אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן תקפו

סימן תקפה

א

דין א'. מצותו בשל איל וכפוף וכו׳ במקום שקבלו עליהם הוראות הרמב״ם אם אין להם שופר של כבש כפוף אין להם לברך בשאר שופרות מורי הרב ז״להה בחי׳ לרא״ם בס' נחפה בכסף דף קפ״ד ויש לפקפק דכיון דאיכא דמאן דמפרש בדברי הרמב״ם דשאר שופרות כשרים יכולים לברך דהגם שפירוש מרן ודעמיה בדעת הרמ' נרא׳ נכון מ״מ מידי ספיק' לא נפיק וכיון דשא׳ הפוסקים פשיטא להו דיברך ויש להסתפק קצת שדעת הרמב״ם כן כמו שפירשו שאר מפרשים אינו בכלל קבלתם לסמוך על הרמב״ם:

ב

תוקע דאתא ואייתי בידיה שופר כפוף לתקוע ותקן אותו כדרך התוקעים והיה מוכן בידו לברך ולתקוע אדהכי והכי נפק איש ישראל ובידו שופר של איל הזמנה שהזמין השופר הראשון ותקנו לאו מילתא היא ויתקע בשל איל וכן בכל מצוה מן המובחר שנזדמנה לידו בטרם תחיל. כך העליתי בעניותי בספרי הקטן שער יוסף סימן ח׳ עש״ב:

ג

וכן קרני רוב החיות שהם עצם וכו' כ״כ התוס' והר״ן דמשו"ה לא תנן חוץ משל ראם וכו' וראיתי בס' אליה רבה שכתב וז״ל דעת שיירי כנ״הג בפשיטות דראם בהמה טמאה הוא וכן נ״ל מהר״ן ר״פ ראיהו ב״ד שכתב אותן שאין חלולי׳ כגון ראם וצבי אבל מגן אברהם כתב דהוא טהור. דמתרגמינן ותאו ורימא עכ״ל וק״ק דמה יוכיח הוכח ממ״ש הר״ן אותן שאין חלולים כגון ראם וצבי וכו׳ דאדרבא קצת משמע מהר״ן דהוא טהור משום דהוא כתב דשופר מבהמה טמאה אפשר לפסול ואמאי אצטריך בראם לטעמא דאינו חלול תפוק ליה דהוא טמא והגם דהוא משמע דמספקא ליה אי שופר מטמאה פסול מ״מ הא לשופרות שאינם חלולים מטי בה משם התוס׳ והו״ל להוכיח מהם דהתוס׳ ס״ל דשופר מטמאה כשר מדמהדרי אטעמא דאינם חלולים וכמו שהוכיח הרב פר״ח ברישא. ומ״ש משם הרב מגן אברהם. דבריו הם דברי התוספות בזבחים דף קי"ג והביאה הרב פר״ח בדין זה ובי״ד סימן פ׳ ומייתי נמי מתוס' חולין דף מ״ד ומהגמי״י עש״ב וכל זה נעלם מהרב מגן אברהם והרב אליה רבה והרב עולת שבת ועיין מ״ש הרב שאלת יעבץ סי׳ ן':

ד

הגהה. וכן שופר מבהמה טמאה וכו'. כתב הרב פר״ח דמתני' דפ' בא סימן דקתני כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ר׳ דוסא היא כפירוש רי״בם בחולין דף נ״ט וקי״ל כרבנן וזוהי שיטת הר״ן וא״כ משכחת לה שופר מבהמה טמאה וכ״כ הפר״ח עוד בי״ד סי' פ' ושם הקשה דאין דחינן סתמא דמתנין מקמי סתמא דבריתא ועוד דסוגיית פ' במה מדליקין דף כ״ח דאמרינן מאי הוי עלה דתחש ומייתי דקרן אחת הי״ל במצחו ומדקאמר קרן א׳ במצחו טהור היה דאמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון וכו׳ מוכחת דנקיטינן במתני׳ דפ׳ בא סימן דכל שיש לו קרנים יש לו טלפים וה״ה קרן אחד. ותירץ דסוגייא הנז׳ תמוהה וכמו זר נחשב דמשום דשור שהקריב אד״הר קרן אחד וכו' נכריע דכל שיש לו קרן א' טהור ועוד דאמרי אינשי עדי ראיה דיש מינים טמאים בקרן א׳ במצחה וא״כ על כרחין סוגייא הנז׳ אליבא דר׳ דוסא והוא יחידאה ומתני׳ דפ׳ בא סימן איידי דמני כללי תני הך בהדייהו ובנה״ג לא מקרן סתמא ואינה הלכה ז״התד עש״ב:

ומורי הרב ז״להה בס׳ הנז׳ דף הנז׳ תירץ לקושית הפר״ח בסוגייא דמוכרח דר״י ליכא קמ״ל דכל שיש לו קרן טהור דאל״כ מאי נ״מ לידע שור שהקריב אד״הר קרן א׳ היתה לו דודאי טהור הקריב בין אם היה מקרן א׳ או משתים ומאי אתא לאשמועינן אלא ודאי דר״י ס״ל דכללא הוא לבעלי קרנים דכל דיש לו קרן א׳ טהור והראיה הוא מדברי רב יהודה דהוראה הוא למורה ובזה תירץ מה שהקשה עוד הרב פר"ח בדין זה והיא קושית התוס׳ בחולין דף נ״ט דאמאי מייתי פ' ב״מ מימרת ר' יהודה ולא הביא בריתא דקרש ואיהו מפרק לה דמהבריתא אין הכרח דקדש אשמועינן דטהור אך מרב יהודה דייק דמאי דהוה הו׳ ומאי אשמועי' עכ״ד ולי ההדיוט הא דר׳ יהודה אינו הכרח דאימור דרבי יהודה פירושא דקרא דמקרין מפריס אתא לאשמועינן וכונתו ודאי דמקרן כתיב וכמו שהשמיענו עוד רב יהודה פ״ק דע״ז ופ׳ אלו טריפות דשור אד״הר קרנותיו קדמו לפרסותיו דכתיב מקרין מפריס ובכה״ג דדריש קראי ליכא למימר מאי דהוה הוה כדאמרינן פ״ק דיומא כיצד הלבישן מאי דהוה הוה ומשני לאסבורי קראי. ותו דאכתי פש גבן התימה אחר שתמה הרב פר״ח דהאיכא מינים טמאים בעלי קרן א׳ ואיך מצית אמרת דכללא הוא דכל שיש לו קרן א׳ טהור הוא ועדיה בצד כמה טמאים מקרן א' כמ״ש בשלטי הגבורים פ' נ״ב והביאו הפר"ח שם בי״ד ע״ש וגם מאי דאסיק הפר״ח דהך סוגי כרבי דוסא ויחידאה הוא ולא קי״ל כותיה הדבר קשה לר׳ דוסא וסתמא דפ' בא סימן דסתים כוותיה דכל שיש לו קרנים טהור והיינו אפי׳ קרן א׳ ובכל הרואה מינים מקרן א׳ טמאים:

לכן נראה דאפשר לומר בדוחק דמתני׳ דפ׳ בא סימן דקתני כל שיש לו קרנים היינו שני קרנים ואז הוא לטהור אבל אם יש לו קרן אחד אינו סימן טהרה דאיכא טמאים נמי בקרן א׳ ומאי דדייק פ׳ במה מדליקין הכי דייק דאומר היה ר״מ תחש בריה בפ״ע ולא הכריעו בו אי חיה או' בהמה וקרן א׳ היתה לו במצחו ולפי שעה וכו׳ וקשה על ר״מ דקאמר דלא הכריעו אי חיה או בהמה וקרן א׳ וכו' דטפי הול״ל דהוא טהור או טמא או לא הכריעו אי טהור אי טמא והא חידוש׳ טפי מאומרו דלא הכריעו אי חיה או בהמה וקרן א׳ היתה לו דמהא לא נ"מ אבל טהור או טמא נ״מ אי אמרינן לא הוכשרו למלאכת שמים רק טהורים ככל מילי ועל כן ס״ל להש״ס דר״מ באומרו קרן א' היה לו במצחו רמז לנו להוא טהור כשור אד"הר ולאו דכל דיש לו קרן א׳ טהור רק דהא דאד״הר היה פשוט אצלם בפי׳ מקרין מפריס ורמז רמז למה שמפורסם דשור אד"הר קרן א' היתה לו וטהור משא״כ הא דשאר מינים דישנם בעולם טמאים מקרן א׳ לא נרמז בשום דוכתא לכן סמך ר״מ לרמוז באומרו קרן א׳ היתה לו במצחו להמפורסם להם לשור אד״הר וז״ש הש״ס מדקאמר קרן א׳ היתה לו במצחו ש״מ טהור דאמר רב יהודה וכו׳. כלומר מדקאמר קרן וכו' במקום אומרו שהוא טהור או טמא ש״מ טהור וכו׳ ובהא ניחא דלא מייתי ממתני' דכל שיש לו קרנים וכו' דההיא בשני קרנים ולא מייתי בריתא דקדש דלא קאמר דקרן הקדש במצחו וכל דיוקו הוא מזה וק״ל. וראיתי בירושלמי פ׳ במה מדליקין דמשמע התם דתחש קרן א׳ היתה לו ודריש מקרין מפריס מקרן כתיב אתחש כאשר יראה הרואה ולפ״ז ניחא טובא הא דאמרן דזו כוונת ר״מ שאמרו וקרן א׳ היתה לו במצחו דדריש מקרין אתחש ומהא דייק בש״ס דילן דהוא טהור כי היכי דר׳ יהודה דריש ליה על שור אד״הר והיה טהור ה״נ לר״מ דקאי אתחש ועוד אפשר דלר״מ משור פר היינו שור שהקרי' אד״הר ומקרין קאי אתחש ודוק אך ק' דר״מ קאמר בתלמודין לא הכריעו בו קאמר התם בירושלמי מין חיה. ועוד אמרו שם דנקרא קדש וזה הפך תלמודין ומ״ש הרב פר״ח דלא קי״ל כסתם דפ' בא סימן דאיידי דמני כללי וכו' יש להביא ראיה לדבריו מדברי הרא״ש בתוספותיו להוריות דף י״ב ע״ב ומה שיש להעיר על זה מסנהדרין דף ל״ד יישבתיו בעניותי בס׳ הקטן שער יוסף דף ג' ע״ש בע״א וע״ב:

ה

טמאה פסול. הר״ן בתחילת דבריו כתב דאפשר דה״ד בטהורים אבל בטמאים לא דהא אמרו פ' ב״מ לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה וכו׳ ובתר הכי כתב ומיהו לאו ראיה גמורה היא דהתם משמע דמשכן גופיה לא גמרינן מההיא דאמרינן מאי הוי עלה דתחש ולפיכך צ״ע עכ״ד והקשה הרב מקראי קדש דף ע״א דאמאי אסקיה בצ״ע והא אמרינן התם דלא תני לה הוכשרו וכו׳ אלא לרצועות ומשו״ה שאלו מאי הוי עלה דתחש א״כ שופר מבהמה טמאה כשר וע״ש ולמורי הרב ז״להה מה שתירצו:

ואפשר כמ"ש הר"ן משם הרא״ה בחידושיו לשבת כ״י וז״ל רב יוסף אפי׳ במלאכת המשכן קאמר דלא הוכשרו וכו׳ אלא דמעיקרא קשיא לן דלא אתא לאשמועינן תחש לבד אלא מילתא אחרינא והיינו תפילין ומ״ש מאי הוי עלה דתחש לאפוקי מפשטא דמתני' דלעיל תני כמין תלא אילן בעינן למפשטא מתנאי עכ״ל ועפ"ז אפשר דכונת הר״ן הכא דהמם משמע מפשט׳ דשמעתא דמשכן לא גמרינן ממ״ש מאי הוי עלה והוא פשט התלמוד דהך דלא הוכשרו לא אתא למידי אלא לרצועות לחוד ומשכן לא גמרינן והיינו דאמרו מאי הוי עלה. אך משום דיש מקום לפרש בשיטת הרא״ה דהא דלא הוכשרו וכו' כללא הוא לכל מילי ומ״ש מאי הוי עלה אינו אלא פשטא דבריתא דקתני כמין תלא אילן ובעי למפשטיה בהדיא ולפ״ז שופר מטמאה פסול משו״ה כתב הר״ן וצ״ע:

ובהכי ניחא מה שהקשה הרב יד אהרן לרא״ש שכתב פ׳ תרומה דשני מיני תחש היו והאחד טהור דלא הוכשרו למלאכת שמים וכו' דהרי אמרו מאי הוי עלה דתחש והוצרכו למפשטא מדאמר ר״מ ומרב יהודה. ולפי שיטת הרא״ה ניחא דלא הוכשרו לכל מילי ואפשר דהרא"ם סבר כשיטת הרא״ה:

איברא דשיטת הרא״ה הנז' היא דוחק דמאי דשני לעיל כמין תלא אילן שיש בו גוונים הרבה מעליא ולא דחיק ואמאי אצטריך למיבעי מאי הוי עלה ותיסגי בהא דלא הוכשרו ללמוד דהיה טהור וכמין תלא אילן לגוונים קאמר:

אך אוסיף להביט להרשב״א בחידושיו שם שכתב וז״ל מצאתי בתשובת רב האיי גאון השתא קמבעיא לן הואיל וקם לו ק״ו דרב הונא מברכיש ולמדנו דעור מטמא טומאת אהל הלכך כמה דגמרינן אהל המת מג״ש דאהל אהל ממשכן מה להלן צמר ופשתים וכו׳ הכי' גמרינן אהל למשכן מאהל המת מה להלן עור בהמה טמאה אף באהל דמשכן עור בהמה טמאה הרי מן הדין הזה הוכשר למשכן עור בהמה טמאה וא"כ הוא הא דתני ר' יוסף לא הוכשר וכו' למאי הלכתא הואיל ולאהל משכן הוכשר עור בהמה טמאה ומפרקי' לתפילין עכ״ל ולפי דברי הגאון כי בעי תלמודא מאי הוי עלה היינו אי גמרינן ג"ש משכן מאהל המת כדס"ד או״ד לא גמרינן ג״ש בכי האי גוונא ופשיט דהיה תחש טהור וא״כ לא גמיר משכן מאהל המת אבל כלהו מילי בכלל לא הוכשרו אלא טהורים ולא אסתפק לתלמודא אלא בתחש משום דס״ל דלגמר משכן מאהל המת ולפ״ז ה״ה בשופר דבעי' מבהמה טהורה והיינו דכתב הר״ן וצ״ע וסלקא ליה בספק דפשטא דסוגיין משמע דלא אתמר לא הוכשרו אלא לרצועות ולא למילתא אחריתי ואמטו להכי בעו בתחש ולפ״ז שופר מבהמה טמאה כשר. אבל יש מקום לפרש כדתרגמה רבינו האיי גאון ולפ״ז שאני תחש דיש מקום למגמר ג״ש מאהל המת ובר מיניה כללא הוא דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים ושופר מטמאה פסיל והיינו דאסתפק ליה להר״ן:

וכיוצא בזה אפשר לומר דהר״ן עלה ונסתפ״ק בהאי דינא משום דיש פנים לומר דהא דלא הוכשרו לרצועות דוקא אתמר ותו לא והיינו דבעי מאי הוי עליה לתחם ולפ״ז השופר מטמאה כשר או כלך לדרך זו דכללא הוא בכל מילי לא הוכשרו ומאי דבעי בתחש היינו דלא גמרינן שעה מדורות ובשגם בכל מילי לדורות קים לן דאינון דכין אכתי רפוי מרפיין בתחש דהיה לשעה לבד אי שעת״א קיימא ליה להביאו בטומאה או שעה ודורות בהא כחדא שריין ולפ״ז השופר פסול:

וחזיתיה להרב מקראי קדש דהקשה על הר״ן דאף דאמרינן דלא אמר ר״י לא הוכשרו אלא לתפילין הא אמרי׳ פ״ק דקידושין דהוקשה כל התורה לתפילין ואין הקש למחצה ומה תפילין לא הוכשרו אלא בטהורים אף שופר וכ״ת מדשאלו מאי הוי עלה דתחש פליגי אהיך סוגיא דקידושין אכתי אית לן למפסק בסוגיין דקידושין ובמאי נסתפק הר״ן וצ״ע עכ״ל ולכאורה קשיא והנני יוסיף דמאחר דאית לן הך הקשא דהוקשה כל התורה לתפילין א״כ אית לן להשוות סוגייא הדדי ולומר דהא דבעי מאי הוי עלה דתחש היינו משום דלא ילפינן שעה מדורות כאמור או כאינך שינויי דשנינן בסמוך והו״ל להר״ן להכריע צד זה מכח הקשא דהוקשה כל התורה לתפילין:

ואפשר לומר דהגם דהוקשה כל התורה לתפילין מ״מ לא מצינן למילף מהקש זה אלא דכל מידי דנכתב יהיה נכתב על עוד בהמה טהורה כתפילין אבל מידי דליתיה בכתיבה כגון שופר מנ״ל דיהיה מבהמה טהורה דאין להקיש אלא דומיא לתפילין וכי היכי דתפילין נכתבות על עור בהמה טהורה ה״נ כל מידי דכתיבה אבל דבר שאינו כתיבה מנ"ל שיהיה בטהורים. תדע דהא אמרינן התם פ׳ במה מדליקין דהא דתני ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים וכו׳ לא אצטריך אלא לרצועות תפילין ואי הקשא לכל מילי בין דכתיבה בין דלא שייכא כתיבה אמאי אצטריך הא דתני רב יוסף לרצועות הא ילפינן מהקשא אלא משמע דאי מהקשא לא הוה מצינן למילף כיון דלאו מידי דכתיבה הוא ומ״ה קתני לא הוכשרו וכו׳ לאשמועינן דרצועות נמי מעור בהמה טהורה ואמטו להכי נסתפק הר״ן. ודברי הרב עולת שבת בזה תמוהים כמ״ש הרב מגן אברהם והרב אליה רבה ודוק בדבריהם ובמאי דכתיבנן בעניותין הדק היטב ובס' יד אהרן הקשה עמ"ש הרב הלבוש. דשופר מטמאה פסול דכתי׳ למען תהיה תורת ה' וכו'. דזה הפך סוגיין דמאי בעי מאי הוי עלה דתחש לומר מלמען תהיה תורת ה׳ וכו׳ ולק״מ דהשתא דפשיט דתחש טהור אמרינן דלא הוכשרו וכו׳ אכל מילי וילפינן מלמען תהיה וכו׳ ובהכי ניחא מ״ש הרב המאירי בפסקיו למגילה הנדפסים מחדש עמ״ש דף כ״ד ע״ב צפה זהב וכו׳ וז״ל דכתי׳ למען תהיה וכו׳ מן המותר בפיך שכל עניני התפילין וכו' הן רצועות הכל של בהמה טהורה וכו׳ ע״ש ומשמע דרצועות נמי מקרא נפיק והרי בפ' במה מדליקין אמרינן דמשום רצועות תני לא הוכשרו וכו׳ אלמא דלא נפיק מקרא אלא דמבריתא דלמדנו דרצועו׳ נמי נגמר מקרא ועיין בס׳ אליה רבה:

ו

פסול. מור״ם עצמו בדרכי משה כתב דהר״ן הניח הדבר בצ״ע וטוב להחמיר. והקשה הרב אליה רבה דמשמע מדבריו בד״מ דיש להקל כשאין לו שופר אחר ולמה חזר בו בהגהה וכתב סתם פסול ותירץ דעיקר ספק הר"י דלא למדין שופר מלא הוכשרו למלאכת שמים מדקאמר מאי הוי עלה דתחש וי״ל דלא גמרינן שעה מדורות דהיינו תפילין אבל שופר גמרינן מיניה דהוי לדורות עכ״ד וק״ק בדברי מור״ם בדרכי משה שכתב וטוב להחמיר דממ"ש וטוב משמע דהך חומרא אינה מדינא וכמ״ש הרב אליה רבה דמוכח דיש להקל כשאין לו שופר אחר והרי הוי ספיקא דאוריתא ואזלינן לחומרא ולדעת הרבה מן הראשונים הוי מדאורייתא ולחומרא ואפי׳ לדעת הרמב״ם וסיעתו דמדרבנן אזלינן לחומרא מ״מ הוי דינא להחמיר וגם אם אין לו שופר אחר אזלינן לחומרא וגם על הרב אליה רבה ק״ק דלא העיר על זה. ואפשר דה"ט דמור״ם שחזר בו ובהגהה כתב פסול משום ספיקא דאורייתא לחומרא. אלא שמורי הרב ז״להה דקדק דלא הו"ל למור״ם לכתוב פסיל רק דמסתפק פסול דנ״מ בשופר דמספ״ל אם מטהורה אם מטמאה דהוא כשר מכח ס״ס עש"ב. ומ״ש הרב אליה רבה לפשוט ספיקא של הר״ן דמ״ש מאי הוי עלה דתחש היינו משום דהיה לשעה וכו׳ ק״ק דאימור דהאי גופא ספיקו של הר״ן אי לא הוכשרו דוקא לתפילין כדמשמע מפשט מאי דבעי מאי הוי עלה דתחש או״ד לא הוכשרו הוי לכל מילי ומאי הוי עלה היינו דתחש משום דהוה לשעה וזהו ספיקו של הר״ן אעיקרא וכמש״ל ודו״ק:

ז

דין ה׳. המודר הנאה משופר אדם אחר תוקע וכו׳ כ״כ מרן בב״י בשם הכלבו דדוקא אחר תוקע אבל הוא עצמו לא יתקע שהוא נהנה כשהוא עצמו תוקע והקשה הרב פר״ח מדאמרי׳ שופר של עולה או של ע״ז לא יתקע ואם תקע יצא דמצוות לאו ליהנות ניתנו ומשמע דהתוקע עצמו יצא ואם איתא הרי התוקע נהנה מקדשים וע״ז והול״ל דלא יצא. ואפשר לומר דאיכא בהא שני חלקים חלק המצוה וחלק מה שנהנה אגב התוקע עצמו ואם תקע כבר האיסור הנוגע לעצמו שנהנה באיסור כבר נעשה. ומשו״ה יצא י״ח שופר כי בחלק המצוה מצוות לאו ליהנות ניתנו וה״ה הכא המודר הנאה משופר דאמרינן דלא יתקע הוא עצמו שהוא נהנה אם עבר ותקע אף דנהנה ועבד איסורא בחלק הנוגע לעצמו מ״ע יצא ידי מצוה דמצות לאו ליהנות נתנו. ואחרי כותבי ראיתי מה שכתב הרב יד אהרן ולא ביאר כל צרכו:

וצופה הייתי להרב שפתי כהן בי״ד סי' רכ״א דמקשי ורמי הני בי תרי פסקי מרן אהדדי דהכא כתב כהכלבו דאדם אחר תוקע הא הוא עצמו אסור ליה והתם בי״ד פסק מותר לתקוע בו דמוכח דהוא גופיה שריותא לגהי לתקוע בו. וגם הפר״ח מסכים הולך דפסקי מרן סתרא״י נינהו אלא דהכריע דמותר לתקוע הוא עצמו ע״ש:

והנה הם ז״ל נמשכו אחר הרב בית חדש דמשוי פלוגתא בין גדולי הפוסקים דפליגי בגירסת הש״ס ולדינא דהרי״ף ודעמיה גרסי מותר לתקוע לו וס״ל כסברת הכלבו דהוא עצמו אסור לתקוע והרא״ש וסיעתו גרסי מותר לתקוע בו וס״ל דשריותא הוא לגביה דמודר נמי ואמטו להכין רמז להו מירמא להני פסקי דמרן:

ברם אנן בעניותין על החלוקים אנו מצטערים על דברתי מלכי צדק מרן ז״ל ראו הביא לנו דברי הכלבו בסתמא ולא יעיר דזה מחלקת הרי״ף והרז״ה והר״ן עם הרמב״ם והרא״ש והטור ולא עוד אלא דהטור כתב מותר לתקוע בו ומייתי עלה דברי הכלבו כאלו הטור מודה ליה. ותו דכללא כייל לן מרן דכאשר תרי מגו תלתא מעמודי ההוראה שוו בשעוריהן זו הלכה העלה על שלחנו כוותייהו ואלו הכא שנים מכל הרמב״ם והרא״ש סברי מותר לתקוע בו הוא עצמו ונלוו אליהם הטור ורבינו ירוחם ופסק דלא כוותייהו דאמר תוקע וגם על מור״ם בדרכי משה יש להעיר שהביא דברי הכלבו בסתם על הטור והם חלוקים:

לכן נראה דמרן ומור״ם ס״ל דאין כאן מחלקת כלל וגם מאן דגריס מותר לתקוע. בו מצי סבר דאחר תוקע בשופר וזהו מותר לתקוע בו ע״י אחר אבל הוא עצמו אסור דהגם דמצוות לאו ליהנות ניתנו מ״מ אית ליה הנאה בקולו ואין לשון מותר לתקוע בו מוכרח דהוא נמי שרי וא״כ אפשר דכל הפוסקים מסכימים לסברת הכלבו ואין כאן פלוגתא והיינו דמרן ומור״ם מייתו דברי הכלבו בסתם ופסקו כוותיה ומ״ה מרן בי״ד בש״ע נקט מותר לתקוע בו כלשון המימר׳ וסמך על דין זה דפירש דאחר הוא התוקע ויכול להתפרש זה בלשון מותר לתקוע בו כדאמרן וה״ט דהרא״ש לא העיר בזה על הרי"ף כי אורחיה דהיכא דפליג עליה מבאר דעתו ובפירושא אתמר דחולק על הרי״ף. והכין חזינא בס' ארחות חיים שהביא הלשון מותר לתקוע בו וכתב דפירוש מותר לתקוע בו היינו דאחר תוקע ולא הוא עצמו וזה עד ממהר דהעיקר כדעת מרן ומור״ם דאין כאן מחלקת בין הפוסקים ודלא כהב״ח והש״ח והפר״ח איברא דמשמע מדברי ארחות חיים דאיכא פלוגתא מהא שכתב וי״א מותר לתקוע בו פי׳ אדם אחר תוקע וכו׳ ואחרי כותבי ראיתי להבית הלל שדרך קצת בזה ושם ראיתי לפני׳ שדחה ראית מעיין דשאניא דנהנה אף כשאינו עוסק במצוה ושפיר דחי אלא דק״ק דלכלבו לישמועינן רבא דאחר דוקא תוקע וכ״ש מעיין וי״ל דה״א שופר שאני דיש בו תקיעות דרבנן ולהכי אסרו ולא פלוג א״נ דמעיין אצטריכא ליה לאסור כל ימות החמה אף שאינו נהנה בניסן דלא פליג אנ מ״ש שופר אסור לתקוע הוא דיש אחר אבל מעיין דלא אפשר לשתרי קמ״ל ועוד יש לצדד ודוק כי קצרתי ועמ״ש הר״ן. ועמ״ש הרשב״א והר״ן בנדרים דף ט״ו ע"ב ודוק היטב:

ח

קונם לתקיעתו עלי וכו׳ כתב הרב פר״ח דאם אמר קונם קול שופר עלי אינו כלום דקול אין בו ממש ובארחות חיים כתב דאם אמר קונם תקיעות שופר עלי על הקול נדר ואין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש ועיין מ״ש מור״ם לקמן סי' תקפ״ט דין ז' ובספר אליה רבה ודוק:

ט

דין ח׳. נסדק וכו' פ' ראוהו ב״ד תנן שופר שנסדק ודבקו פסול ופירש״י דהו״ל כשני שופרות וכתבו עליו התוס׳ משמע שר״ל שנסדק לגמרי שנחלק וכו' ותימה דאם נסדק לגמרי היינו דיבק שברי שופרות ולכך נראה דנסדק מצד א׳ לאורכו ע״פ כלו ולפי שאין שם שופר עליו וכ״ש דבק שברי שופרות אלא זו ואצל"ז קתני וכו׳ ע״ש וק״ק דזו ואצל״ז אינו נאמר אלא מדוחק וכדמוכח מדברי התוספו׳ בפסחים דף ל"ט ע"ג ד"ה לא שלוקין וביומא דף פ״ד ע״ב ד״ה מכבין ובקמא דף ק״ה ע״ב ושמואל דקשיתנהו מאי דקתני זו ואצל״ז ובזה נסתלק מ״ש בס׳ יד אהרן א״ח סי' שכ״ט. ותו יש להעיר על התוס׳ דהשתא דניחא להו לומר דמשנתנו זו ואצל״ז ה״נ נפרש לפירוש רש״י וכדתרגמה הרא״ם בתוספותיו:

ואפשר דכונת התוס' דהא דידן לא דמי לעלמא דדחיקא לן לאוקומה בזו ואצל״ז ומותבינן עלה דהכא אצטריך התנא לשנות דיבק שברי שופרות לגלות פירוש שופר שנסדק ודבקו פסול שכבר חלוקה זאת היתה שגורה בפי התלמידים דפירושה נסדק מצד א׳ וטעמא דאין שם שופר עליו ולא נטעה לפרש נחלק לגמרי וטעמא משום שני שופרות כפירש״י ולהורות נתן התנא זה בשנותו חלוקת דיבק שברי שופרות דמזה נכריח דפירו׳ נסדק אינו כפירש״י דאם כפירושו הא תו למה ליה למתני דיבק שברי שופרות אלא כונת נסדק מצד אחד ופסול משום דאין שם שופר עליו ומאחר שכן אשתני למעליותא משנתנו דהגם דהיא זו ואצל״ז לא דמיא לעלמא דהכא אצטריך לגלויי פירושא דרישא ולהני פירשוה התוס׳ בדרך זו ואצל"ז בשגם הנה מקום לתרוצה באנפי אחריני שכתבו בסוף הדיבור אבל לשיטת רש״י הוי זו ואצל״ז פשוט כאינך דעלמא ומותבינן עלה והיינו דקשיא להו על רש״י ולא יבצר מהם ישוב הרא״ם:

והפר״ח בדין זה כתב דמ״ש רש״י פסול אדיבק שברי שופרות קאי. וק״ק לדבריו דרש״י הו״ל לפרש טעם הפיסול בנסדק. ומורי הרב ז״להה בספרו הבהיר דף קפ״ו דחה פירושו דלא מסתברא דכיון שדבקם הו״ל שתי שופרות ותו דרש״י נקט כשני שופרות בכ״ף הדמיון ע״ש ולי ההדיוט נראה דיש מקום לומר דכי נדבקו גוף אחד הוא כמ״ש הרב פר״ח. והרי התוס׳ שכתבו דדיבק שיברי שופרות לא מפסיל מטעם שני שופרות אלא מטעם דאין שם שופר עליו. והרב פר״ח כתב דנסדק לא משמע כרש״י אך מדברי התוס׳ משמע דיתכן לפרש לשון נסדק שנחלק ודוק:

י

התוקע בשופר חבירו ונסדק בתקיעה אם תקע שלא ברשות חייב לשלם דהוי שואל שלא מדעת ויצא י״ח דקי״ל גזל שופר ותקע יצא ואם לקחו ברשות פטור לשלם דהו״ל מתה מחמת מלאכה והתקיעה עצמה שנסדק בה אם כשנסדק מיד שתק יצא ואם סיים התקיעה באותו שופר לפום גמרא דידן יצא ולפום הירושלמי לא יצא דתחילתה בעי סופה. הרב החסיד מהר״ר יעקב מולכו בתשובה כ״י סימן צ״ח:

יא

וי״א דוקא ברובו וכו׳ מורי הרב ז״להה הקשה דאמאי מייתי מרן סברא זו ביש אומרים בתרא דמסורת בידינו שכך דעתו מאחר שהפשט כהרא״ש וגם דברי הרמב״ם והרי״ף אפשר להשוותם והעלה דאם תקע כשופר שנסדק במיעוטו יחזור לתקוע בשופר כשר ולא יברך ע״ש בס׳ נחפה בכסף דף קפ״ו ע״ב:

יב

ואם נסדק כלו אפי׳ מצד אחד פסול דהו״ל שני שופרות כ״כ הרב מגן אברהם. וק״ק דהדבר מבואר בדברי התוס' והר״ן ושאר פוסקים דבזה דנסדק מצד אחד ולא נחלק לגמרי לא שייך טעמא דשני שופרות אך הטעם דאין שם שופר עליו כמבואר בדבריהם:

יג

דין יו"ד. אפי' אם יש בשבר שכנגד פיו וכו׳ כתב מרן בב״י דטעמא דשופר אחד אמר רחמנא ולא שתי שופרות. והא מילתא אתאמרא בש"ס ריש פ' ראוהו בית דין. ודכוותא אמרינן בכמה דוכתי בש״ס בגיטין דף ך' ובסוטה דף י״ח ספר א׳ אמר רחמנא וכן ביומא דף י״ג וביבמות דף מ״ד בית א' אמר רחמנא וכן בקמא דף מ׳ כופר אחר אמר רחמנא ובסוכה דף ל״ה פרי א׳ אמר רחמנא וביומא דף ס״א חטאת א׳ אמר רחמנא ודכותייהו:

ואנכי הרואה להרב רחומי רחימתין עזיזה הרב המובהק כמהרי׳ט אלגאזי נר"ו בגט מקושר דף מ״ה מס׳ נאות יעקב שהעיר בזה מסוגית בכורות דף ח״י דאיכא פלוגתא גבי חלל הנמצא מכוון בין שתי עיירות דת״ק סבר לא היו עורפין כלל דסבר הקרובה ולא הקרובות ור׳ אליעזר סבר מביאין שתי עגלות לקרובה ואפילו קרובות וכיון דהך דרשא לאו כ״ע היא מאי פריך ביומא דף י״ג לר׳ יהודה דרחמנא אמר ביתו ולא שני בתים לימא דר״י סבר כר׳ אליעזר דלא דייקינן לישנא דיחיד דקרא וקרובה ואפי׳ קרובות וה״נ ביתו ואפי' שני בתים עכ״ד ולזה אפשר לי לומר דהא דפריך לר' יהודה בפשיטות ולא משני תלמודא דר׳ יהודה סבר כרבי אליעזר ה״ט משום דשמעינן ליה לר' יהודה דסבר בנדרים דף ע״ג והשקה אותה לבדה דמשום דכתיב והשקה במפיק משמע ליה כאלו כתיב אותה ודריש אותה לבדה ועמ״ש רש״י בסוטה דף ח׳ ע״א וכיוצא בה שמעינן לר' יהודה בשבת דף צ״ג דדריש נפש אחת תחטא בעשותה תלתא מיעוטי ודכוותא בנדה דף ן' דריש זאת תורת העולה היא העולה תלתא מיעוטי ואמטו להכי משמע ליה לתלמודא דלפום מאי דדריש ר' יהודה הנך דרשות פשיטא ליה דדריש ביתו בית אחד ודחיקא ליה לומר דסבר כר׳ אליעזר דקרובה ואפי׳ קרובות:

והנה הרב משנה למלך פ״ג דעבדים דין י״א גבי אם אין לאדון אשה אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך כתב וז״ל וא״ת למה לא אמרינן גבי עבד שאם היה לרבו שתי נשים דאינו נרצע דבית אחד אמר רחמנא ולא שתי בתים וכו׳ וי״ל דשאני התם גבי כ״ג דאיכא טעמא למילתא משום שמא ימשך לנו אחריהם ויבא לידי טומאה כמ״ש הראב״ד פי״ז דאסורי ביאה ומשו״ה אמרינן דקרא נקט ביתו לאפוקי שתי בתים אבל גבי עבד דליכא טעמא למעט ב׳ בתים לא אמרינן דבא למעט שתי בתים אלא לומר שצריך שיהיה לו בית ולפי מש״ר דכ״ג אסור לעולם ליקח ב' נשים משום אשה אחת ולא שתים ניחא טפי דמ"ש ולא ב' בתים לאו ממילת ביתו מעיט אלא מאחר דבקרא ליכא הוכחה דצריך שיהיה לו שתי נשים מנ״ל דשרי שיהיה לו ב' בתים מאחר שאסרם לו הכתוב דכתיב אשה אחת ולא שתים אבל אה״נ דביתו לאו מיעוטא לשתי בתים עכ״ל וחזיתיה לרב נהוראי הרב הנז' חד״ד ותי״מא על דברי הרב שהרי בכמה דוכתי בתלמוד ממשמעותיה דקרא דרשי שבא למעט שתים בלא שום טעמא וכההיא דבכורות דדרשינן קרובה ולא קרובות בלא שום טעמא והיותר תימא דבסוגיית יומא בסופה מתקיף לה רב אשי אלא מעתה שתי יבמות הבאים מבית אחת לא יתיבמו דבית אחת כתיב ולדברי הרב מאי קושיא שאני הכא דטעמא רבה איכא לא כן גבי יבמה ומה גם לפי מה שתירץ לדעת הרמב״ם דלאו מביתו כי אם מחמת דאינו יכול לישא ב' נשים לעולם קושית הגמ' אין לה שחר כלל עכ״ל רב אחא משבחא הנז׳:

ואנא בריה קלה טרם אענה אבא אעיר דחזינא לדעתיה דרב חבי"בא נר״ו פשיטא לי׳ דלרבנן הכי השתא דרשינן לקושטא דמילתא קרובה ולא קרובות ואמטו להכי קשיא ליה בראשית מאמר דמאי פריך בפ״ק דיומא לר׳ יהודה אימור דאמרה לשמעתיה כר׳ אליעזר וכדבר האמור אחת למעלה וכן משמע קצת ממילי דמר הנז׳ דמותיב להרב מש״ל מדדרשי' קרובה ולא קרובות בלא שום טעם והא דפשיטא ליה למר קא מיבעיא לי דהרי התם בבכורות דף י״ח אמרינן תנא נמצא מכוון בין ב׳ עיירות ר׳ אליעזר או׳ שתיהן מביאות שתי עגלות וחכ״א יביאו עגלה א׳ בשותפות ויתנו מאי קסברי רבנן אי קסברי אפשר לצמצם וקרובה ואפי' קרובות לייתי תרתי ואי קרובה ולא קרובות אפילו חדא לא ליתי אלא לאו שמע מינה קסברי רבנן אי אפשר לצמצם ולפום ריהטא אי אמרינן דלמסקנא ס״ל לרבנן דאי אפשר לצמצם וקרובה ולא קרובות כמ״ש רב אחאי הנז' ק״ק דאי הכי נפשוט מדאצטריך רחמנא לומר קרובה ולא קרובות דאפשר לצמצם דאי לא אמאי אצטריך למעט קרובות הרי קמי שמיה גליא דאי אפשר לצמצם ובלא מיעוטא אי אפשר לשתים להביא דאי אפשר לצמצם אלא מוכרח דאפשר לצמצם כסברי ר' יוסי הגלילי. ואין לומר דאצטריך מיעוטא דלא קרובות אף דא״א לצמצם כדי שלא נצטרך להביא שתים ולהתנות דהא מילתא דלא שכיחא היא וא״צ להתנות כמ״ש התוס׳ שם בבכורות דף י״ז ע״ב בתחילת ד״ה אפשר והכי משמע מדברי רש״י בסוטה דף מ״ה ע״ב ע״ש וא״כ לא אצטריך מיעוטא אי א״א לצמצם ומדאצטריך נפשוט דאפשר לצמצם.

וכזאת יש להעיר על הרב הגדול בדורו כמהר״ר שמואל גארמיזאן ז״ל מרבנן קשישאי לבני ע״הק ירושלם תו׳ בחידושי בכורות כ״י שכתב דמשמע מדברי רש״י בסוגיין דלמסקנא סברי רבנן קרובה ואפילו קרובות והקשה דתפשוט מינה דאפשר לצמצם דאי לא היכי מצו מייתו על קרובות ומכח זה הסכים דרבנן סברי קרובה ולא קרובות וכיון דא״א לצמצם ואין חיוב כי אם לקרובה יביאו אחת ויתנו עכ״ד וכ״כ הרב המבי״ט בס׳ קרית ספר פ״ט דרוצח עמ״ש הרמב״ם דיביאו אחת ויתנו דסברינן קרובה ולא קרובות. וק״ק דאיך נחה דעת גדולים בזה הרי גם אי דרשינן קרובה ולא קרובות הדרא קושיא לדוכתא דתפשוט מינה לאפשר לצמצם וככל אשר דיברנו:

כל קבל דנא אי אמרינן דלמסקנת הש״ס דסברי רבנן א״א לצמצם דרש"י קרובה ואפי׳ קרובות וכן משמע מדברי התוס׳ שם בבכורות דף טו״ב ע״ב דיבור הנז׳ דלמסקנא דרוש קרובה ואפי' קרובות ומ״ה אצטריכו לומר דלא יבואר שתי עגלות מספק דמילתא דלא שכיחא ולשיטה זו קשיא להו בסוף אי אמרינן דבאיסור דאוריתא חיישינן דא״כ אמאי לא יביאו שתים ע״ש והא איכא למידק על הרבנים הנז' ומכללם רב נהוראי הנז׳ דמסקי דלרבנן קרובה ולא קרובות ולא שלטו מאורי אור עיניהם דמדברי התוס' הנז' מוכח איפכא:

ועוד זאת ראתה עיני להרא״ש בתוספותיו לפ' עגלה ערופה כתב בהדיא דלרבנן דבריתא בתריתא א״א לצמצם ואפשר לפרש קרובה ואפי׳ קרובות ע״ש ולפי זה קשה דתפשוט דאפשר לצמצם מדקאמר רחמנא קרובה ואפי' קרובות דאם אי אפשר לצמצם לא משכמת דמייתו תרי. ותו קשה דהא דרשינן בעלמא שופר אחד אסר רחמנא בית א׳ ספר אחד וכיוצא והכא אמאי מסקינן דקרובה ואפי׳ קרובות. ותו ק׳ לר׳ אליעזר דבהדיא קאמרינן התם ובסוטה דר״א סבר קרובה ואפי' קרובות וכי ר׳ אליעזר פליג בכל הני הלכתא פסיקתא דשופר ובית

וספר ופרי דאחד אמר רחמנא:

ואפשר לישב דברי הרבנים הנז' דלמסקנא קושטא דמילתא דרבנן ס"ל א״א לצמצם וס״ל קרובה ולא קרובות ואתיא הא בכל הנך דדרשינן בית שופר ספר אחד אמר רחמנא ומיהו לא תפשוט מהא דקרובה ולא קרובות דאפשר לצמצם כקושיין דאי תיבה זו דקרובה יותרת היא ולא אתיא אלא להכי שפיר מפשטינן מינה דאפשר לצמצם מדאצטריך רחמנא למעוטי קרובות ואולם תיבה זו אצטריכא לגופה לומר קרובה ולא רחוקה אלא למשפטה קרובה ולא קרובות ככל הנך אבל לאו דרחמנא אצטריך למעט קרובות כי היכי דנפשוט דאפשר לצמצם אלא דקרא לגופיה אצטריך לומר קרובה ולא רחוקה ואה״נ דקרובות לא צריך מיעוטא דממילא א״א לצמצם אלא דמשפט תיבה זו קרובה ולא קרובות כהנהו דאמרן ודכוותייהו:

ולדעת התוס׳ והרא״ש דלמסקנא רבנן סברי א״א לצמצם וקרובה ואפילו קרובות אפשר דבשגם נימא דאמר רחמנא קרובה וקרובות לא תידוק מינה דאפשר לצמצם דיש לומר דלעולם אי אפשר לצמצם ואי הוה הדין דקרובה ולא קרובות כאשר יהי האופן כי ימצא חלל מכוון בין שתי עיירות למראה עינים כיון דלפי האמת א״א לצמצם לא לייתו כלל דכל עיר מהם פטור' מספק שמא האחרת יותר קרובה ואת"ל דשרו בשעוריהן והוא מכוון אז פטורים כלם דקרובה ולא קרובות ונמצא דמס״ס הוה פטרינן להו להכי קאמר רחמנא דאף קרובות דהשתא כי אשתכח מכוון בין שתי עיירות מייתו חדא ומתנו ולעולם דא״א לצמצם:

א״נ בין אי אמרת קרובה ולא קרובות בין אי אמרת קרובה ואפי׳ קרובות לא תידוק מינה דאפשר לצמצם די״ל דרחמנא אמר דינא דאוריתא וקושטא דמילתא אף דאנן בדידן לא ידעינן משום דאם יבא אליהו ויאמר הקרביי״ם הללו וכל אמת תפסיה על פי דברו נעשה וכבר העליתי בעניותי בסי׳ ל״ב אות ד' דלברר מציאות זו שמענו מפי נביא ע״ש ולעולם דא״א לצמצם:

והא דדרשינן הכא קרובה ואפילו קרובות לדעת התוס׳ והרא״ש ובכוליה תלמודא דרשינן בכי האי גוונא אחת ולא שתים אפשר לישב בהא דאמרי' בירושלמי פ' עגלה ערופה אמתני' דנמצא מכוון בין שתי עיירות ר״א אומר יביאו שתים מ"ט דר״א ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל ולפום הא דהירושלמי דר׳ אליעזר סמיך אקרא דכתיב ומדדו אל הערים ניחא דה״ט דר״א ורבנן למסקנא לדעת התוס' והרא״ש דדרשי קרובה ואפילו קרובות דהגם דבעלמא כל כי האי דרשינן אחת ולא שתים הכא אקרא אחרינא סמכינן דכתיב ומדדו אל העדים דמשמע להו לרבות הקרובות ואמטו להכי אשתני הא דידן מכל הנהו דדרשינן אחת ולא שתים:

וראיתי בפירוש הירושלמי פני משה שנדפס חדש ממש שכתב בתוספותיו שם וז"ל מ״ט דר״א וכו' בבבלי קאמר טעמיה דר״א לקסבר אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות ואפשר מדכתיב הערים הלכך דריש ואפילו קרובות ומשמע דרבנן סברי קרובה ולא קרובות אבל בבכורות דף י״ח מסיק דרבנן סברי קרובה ואפי' קרובות אלא דס״ל א״א לצמצם הלכך מביאות עגלה א׳ ומתנין וכו' עכ״ל ומ"ש ברישא דר״א דריש אפילו קרובות מדכתיב אל הערים היינו כדאמרן בעניותין:

ומ״ש דבבכורות מסיק דרבנן וכו' גם בפירוש המשנה דמייתי התם בירושלמי פירש וז״ל ואין שתי עיירות מביאות שתי עגלות אלא יביאו עגלה אחת בשותפות וכן הלכה וטעמייהו מפרש בגמרא עכ״ל וק״ק דהתם בירושלמי מייתו הגירסא כמשנתנו וחכ״א עיר אחת מביאה עגלה ערופה ואין שתי עיירות מביאות שתי עגלות והוא כלשון בריתא דספרי ונראה דעת חכמים לפי גירסא זו כרבנן דברייתא קמא דמייתי בבכורות דסברי אפשר לצמצם וקרובה ולא קרובות ולא מייתו כלל והיינו דקאמרי רבנן דאין שתי עיירות מביאות שתי עגלות והכא דמכוון לא מייתו כלל ובירושלמי התם אמרו דטעמייהו דרבנן דקרובה ולא קרובות ופליגי על רבנן בתראי דבכורות והרב הנז׳ לא העיר בזה ואדרבא נראה שרצה להסכים רבנן דנסחת הירושלמי כרבנן בתראי דהתם ודוק :

ומן האמור הרי הוא כמבואר דאנן בעניותין הראינו פנים לרבן בתראי דמצו סברי קרובה ולא קרובות ומצו סברי אפי׳ קרובות ומה טוב ומה נעים לפי זה דקדוק לשון התלמוד דברישא שקיל וטרי אי סברי קרובה ולא קרובות ואפשר לצמצם וכי מסיק לא נקיט אלא דסברי אי אפשר לצמצם ולא זכר מאי דהוי׳ בה אי סברי קרובה וכו'. אכן במאי דכתבינן ניחא דהש״ס דייק במילתיה טובא דלא ביאר מאי סברי רבנן בפי׳ קרובה משום דמצית אמרת הכי או הכי כדאמרן:

והשתא נהדר אנפין לדבריו של גדול הרב מש״ל דמקהי בהו אקהייתא הרב אמאי נר״ו ואפשר לחלק דהא דאצטריך הראב״ד לטעמא גבי שני בתים לכ״ג ביום הכפורים ונקיט בתריה הרב מש"ל היינו דוקא כי התם ביו״הך ודכוותא גבי נרצע דהא דכתיב ביתו אינו בעיקר הדבר דעיקר הדבר הוא עבודת יו״הך שיעבוד הכ״ג וזהו סניף ותנאי קטן בעיקרו של דבר וכן גבי נרצע עיקר הדבר כי שנא לצאת חפשי וירצע וזה סניף ותנאי בעיקר ולכן כיון שביתו אינו מעיקר הדבר אי לא נשכח טעמא לא קפדינן דאם יהיה לו שני בתים נעקר גוף הדבר והיינו על דרך דאמירן בעלמא מי נתלה במי קטן נתלה בגדול וכולי האי ואולי היכא דאיכא טעמא דהטעם כעיקר משוה ליה והיינו חילוקו של הרב מש״ל דדוקא גבי התם בכ״ג איכא טעמא והגם שאינו בעיקר הדבר אהני טעמא וישימו הסניף לעיקר משא״כ גבי נרצע דליכא טעמא לכן לא חיישינן להכי כיון דלאו כעיקר הדבר נאמר אבל גבי שופר וקרובה וספר ופרי ובית דיבמה כתיב בגוף הדבר ומ״ה

לא צריך טעמא אלא דיבמתו ריבה דלא נעקור הדבר מכל וכל:

ולפום מאי דאמרן הנה מקום אתי לישב דברי הרב מש״ל הנותרים שכתב דלפי מש״ר מאי דפריך לר׳ יהודה היינו משום דאסרן הכתוב משום דכתיב אשה ולא שתים אבל אה״נ דביתו לאו מיעוטא לשתי בתים ולכאורה יפלא דלפ״ז דביתו לאו מיעוטא לשני בתים מאי פריך בסוגיית יומא אלא מעתה שתי יבמות הבאות מבית אחת וכו׳ הרי אמרת דמביתו לא מעיט שני בתים וכמו שהקשה עליו רב חביבי הנז׳ דלדבריו קושית הגמ׳ אין לה שחר:

אמנם נראה דכונת הרב מש״ל ע״ד מאי דכתיבנא בעניותין ולפי פשטן של דברים תיקשי מאי חזית דלימוד אשה ולא שתים אלים טפי מביתו ולא שני בתים אבל לפום מאי דאמרן שנא ושנא דכל הני דרשות הם בגוף הדבר וכן אשה ולא שתים הוא בעיקר הדבר וכן בית ביבמה בעיקר הדבר ומשו״ה דרשינן אחת ולא שתים ואלימא דרשה זו עד עקר"ה לכולא מילתא כי איכא תרתי בכ״ג דיש לו שתי נשים דאסור לעבוד וכגון יבמה דס״ד דכי איכא שתי יבמות מבית אחת לא ייבם כלל משא״כ גבי וכפר בעדו ובעד ביתו דהוא סניף ותנאי קטן ואינו בעיקר הדבר בביתך דגבי רצועה דהוא טפל וסניף בענין וגם דאצטריכו לגופייהו משא"כ אשה דאתא למיעוטא ודוק היטב. וראיתי להרב אחא הנז' שהאריך בהא דאיסור כ״ג בדעת הרמב״ם ואנן בעניותין יש לי לשאת ולתת בדבריו המזהירים והנחמדים ולהתבסס מתורתו והיום קצרה לא ע״ט האסף רק אחת היא אמרתי אעלה על ספר במה שרצה לישב דעת הרמב"ם דלא אסר אלא במקדש שתים כאחת ודייק דהו״ל להרמב״ם לומר וכ״ג אינו נושא שתי נשים לעולם ומאי כאחת דקאמר ולי ההדיוט דמטו מיניה דמר לאו דוקיא הוא דכונת הרמב״ם דקאמר כאחת לאפוקי אם מתה אחת ולדבריו הול״ל וכ״ג אינו נושא כאחת שתי נשים לעולם. גם מה שנסתייע מדברי הרמב״ם בהל׳ כלי המקדש לדידי ליכא ראייה ואדרבא מהתם משמע דדא ודא אחת היא דקאמר כבר ביארנו בס' קדושה ואין להאריך ודוק היטב ועיין בש"ות הרשב״ץ ח״ג סי׳ ש״ה וסי' ש״ו ובח״ב סי' רי״ט ועמ״ש בא״ה סימן ל"א ודוק:

יד

דין ך׳. נתן שופר בתוך שופר וכו׳ ותקע בו כשר. אע״ג דשופר אחד אמר רחמנא ולא שתי שופרות בשמיעה תליא מילתא והוא לא שמע אלא קול הפנימי. תוס' סוטה דף י"ח ע״א:

טו

דין כ״ג. אבל מי רגלים אף בחול אסור וכו׳ נראה דאף מאן דמפרש גבי קטורת דהוא מעיין זה שמו מי רגלים כמ״ש הכלבו וארחות חיים וכמש״ל סימן קל״ג הכא מודה דהוא מי רגלים ממש. ומעולם לא פירשוה משום מעיינא אלא התם וקצת סעד יש לזה דבארחות חיים וכלבו כתבו הפירוש הנז' גבי קטורת והכא סתמו דבריהם ואם איתא דהני מפרשים גם כאן מפרשי הכא הו״ל לארחות חיים וכלבו להשמיענו פירושם כאן ומינה ידעינן דמכ״ש דמפרשי לה בסמני הקטורת. והטעם ברור דדוקא במקדש וסמני הקטורת דחיקא להו למפרשי׳ דמי רגלים ממש פשיטא אבל בשופר ה״א דמותר. ותו דלשון הבריתא הכא אסור ליתן לתוכו מי רגלים ומצינן לפרש בהא ממש אבל התם לא סגי דמשמיענו דאסור אלא דתני לה בדרך קושיא והלא מי רגלים יפין ועל זה קשה ודקארי לה מאי קארי לה לכן פירשו דהוא מעיין ועמ״ש האחרונים:

טז

מפני הכבוד. סיים הרמב״ם שלא יהיו מצוות בזויות עליו וכ״כ בארחות חיים וכלבו ודלא כמפרשי׳ משום כבוד התוקע וכמ״ש הרב פר״ח וכן משמע לשון הבריתא דקתני אסור:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה