אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן תקפח

סימן תקפז

א

דין א׳. ומצותה משעת הנץ החמה ואילך וכו' רבי׳ נהגו לתקוע קודם תפלה בבקר השכם וכמעט כל הקהל יוצאים ואח״כ תוקעים מיושב אחר קריאת ס״ת וכבר כתבו שני גדולי דורנו בענין הברכות הרב בתי כהונה ח״ב והרב דבר משה ח״ג סימן י״א ושמעתי שגדול הדור מהר״י בר דוד ז״ל ערער על זה ממאי דאמרינן בר"ה דף ל״ב ע״ב תקיעה נמי נעביד בראשון דזריזין מקדימין א״ר יוחנן בשעת גזרת המלכות שנו וכתבו התוס' דאע״ג דבטלה גזרת המלכות לא עבדינן כדמעיקרא ע״ש והא דנהגו לתקוע השתא מיושב ה״ט כיון דמצלו וקרו בתורה אמרי בנימוסייהו אולי עד"ש התוס׳ שם מן הירושלמי וא״כ הא דנהגו מקרוב לתקוע קודם תפלה הוא הפך תקנת חכמים ז״התד גם שמעתי מהמקובלים שעל דרך האמת אין נכון לתקוע בבקר כלל והתקיעות צריכות במקום דתקון רבוואתא קמאי אחר תפלת י״ח וחזרה וקריאת ס״ת. ולכן זה שנים רבות שנהגתי שלא לשמוע התקיעות בבקר. וכן עיקר. וזה כלל גדול שב ואל תעשה עדיף. ומה מקום לזריזות במקום שיצאו עוררי״ן כפי הפשט וכפי הסוד:

אכן אם דבריו נשמעים זו היא דרך ישרה להנהיג בבית הכנסת שיסכימו בבקר ויתפללו כהוגן בלי נגונים והפסקות כדי שיקראו ק״ש כותיקין או סמוך לזמן זה ויוציאו ס״ת ויתקעו שופר כסדר דתקון רבנן והכל בזריזות ובנעימה קדושה וכ״כ הרב הלבוש סי' תקפ״ד וכ״כ מהר"ר ישראל שלמה לינגו בכ״י באורך:

ב

דין ה׳. בשבת אין תוקעין וכו׳ אע״פ שהתקיעה שבות ויבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם מ״מ גזרינן שמא יעבירנו ד״א בר״ה כ״כ הרמב״ם. והרב מגן אברהם הביא בזה דברי הר״ם מפאדב״ה בהגהותיו וקרובי' דבריו לדברי הפר״ח ודברי הרא״ם בזה קשים וכבר האריך מורי הרב ז״להה בזה בספרו הבהיר נחפה בכסף דף קפ"ח. וראיתי מה שהשיג הרדב"ז על דברי הגהת מהר״ם מפאדב״ה בתשובותיו בלשונות הרמ' סי' רע״א ולפי לשון מהר״ם פאדוב״ה שהביא הרב מגן אברהם לא הבינותי אמאי חרה לו להרדב״ז על דבריו. אך האמת שאין הגהות מהר״ם הנז' מצויות אצלי לחזות בנועם דברים כהוייתן בציביונן ובקומתן:

וגם הרב ט״ז כתב דאין להם לגזור ולעקור ד״ת לגמרי וכו׳ ובזה ניחא מ״ש הב״י בשם הר״ן מ״ש מילה דדחיא שבת ולא גזרינן שמא יעביר התנוק ד"א בר״ה ולפי מ״ש ניחא דהתורה רבתה בפירוש וביום השמיני אפילו בשבת לא רצו לעקור ד"ת בפירוש משום גזרה עכ״ד וזו הלכה העלה הרב עצמו בי״ד סי׳ קי״ז דכל מילתא דאמר רחמנא בפירושא אתמר לא מצו רבנן לבטולה ע״ש:

ולפום ריהטא ק״ק מהא דאמרינן בכתובות דף נ״א אמר שמואל אשת איש שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ופריך אונס דשרייה רחמנא היכי משכחת לה וכו' וכתבו התוס' אע״ג דחיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא דאי מדרבנן לא היו מוציאין אותה מבעלה על כך עכ״ל ומשמע מדברי התוס׳ דמשום דסברא הוא דרבנן לא היו מוציאין אותה על כך אמטו להכי מוכרח דמדאורייתא אסור הא אי הוה גזרת חכמים קרובה אל הדעת שיגזרו אף דמדאורייתא שריא בפירוש דכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת מצינו למימר דרבנן גזור ואסרוה ותו ליכא למפרך אונס דשרייה רחמנא היכי משכחת לה דהגם דלא משכחת לה לא איכפת לן וזה הפך כלל הרב ט״ז:

והנה לדעת הרמב״ם דס״ל דכל ספיקא רחמנא שרייה אלא דרבנן החמירו בספיקא דאוריתא היה נראה להביא ראיה מסוגיא זו לכלל הט״ז הנז׳ דלדעת הרמב״ם משמע דודאי האי חיישינן דקאמר אבוה דשמואל מדרבנן הוא דאחמור בספיקא דאורייתא דהא מדאוריתא כל ספקא שרי אינו השתא מאי פריך ולאבוה דשמואל אונס דשרייה רחמנא היכי משכחת לה אימור דלא משכחת לה ורבנן אסרו אלא משמע דכל שהכתוב מתירו בפירוש אין כח לחכמים לאוסרו וכמ״ש הרב ט"ז והיינו דפריך אונס דשרייה רחמנא היכי משכחת לה:

אמנם יש לדחות דאף לדעת הרמב״ם דהספיקות מד״ס הנה מקום לומר דהאי חיישינן מדאורייתא משום דזה אינו ספק שקול אלא רובן סופן ברצון אף שתחילתן באונס בההיא דאמרו בירושלמי סוף פ׳ ארוסה ולא ערב לך בסוף א"ל ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ביו"הך אינו רע לו ולבסוף אינו ערב לו ומ"ה אסורה מדאורייתא והיינו דפריך אונס דשרייה רחמנא היכי משכחת לה. ואחר זמן רב ראיתי להרב ארעא דרבנן מהדורא בתרא אות קס״ו שהקשה מסוגיא זו לדעת הרמב״ם דספיקות מד״ס והאריך בזה ולבסוף נדחק על פי פירוש דחוק שהביא בשיטה מקובצת. ואנו בעניותנו יש לנו שני תירוצים מרווחים אחד על פי כלל הט״ז גם את השני דחשיב רוב והרי הוא כמבואר:

ומדברי התוספות הנז׳ שכתבו סתמא דחיישינן מדאורייתא מוכח קצת דסברי בעלמא דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא וכמו שהעלה הרב פר״ח בריש כללי הס״ס דהתוספות סברי כהרשב״א דהרי הכא קאמרי בסתמא בלי שום טעם להחמיר דחיישינן הוא מדאוריתא ומפשטן וסתמן של דברים משמע דסברי דכל ספק אסור מן התורה לדעתם שלא כדברי הרב מרי״מט בתשובותיו בי״ד סי' א׳ שכתב דהתוס׳ סברי כהרמב״ם. אלא דהתוס' בקושיתם שכתבו אע״ג דאבוה דשמואל חיישי׳ קאמר הוה ס״ל דמדאוריתא אף סופה ברצון ודאי שריא כל שתחילתה באונס אלא דרבנן אסרו סופה ברצון וחשו לבלי אונס ולישנא דחיישינן הוה משמע להו לס״ד דהוא חששא מדרבנן. ותירצו דמשמע ליה דמדאוריתא קאמר דסופה ברצון ודאי אסיר מדאוריתא וספיקה אסורה נמי מדאוריתא דאי מדרבנן הוא דסופה ברצון ודאי אסורה לא היו גוזרים גם בספיקה כיון דודאה בסופה ברצון מדאוריתא שריא:

ולמאי דאתאן עלה אפשר לומר דגם התוס' סברי בכלל הרב ט״ז דכל שהכתוב מתירו בפירוש אין כח לחכמים לאוסרו ומיהו לישנא דתלמוד' דקאמר הכא אונס דשרייהו רחמנא היכי משכחת לה דייקי דמשמע דמדאוריתא קאמר חיישינן ובעי מאחר דחיישינן מדאוריתא באיזה אופן הוא שמותר מן התורה וזהו דקדוק פשט לשון אונס דשרייה רחמנא היכי משכחת לה דאי הכל שרי מדאוריתא ובעי במאי אשתרי השתא לאוקומי שריותא דאוריתא באיזה חלק וכדתרגמוה אחרוני זמנינו לדעת הרב ט״ז הא דאסרי רבנן רבית עכו״ם הו"ל להש״ס לומר אנוסה דשרייתא היכי משכחת לה דאי הוה אמר הכי היתה הכונה במאי מוקמת שריותא דאתמר באוריתא אמנם השתא דקאמר אונס דשרייה רחמנא היכי משכחת לה משמע דמאוריתא לא אשכח שריותא ובעי שריותא מדאוריתא היכי הוי ומשו״ה מפרשי לה התוס׳ הכי אבל בעלמא כלל הט״ז אמת ויציב:

איברא דק״ק לכאורה על דברי הט״ז דסבר דהא דדרשי׳ במילה ביו' אפי' בשבת הוי כאלו התור׳ התירה בפי׳ ומשו״ה לא מצו רבנן לעקור מילה בשבת דא״כ הרי מצינו דאתמר במדרשא פ' אמור ולקחתם לכם ביום הראשון ביום אפי׳ בשבת ולדעת מ״ד זה היכי עקרי רבנן למצות לולב כשחל יום ראשון בשבת ויש לישב. ובכלל זה דהט״ז האריכו האחרונים הרב חוות יאיר סי׳ קמ״ב והרב ראשון לציון דף מ״ב והרב דברי יוסף סי׳ מ״ח ובס׳ יד מלאכי סי' רצ״ה ועתה נדפס מחדש ספר באר יעקב וראיתי לו בי״ד סי׳ קי״ז שהרב המחבר וגברא רבא דכוותיה דרכו קסתם האריכו למעניתם הלא בספרתם ועיין בש״ות הרשב״ץ ח״ב סי׳ קצ״ז וקצ״ח ועיין מ״ש הרב שם סי' רי״ג ודוק:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה