אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן תקפה

סימן תקפד

א

דין א׳. צריך לתקוע מעומד וכו' הטור כתב דילפינן לכם מעומר ומרן בב״י מייתי לה מהגהות מיימוניות והני ילפותות לא נמצאו על חוף ימים ים התלמוד בבלי וירושלמי ודלא כהרב בית דוד סי׳ שפ״ח שכתב דג״ש זו היא בגמרא באיזה מקום ע״ש וגם הרשב״ץ בחידושי ר״ה דף כ״ח ע״א הביאה משם סמ"ק וכתב ואיני יודע מנין לו ג״ש ואעיקרא גבי עומר כתב מרן בכ״מ פ"ז דתמידין משם רבינו יצחק ן׳ גיאת שקבלה ביד רבותנו לספור מעומד ואסמכוה אקרא ואולם הכי אשכחן במדרש פסיקתא פ׳ לך לך ופ׳ אמור כדכתבינן בעניותין לעיל סי' ח' בס״ד ובס' תניא משם הגאונים דילפינן מחצוצרות ועוד טעם אחר ע״ש וכן בשבלי הלקט כ״י ערוגה רפ"ט יש טעמים שונים:

ב

אם תקע תקיעות של חיוב מיושב נראה דיצא דהרי לדעת הטור ילפינן מעומר וגבי עומר כתב הרמב"ם פ״ז דתמידין דאם מנה מיושב יצא וכ“כ האחרונים ואפילו לדעת מ״ד דילפינן מחצוצרות וכיוצא נראה דיצא דכל הני אינם דרשות גמורות ולא הוו לעיכובא ודלא כהרב אליה רבה שנסתפק לדעת מאן דיליף מחצוצרות:

ג

מי שלא שמע תקיעות על סדר הברכות ובא לשמוע תקיעות צריך לעמוד השומע רדב"ז ח״א סימן כ״ה וכתב הרב כנ״הג דכן נהגו לעיכובא. והרב מגן אברהם הביא דברי הרדב״ז וכתב עלה משם הרב כנ״הג ולא ידעתי מנא ליה הא. והרואה יראה בס׳ כנ״הג שכל עיקר מה שדקדק אינו אלא על תקיעות מיושב דהש״ץ עומד והצבור יושבים דהו״ל למיקם כלהו או למיתב כלהו ע״ש אבל על עמידת השומע כשלא שמע על סדר הברכות בהא לא קשיא ליה כלל ואדרבא כתב דהאידנא שווייהו כ״ע חובה לעמוד השומע וכמש״ל ואיברא דמה שהקשה הרב כנ“הג ודקדק לק״מ וכמ״ש הרב אליה רבה:

ד

אין לסמוך עצמו בשעה שהוא תוקע ועמ"ש הרב מגן אברהם סי׳ קמ״א וסי׳ תכ״ב ועיין מאי דכתיבנא בעניותין בהגהותינו לח״מ בסי' טו״ב בס״ד:

ה

דין ב'. לשמוע קול שופר וכו׳. ר״ת והסמ״ג כתבו שיברך על תקיעת שופר וכתב הפר״ח וז״ל ואפשר שטעם ר״ת הוא דהא אשכחן בירושלמי פרק הרואה דאמרינן העושה סוכה לעצמו אומר אקב״ו לעשות סוכה כי אינו מצווה לעשות סוכה אלא לישב בה אלא ע״כ לומר דכיון דא״א לישיבה בלא עשיה שייך לומר שציונו לעשות וא״כ ה״ה כיון לשמיעה בלא תקיעה שייך שפיר לומר וציונו לתקוע אלא די״ל דכיון דאסיקנא פרק התכלת דכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה לא מברכינן עלה א״כ ה״נ כיון דגמר המצוה לא הוי התקיעה אלא השמיעה לא מברכינן אלא לשמוע דבכלל השמיעה תקיעה ואין בכלל התקיעה שמיעה עכ״ל ומה שסבר הרב בנותן טעם לר״ת מהירושלמי כונתו מבוארת דהגם דפשיטא דלא קי״ל כהירושלמי דאסיקנא איפכא כתלמודין וכמ״ש התוס' פ׳ התכלת דהירושלמי בהא פליג אבבלי מ"מ מאי דפליג תלמודין על הירושלמי היינו דאין לברך שני ברכות אלא הברכה אחת היא בגמר מצוה ובהא ודאי דקי״ל כתלמודין ולא כירושלמי אבל מ״מ יש ראיה מהירושלמי דהרי מברך על עשיית סוכה אף שהעיקר הוא לישב בה ומינה ילפינן לדידן בברכה דמברכינן בגמר מצוה דיכול לברך לתקוע ודחה הרב הראיה דאפשר דהא נמי תלי בעיקר פלוגתא דהירושלמי וגמרין דילפי תלמודין גם בברכה אחת איבעי ליה לברוכי על גמר המצוה:

אמנם ק״ק על הרב פר״ח איך עלתה על דעתו לומר דר״ת סמוך ונראה על הירושלמי ולירושלמי מברכינן על תקיעת שופר והרי הרא״ש הביא משם הירושלמי ומברך לשמוע קול שופר ומעתה החילוק ברור דגם לירושלמי כשמברך ברכה אחת צריך לברך על גמר המצוה ממש כי הכא דגמר המצוה השמיעה משא״כ גבי סוכה דמברך שתי ברכות. ותו ק״ק דכפי דבריו משמע קצת דהעושה סוכה לאחר לא יברך כיון דהעשיה לאו מצוה היא והרי בירושלמי שם פ' הרואה אמרו בהדיא דהעושה סוכה לאחר מברך על עשייתה. ותו ק״ק דאמאי בעי למילף מהירושלמי נלמוד מתלמודין דהרי מפורש שם פ׳ התכלת דאיכא מ״ד דמברך לעשות ציצית וה״ט דסובר דחובת מנא הוא אלא דאנן קי״ל דחובת גברא הוא אמנם נגמר מינה דלמ״ד חובת מנא מברך לעשו׳ ציצית אף שעיקר המצוה להתעטף בו ומשמע דאף אם אינו גמר המצו' בדקדוק יכול לברך דומה למה שרצה ללמוד מתלמוד ירושלמי בסוכה ולפ״ז הדחיה שדחה מתלמודין דאין לברך אלא על גמר המצוה ממש אינה דחיה דהרי משמע מתלמודין נמי דאי לאו דחובת גברא הוא מברכינן על עשיית ציצית אף דעיקר המצוה בלבישת ציצית וה"נ בשופר יכול לברך על תקיעה. ותו דכל זה אינו ענין למה שאנו בו דהירוש' והבבלי לא מיירו אלא אי מברכינן שני ברכות על מצוה א׳. אבל כשאנו מברכי׳ ברכת אחת על גמר המצוה יש פנים לומר דיברך על גמר ממש בין לבבלי בין לירוש' יש פנים לומר דלא אכפת לן. ותו דמדברי הרא״ש והרא"ם בתוספותיו משמע דמאן דסבר לברך על תקיעת שופר סבר דתקיעה עיקר והתוקע אם לא שמע יצא. והרב פר״ח עצמו הקשה לר״ת מדרבא בתוקע ועולה לנפשיה דאמרינן מ״ד זימנין וכו׳ דאלמא בשמיעה תליא מילתא וכבר הקשה הרא״ם קושיא זז בתוספותיו על הסמ״ג ויש ליישב בדוחק דקמ״ל דקאמר היינו בתקיעה תליא מילתא ומאי דנקט רבא שמע מקצת תקיעה וכו' אגב אידך דמקצת תקיעה ביום וכו' נקטה והאמת שהוא דוחק ויש פנים לצדד בכל האמור ומדובר לעיל ואין להאריך. ודברי מרן בב״י כמ״ש על הרא"ם שלא ראה דברי הרא״ש תמוהים שהרא״ם מייתי ליה בתר הכי וכמו שתמה מורי הרב ז"להה בספרו נחפה בכסף בביאור על הרא"ם וכתב שכן תמה הרב מהר״א אמיגו ז"להה:

ו

כפר שיש י"ג בעלי בתים וצריך שכר הרבה להביא תוקע מרחוק וששה רוצים ושבעה מעכבין אין לומר בזה ניזיל בתר רובא והמיעוט כופין ואם המעכבין טעמם משום שהם עניים אין כופין אותם דביכול הכתוב מדבר והששה יתנו כל הצריך. מהר״י עאייאש בס׳ בני יהודה דף ס״ז דלא כהרב חוות יאיר סי' קפ"ו שצידד בזה:

ז

דין ד'. אחד תוקע ולא ש״ץ כדי שלא יתגלגל וכו' כ״כ הטור משם רבינו האיי גאון שדקדק מדתנן השני מתקיע והביא דברי הרא״ש על זה שהטעם בההיא דתנן פ׳ אין עומדין לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף וכו' ע״ש ומוכח מדברי הרא״ש בפסקיו ודברי הטור דרבינו האיי לא כתב אלא דמדתנן מתקיע משמע דאחר תוקע ולא ביאר הטעם ואתא הרא״ש ויהיב טעמא. אבל ראיתי בס׳ ארחות חיים דף צ״ט ע"א שכתב וז״ל ורבינו האיי כתב שאם הבטחתו שיתקע ויחזור לתפלתו רשאי לתקוע אפי' מעומד כדאמרינן גבי נשיאות כפים עכ״ל הרי דרבינו האיי גאון גופיה פירש דהטעם שלא יתבלבל. ומ״ש מרן בב״י דלרב האי הטעם הפסק והשיג עליו הרב ב״ח דאינו אמת עש״ב דברי מרן הם לסלקא דעתין דהוה אמינא שטעם רב האיי משוה הפסק ומשו״ה הביא הטור דברי הרא״ש שמפרש הטעם והשתא גם דברי רבינו האיי הכי מתפרשין וזה פשוט בכוונת מרן וכ״כ האחרונים:

ח

אם יש תוקע אחר שם והש״ץ מובטח שלא יתבלבל כתבו הרב ב״ח משם מהרש״ל והרב פר״ח דלדעת מהר״ם שהביא הטור לעיל סי׳ קכ"ח גבי כהן דאם יש אחרים אף שהוא מובטח לא ישא את כפיו ה״ה הכא ומכח זה השיג הרב פר״ח על מרן דסתרי פסקיו אהדדי דהכא סתם ומשמע אף שיש תוקע אחר מצי הש״ץ לתקוע אם מובטח ולעיל סי׳ קכ״ח פסק כהר״ם. ובסי' קכ״ח דין ך׳ תמה הרב פר״ח על הטור דמייתי הכא דברי אביו הוא הרא״ש ואם הרא״ש ס"ל כדעת מהר״ם שהביא הטור שם בסי' קכ״ח מאי ראיה מייתי מנשיאות כפים דהא בנשיאות כפים לא שרי אלא היכא דליכא כהנים אבל היכא דאיכא כהנים לא וא״כ גבי תקיעת שופר דאיכא תוקעים אחרים איך מתיר הרא״ש אלא ודאי דס"ל דאפי׳ דאיכא כהנים אחרים רשאי לישא את כפיו עכ״ל ואני בער ולא אדע מהיכא פשיטא להרב דהרא״ש מתיר כשיש תוקעים אחרים דהרי דברי הרא״ש בפסקיו סתומים ואימא דהרא״ש סבר דכי איכא תוקעים אחרים הוי דומה לנשיאות כפים דלא יתקע אף אם הוא בטוח וכמ״ש מהרש״ל דלדעת מהר״ם ה״נ גבי תקיעה ותו דהו״ל להקשות על הטור דבדבריו הכא משמע דאיירינן בדאיכא תוקעים אמרים ממ״ש הטור בתר הכי דברי העיטור וז״ל וכ״כ העטור מסתברא שאם ש״ץ יודע לתקוע הרשות בידו אלא שמנהג הראשונים שהיו מחבבין המצוות וכל א' נוטל חלקו וכו' ע״ש ומשמע דאיירי בדאיכא תוקעים אחרים והרשות ביד ש״ץ וכ״כ הרב מגן אברהם. וכן משמע קצת מדברי הטור בקיצור פסקי הרא״ש פרק בתרא דר"ה ע״ש והא הו״ל להרב פר״ח להקשות דהטור פליג דידיה אדידיה לפי שיטתו וכן ק״ק על מהרש״ל דפשיט׳ ליה דלמהר״ם ה״ה הכא דבעינן שלא יהיו תוקעים אחרים דהרי הטור סימן קכ״ח מוכח דמסכים הולך לדעת מהר״ם והכא משמע דשרי אף כשיש תוקעים אחרים:

אבל נראה דיש לחלק בין זו לנ״כ והכא כ״ע מודו דאף אם יש תוקעים אחרים אם הוא בטוח הש״ץ מצי תקע וכבר הרב מגן אברהם בסימן קכ״ח ובדין זה חילק ביניהם ע״ש ולא תיקשי איך הרא״ש מייתי ראיה מהתם כדקשיתיה להפר״ח דמביא ראיה אעיקרא דדינא מנ״ל דבחששא זו מבטילינן ליה ולזה הביא מנ״כ ואף דהכא לא דמי בכולא מילתא לההיא טעם יש לחלק ונקוט מיהא פלגא דהש״ץ בטל דחשחין טרוף אנן אך טרף והוא לא. ידע להשלים תפלתו ובכן עלו פסקי הטור ומרן כהוגן:

ט

אם אין שם תוקע אחר כתב בס׳ תניא דיתקע ש״ץ ואין לנו לחוש שיתבלבל והוא דעת הר' ט״ז וכן הסכי' בס' אליה רבה ודלא כהרב מגן אברהם ז״ל:

י

דין ה׳. הנוטל שכר וכו' אינו רואה סי׳ ברכה. דעת מרן דאיסורא נמי איכא וכמו שסתם לעיל בש״ע סי׳ ש״ו וכתב אסור להשכיר חזנים להתפלל. וכבר תמה הרב פר״ח על הרב מג״א שכתב כאן בדין זה בפירוש דברי מרן דאיסורא ליכא שהוא הפך מה שסתם מרן לעיל סימן ש״ו:

איברא דבדברי מרן בב״י יצאו עליו עוררי״ן דהכא בדין זה כתב דאיסורא ליכא מדקאמר אינו רואה סימן ברכה ובי״ד סי׳ ע״ד כתב דכיון שאינו רואה סימן ברכה אסור והרב שיירי כנ״הג א״ח סימן תס"ח והרב משפט צדק והט״ז והפר״ח סי׳ תצ״ו במנהגי האיסור המה ראו כן תמהו. והרב אליה רבא בדין זה כתב לישב סתירה זו דשאני הכא דמצוה הוא עושה ואינו מחוור דהרואה יראה דברי מרן בב״י דדייק מלשון אינו רואה סימן ברכה דמשמע ליה דליכא איסורא:

והרב מקראי קדש דף ר״ג כתב דלק״מ דס״ל למרן דכל דוכתא דקאמר אינו רואה סימן ברכה וליכא הוכחה אפי׳ איסורא איכא והכא שאני דעריב להו בהדי שכר כותבין ואינך דלית בהו איסורא וכו' עכ״ד וכתב עט״ר מורי הרב ז״להה בספרו הבהיר נחפה בכסף דדבריו נכונים אלא דמנ״ל למרן סברא זו וכו׳ ע״ש דף קנ״ב. ואני אומר דהא דמנ״ל למרן סברא זו ל״ק דרב גובריה לאסבורי ניהלן מאי דסבר לה מר ותו דהרי מהרמב״ם מוכח גבי ס״ת דאיסורא איכא וכן נראה דעת הטור בדין ז' וא״כ מצי מרן לסבור דאיסורא בכל מקום בר מינה דהך דמוכח דליכא איסורא והיא סברא אלימתא:

אכן חליינו דמי שידקדק דברי מרן בב״י בדין זה שכתב ואם איתא דהוי שום צד איסור בדבר לא הול״ל אין בהן סי' ברכה דמשמע דלית בהו איסורא אלא שאין רואין סימן ברכה שפיר הוי דמרן לא אתי עלה מדעריב לה בהדי אינך אלא ממשמעותא דלישנא אין רואה סימן ברכה דייק. ותו ק"ק על הרב מקראי קדש ומורי הרב דאכתי דברי מרן סתראי נינהו דלעיל סימן ש״ו סתם בש״ע בהא דאיסורא איכא והכא דייק מדעריב לה בהדי אינך דלית בה איסורה:

ואפשר לומר בדוחק דמרן כל ע״ש בב״י בדין זה הוא לדעת הר' שמואל ליתובי דעתיה ולא מפי עצמו אמרה שכן דעתו רק הסביר פנים לדעת הר׳ שמואל. אבל לדידיה נקיט כהרמב״ם גבי ס״ת דלטותא דרבנן משמע ליה איסורא וכמ״ש בי״ד והוא דעת הטור וכן סתם לעיל סי׳ ש"ו. ובדעת הרמב״ם האריך הרב פר״ח במנהגי האיסור אות י״ח ועיין מ״ש הרב כנ״הג בתשוב' סי׳ ט״ז:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה