״ס לדעת הר״ן הן במ״ש דרי״בק סבר מוקפין מימות יהושע ומימות אחשורוש קרו בט״ו נגד פשט התלמוד והמפרשים גם ק״ק לדבריו מאי דאמרינן בשלמא לתנא דידן היינו דכתיב מדינה ומדינה ועיר ועיר וכו' אלא לרי״בק וכו׳ ודוק היטב ומקרוב נדפס אליה רבה וראיתי שהשיג על הט״ז כדכתיבנא בעניותין:
ב
מימות יהושע וכו' כתב בס' ארחות חיים צ״ע למה לא תלו הדבר במשה ואהרן ואפשר דיהושע נלחם ראשונה בעמלק ומ״ה תלו בו עכ״ד ועי״ל דתלו ביהושע שהוא בא לארץ והכניס בה את ישראל עלה בכב״ש בחלקו״ת ישית למו וכיון שראו לעשות כבוד לא״י תלו ביהושע שהוא המביא ישראל לארץ וקב״ע את קובעי״הם. ובפסקי הרב המאירי כתב כארחות חיים ועוד הביא מאגדה שז״שה ושים באזני יהושע.
ג
פ״ק דמגילה דף ד' אמר רי"בל לוד ואונו וגיא החרשי' מוקפות חומה מימות יהושע פירש"י ובמתני׳ דערכין תנן תרתי מינייהו דקא מני לוד ואונו אצל ערי חומה וכו׳ והתוס' הקשו דאונו משנה היא ואגב נקטה ומהרש״א בחד״ה כתב ע״ד רש״י כך היתה גירסתו שם אבל בנסחתנו לא תנן אלא אונו וכמ״ש התוס׳ עכ״ד. ויש לדקדק דאמרינן בירושלמי ריש מגילה לוד וגיא החרשים מוקפות ולמה לא אמרן ואונו בגין דכתיב והכתיב לוד ואת אמרת אלא בגין דתנינן וגמלה וחדיד ואונו וירושלם הרי מפורש דלא שנו במשנה לוד וקשה על רש"י דגריס תרתי דהו״ל למגרס אונו לחוד כירושלמי דזמנין טובא רש״י מחיק גירסת הספרים. ועל מהרש״א ק״ק דלא העיר עליו מהירושלמי. והתוס׳ דמקשו דאונו משנה היא הו״ל לאתויי הירושלמי דמה״ט לא הוזכרה בדברי רי״בל שם. ומ״ש בירושלמי בגין דכתיב משמע דהיינו קרא ובני אלפעל וכו' וק״ק דאיך ס״ד דמשו' הך קרא לא תני אונו והא מהך קרא איכא לאותובי אדרי"בל כדפריך התם ובתלמודין והתוס' הקשו דאמאי לא פריך בערכין כי האי גוונא והא אלפעל וכו' ותירצו דהכא תלתא ולא שייך לומר כפולות וכתב הרב חידושי הלכות אין זה מדוקדק דגיא החרשים לא כתיב נקרא וכו׳ ע״ש ונראה דמדנקיט להו רי״בל כחדא מוכח דבהדי הדדי הוו קיימי וא״כ שפיר פריך תחת שלש דהכתיב בנותיה וגיא חרשים בכלל בנותיה.
אך ק״ק ממ״ש בירושלמי ר' חנינא בשם ר׳ פנחס לוד ואונו הן הן גיא החרשים וא״כ איך כתבו התוס' דהוי תלתא. ונראה דר״ח בשם ר״פ פליג אדרי״בל ואי בעית אימא לא פליגי ולמדנו דכשיאמר האומר גיא החרשים לוד ואונו בכלל דגיא החרשים כולל לוד ואונו ואיזה כפרים שאצלם אך בהזכיר לוד ואונו בפרט אכתי בעי מימר גיא החרשים על הכפרים ומוכרח לומר כדאמרן. ואחר זמן נדפס ס׳ שדה יהושע ושם ראיתי דעלה בלבו לומ׳ דל"ג בתלמודין ואונו ואין אנו צריכים לדברי התוס׳ אלא דלא מצינן למימר הכי מדאמר והני יהושע בנינה וכל הקושי׳ על לוד ואונו דגיא חרשים לא כתיב וקאמר הני ובננהי ועוד דלא שקיל וטרי בבבלי עכ״י ואין זה הכרח דמסתמא גיא החדשים בהדי לוד והיינו בנותיה ומ״ה אמר לשון רבים ומאי דלא שקיל הש״ס גם זה אינו מוכרח. ומה שהקשה דלפי התוס׳ דבחדא אמרינן תרי הוו בירושלמי דלא אמר אלא לוד וגיא החדשים וחדא הוייא בדמסיק לימא תרי לוד הוו. לפום מאי דאמרן בכוונת הירושלמי לק״מ. ועי״ל דהא יהיב טעמא בירושלמי דלא אמר ואונו דמתני׳ היא ואהא דלוד ואונו מוקפות פריך מקרא אמתני׳ ורי״בל. ומאי דאמרו בימי פלגש חרבה וכו׳ לאו דוקא דטפי מחדא הוו:
ד
חברון עיר קדשנו תוב״ב כתב הרדב״ז בתשובה סימן תרפ״א דפשיטא דאינה מוקפת מימות יהושע וקורין בי״ד ע״ש אבל מנהג קדום לקרות בה י״ד וט״ו מספק:
ה
אפי׳ אם הם בח״ל וכו׳ כ״כ הרמב״ם והטור ודעמייהו אבל איכא מ״ד דכיון דבמוקפין תלינן ביהושע דוקא בארץ אבל בח״ל אפי' מוקפין מימות יהושע קורין בי״ד דחה ענין יהושע במ״ל וכבר הר״ן דחה סברא זו והוכיח דאפי׳ בח״ל דין מוקף יש לו. וכן משמע ממאי דתנינן בתוספתא ריש מכילתין כרכין המוקפין חומה מימות יהושע ן' נון קורין בט״ו רי“בק אומר מימות אחשורוש א״ר יוסי בר יהודה היכן עלינו שושן הבירה שהיא מוקפת מימות יהושע משמע דאי הוה ידעינן דשושן מוקפת מימות יהושע הוה ניחא ליה דיקראו בה בט״ו אלמא דכל שמוקף מימות יהושע אף בח"ל קורין בט״ו. גם לפי טעם הר״ן לחלוקת המוקפין מסתברא דאף בח״ל דהא מהראוי היה לתלות המוקפין באחשורוש אלא שלא יהא גנאי לא״י תלו ביהושע וא״כ אף בח״ל דרך המוקף מימות יהושע קרי בט"ו דמעיקרא היה ראוי לתלות באחשורוש אלא דכדי שלא יהא גנאי לא״י תלו ביהושע אבל לעקור מוקפין דח״ל לגמרי לא מן השם הוא. גם לטעם מרן דכדי לעשות זכר לא״י הכי מוכח דאי אמרת דלא משגחינן בח״ל כל עיקר קשה אמאי תלו במוקפין הי״לל דכוליה ארעא דישראל לקרו בט״ו כיון דכוליה טעמא לעשות זכר לא״י והוה מפרסמא תקנתא טובא דכולה לכבוד א״י ואמאי תלו במוקפין ואי נמי גמירי ג"ש נדעה נרדפה טעמא דמילתא אלא מוכרח דאפי׳ מוקפין במ״ל קרו בט״ו וזו מעלת א״י דאף בקצוי ארץ וים רחוקים הנשכח כדין מוקף מימי י"בן קרי בט״ו לכבוד א״י וכלל' דמוקפין בכל היא אפי' בח״ל והיא מעלת א״י ויתרון ארץ בכל היא:
ו
דין ב׳. וכן הכפרים הנראים וכו' בקונטריס נפרד הארכתי בענין זה בלשון הר״ן ומ״ש האחרוני' ובדברי מהר״ש חכם הלוי שהביא הרב כנ״הג וכדברי מהר"ם אלשקר סי' ק״י ועיין בתשו׳ הרב כנ״הג א״ח ח״ב ופנים מאירות ח״ב סי' קכ״ב:
ז
ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל וכו׳ מדהפך לשון הטור משמע דדעת מרן לפסוק דקאי אסמוך אבל אם הוא נראה אפי' רחוק טפי הוי ככרך וכ״כ המג״א וק״ק על הפר״ח שכתב הרמב״ם והטור והמחבר נמשך אחריהם כתבו סתם ואפי' כנראה שלא יהיו רחוקים יותר ממיל לפי שאין ידוע עד כמה נקרא נראה עכ"ל דהרי דעת מרן נראה להפך שדקדק להפך לשונו למנקט נראה בתחיל' והיינו כנסחת הה״מ כהרמב״ם כי היכי דבלבד שלא יהיו רחוקי' יהיה אסמוך והגם דיש לצדד דאי מרן ס״ל הכי הול״ל בהדיא מאחר דעל מבוכה זו ישב והוקף ביתה יוסף. מ״מ יש להסתפק בדעתו מדשינה הסדר ויותר נוטה דסמך על שינוי זה וכפשט דנראה אף טפי ממיל ואיך הפר״ח בפשיטו׳ כתב להפך:
אמנם לענין הלכה נראה מאחר דהרמב״ם והטור סתמו ונוטים דבריהם דגם נראה לא יהיה רחוק ממיל וכ״כ הר״ן בהדיא והכי מוכחי דברי הרב צידה לדרך. ודעת מרן יש לדון בו. ואף לסוברים דעד כמה אסמוך קאי לא פורש שיעור נראה נקיטינן דגם כפרים הנראים לא יהיו רחוקים יותר ממיל:
ח
יש לחקור כפי הסמוך לכרך שהיו קורין בו בט״ו כקריאת הכרך ויהי היום מפני סיבה עדת ישראל יושבי הכרך אלו הן הגולין אבדורי אבדור עקורי״ם היו מן הכרך לגור באשר ימצאו ונשאר הכרך שמם ואין גם אחד מישראל בו אבל הכפר מיושב כמאז הימים מי אמרי' דבני הכפר יקראו בט״ו כאשר היתה נאמנה קרואי״ם והולכים כדין הכרך והשתא נמי מאן מירמי מינייהו דהכרך ראוי הוא לישיבת ישראל ולימים עוד אולי ימצאון שם ישראל או דילמא אין הכפר נדון ככרך אלא כי כרך מיושב וקרו ביה בט״ו ואלו השתא מקור משחת ומאי דהוה לא הוה ואיך יתכן דבני הכפר יקראו בט״ו. ולפום ריהטא נישמעיניה מלשון רי״בל דאמר כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך וכבר נשאל מהר״ש חכם הלוי דאמאי הזכיר כרך בראשית מאמר והמסתכל יפה בתשובת הרב הובאה בכנ״הג יראה דדחיק ומוקי בדר״ך רחוקה וגם מאי דחלק עלינו השוין דהתוספתא והירושלמי פליגי ובעו תרוייה נראה וסמוך ודייק לה מדתנא הרי הוא כיוצא בו דהול״ל הרי הן עש״ב אנן בעניותין לאפושי פלוגתא בדקדוקים קלים מאליהם לא שמיע לן ומה גם דבנסחת התוספתא דקמן כתוב הר הן כיוצא בו ותו דהא דסמוך אף שאינו נראה בתלמודין מייתי להתוספתא ויש להשיב על כל דברי הרב בטעמיה וריחיה כאשרי י״פרש השוח״ה ביד הדוחה:
אמנם לפי דרכנו נראה דדקדק רי״בל לומר כרך ברישא ולהורות נתן דהא דסמוך ונראה קורין בט״ו היינו דוקא כאשר הכרך בציביונו ובקומתו ומדרגתו דהקריאה שלו בט״ו אז הוא יסמוך ונראה גרירי אבתריה אבל אם הכרך אתרע ביה מילתא ונתרוקן מישראל דליכא קריאה התם או גם הכפרים דקיימי בהדיה יוצאים בגרעון והו״ל ככפרים דעלמא ולכן אמר כרך וכו' נדון ככרך ללמד יצא דלא איירי כי אם כשהכרך במעלתו אז הסמוך ונראה דיינינן ליה ככרך:
ועוד נראה קצת סמך לזה ממ״ש הר״ן גבי כרך שישב ולבסוף הוקף דאמרו בירושלמי קל הוא שהקלו בקריאת דתנינין תמן כל שהוא לפנים מחומה כבתי ערי חומה חוץ מן השדות וכו׳ ותני כאן הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו ומאחר דאעיקרא הא דסמו' ונראה חידוש הוא במגילה שהקלו משא״כ בבתי ערי חומה תסגי לן היכא שהכרך עודנו עומד על כנו ויחן שם ישראל קורין בט״ו אבל כאשר ישראל חוץ לכרך אם ריק הוא מזרע ישראל מהיכא תיתי לקרו׳ בעיר הקרובה אליו בט״ו דאעיקר׳ כשהכין בצביונו זה קולא יתירה:
ואחזה אנכי להרב משאת משה בשניות סימן ג׳ דפשיטא ליה האי דינא דמייתי התם הא דאמרינן חזקיה קרי בטבריה בארביסר ובחמיסר מספ״ל אי מוקפת וכתב הרב הנז׳ והקשה גאון אחד דלמה ליה לספוקי כיון דאמרו לענין קריבה כמחמתן לטבריה וחמת מוקפת והו״ל לחזקיה למקרי בט״ו דוקא דלכשת״ל אין טבריא מוקפת ת״ל דסמוכה לחמת וראיתי מתרצים דחשש חזקיה דהרואה אומר דטבריא מוקפת וכלו סביבותיה יקראו בט״ו וכו׳ וליתא דא״כ כל הסמוכים לכרך לא ליקרו בט״ו דהרואה יטעה דמשום לתא דידהו קרי בט״ו וכו׳ ואעיקרא קושיא ליתא דנהי דחמת מוקפת מיהו מי גילה דבחמת שכיחי קהל ועדה דקרו בט״ו עד שטבריא נגררת אחריה אימור דבזמן חזקיה לא מיתבא והיינו דמספ״ל בטבריא גופא וכו' עכ"ל והאי קושיא והאי פירוקא אשר חזה הנה כתובה בס׳ אסיפת חכמים משם הגאון מהר״א שפירא:
ומאי דדחי הך פירוקא דא"כ כל הסמוכה לכרך וכו' לק״מ דבשלמא הני דסמיכי לכרך דעלמא אשר לא כתיב בספרא שם המקום ההוא אחד הרואה דקרו בט״ו אל עירו ואל שער מקומו מזקנים יתבונן דה״ט אמטול הכר״ך הנורא כי קרוב הוא וליכא למיחש למידי משא״כ בטבריא דכתיבה בקרא בערי מבצר הרואה דקרו בט״ו לא יסתפק מה טעם קרו בט״ו כיון דהויא מערי המבצר קראו בשמותם והמה בכתובים ויחשוב בפשיטות דמצד טבריא עצמה קרו בט״ו ויקרא בסמוך לה בט״ו ואין זו כקרובות דעלמא:
ואולם יש לי להעיר דהא דמשנו רבנן מדאמרינן בש״ס התם גבי רבי נטע נטיע' בפוריא והא רבי בטבריא ומוקפת אלא רבי בר חמיסר וכי נטע בארביסר ומי פשיטא ליה דטבריא מוקפת והא חזקיה וכו' לחזקיה מספ״ל לרבי פשיטא ליה והשתא לפירוק' דהגאון הנז' אמאי דחיק דלרבי פשיטא ולחזקיה מיבעיא לימא דגם לרבי מספ״ל כחזקיה אלא דרבי קרי בטבריא בט״ו כי גדלה חמ״ת ומוקפת וטבריא סמוכה אבל חזקי' גזר דיקראו כדסמיך לטבריא דכל כי הא אשכחן דמר סבר למגזר ומר לא גזר ובהכי רבי וחזקיה שוו לענין דינא ולא פליג אלא אי ראוי לגזור. א״נ בימי רבי לא הוו כפרים דסמיכי לטבריא וכיון דההיא שעתא לא הוו לא גזר ובימי חזקיה הוו ישובים סמוכים לטבריא. ויותר יקשה לתירוץ הרב משאת משה דאימור דרבי קרי מכח חמת רק דבימי חזקיה חרבה חמת ורבי וחזקיה שוים הם לענין דינא:
ותו ק״ק בפשטא דשמעתא לפום מאי דכתב הרשב״א בחידושיו דהא דפריך והא רבי בטבריא וכו' דרך קושיא ותירוץ בעי לברורי מאי דס״ל לרבי בהא דא״כ אמאי אהדר תלמידא ממאי דקאמר ברישא דרבי בר ארביסר וכי פריך והא טבריא מוקפת לישני דרבי סבר דלא חשיבא מוקפת משום דימא מהאי גיסא וכדקי״ל לענין בתי ערי חומה דתני׳ סביב פרט לטברי׳ ולמקרא מגילה דכוותא וכי פריך והא חזקיא מספ״ל לישני דלרבי פשיטא ליה ואמאי נייד ממאי דאמר ברישא דרבי בר ארביסר ותו ק״ק לפום מאי דאגמורן הרשב״א דהשתא סבר תלמודא דחזקיא לבתי ערי חומה נמי מספ״ל משום דימא מהאי גיסא דליכא למימר דלמגילה קאמר דפשיטא לרבי בלבד דמילתא דפשיטה לרבי היכי מספקא לחזקיה אבל השתא ניחא דסבר דחזקי׳ מספ״ל משום דרשב״י עכ״ד וכונתו מבואר׳ דחזקיה חזייה לרבי דקרי בחמיסר אלמא דחשיבא מוקפת וה״ה לערי חומה אף הוא ראה הא דרשב״י דתניא סביב פרט לטבריה ואסתפק הלכתא כמאן וכפ״ז מאי פריך הש"ס בתר הכי אחזקיה מדתני' סביב פרט לטבריא הא גם חזקיה ידעה ואסתפק משום דרבי קרי בחמיסר ומשמע דפליג אהך בריתא וכמאן הלכתא. וכי תאמרו דדחיקא לש״ס דרבי פליג על הבריתא ותו דהא דמשני עדיפא ליה דמילתיה דרבי לא ברירא לן אי בר חמיסר הוה אכתי ק״ק דלמאי דמסיק לעיל דרבי בר חמיסר מאי אסתפק לחזקיה דהואיל ויש לחלק שפיר בין מגילה לערי חומה כדשניין לית לן לחלוק השוין ולמימר דרבי פליג אבריתא הלא טוב לנו לומר דרבי סבר כבריתא לבתי ע״ח אך למגילה חשנה לטובה מן המוקף ובתר דפשיטא לרבי למגילה מאי אסתפק חזקיה. והיה נראה דחזקיה אסתפק כדרבי אי קרי בארביסר או בחמיסר ומ״ה קרי חזקיה בתרווייהו דהאיכא צדדיך לכאן ולכאן:
אלא דק"ק דהש״ס דהוי בה בדחזקיה טובא ואסיק לעיל דרבי בר חמיסר הו"ל לאותובי תו אדחזקיה דהא רבי פשיטא ליה למגילה ולישני דחזקיה לא ברירא ליה מילתיה דרבי:
ותו ק״ק בפשטא דשמעת' דפריך אדחזקיה ומי מספ"ל מילתא דטבריא והכתיב וכו' והדר פריך דודאי לאו חומה היא מדתני׳ דהיכי פריך ברישא בהדיא ומי מספ״ל והכתיב הואיל וידע הא דתניא פרט לטבריא ותו כי משני דחדא גיסא דשורא ימא פריך דלאו חומה והגם דנימא כדתרגמה לעיל הרשב״א דבעי לברורי מילת׳ בדרך קושיא ופירוקא מ״מ לישנא דקאמר אי הכי מאי מספ״ל אינו מתישב וכבר עמד ע״ז מהרש״א ותירוצו דחוק:
ואפשר ליתובי הני דוקיי כלהו בחדא מחתא דהצעת השמועה כך היא דכי אייתי הש״ס דרבי נטע וכו׳ אכתי לא ידע דגבי מגילה יש מקום להסתפק אי חשיבא מוקפת אף דלא חשיבא לבתי ע״ח וכי מצינו גדול אשר נטע נטיעה בפורים וחזקיה משפ״ל ע"כ לו׳ דרבי בר חמיסר ולבתי ע״ח חשבה מוקפת ופליג אבריתא ואסתפק חזקיה הלכתא כמאן וא״כ אין מקום לומר דגם רבי מספ״ל וקרי בט״ו משום חמת דהשתא אין מקום להסתפק דדוקא גבי חזקיה מצי למימר דאסתפק אי הלכתא כרבי או כבריתא וגם אין לומר דרבי בר ארביסר דא״כ מאי מספ״ל לחזקיה וכמ"ש הרשב״א. ובתר דנה אתי תלמודא למשקל ולמטלי בהא דחזקיה ואמר רבנן דחזקיה קרי בי״ד וט״ו דמספ״ל אי מוקפת מימות יהושע אי לא על כן בא דברו של המקשן ופריך עלה כי האף אמנם דהמקשין ידע שפיר בריתא דפרט לטבריה וידע דאפשר דחזקיה מספ"ל גם לבתי ע״ח הואיל ומשמע דרבי פליג אבריתא והלכתא כמאן וכדאסיק לעיל. מ"מ האי לישנא דקאמר מספ״ל אמוקפת מימות יהושע אתקילה ליה דלשון זה מורה ובא דלא ידע אי טבריא הויא עיר חומה בימי יהושע אי לאו ואהא פריך ומי מספ״ל מילתא דטבריא והכתיב וערי מבצר ומאי קאמרי דמספ״ל אי מוקפת מימות יהושע בין נון ומשני ה״ט דמספ״ל משום דחדא גיסא דשורא ימא וגם האי לישנא קשיתיה למקשן דמוכח מהאי לישנא דחזקיה האי ספיקא מר נינהו הוולדה והמחזיקה מדנפשיה דחדא גיסא ימא ולאו משום דמספ״ל בפלוגתא דתנאי אלא איהו ניהו לאסתפק בהכי דאם אתא דהתרצן גם הוא סבר דחזקיה מספ״ל אי הלכ׳ כרבי או כבריתא לא הו״ל לסתום כוליה האי ומדקאמר סתמא דחזקיה מספ״ל משום דחדא גיסא דשורא ימא משמע דחזקיה מדנפשיה הים ראה ואסתפק ומשו״ה פריך אי הכי דחזקיה הוליד ספק זה מדעתו מאי מספ״ל והתניא וכו׳ והני קושייא אינם אלא לדברי התרצן אבל המקשן הוא היה סובר דחזקיה משום פלוגתא דתנאי אסתפק והתרצן גלה סודו דלענין מגילה לבד הוא דאסתפק לחזקיה. והשתא דהתרצן גלי לן טעמיה דיש מקום להסתפק במגילה דוקא ל״ק מרבי דקרי בחמיסר דאימור דגם רבי היה מסתפק וקרי בט"ו משום עיר חמת הקרובה אליו דהוו שכיחי בה ישראל ובימי חזקיה חרבה חמת א״נ דחזקיה ראה לגזור דלא ליטעו וליקרו בהני דסמיכי לטבריא וכתירוץ הרבנים הנז׳ ובהכי נוחים כל הנך דוקייא דלעיל:
אדהכי מפורש יוצא דפשיט׳ להרב משאת משה מאי דהוינן בה דלא אמרו לסמוך ונראה לכרך קרו בט״ו אלא כי קרו בכרך בט״ו ואבל כאשר יהיה האופ״ן דקהל ישראל נדדו הלכו מן הכרך גם העיר הקרובה דמיתבא הן נגרע מערכה וקרו בי"ד:
וצופה הייתי בירושלמי פ״ק דמגילה דאתמר התם הסמוך לכרך ונראה עמו הרי הוא ככרך ר׳ אייבי בר נגרי בשם ר״ח בר בא כגון הדא חמתא לא אמר אלא כגון הא חמתא עצמה מוקפת מן הלא וערי מבצר וכו' נחרב הכרך ונעשה של עכו״ם איתא חמי בו אין קורין ובחוצה לו קורין חזקיה קרי בטבריא בי״ד וט"ו דוחשש להא דתני רשב״י וכו' פרט לטבריה שהיה חומה לה ר' יוחנן קרי לה בכנישתא דכפרא ואמר הכא עיקרא טבריא קמייתא ולא חשש להא דתני רשב״י קל הקלו בקריאתה דתניא תמן כל שהוא לפנים וכו' ותני כן הסמוך ונראה עמו הרי הוא כיוצא בו ע״כ סוגיית הירושלמי והא דאמרי' נחרב הכרך וכו' נראה דהכונה דבעי אם נחרב הכרך היכי לידיינו כפרים דסמיכי והיינו ממש חקרתנו ופשוט דכיון דהכרך של עכו״ם אין לדון הכפרים בתורת כרך והיינו דאמר איתא חמי בו אין קורין וכו׳ בתמיהא דמהיכא תיתי דחוצה לו קרו וכן פירש הרב שדה יהושע. וליכא למימר דהוא בניחותא ופשיט דהגם דבו לא קרו מ״מ בחוצה לו ליקרא וכמו שצדדנו לעיל דהרי סוגיית הירושלמי כי קאמר לשון זה הוי בתמי׳ כההיא דפ״ח דפאה הלכה ז' איתא חמי דיני ממונות בג' ד״נ לכ״ש ובדמאי פ״ק הלכה ג' איתא חמי אילו עמדה לה בכזיב פטורה עכשיו שנכנסה לצור חייבת ובתענית פ״ג הלכה ה' איתא חמי אסברה כל שהיא ואת אמרת הכין ובנדרים פ״ח ושבועות פ״ה הלכה ו׳ ובסנהדרין פ״ק ושבועות פ״ה הלכה ג' וכן בשאר דוכתי האי לישנא הוא בתמיה.
ונבא העי״ר בסוגיית הירושלמי הלזו דברישא מייתי קרא דיהושע והיתה לבא"ר לבא חמ״ת דהיא מוקפת והדר מפרש רקת טבריא כנרת גנוסר ושקיל וטרי בגנוסר ובין הדבקים קאמר להא דנחרב הכרך וכו' וסמוך לו מייתי דחזקיה קלי בטבריה וכו׳ והדר מייתי ההיא דלוד וגי החרשים וצריך להבין דבעיא זו דנחרב הכרך אין זה מקומה דהרי עסיק ואתי בכרכין המוקפין דבגוייהו משתעי קרא והו״ל לאקדומי ענין טבריא ולול וגי החרשים דכלהו מוקפות ומה גם דאיירי בגנוסר ורקת בהדה בחד קרא ואמאי הפסיק בין הא דגנוסר להא דטברי׳ בדין זה דנחרב הכרך והו״ל לאחרו עד דסלקי ביאור המוקפין גופייהו.
אמנם לפום מה שנתבאר לעיל אפשר דבכוונה מכוונת סידרו בירושלמי דין זה דנחרב בין הדבקים להעיר אזן לפי דברישה קאמר דנראה וסמוך כגון הדא חמתא דהיינו כמ״ש בתלמודין כמחמתן לטבריא והדר בעי לאתויי דחזקיה קרי בי״ד וט״ו לפי דמספ״ל ויקשה לנו דדל מהכא דטבריא מוקפת ליקרי אמטול חמת כקושית מהר״א שפירא אמטו להכי בין דא לדא סידרו דין זה דנחרב הכרך וסמיך ליה מייתי לדחזקיה לרמוז דחמת חרבה והיינו דאסתפק בטבריא מצד עצמה וכתירוץ הרב משאת משה:
והא דמסיימי בירושלמי ר״י קרי בכנישתא וכו׳ פירש הרב שדה יהושע קרי לה וכו׳ בט״ו וכו' ולא חשש לקולא שהקלו לבני הכפרים ביום הכניסה משום דתנינן בערכין כל שהוא לפנים וכו' עכ״ל ודבריו מדעתי כי קשים אי מצד הענין דיום הכניסה ואי מצד לשון הירוש' כאשר יראה המעיין. ודברי הירושלמי ברור מללו דחזקיה קרי בטברי׳ בי״ד וט״ו דמספ״ל משום דרשב״י דאמר לבתי ע״ח פרט לטבריה אי הדין כן במגילה או שאני מגילה והדר אמר דר׳ יוחנן קרי בה בט״ו ולא חשש להא לתני ר׳ שמעון דמעיט טבריא בבתי ע״ח כמו שנסתפק חזקיה משום דרשב״י וטעם ר״י דקל הוא שהקלו במגילה וכי היכי דהקלו לענין סמוך ונראה ללא כבתי ע״ח ה״נ לענין חומת הים אף דמעטא רבי שמעון לבתי ע״ח מ״מ למגילה לא אימעיטא ומקל בהא נמי דלא כספיקיה דחזקיה. ועוד יש לי פירוש בדברי הירושלמי הללו אלא שזה נראה יותר אמיתי:
ולמאי דאתאן עלה חזינא להר״ן שכתב הרמב״ן הביא ראיה דמוקף דח״ל קרי בט״ו דגרסינן בירושלמי כרך שחרב ונעשה של עכ״ום אית חמי בו אין קורין בח״ל קורין פירוש בירושלמי שאלו מילתא דריב"ל דלקמן דכרך שחרב מעשרה בטלבים ולבסוף ישב ונעשה של עכ"ום מהו והשיבו דק"ו הוא שהרי מוקף בח״ל קרי בט״ו אף שהרגה מוקפין בח״ל שלא היה בהן ישראל וכ"ש עשרה בטלנין ואם הירושלמי מתפרש כך יש ללמוד דמוקפין בח"ל קורין עכ״ל ולפי גירסא זו ופי' הרמב"ן הירושלמי ענין אחר. ולא עוד אלא דלפ״ז כרך של עכ"ום שאין בו ישראל כלל ישראל הנכנס לכרך זה בפורים קורא בט״ו ולפ״ז מכריע קצת הצד אחר בנ״ד דכיון דאף שהכרך חרב אי אתרמי איש יהודי בו קורא בט״ו דין הוא שהכפר הסמוך יקראו בט״ו הואיל דבכרך ישראל שנטפל לו ועובר אורח והוא באחד קרי בט״ו:
ברם הר״ן לקמן גבי כרך שאין בו עשרה בטלנין כתבו משם הרמב״ן דקרי בי״ד והביא הוכחה לזה מהירושלמי אף שהגירסא מתחלפת ופירושו אינו ברור עכ״ל ולכאורה לפי גירסתו בירושלמי הנז' ופירושו לא זו בלבד שאין בו י' בטלנים אלא אף שאין בו אלא עכ"ום ישראל דנמצא בו קרי בט״ו ואיך כתב דהרמב״ן הוכיח מהירוש׳ דאם אין בו י׳ בטלנין קרי ב״יד. ולבי אומר לי כי זאת לפנים הרמב״ן אייתי הירוש' והוה גריס בחוצה לארץ קורין ולפ״ז הוכיח דמוקפין כי הדדי אף בח״ל ושוב דחה גירסא זו וקיים גירסתינו בחוצה לו קורין ומזה הוכיח דאם אין בו עשרה בטלנין קרו בי"ד והיינו דכתב הר״ן ברישא ואם הירושלמי מתפרש כך רמז דיש פי׳ אחר ושוב בלשון זה כתב אף שהגירסא מתחלפת רמז לזה לפי גירסא אחרת ומ״ש הר"ן ואין פירושו ברור כוונתו דאף לפי גירסא זו לא שמעינן דאם אין בו עשרה בטלנין קרי בי״ד דדילמא דוקא כלו עכ״ום ואין ישראל כלל אבל אי איכא ישראל אף דליכא עשרה בטלנין קרי בט״ו. ולכל הדברות ק״ק על הרב משאת משה דלא זכר הירושלמי כלל:
ט
אם בכרך קרו בי״ד וט״ו מספק הכפרים הנראים וסמוכים קרו בי"ד דלא אמרו דהם בכרך אלא כשהכרך קרו בט״ו לבד אבל אם הכרך עצמו מסופק הנראה וסמוך קרו בי"ד. הרב משאת משה בתשו׳ הנז׳ והכי מסתברא יכיון דאעיקרא הא דסמוך ונראה חידוש הוא למגילה משא״כ בבתי ע״ח כמש״ל תסגי לן ודאן דקרו בט״ו לחוד לדרוש סמוכים כמשפטן אבל היכא דכרכים גופייהו יספוק עלימו הסמוך ונראה דינן כעיירות דעלמא:
י
דין ד׳. כרך שהוא ספק וכו׳ עמ"ש מרן. בב״י ומה שהקשה בספר יד אהרן ועיין במקראי קדש ותשובות הרדב״ז בח"ב סי' רנ״ב ועיין בית דוד ולשון למודים:
יא
הטעם דלא עבדינן ספיקא דיומא בפורים עיין במרדכי ופר״ח בדין זה ועמש"ל סי' תר״ע בס"ד:
יב
דין ה'. אם היה דעתו וכו' ישראל יצא מנא אמון ללכת לירושלים ודעתו לישב בירושלם עד אחר סוכות ואשתהויי אשתהי בארץ מצרים ולא בא לירושלם עד חנוכה ובהגיע תור ר״ח אדר היה דעתו לצאת מירושלם ולחזור למקומו והיה העכ״וב בירושלם והעת גשמים וישב י״ד וט"ו בירושלם יקרא בט״ו ולא בי״ד ויצא י״ח אליבא דכ״ע ואם עבר וקראה בי״ד צריך לחזור ולקרותה בט״ו. הרב מהר״ם ן' חביב בתשובה כ"י בסימן טו״ב והרחיב הביאור בדינים אלו:
יג
דין ו'. מקדימין לקרותה בע״ש וכו׳ בליל הששי כשקורין המגילה בירושלם ליל י״ד שלא בזמנה אחר קריאת המגילה לא יאמר סדר קדושה דיומא גריס ואין זה פורים שלהם ויש להוכיח מהטור שכתב דין סדר קדושה בסי' תרצ״ג שהוא סדר תפלת פורים ולא כתבו בסי' הקודם בדיני המגילה. הרב מהר״ם די לונזאנו בכ״י והסכים עמו הרב החסיד מר זקני הרב מהר״א אזולאי בהגהותיו כ״י:
יד
ואומרים על הנסים וכו' כן הסכים הרדב״ז בתשובה סי׳ תק"ח דאומרים על הנסים בט״ו ואם אמר על הנסים בי״ד אין מחזירין אותו וכן אם אמרו בשני הימים לא הפסיד ועיין בב״י וכתב שם הרדב״ז מגילה ומתנות עניים בי״ד (כצ״ל) וסעודה ומשלוח מנות בי״ו ע״ש וכ"כ הרשב“ץ בח"ג סי׳ רצ״ח דעל הנסים בט"ו:
טו
ואין עושין סעודת פורים עד יום אחד וכו'. בס׳ קרבן נתנאל פ״ק דמגילה כתב דמהרלנ״ח הביא ראיה הפך הירושלמי דקאמר דמאחרין הסעודה כפסק מרן מדאמרינן בשילהי מגילה כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר וכו' ובס׳ פר״ח רצה לומר דהירושלמי סבר כמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה אבל תלמודין ס״ל דמערבין וזה ליתא דרב ושמואל בעלי מימרא זו אמרו במ״ק דף ח׳ דאין מערבין שמחה בשמחה ותמהני דה"ל להקשות דברי ירושלמי אהדדי בפ' בני העיר ר״נ בר יעקב בעי הגע עצמך חל ט״ו בשבת ויקראו זכור א״ל כן אמר רב נזכרים ונעשים שתהא אזכרתן קודם לעשייתן ולדברי הירושלמי עושין סעודה בי״ו הא הוי הזכים קודם עשיה ע"כ נ״ל דמשלוח מנות בשבת וכו׳ עכ״ל:
ומה שכתב שדברי הפר״ח ליתא וכו׳ אין מזה קושיא להרב פר״ח כלל דהפר״ח דחה לראית מהרלנ״ח די״ו תשלומי ט״ו וכ״כ הרשב״ץ בתשו׳ הנז׳ ואחר זה כתב הפר״ח דהירושלמי ס"ל דאין מערבין ואכן קי״ל דמערבין ומאי קושיא דרב אית ליה דאין מערבין הרי מצי למימר דרב ס״ל כירושלמי דהסעודה ממחרת השבת דכבר תירץ מימרת רב ושמואל גבי זכור דלא ליפליגו אירושלמי הנז׳ אלא דאנן קי״ל כרב אשי. ומה שתמה דהו״ל להקשות הירושלמי אהדדי כעת אין תשובות מהרלנ״ח עמדי אבל נראה דלק״מ דסתמא דירושלמי פליג ארב דמי יתי הירושלמי גופיה פ' בני העיר וסתם הירושלמי בפ״ק דמאחרין סעודת פורים ותו דאימא דטעמיה דרב משום בני עיירות דקורין בי״ד ועושין סעודה בו ביום והוו רוב העולם ולכן צריך להקדים זכור והראיה היא מדאמרו לשמואל דעשייה וזכירה בהדדי קאתיין כמ״ש הפר״ח. שוב ראיתי לשון הירושלמי גופיה ומדאמרינן בתר הכי הגע עצמך שחל להיות י״ד בשבת וכו׳ א״ל איחור הוא לעיירות משמע דברישא לאו משום עיירות נגעו בה וק״ק על הרב קרבן נתנאל דלא הקשה גם מהא דחל י״ד בשבת. ותו ק״ק על הרב הנז׳ במה שהסכים דמשלוח מנות בשבת ובעינן דתקדום זכירה למשלוח מנות דהא עיקר העשיה היא הסעודה ושפיר הוי זכירה קודם לעיקר העשיה. ועוד דמשלוח מנות ביום סעודה בעו מיהוי וכן משמע מהפוסקים ואי בעית אימא קרא הכי כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות אלמא משלוח מנות בהדי משתה ושמחה אלא דמתנות קבעו בעת קריאה ועיניהם של עניים וכו׳. ומצאתי להרב המאירי בפסקיו שכתב ובתלמוד המערב שאלו ויעשו וכו׳ יצא זה ששמחתי תלויה בידי שמים ועוד דמשלוח מנות היה נדחה עכ״ל הרי שנ״ט לדחות הסעודה בשבת דאי אפשר לקיים משלוח מנות ביום סעודה דכי ליכא עירוב אסור לשלוח בשבת. וכן ראיתי בספר ארחות חיים שכתב וסעודת פורים שחלה בשבת וכו'. והטעם שאין עושין אותה בשבת משום דלא מצו לקיומי ומשלוח מנות איש לרעהו ובירושלמי נ״ט וכו' ע״ש:
ואחרי כותבי באו לידי תשובות מהרלנ"ח וראיתי בסימן ל״ב דכל הראיה היא מדקאמר מוקפין עבדי בחמיסר ומאי עבדי אי קריאה ומתנות עבדי בי״ד ולירושלמי סעודה בי״ו אלא מוכרח דעבדי סעודה וזהו ראיתו דוקא ע״ש ומאחר שכן ל״ק קושית הרב קרבן נתנאל שתמה דלקשו ירושלמי אהדדי דגם הרב מהרלנ״ח ודעמיה ל״ק להו מעיקר מימרות דחל י״ד וט״ו בשבת דשפיר מצו למימר דהסעודה תשלומין היא ובעינן זכירה דתקדום לזמן עשיה דמחרת שבת תשלומין הוא ובהכי ל״ק ירושלמי אהדדי אלא דלשון מוקפין עבדי בחמיסר הכריע למהרלנ״ח והרב ישראל לעשות הסעודה בשבת דסתם עשיה הוא המשתה ותו דאי לא עבדי סעודה מאי עבדי והרואה יראה דמהרלנ״ח שם לא הזכיר הירושלמי כלל ומה לשון ניכר קצת שיש חסרון בתשובה. ומדברי הרב המאירי שם דף ח׳ ע״א ודף ה׳ ע״ב מבואר דדעתו שבני הכרכים יעשו הסעודה בי״ד ע״ש:
והפר״ח כתב דכיון דמריהטא דהש״ס משמע דנעשית בשבת וכו׳ יש להחמיר לעשותה בשבת ולמחרתו ואני אומר דהמחמיר תע״ב אבל לענין דינא כיון דהכי אתמר בירושלמי בהדיא
ויש להשוות תלמודין כמ״ש הרשב״ץ הכי נקיטינן וכהסכמת מרן והרדב״ז וארחות חיים וסיעתם ועל כל כבוד דהכי משמע מדברי הרי״ף והרא״ש כמ"ש הר״ן על דברי הרא״ה עש״ב:
טז
דין ז'. בי״ב או בי״א בלא ברכה וכו' אם בירך כשקראה בי״א או בי“ב כשקורא אח״כ בי״ד יברך ויש ראיה מדין קראו המגילה באדר ראשון ונתעבר דקורין בשני והתם ודאי דברכו בראשון ומברכין בשני ומ"מ הדבר צריך הכרע וספק ברכות להקל. הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ״י סי׳ מ״ד. ואף שאין ראיה מדין קראו המגילה באדר ראשון דשאני התם דבו בפרק כך חובתם ונאה להם לברך. ובתר דנה כשנתעברה השנה פנים חדשות באו ולא ראי זה כראי זה. מכל מקום מסתברא דכי הדר קרי בי״ד הוא יברך דאשר בירך בי״א וי"ב שלא כדין מאי אהני לבטולי מצוה וזאת הברכה השתא כשקורא בזמנה ודוק: