ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן תצד
א
דין א'. הוא חג השבועות וכו'. אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר חזרתי על כל עניני המועדות ולא מצאתי חג שבועות שנקרא עצרת. ורבותנו קראו בכל מקום עצרת לחג השבועות והוא לשון תרגום דאמר אנקלוס הגר בעצרתכון פסיקתא זוטרתי פ׳ פנחס. והרב קול הרמז ריש מס' שביעית האריך בנותן טעם לשם עצרת ונראה דנעלם ממנו לשון פסיקתא הנז' ע״ש ודוק ועמ״ש הרמב"ן פ' אמור:
ב
מבחדש השלישי וכו׳. בקריאת תחילת עשרת הדברות עיין ש"ות בית יהודה ח״ב סי׳ כ״ו:
ג
ומפטיר במרכבה דיחזקאל וכו׳ הטעם שכתוב בזהר חדש דביום שבועות. ראה יחזקאל המרכבה. מהר"י לינגו בכ״י אבל דברי הזהר אינם מובנים דכתיב ברביעי וכו':
ד
דין ג'. אסור להתענות במוצאי חג וכו׳ מרן בב״י הביאו משם האגור. והאגור רמז שהוא משבלי הלקט וכן הוא בשבלי הלקט הנדפס סוף סי׳ פ״ו. אך בשבלי הלקט כ״י סי׳ רס״ב הלשון באורך ויותר מתוקן וראיתי להעתיקו וז״ל ואפי׳ מוצאי י״ט צריך לשמוח ולמעט בהספד ותענית דכתי' אסרו חג בעבותים אמרה תורה עשו איסור לחג וכתיב בעזרא וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים וגו' ובירושלמי דע״ז מפרש למה לא עשו כן בעשרים ושלשה שהרי חול היה במוצאי חג הסוכו׳ משום בריה דמועדא פי' יום שלאחר המועד קרי בריה דמועדא וכו׳ ורבינו ישעיה זצ״ל כתב במס' חגיגה פ׳ אין דורשין ומותרין בהספד ותענית ורמינהו מעשה ומת אלכסא וכו' מיכאן מוכח שאסור להתענות במוצאי חג השבועות אפי׳ בז"הז דהא ר׳ טרפון בימי חרבן הוה וכבר פירשנו שגם שאר ימים טובים שוין בזה מדברי הקבלה כמפורש בעזרא ואולי יש להקל ולהתיר מפני שאנו עושים שני י״ט ואין לשנות המנהג הפשוט בישראל עכ"ל והכי אתמר בירושלמי בריש ע״ז אדתנן ר׳ ישמעאל אומר שלשה לאחריהם אסור חבריא אמרי טעמא דר׳ ישמעאל משום בריה דמועדא א"ר יודן קרא מסייע למה דאמרי חבריא וביום כ״ד לחדש השביעי נאספו בני ישראל בצום וכו' ולמה לא אמר בכ״ג משום בריה דמועדא אין נימר דהוה בשבתא לית יכיל דאת מחשב ואת משכח צומא רבא בחד בשובא ומה בה ולית ר' חוניה מקל למאן דמעבר ליה מאתריה א״ר יוחנן בר מדייא אנא חשיביתיה ולא הוה בשבתא עכ"ל:
והירושלמי הזה אשתמיטיתיה מהרב המג״ן בס׳ קרבן חגיגה ריש דף מ"ג דאייתי האי קרא וביום כ״ד לחדש הז׳ וכו' וכתב מקרא זה מודיענו וכו׳ שיום כ״ג אסור בצום ובכי מכאן שעושים אסרו חג ואין לומר שאולי אירע יום כ״ג שבת ולהכי לא נאספו בכ״ג תירוץ דבר זה למדנו ממ״ש הר״מ פ״ז דתמידין כשרצה להכריח שמצות העומר תחלתה ממוצאי י״ט הראשון של פסח ואיסור החדש עד אותו היום לבד שנאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וא״ת שאותו הפסח בשבת אירע היאך תלה התר אכילת חדש בדבר שאינו עיקר ולא הסיבה אלא נקרא מקרה א״כ הכא ה״ה מדתלה התר האסיפה והצום ביום כ״ד ולא הגיד למה לא נעשה בכ״ג משמע שלא היה בידם לצום בכ״ג לפי שעושין אותו איסור לחג עכ״ל והא דמפרק לה על דרך שכתב הרמב״ם אקרא דממחרת הפסח נרא' דלא דמי דשאני קרא דממחרת הפסח דהרמב״ם מכריח דמאי דאמר קרא לפי הצדוקים לא א"ש דכתיב מקרה אחד ולא כתיב העיקר אבל הכא מאי דכתיב בקרא הוא אמת ויציב בלי פקפוק שנאספו ביום כ״ד ולא רמז מידי במה שלא נאספו יום כ״ג ואימור דשבת היה ואין הכרח ממה שלא פירש טעם אשר לא נאספו ביום כ״ג דלא דמי להכרח הרמב״ם דמאי דכתיב לאו שפיר הוא אבל הכא מקרא כתוב נכון ומתוקן ואדרבא טפי ניחא לומר דכ״ג שבת דהוא דבר מצוי ונודע דאסור בצום ואביזריה משא"כ לומר דהוא משום אסרו חג דאינו נודע כי אם מדרשת ורמז אסרו חג בעבותים. ועוד אשתמיטיתיה לשון הירושלמי הנז' דיליף מהאי קרא האי ילפותא גופא כמבואר ואיהו מותיב לה דנימא דהוה שבת כדקשיא ליה להרב ומפרק לה שפיר:
ואחזה אנכי דהירושלמי הזה אשתמוטי קמשתמיט מיניה דהרב משנה למלך נמי פ״ו דכלי המקדש בסופו שכתב בהדיא דר' טרפון שאסר ההספד אחר עצרת דהיה מטעם שכל יום שאחר י״ט אסור בהספד ותענית ובירושלמי קורא אותו בנא דמועדא וכמ״ש מרן א״ח סי׳ תצ״ד וכו' ובזה הוה ניחא לי הא דכתיב בנחמיה וביום כ"ד לחדש הזה וכו׳ ויש לדקדק דאמאי לא נאספו ביום כ״ג אלא ודאי משום דהוה אסרו חג ולא רצו לגזור בו תענית עכ״ל ותימה על הרב דנהירין ליה שבילי דנה"ר דע״ה והכא הזכיר הירושלמי דבנא דמועדא ולא זכר דהירושלמי שם מפרש קרא דנחמיה משום אסרו חג כמו. שפירשו הוא ז״ל:
ולפום ריהטא נראה דהירוש׳ הזה נעלם גם מרבותנו בעלי התוספות שכתבו בר"ה דף י"ט ע״ב אההיא דאמרינן מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר וז״ל משמע דבימי עזרא היה מעובר וקצת סמך דכתיב וכו׳ וכתיב ביום כ״ד וכו׳ משמע לפי שאז היה מוצאי סוכות נאספו ואי לאו דעברוה וכו׳ ויום כ״ג מוצאי סוכות ואין לומר דשבקו לתעניתייהו משום מחרת י״ט ומשום כך המתינו עד כ״ד בו דמאז לא היו נוהגין בו ועוד שהרי דבר שבצבור היה אלא ש״מ דעברוה לאלול עכ״ל והרי מה שדחו דאי אפשר לומד דשבקו לתעניתייהו משום מחרת י״ט הם דברי הירושלמי הנז׳ לקושטא דמילתא כמבואר וזוהי שקשה על התוס׳ איך נעלם מהם ירוש' מפורש דלא כוותייהו. והרב מש"ל שם חזר לאחוריו בפירוש הכתו' הנז' מכח דברי התוס׳ והירושלמי כנגדם כמבואר. ודברי התוס' הנז׳ נעלמו מהרב המג״ן דיליף לעשות אסרו חג מהאי קרא ולא זכר דהתוס' דחו לה באמת הבנין ופשיטא להו דלא הוו נהיגי בו בפרק לעשות אסרו חג:
הן אמת דבירושלמי הנז׳ יש להעיר דמאי סייעינהו לחבריא מהאי קרא דהגם דבאו חשבון ולא אירע כ״ג בשבת נימא דעברוה לאלול וכ״ד הוא מיום הראשון והיה מחרת י"ט וכמ"ש התוס'. ובהא איכא למימר דלא ניחא לירושלמי לומר דיום כ"ד הוא מיום ראשון ועברוה לאלול דקרא כתיב כ״ד לחדש ואי עברוה לאלול מונין מיום שני והול״ל כ״ג לחדש ומ“ה מסייע לחבריא דכ״ג לא מצו משום בנא דמועדא:
ברם בגמרין ריש פ״ב דביצה אקרא דשלחו מנות לאין נכון לו דכתיב בהאי ענינא אסרו מאי לאין נכון לו למי שלא עירב עירובי תבשילין אלמא ר"ה י״ט הסמוך לשבת היה ואם כן כ״ג אקלע בשבתא והרי אמרו בירושלמי חשיבתיה ולא הוא בשבתא ודוחק לומר דפליגי בבלי וירושלמי בהא דהוא מחלקת במציאות והאיכא סהדא רבא רבי יוחנן בר מדיא דקאמר בירושלמי אנא חשיבתיה ולא הוה בשבתא. וי״ל דסבר הירושלמי דעברוה לאלול והיה ר"ה יום הששי ויום שבת והיינו דכתיב לאין נכון לו כלומר למי שלא הניח עירובי תבשילין ומונין מיום שבת וכ״ב לחדש בשבת וכ״ג ממחרת השבת ולא נאספו משום בנא דמועדא ובהכי סליק שפיר כוליה מילתא לפום גמרין וירושלמי:
וכבר זה שנים שמעתי מקשים משם הגאון מהר״ר אברהם ברודא על דברי התוספות הנזכר מסוגיית ביצה דלפום מאי דקאמר דר״ה דההיא שתא יום טוב הסמוך לשבת אימא דכ״ג בשבת הוה ומשו״ה התענו בכ״ד. ומריש הוה אמינא דהתוספות סברי דאסמכתא בעלמא היא וכן בדין דלא אשתמיט שום חד מרבוואתא לומר דערובי תבשילין מדברי קבלה וכמ"ש רש״י והר״ן דקרא דזכור את יום השבת אסמכתא וע״ת דרבנן וכיון שכן אין ראיה דכ״ג בשבת. ואחר זמן רב נדפס ס' פני יהושע וראיתי שם שכתב בשיטתו לביצה דהאי דקאמר מאי כי אין נכון למי שלא הניח וכו' אדר׳ אליעזר קאי ולא אעזרא ע״ש. אלא דכל זה איננו שוה לי דס"ס נימא דכ״ג שבת הוה. וכן מש״כ הרב פני יהושע לא שמיע לי ועמ״ש הרב בתי כהונה בחלק בית אבות. ותו דמדברי הרא״ש סוף ר״ה משמע דדרשה גמורה אזמן עזרא היא אלא דפשיטא דקרא וכו' ודוק בדברי הרא״ש הנזכר ואתה תחזה דמ״ש בס' מקום שמואל בחידושיו בזה אינו מחוור. ומכל הרבנים הנז׳ ג"כ נעלם לשון הירושלמי הנז׳:
ותו יש להעיר בזה דהנה בסוכה דף מ"ה אמרו כל העושה איסור לחג וכו' ורש״י פירש לחג עצמו וי״א על מוצאי י"ט דהוא אסרו חג. והרי״ף והרמב״ם והרא״ש השמיטו להא דכל העושה איסור לחג וכו׳ מוכח דסברי דקאי לחג עצמו ומשו״ה השמיטוהו דלא נפקא לענין דינא כי אם לתת שכר טוב למענג י״ט ואין זה מכוונתם רק היוצא לנו לענין דינא. דאי הוו סברי כלשון שני דרש“י ובמ״ש מור"ם לעיל סי' תכ״ט הו״ל לאתוייה דנהי דשכר מצוות לא אכפת להו לאשמועינן מ״מ מהא ידעינן דלעשות סעודה במוצאי י״ט מילתא היא אלא משמע דהרי״ף והרמב"ם והרא״ש לא ניחא להו לפרושי דקאי למוצאי י״ט דזו לא שמענו בדוכתא אחריתי דמוצאי י"ט מרבין בסעודה ומ״ה תרגומה להא דכל העושה איסור לחג בחג עצמו ולא אצטריכא להו להביאה. ומאחר עלות דהירושלמי קרי בחיל דאסרו חג אסור בתענית וקורא לו שם בנא דמועדא הלא טוב לנו לפרש הא דתלמודין דכל העושה איסור לחג ביום אסרו חג כלשון שני דרש"י והו״ל להר”יף והרא״ש והרמב״ם להביאה ולהשמיענו כזאת דיום מוצאי י״ט צריך לעשות סעודה:
וכזאת יש לדקדק על מרן בדין זה שכתב אסור להתענות במוצאי חג השבועות דמשמע דוקא במוצאי חג השבועות ולא משום לתא דאסרו חג כדבעינן מימר קמן בס״ד והול״ל דבכל מוצאי יום טוב דינא הכא כמו שכתב בירושלמי דיום אסרו חג הוא בנא דמועדא והזכירו הוא ז״ל משם האגור:
וכן יש לדקדק על רבינו ישעיה דיליף לאסור תענית במוצאי חג שבועות מאותה דרבי טרפין דפ״ב דחגיגה ונראה דדוקא במוצאי חג השבועות והול״ל האי דינא בכל מוצאי י״ט כדאתמר בירושלמי. והגם דבספר אגור והביאו מרן משמע דה״ר ישעיה הזכיר להא דירושלמי ומטעם אסרו חג דבכל מוצאי י״ט מ״מ האגור משבלי הלקט מייתי לה והרי בשבלי הלקט בנדפס ובכ״י מבואר נגלה דרבינו ישעיה לא איירי אלא במוצאי חג השבועות ואתי עלה מההיא דחגיגה אך הרב שבלי הלקט איהו ניהו דקאמר דהא דאסרו חג ובנא דמועדא וכתב על דברי ה״ר ישעיה וכבר פירשנו שגם שאר י״ט שוים בזה וכמו שהבאתי דבריו לעיל. ומהשתא על רבינו ישעיה יש להעיר מ״ט אמרה לשמעתיה דוקא במוצאי חג שבועות. ועל האגור ק״ק דעירב דברי רבינו ישעיה. ושבלי לקט כאחד וכי הכל על שם הר״ר ישעי' ועל מרן נמי יש להעיר שהלך אחר דברי האגור ולא אייתי הדברים על בוריין ממקורן ועיקרן בשבלי הלקט ובפרט דהיה בידו שבלי הלקט כ״י מתוקן כידוע. ואשר אני אחזה לישב רוב הערות הנתנין למעלה הוא בהעיר שתי הערות בעיקר מטרין הירושלמי הנזכר זה יצא ראשונה אשד הערה הרב משנה למלך פ״ו דכלי המקדש על הא דפירוש רש״י בסוכה דף מ"ה בשם יש אומרים דכל העושה איסור לחג היינו יום שאחר החג דהאמרינן בתעניות דף י״ז שבתות וימים טובים הן אסורין לפניהן ואחריהם מותרים ואין לומר דרש״י לא אמרה אלא ביום שאחר חג הסכות דהוא חג סתם דהרי מור"ם כתבה בסי' תכ״ט ובפסח קאי והאריך בזה ע״ש. והא גופא קשיא על הירושלמי דפסיק ותני דיום אסרו חג קרי ליה בנא דמועדא ואסור בתענית והגם דיליף מקרא וקרא כתיב אחר חג הסוכות נראין הדברים דכל יום שאחר החג קרי ליה בנא דמועדא שהרי ר׳ ישמעאל לדעת חבריא משו״ה אסר לאחר אידיהן של עכו״ם נמי וגם הרב שבלי הלקט כתב בפירוש דבכל שאר ימים טובים הדין כן ושוו בשיעוריהן מדברי קבלה כמו שהבאתי דבריו לעיל והרי בירושלמי עצמו פ״ב דתענית הלכה י״ב ופ״ק דמגילה הלכה ד' מייתי בריתא בשבתות וימים טובים מתענין לפניהם ואחריהם ומוכח דלפניהם ואחריהם אשבת וי״ט קאי ועוד אמרו שם בירושלמי והביאו מהר״ם בתשובותיו ר״פ סי' ש״ץ בכל מתענין חוץ משבתות וי״ט ור״ח וחנוכה ופורים משמע קצת דבאסרו חג שרי וזו היא שקשה דאחר י״ט מפורש בדברי קבלה דאפי' תענית צבור בעת צרת נפשם לא רצו לעשות:
ותו יש להעיר בלשון הירושלמי הנז' דהרי חבריא אמרי דטעמא דר׳ ישמעאל דאסר ג׳ ימים לאחריהם משום בנא דמועדא ור׳ בא אמר דטעמא דרבי ישמעאל דכיון שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו ממעט בשמחת אידו ובתר הכי קאמר א״ר יודן קרא מסייע למאי דאמרי חבריא וביום כ"ד לחדש השביעי וכו' וצריך לדעת מה הלשון אומרת קרא מסייע למאי דאמרי חבריא ומייתי דישראל לא התענו במוצאי י״ט אטו מי איכא דפליג באסרו חג דמצוה לעשות סעודה ושלא להתענות ואי ר' בא טעמא טעים דרבי ישמעאל סבר דכיון שהוא יודע וכו‘ לאו משום דפליג בעשיית אסרו חג לדידן רק דסבר דאם אמרו בישראל שעושין אסור לחג העכו״ם לא עבדי הכי שנאסור תלתא יומי אחר אידיהן. וגם רבנן דפליגי א״ר ישמעאל לאו משום דלא מודו באסרו חג דעבור ישראל רק שסברי דבעכו״ם אין לחוש לזה לדעת חבריא ולדעת ר׳ בא לא חיישי להא דכיון שהוא יודע וכו' וא״כ מאי קאמר ר' יודן קרא מסייע לחבריא ומאי סיעתא ממנהג ישראל לעכו"ם:
לכן נראה דהא דחבריא מילתא חדתא כי הא דאסרו חג הוא מנהג ולאו מדינא וגם אינו מנהג קדום וה״ט דר' בא דלא ר״ל דה״ט דרבי ישמעאל משום דקים ליה דבזמן התנאים ר' ישמעאל וחביריו עדיין לא נתיסד. מנהג זה והיינו דאמרינן בברייתא דמיית׳ בירושלמי דגמרין דשבתות וימים טובים הן עצמן אסורין לפניהם ולאחריהם מותרי׳ דמדינא שרי להתענות מוצאי י"ט. אך חבריא סברי דהוא מנהג קדום בישראל ור׳ ישמעאל מה״ט אסר והשתא קאמר רבי יודן דקרא מסייע לחבריא דהגם דהוי מנהג ולא מדינא כדשמעינן מהברייתא הנז' מ״מ בימי עזרא לא רצו לעשות תענית ההוא ביום אסרו חג דלא היה הדבר נחוץ כל כך ובשופי היו יכולים לעשותו ביום כ״ד. וממילא משמע דאין מופת חותך דהיה משום אסרו חג ויכולנו לומר דלא משום אסרו חג רק דעברוה לאלול ויום כ״ד ליום ראשון הוא והיה ר״ה יום הששי ויום שבת ויום כ״ג היה ביום ראשון וקרי ליה יום כ״ד למילתיה משו׳ דלפי חשבון יום כ"ג לא הוה בשבת. אלא דעכ״ז קאמר קרא מסייע לחבריא משום דקרי ליה כ״ד לחדש ולסברא אחרת צריך לדחות דכ״ד לחדש היינו ליום ראשון וכל זה שמעינן שפיר מדר' יודן דקאמר קרא מסייע לחבריא ולהורות נתן דהא דאסרו חג אף בישראל לאו דברי הכל ופליגי על חבריא ומוכרח דלמאן דפליג אחבריא תפתר דעברוה יום הששי ויום שבת וכ״ג יום ראשון והוי כ"ד למילתיה:
אמור מעתה דהגם שהתוס' בר״ה לא הזכירו הירו׳ אינו כל כך רחוק דדבריהם מיוסדים על אדני הירושלמי והבבלי אלא שקיצרו כי אורחייהו דרבוואתא קמאי בכמה דוכתי צרו״ף יצרפ״ו בשב״ט כצרף כסף צרף הנוטף מעצי הכתב. וגם זו כאחד מהם דהתוס' ידעי שפיר הן דירושלמי ומכיפיה מבריך דדעת חבריא לאו כ״ע הוי וברייתא דשבתות וי״ט דמתענין לפניהם ולאחריהם פשטה כמאן דפליג על חבריא הגם דיש מקום פתור כדאמרן וממאי דאמור בירושלמי דבאו חשבון דכ״ג לא אקלע בשבתא ומאי דדרוש בגמרין לאין נכון לו למי שלא הניח ע״ת מוכח דר״ה יום הששי ויום שבת וכ״ד למילתיה והוא כ״ג אסרו חג דאכתי לא נתיסד מנהג זה ולפ"ז לא נשאר לנו אלא שהתוס׳ לא הזכירו הני דוכתי דבבלי וירושלמי והמצא ימצא כהנה רבות בדברי הראשונים אך דבריהם הם סלת נקיה אחר הדקדוק בבבלי וירושל' כמבואר למעיין:
ודעת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש ורבינו ישעיה ודעמיהו דהא דחבריא לאו הלכה היא כפשטה דבריתא דמייתי בבבלי וירושל׳ דמתענין אחר י״ט ומאי דאמרו כל העושה איסור לחג היינו כלישנא קמא דרש״י דהוי לחג עצמו ומשו"ה השמיטוה דלא נפיק מידי לדינא. וגם רבינו ישעיא הכי סבר ומשו״ה מסדר אטעמא לאסור איסר באפוקי עצרתא דוקא. ומרן הכי סבר ופסק (כרבינו ישעיא) [כסברא זו] מאחר דהרי״ף והרמב״ם והרא״ש לא הביאו הא דהעושה איסור לחג ש״מ דלא סברי כלישנא בתרא דרש״י וטעמייהו דאין לחוש סעודה באסרו חג. ואף מאן דמפרש לה בסעודת מוצאי י״ט הוא אסמכתא בעלמא למנהג שנהגו ולא מדינא כדמוכח מבריתא הנז'. אך הרב שבלי הלקט נקיט כדעת חבריא וכלישנא בתרא דרש״י ומיהו סבר דמנהגא הוא ולא מדינא אלא דהוא מנהג קדום לפנים בישראל. ודייק בלישניה בתחילת דבריו שכתב צריך לשמוח ולמעט בהספד ותענית והו״ל ואסור בהספד ותענית אלא רמז דאינו חיוב כ״כ וטעמו דמדין הגמור הרי שנינו דמותר להתענות אחר יו״ט אלא דכיון דאשכחן דקרא דעזרא א״ש טפי לאוקומי' כחבריא שלא רצו להתענות ביום אסרו חג לפי שלא היה הדבר נחוץ הכי נקיטינן לשמוח ולמעט בתענית ודוק היטב:
מעתה נוין ונדון בדברי רבינו ישעיה דאסור להתענות במוצאי חג השבועות וכאן שנה רבי מרן ז״ל בדין זה כוותיה. ומדברי הרב שבלי הלקט בנדפס וכ״י מבואר דלשון מהר״י ן׳ חביב בעין יעקב שהביא מרן בב״י מאיש לוקח רבינו ישעיא ככתבו וכלשונו וק״ק על מרן בב״י דלא זכר דהן הן דברי רבינו ישעיה והביאם בשם מהר״י ן׳ חביב:
ואביטה נפלאות לרב תנא במש״ל שם שעמד בזה ועיקרא קאי סוגיא דהש״ס פ״ב דחגיגה בהא דר׳ טרפון דבאו כל ישראל לספוד ביום טבוח ולא הניחן ופריך מדתנן ומותרים בהספד ותענית ומשני ל״ק כאן כשחל י״ט אחר השבת כאן בי״ט שחל להיות בשבת וכתב הרב הנז' ולא ידעתי טעמו של ר״ט שאסר יום טבוח בהספד מאיזה טעם הוא אי משום שמי שלא הקריב בחג יהיה מקריב ביום שאחריו א״כ כל ששה ימים שאחר החג יאסור וסבור הייתי לומר דר"ט סבר כב״ש אך הדבר הוא דוחק גדול בעיני דר״ט שנה משנתו כב״ש ועוד אני תמיה שמרן פסק אסור להתענות מוצאי החג השבועות משמע דהוי משום יום טבוח ומטי בה מהך דר״ט וכ״כ בחיבורו בשם הר״י ן' חביב ולא ידעתי לדידן דקיל כב״ה מה המפרש יש בין יום שאחר החג לשאר ימי התשלומין וראיתי במגן אברהם שכתב הטעם דאסור להתענות במוצאי חג השבועות הוא משום דכשחל עצרת בשבת היה יום טבוח אחר השבת ודברים אלו שלא בדקדוק דאדרבא היכא דחל בשבת מותר בהספד ותענית מפני הצדוקין כדתנן במתני׳ ואדרבא יש לתמוה על מרן למה לא ביאר דאם חל עצרת בשבת שיום א' מותר בהספד ותענית עכ״ל בקיצור עיין בספרו באורך:
ומ״ש שדוחק לומר דר״ט שנה משנתו כב״ש אומר אני דאלו ר״ט שנה משנתו כב״ש הא לא דחיקא לן דרש״י כתב פ״ק דיבמות דף ט״ו דר״ט מתלמידי ב״ש ואשכחן דאמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי ופשט הלשון שהוא הכניס עצמו בסכנה וכן פירש הרמב״ם שמתי נפשי בכפי וכמו שאמר בשו״ת מהרשד״ם י״ד סוף סי׳ קצ״ב וא״כ הרי שהכניס עצמו בסכנה לקיים ק״ש כדברי ב״ש ואסיקנא פ"ק דיבמות דעשו ב״ש בדבריהם ואף דאמרו לו לר"ט שכדאי לחוב בעצמו וכו׳ מ״מ הכא הוי בשב ואל תעשה שלא להקריב בי״ט. והא לא הוי דוחק. ברם הכא שבאו כל ישראל לספוד ולא הניחן רבי טרפון ודאי לא ניתן ליאמר דהורה רבי טרפון כב״ש. וכל ישראל שמעו לדבריו לעשות כב״ש ומה גם דבזה בפרטות אמרו בתוספתא ובירושלמי פ״ב דחגיגה ובבבלי פ״ב דביצה שנקבעה הלכה כבית הלל. ותו אנן מה נענה לרבינו ישעיה סראשון דגמר מינה לדידן דאסור להתענות במוצאי חג השבועות ואם דברי ר"ט כב״ש מה יוכיח הוכח לדידן דקי״ל כב״ה:
ומתוך דברי רבינו ישעיה שהוכיח מהא דר' טרפון לאסור איסר להתענות במוצאי חג השבועות אפילו בזה״ז ויהיב טעמא דר' טדפון בימי חרבן הוה מוכח טעמא דר׳ טרפון דאסר היינו משום יום טבוח ומשו״ה הוצרך לומר דאף בזה״ז אסור דליכא קרבנות ומוכח שפיר דרבי טרפון בימי חרבן ואפ״ה אסר כיון דבזמן הבית היה אסור משום יום טבוח ותקנה לא זזה ממקומה על דרך שכתבו ז״ל בערב פסח. ומינה שאין טעם ר׳ טרפון משום יום אסרו חג צריך לעשות משום איסור לחג כמ״ש הרב מש״ל שם והרב מהרא״ש בתשובה בתורת חיים ח״ג סי׳ ח' אלא הטעם משום יום טבוח. והכי ריהטא הסוגיא דקאמר ברישא משום יום טבוח והדר משני כאן ביום טוב שחל אחר השבת וכו׳ ומוכח דלא נייד מטעם יום טבוח אך חיל״ק דכשחל י״ט אחר השבת אסורים בהספד ותענית ודוחק לומר כמ״ש הרבנים הנז״ל דהתרצן חדית טעם אסרו חג שבכל מוצאי יום טוב דאין רמז מזה כלל בדברי הש״ס ואיברא דקושית הרבנים הנז' היא קושיא חזקה דאנן קי"ל כב״ה. ואולי דהטעם דמשום דכשחל עצרת ביום השבת דהיה יום טבוח דמן הדין אסור בתענית ומפני הצדוקים התירוהו ראו לתקן שבכל מוצאי עצרת כשחל בחול יאסר בתענית משום שהוא יום טבוח כשחל בשבת ואף שבו ביום עצמו התירוהו לא פקע קדושתו משאר שנים כשחל בחול והמקשן כי פריך ממתני' לרבי טרפון סבר דכל מוצאי עצרת מותר בתענית מפני הצדוקים וכמ״ש מהרח״ש והתרצן חידש לו דדוקא כשחל בשבת עצרת שרו במוצאי החג משום הצדוקים אבל כשחל בחול אף דליכא יום טבוח דקי"ל כב״ה דמקריבין ביום טוב מ״מ אסור מטעם דאיכא יום טבוח כשחל בשבת ומה גם דלא יבצר איזה קרבנות שמקריבין במוצאי עצרת לתשלומין או אם חושש לסברת ב״ש בשב ואל תעשה שלא להקריב בי״ט ומקריב במוצאי החג ומהני טעמי אשר רבי טרפון לכל ישראל להספיד במוצאי החג כשחל בחול. ובהכי ניחא דכל ישראל באו לספוד ואיך יתכן דלא חיישי ליום טבוח אלא דהיה מוצאי חג שחל בחול ואינהו סבור דמותר כיון שרוב ישראל הקריבו בי"ט וחידש להם ר' טרפון דאסור משום יום טבוח כשחל בשבת אף דהוא עצמו התירוהו מפני הצדוקים וגם לא יבצר איזה מקריבין שלא הקריבו בי״ט ולכן דוקא במוצאי החג אסור אבל בשאר ימים אף שמקריב לתשלומין איזה יחיד לא חיישינן ליה לאסור לכל ישראל. וכפ״ז ניחא דברי הרב מגן אברהם שכתב דהטעם משום כשהיה יום טבוח אחר השבת וכונתו דאף רבו ביום מותר דמשנה שלימה היא מ״מ בשאר שנים אסור מלתא דידיה ככל אשר דיברנו ותכל תלונות הרב מש״ל מעליו. אלא דכל כי הא הו״ל להרב מגן אברהם לפרש שיחותיו ולא הו״ל לסתום דבריו כל כך. ומ״ש בשו"ת דבר משה ח״ג א״ח סימן יו״ד בהגהה לא נהיר ולא צהיר ע״א ודו״ק ועיין במג״א ושיירי סימן תכ״ט ובית דוד סי׳ רפ״ב:
ה
נשאל מהרח״ש אם יום אסרו חג אסור בעשיית מלאכה והשיב בתשובה הנז׳ דמותר אפי׳ ממוצאי חג השבועות דמי תלה תענית במלאכה וכו׳ ע״ש ולפום מאי דכתיבנא דמוכח בהדיא דטעם הר' ישעיה משום יום טבוח והכי מוכח מהש״ס א״כ יש סברא לומר דהוא אסור במלאכה וכמ״ש בירושלמי פ"ב דמגילה דיום טבוח אסור במלאכה ועמ״ש ה׳ מש״ל בפרט זה. וראיתי בס׳ ארחות חיים ה' חנוכה שכתב בשם מהר״ם דאסרו חג מותר בעשיית מלאכה ע״ש דף ק״ח ע״ב ובשה״ג על המרדכי פ״ב דשבת:
ו
הגהה. ונוהגין לשטוח עשבים וכו׳. יש סמך למנהג זה ממ״ש באגדה דהמן אמר לאחשורוש דמנהג ישראל לשטוח עשבים בעצרת:
ז
זכר לשמחת מתן תורה וכו' הרב מג״א הקשה דאיך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתנו הא קי״ל כר׳ יוסי דאמר בז׳ בסיון ניתנה תורה וכמדומה שראה קושיא זו באיזה פוסק עכ"ד ועמ״ש הרי״בש בתשובה. סי' צ״ו ומה שתירץ הרב מג״א עפ״י דעת הרמב״ם דא״צ לפרוש רק ג' עונות והביא דברי מרן בכ"מ שגרסי הרמב״ם והרשב״א דלרבנן ג׳ עונות וכו׳ ע״ש ק״ק מה יענה לרוב הפוסקים דפליגי על הרמב״ם ומ״ש בדברי מרן הרשב״א הוא ט״ס כמו שכתבנו בעניותנו בי״ד סי' קצ״ו בס״ד:
ח
שנהגו רוב ישראל ללמוד ליל התקדש חג השבועות עפ״י הזהר הקדוש. וכתב האר״י זצ״ל דהוראת חיי האדם היא בלילה הזו וכו' ע״ש:
ט
ליל שבועות כתבו גורי האר״י זצ״ל שאסור בזיווג אם לא בליל טבילה וליל י״ט שני של שבועות ראיתי בתשו׳ כ״י למהר״ר ישראל שלמה לינגו שדעתו נטה להתיר והרצה דבריו לפני מהר"ם זכותו והסכים עמו להתיר אף לפי דרך האמת ונתן טעם לשבח בתשובתו הרמתה כ״י:
י
מנהגן של ישראל ללמוד ביום שבועות אזהרות אשר יסד מהר״ש בן גבירול או אזהרות הרב יצחק בר ראובן וכיוצא וכבר ידוע שכל אלו הזהרות לא סלקי שפיר לדעת הרמב"ם ולכן טוב וישר ללמוד בתרי״ג מצוות לדעת הרמב״ם. ומה נעים ללמוד איזה מצוות שהם מתרי״ג לדעת הרמב״ן:
יא
נהגו לקרות מגילת רות בעצרת והוא מרז״ל בילקוט רות מה ענין רות אצל עצרת ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני וכו' ועוד כתבו ז״ל דהתורה כולה גמילות חסדים וכן במגילת רות יש בה גמילות חסדים והרב שמלה חדשה דף קכ״א נ"ט דבירושלמי אמרו דדוד המע״ה נסתלק בעצרת והקב״ה ממלא שנותיהם ובודאי נולד בעצרת ומגילת רות ליחס דוד עכ״ד ולי נראה כמשז״ל דרות נקראת שקבלה עוד מלבד ז׳ מצות ב״נ תר״ו מצוות ולכן ביום קבלת התורה שקבלנו תרי״ג מצוות עם הז׳ דב״נ קורין רו״ת. א״נ רו״ת גימט׳ מילוי שם אדנ״י והדברים עתיקים:
יב
הנותן ס״ת חדש לב״הכ בעצרת כאלו הקריב מנחה חדשה לה׳ בזמנה. עוללות אפרים סי׳ ק״ס: