ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן תעג
א
דין א׳. ומברך שהחיינו וכו' ובזה נפטר שאין מברכין שהחיינו אמצה. הרב החסיד מהר“ר יעקב מולכו בתשו׳ כ״י:
ב
הא דלא מברך ברגל הטוב והמטיב ה״ט שאין טובה זו משותפת עם חבירו ודמי לירדו גשמים ואין לו שדה בשותפות דקי״ל סי׳ רכ׳״א דאינו מברך. הרב החסיד מהר״י מולכו בתשובותיו כ״י סימן ק״א ועמ״ש הלק״ט ח״א סימן נ״ח:
ג
ואם חל בשבת וכו׳ ויכול לומר ההגדה בספר כמש״ל סי' רע״ה ועמ״ש שם בס"ד ועמ״ש הרב חק יוסף ובספר ארחות חיים דף פ' ע״ש:
ד
דין ד'. צלי על הגחלים וכו' ואם שכח לצלותו צולה אותו בלילה דיכול לאוכלה בי״ט בשחרית. מגן אברהם והרב מהר״י עאייאש בש״ות בית יהודה ח״א א״ח סי' נ״א כתב דמאן דלא אכל צלי אף ביום אסור לצלותו בליל י״ט עש״ב:
ה
כתב בארחות חיים דף ע״ט עמוד ד' שצולין אותו על הגחלים שאם יחזור אחד שפוד רמון יהיה טורח גדול וכ״כ בכלבו והביאו הפר״ח ועמ״ש הרב מהר"ר בנימין הלוי הביאו בס' מרכבת המשנה פ״ח דחמץ ומצה:
ו
הגהה. וה״ה צלויה וכו' וכתב הרב פר"ח שנהג לעשות שניהם צלוין ואף כשחל י״ד בשבת שאין חגיגה דוחה שבת וכמ״ד פ״ק דחגיגה דאין חגיגת י״ד דאוריתא וכרב אשי דאמר פ' אלו דברים ש״מ חגיגת י״ד לאו חובה היא וכן פסק הרמב״ם אעפ״כ וכו׳ עש״ב ותהי עלה הרב מהר״ב הלוי הביאו בס׳ מרכבת המשנה דאין כתב הרב פר״ח וכן פסק הרמב״ם דהרי הרמב"ם פסק דחגיגת י״ד דאוריתא והאריך בזה ע״ש ולי ההדיוט כוונת הפר״ח דפסק הרמב״ם כרב אשי דאמר רשות וא״כ אינה דוחה את השבת כמפורש בדבריו סוף הל' קרבן פסח וז״ש הרב פר״ח וכרב אשי וכו׳ וכן פסק הרמב״ם וכו' ולא קאי השתא הפר״ח ליתובי דעת הרמב״ן ולכוין פסקיו אהדדי ודוק:
ז
דין ה'. שבעלין אין יוצאין אא״כ הם לחין וכו׳. ואם הם כמושים כתב רי״אז משם מז״ה דיוצאין בהם וכתב עלה. ול״נ שהעלין צריכין שיהיו לחים ולא כמושים והקלחים אפי' כמושים. והרב כנ״הג טרח וכתב והאריך לומר דכמושים אינם יבשים ומה שסיים רי"אז והקלחים אפילו כמושים אינו מדוקדק זהו תורף דבריו ומתוך דברי הרב נראה דלא זכר מסוגיית הש״ס דקתני בבריתא דחכמים אסרי ביבשים והתירו בכמושים. והיינו שסיים רי״אז והקלחי' אפילו כמושים כונתו דכי אמרו דיוצאין בכמושים היינו בקלחים לא בעלין:
והרב פר״ח הכריע כסברת מר זקנו הרב רבי' ישעיה הראשון דקי״ל כר׳ אליעזר בר צדוק דיוצאין בכמושין ע״ש באורך והרב מופת הדור בספר מקראי קדש והרב חק יוסף המה ראו כן תמהו ודחו דבריו דההיא בריתא דעלה סמיך דשוין שיוצאין בכמושין אוקמוה בקלחין וא״כ לא קי״ל כר' אליעזר בר צדוק וכו' עש״ב:
ואנא זעירא אמינא דנהי דהרבנים הסבירו פנים לשיטת ר״י אז מ״מ גם שיטת רבי' ישעיה הראשון זקנו דהסכים בה הפר"ח אינה תמוהה ויש לה מקום ופנים הנראים בסוגיא והרואה יראה דהפר״ח בסוף דבריו מאי דמייתי ראיה מהבריתא דקתני ושוין שיוצאין בכמושין היינו דכמושין דין לחים יש להן ומסברת רבנן בקלחים דסברי דכמושי׳ היינו לחי׳ ממנה נקח לדידן דבעלין דיבשין אין יוצאין בהם יוצאין בכמושים דדמו ללחים וכסברת ר' אליעזר בר צדוק. הן אמת דיש לדחות דכי מכשרי רבנן כמושים דוקא בקלחים לא בעלין. מיהו יש קצת ראיה מהמקשן דפריך מהא בריתא דסבר דאיירי בעלין ואפ״ה שוין בכמושים אלמא פשיטא ליה דכמושים כמו לחים. וכי משני תרגמה אקלח אם איתא דעלין כמושין אין יוצאין בהן וסבר' ר״א בר צדוק יחידאה היא הל״ל הכי נמי מסתברא דבקלח איירי דאי בעלין האיך מכשרי בעלין כמושי׳ ורמי רבנן ארבנן ומדקמשני לה בסגנון זה תרגמא אקלח משמע דהוי בדרך אוקמתא ואין הכרע מגוף הבריתא מהא דכמושיה. ומצאתי לראב״ן דף ע״ג שכתב העלין לחין בעינן ולא יבשין אבל כמושין יוצאים בהן עכ״ל הרי דדעת ראב״ן כרבינו. ישעיה והפר״ח:
ומה שהביא ראיה רי״אז מהירושלמי הרואה יראה דבירושלמי גריס במשנתנו יוצאין (יהן) [בהן] בין לחים בין כמושים ואתמר עלה אית תנויי תניו אבל לא כמושים אמר רב חסדא מ״ד כמושין בקלח מ״ד במתניתין כמושין בעלין. ול״ק מהא דירושלמי על ראב״ן ורבי׳ ישעיה דכיון דבתלמודין גריס במתניתין ובמימרת רב חסדא יבשין במקום כמושים דגריס בירושלמי הכי נקיטין דדוקא עלים יבשים אימעיטו אבל לא כמושים כגמרא דילן. ואפשר לומר דגם בירושלמי צריך לגריוס יבשין במקום כמושים והיו לאחדים השני תלמודים:
שוב בא לידי ס' אליה רבה ושם ראיתי קצת ממ״ש ע״ש ובתוספות שיירי קרבן על הירושלמי ובס׳ חק יעקב:
ה
אבל לא כבושים וכו׳ פירש״י בחומץ וכ״כ בארחות חיים והרב מגן מגן אברהם כתב דלדידן דגם במים מיקרי כבוש ה״נ אין לשרותו במים מע״ל והרב חק יעקב הסכים דהכא לכ״ע הוי כבוש בחומץ והביא ראיה ממשנתנו ומדברי התוס׳ דאם הוא בחומץ הוי בדרך לא זו אף זו ועמ״ש בעניותינו בספרי הקטן שער יוסף דף ט' ע״ב. ועתה ראיתי מ״ש הרב מהר״ם יצחקי בס' אור יקרות דף ס״ג ע״ד שדחה דברי הרב חק יעקב גם ראיתי בס׳ חק יוסף מ״ש לענין דינא לדחות דברי הרב חק יעקב ובעיני אין דבריהם מחוורין כמו שיראה הרואה:
ט
גם למ"ד דכבוש במים מע״ל אין יוצאים בו מ״מ בתמכא שהוא קרי״ן אף אם שרוי במים מע״ל יוצאין בו הרב פנים מאירות בתשובה ח״ב סי׳ ק״י:
י
ועיקר מצוה בחזרת וכו׳ הרמב״ם השמיטו הא דמצוה בחזרת וכתב מרן בב״י שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת אף שהיא מתוקה ואין בה מרירות וכן מתבאר מרבינו ירוחם שכתב מצוה בחזרת וא״צ לחזר אחר המדות יותר והרב פר"ח כתב דלא משמע הכי בגמרא דר״א הוה מהדר אמרירותא וא״ל רבינא חזרת תנן ותנא דבי שמואל חזרת ואר״א מצוה בחזרת ומהא דרבינא נתעצם להכריח דחזרת קדמה לכולהו ע״ש.
ואפשר להליץ דהקדימו חזרת דאף דלא מריר שקיל כהנך וא״צ לחזר לכתחיל׳ בתר הנהו דמרירי אמנם אין הכונה דמר״ה תהיה באחרונה על כל פנים ואה״נ דלכתחילה מצי למנקט חד מהנך דמרירי וכ״כ הרב מקראי קדש והא דפריך דחזרת תנן שפיר קמותיב דמדאקדמיה תנא שמעינן דא"צ לחזר בתר מאי דמריר ואייתי מתניתא דבי שמואל דאף דלא קפיד לשנות כסדר התנא הא מיהא קפיד למנקט חזרת ברישא לאשמועינן דאף דמתיקא שקילא כאינך וא״צ למהדר בתר הנהו דמרירי ומייתי תו מדר׳ אושעיא דמפרש מצוה בחזרת כלומר דמצוה כתקנה היא בחזרת כאינך:
וזה חזיתי בס׳ יד אהרן שתמה על מרן מדרבינא כהרב פר״ח והוסיף לתמוה במ״ש מרן שכ״כ רבינו ירוחם דדברי רבינו ירוחם הם כדברי הש״ס וזה מוכרח דלא היה לו לסתום נגד הרא״ש רבו עכ״ד ודברי מרן ברורים דכפי דברי הטור דחזרת קדמה ואתיא ועיקר המצוה בה ולא מיבעיא דאין לחזר בתר דמריר אלא דאיבעי ליה למהדר אחזרת שכן ראוי להיות חוזר דמרור דכתוב באורייתא שרי אחיזרי״ה מאי קאמר רבינו ירוחם מצוה בחזר' וא״צ לחזר אחר המרות דמשמע דאם לפניו לו היה כן חזרת ואינך דמרירי לית לחזרת קדימה באפי מר״ה ואדרבא מר״ה קמא איבעי ליה למנקט או הרשות בידו ואיזה שירצה יקח הול״ל מצוה בחזרת אף אם יש לפניו אינך דמרירי אלא מוכח דכונת רבינו ירוחם כמ״ש מרן. ומ״ש דלא הי״ל לסתום נגד הרא״ש רבו לא ידענא מאי קאמר דהרא״ש לא ביאר שום דבר אלא הביא דברי הש״ס כצורתם:
יא
הגהה. וחרוסת יעשה עב זכר לטיט וכו׳ תנן פ׳ ע״פ שאין חרוסת מצוה ר' אליעזר בר צדוק אומר מצוה ואמרינן עלה ואי לא מצוה משום מאי מייתי לה משום קפא ור״א בר צדוק דקסבר מצוה ר׳ לוי אמר זכר לתפוח ור״י אמר זכר לטיט אמר אביי הילכך לקהויי וצריך לסמוכי:
וראיתי להרמב״ם בפירוש המשנה שכתב והחרוסת הוא תערובת שיש בו קיהוי ודמות תבן וזה זכר לטיט וכו' ור׳ צדוק אומר חרוסת מצוה לדעתו שחייב אדם לברך וכו' ואינה הלכה עכ״ל ויש להעיר דמאחר דכתב דדברי ר׳ צדוק דסבר חרוסת מצוה אינם הלכה איך בתחילה פירש דחרוסת הוא זכר לטיט ויש בו תבן וכו׳ הרי מבואר בש״ס דלת״ק דסבר שאין חרסת מצוה אינו אלא משום קפא דדוקא אליבא דר' אליעזר בר צדוק דסבר מצוה אמרו שהוא זכר לטיט וצריך לקהויי ולסמוכי.
ונראה שסבר הרמב״ם דודאי נקיטינן כסברת ר״א בר צדוק שזהו זכר לטיט וצריך לקהוי ולסמוכי ובזה אין הלכ' כת״ק דחזינן דאמוראי קיימי כוותיה דר״א בר צדוק מיהו אין הלכה כדבריו כמאי דסבר שהוא מצוה ומברכין עליו ולזה כתב ברישא דהחרוסת יש בו קיה ויש בו תבן זכר לטיט והודיענו כיצד סדר עשייתו וגמר אומר דר״א בר צדוק ס"ל שמברכין עליו ואינה הלכה כלומר דברוכי לא מברכינן:
וכבר חזיתיה לדעתיה דהרב פרי חדש כה יאמר דכן דעת הרמב״ם
בחיבור. ואולם בתחילת דבריו כתב והרמב״ם בפירוש המשנה כתב שלדעת ר' צדוק חייב לברך ואינה הלכה אלא כת״ק דטעמא דחרוסת משום קפא אבל באיבורו חזר בו וכו' עכ"ל וק׳ שגם בפירוש המשנה כתב שהוא זכר לטיט המפורש ודבריו בפירושו וחיבורו שפה אחת ודברים אחדים ואין כאן חזרה:
ומאי דאמר אביי הלכך צריך לקהויי ולסמוכי תרגמה הרב פר״ח אליבא דהרמב״ם דקאי אדר׳ יוחנן לחוד וכו' ע״ש באורך ואפשר לפרש במ״ש בערוך ערך חרוסת זכר לטיט על כן עושים אותו מכל מיני מתוקים ומרורים וחומץ כמו הטיט שיש בו כל דבר עכ״ל ואפשר דהיינו דקאמר אביי דכיון דהוא זכר לטיט צריך לקהויי ולסמוכי כעין טיט שיש בו כל דבר:
א"נ אפשר דגם לר״א בר צדוק יש צורך בחרוסת משום קפא כמ"ש הרב פר״ח והיינו דאמר אביי צריך לקהויי משום קפא דגם לר״א בר צדוק איתא להא דמשום קפא ולסמוכי זכר לטיט. ומדברי הרב בית דוד סי' רנ״ג מוכח דלערוך נקרא חרוסת ע״ש שהוא כמו טיט וחרוסת היינו טיט ע"ש והרואה יראה דבערוך מוכח ממ"ש שם בסמוך וקרא חרוסת על שם שיש בו קיהוי ודו"ק:
יב
הדומין לתבן שמגדילין בו הטיט. ובס׳ שבלי הלקט סי׳ ס״ד כתב ויש משימין בו מעט חומר או גרירת לבנה זכר לטיט. וכתב בגיליון הרב המקובל מהר״ם די לונזאנו זל״הה בכ״י ממ״ש. נבהלתי מראות שגעון כזה אולי גם בפורים יוציאו מהם דם זכר לגזרת ההריגה והלא צריכין להפך היגון לששון והרע בטוב ויצא שבוש זה מט״ס שנפל בפירוש רשב״ם ופירוש רש״י פ' ע״פ שכתוב וחרס שכותשין בו הדק זכר לטיט. ואני בדקתי בפירוש כ״י ישן נושן וכתוב בו וחרוסת שכותשין הטב זכר לטיט והוא מוכרח שהוא פירוש על מ״ש שם חרוסת זכר לטיט
עכ״ל ופירוש רש״י בנסחא שלפני כתוב נמי וחרוסת שכותשין וכו':
אך הרב בית דוד סי' רנ״ג הביא משם רש״י ורשב״ם חרס שכותשין ותמה על הרמב״ם וסמ״ג והטור שלא כתבו כן וכתב דבשלוניקו העידו זקנים שהיו נותנין בחרוסת אבן קיילירמי״ני כתוש ע"ש באורך ומאי דסמיך אמאי דכתיב בפירוש רש״י ורשב״ם כבר העיד הר״מ די לונזאנו דבנסחא כ״י ליתיה ונראית נסחא נכונה ומנהג איזה קהלות שבשלוניקי אפשר שנתפשט עפ"י נסחת רש״י ורשב״ם או ע״פ שבלי הלקט. אבל כמדומה שברוב העיירו' לא נהגו מנהג זה:
יג
מה שנוהגין בשלוניקו לעשות עיקר החרוסת מערמונים הוא תימה שלא נזכרו ערמונים בשו׳ פוסק וגם לא מצינו שנדמו ישראל לערמונים וגו׳ כ״כ הרב בית דוד סי' רנ"ד. ומצאתי לרבינו מנוח בפי׳ להרמב״ם סוף פ"ז דחמץ ומצה שכתב מנהגנו לעשותה כן לוקחים ערמונים קלופין ומבשלין אותן וכו׳ עש״ב והרי נמצא לחד מרבוותא קמאי הא דערמונים. ועמ״ש הרב בית דוד שם סי' רנ״ג בפירוש קנה וקנמון ועמ"ש הרשב"ץ במאמר חמץ:
יד
דין ו׳. ויקח מהכרפס וכו׳. כד הוינא טליא שמעתי מפי המרובין מחכמי הדור כי לא פורש אשר לא כתוב בספר אי הכרפס נאכל בהסבה ולפי טעם הכלבו דשם רמז כרפס אותיות ספרך כלומר שנשתעבדו סבלות בפרך וי"א ששים רבוא שנשתעבדו בפרך א״כ דמי למרור ואינו טעון הסבה:
ועתה ראיתי להרב בית דוד סי׳ ר״ן שכתב וז״ל דבר ברור הוא שכל הסבה שציין להסב בלילה הזה הוי דוקא בשעת אכילה ושתיה ושתיה ולא בשעת ברכה וכו' עד כל הברכו׳ כמו ברכת אכילת כרפס וקריאת הגדה וברכת המוציא על אכילת מצה צריך בלא הסבה עכ״ל ומזה מוכח דהרב סבר בפשיטות דבאכילת כרפס בעי הסבה רק דקפיד על הברכה דידיה ואינן כי הוא יברך בלא הסבה:
אמנם ראיתי בס' שבלי הלקט שכתב סי' ס״ד נוטל הבקי כרפס או שאר מיני ירקות שהן לטבול ראשון ומברך בפ״ה ומטבל בחרוסת ואוכלין בלא הסבה עכ"ל הרי מפורש דאוכל כרפס בלא הסבה וכ״כ צידה לדרך פי״א וכן ראיתי כתוב משם מטה משה סי' תרכ״ו וכל זה נעלם מהרב בית דוד. וראיתי בפירוש ה״ר מנוח כמה טעמים באכילת כרפס זכר לכתנות פסים סיבה ראשונה לגלות מצרים ושהוא מורה ניצוח מלחמה ושהיו אוכלים אותו במצרים לרפואת האברים שהיו נרדים בעבודת פרך עש״ב ועל דרך האמת יש רמז נכון בכרפס וכך היה מונה מילי קטנ״י ולאו זימניה דהסבה הוא ודוק:
טו
הגהה. ויאמרו בלשון שמבינים הנשים וכו'. כתב הרב בית דוד סי' רנ״ו דאין הטעם מפני שהנשים חייבות בקריאת ההגדה שהרי מ"ע שהז״ג היא וכו׳ ואע״ג דאמרינן פ׳ ע״פ דף ק״ח ארי״בל נשים חייבות בד' כוסות שאף הן היו באותו הנס וכו׳ היינו דוקא במצוה דרבנן כמ״ש התוס' שם אבל במצוה דאוריתא כיון שהיא מ״ע שהז״ג אין לחייב הנשים בשביל שהיו באותו הנס שהרי מצוה סוכה היו באותו הנס כי בסוכות הושבתי ועכ״ז פטורו׳ והכא מצות קריאת ההגדה כיון שהוא של תורה כמ״ש הרמב"ם אין לחייבם מטעם דהיו באותו הנס ואע"ג דחייבות באכילת מצה אף שמ״ע שהז״ג והיא דאורייתא היינו משום הקש דכל שישנו בכל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ומכאן קשה קצת על התוס׳ שהביאו ראיה ממצות סוכה שאין נשים חייבות במצות דאוריתא שהז״ג ת״ל מדאצטריך קרא לחייבם במצה והא דחייבו׳ באכילת מרור כמ״ש הטור סי' תע״ב היינו משום דבז״הז מרור דרבנן וכו' לכן נרא' דהטעם שצריך לקרו׳ ההגדה בלשון שיבינו הנשים וקטנים אינו משום חיוב שלהן אלא משום חיובא דידן שאנו חייבין להגיד לנשים וכו׳ עכ“ל בקיצור וע״ש באורך:
ואיברא דפשט דברי התוס׳ בפסחים דף ק״ח הכי משמע דבמילי דאוריתא לא אתמר שאף הן וכו׳ וכ״כ הרא״ש בתוספותיו לסמ״ג הל' מגיל׳ דליכא לאקשוי מסוכה שהיו בכלל ענני כבוד ופטורו' ממצה שהיו בכלל הנס ואי לאו הקשא היו פטורות משום דאיכא למימר דהאי טעמא אינו אלא במילא דרבנן שהם אמרו והם אמרו אבל במילי דאוריתא לא עכ״ל אמנם איכא למידק על הרב בית דוד דקפסיק ותני דבמילי דאוריתא לא אתמר שאף הן בכלל ופטורות עפ״י דברי התוס׳ הנז׳ כאלו הא דהתוס׳ מילתא פסיקתא ולא רבו עליה והא אשכחן להתוספות פ״ק דמגילה דף ד' שכתבו וזה לשונו יש מקשים למה לי הקשא דכל שישנו וכו׳ תפוק ליה מטעם שאף הן וי״ל דמשום האי טעמא לא מחייב אלא מדרבנן אי לאו מהקשא ורבינו יוסף איש ירושלם תירץ דס״ד למפטריה מג״ש דט״ו ט״ו מחג הסוכות עכ״ל הדי דלשינוי קמא דהתוס׳ גם במצוות דאוריתא מחייב מדרבנן מטעם שאף הן וכפ״ז בהגדה נמי אף דהוא מ״ע מדאוריתא ופטורות הנשים מטעם דהוי מ"ע שהז"ג מ״מ מחייבי מדרבנן מטעם שאף הן:
ומכאן יש ראיה למ״ש הט״ז בא״ח סי' קפ״ח ובי״ד סי׳ קי"ז דכל דבר שמבואר בכתוב בפירוש אין כח ביד חכמים לעשות הפך דהרי כפי דברי התוס' הללו דגם אי לאו הקשא דכל שישנו היו חייבו׳ הנשים במצה מטעם שאף הן א"כ ליחייבו בסוכה מדרבנן אף שהיא מ״ע שהז״ג למ״ד דסוכה משום ענני כבוד ולדעת התוס׳ דפירוש שאף הן היו באותו הנס היינו שהיו בכלל הנס והן טפלות וגם הנשים היו תוך ענני כבוד אלא דאיכא למימר דשאני סוכה דאיכא הלכתא למפטרינהו כמ"ש בסוכה דף כ״ח ואסמכוה אקרא האזרח להוציא הנשים וכיון דבפרט זה עצמו אתא הלכתא למפטר נשים לא מחייבו מדרבנן דכל דרחמנא אמר בפרטות לא מתקני רבנן מידי וזו קצת ראיה לדברי הט״ז לכאורה אף דהרב קאי בגזרות דרבנן:
וכבר עלה במחשבה לומר דגם כונת התוס' בפסחים שכתבו בדף ק“ח והא דאמרינן שפטורות מסוכה אע״ג וכו' התם בעשה דאורייתא אבל בד' כוסות דרבנן תקנו גם לנשים כיון שאף הן וכו' עכ״ל. והם דברי התוס׳ שהביא הרב בית דוד. ולכאורה קשה מאי קשיא להו מסוכה שאני התם דאיכא הלכתא למפטר נשים ונראה דכונתם להקשות דאמרינן בגמרא בסוכה דף כ״ח דאמאי אצטריך הלכתא למפטרינהו תלמוד לומר דמ“ע שהז״ג ומשני דאצטריך וכו' וא״כ הרי מבואר דפטורות מטעם דסוכה מ״ע שהז״ג ואמאי לא אמרינן שאף הן וליחייבו ומאי קאמר הש״ס ואמאי לא משני הכי דאתאי הלכתא משום שאף הן ועל זה תירצו דהתם בעשה דאורייתא פי' דהתם קיימינן בדאורייתא ומדאורייתא לא מחייבו מטעם שאף הן אלא מדרבנן והיינו כמ״ש התוס׳ במגילה דכל שקלא וטריא דהתם בסוכה אדאורייתא קאי וכפ"ז דברי התוס' בפסחים יש להסכימם עם שינוייא קמא דתוס' דמגילה. ומכלל דברינו אתה תחזה דאין מקום למה שהקשה הרב מקום שמואל בסופו בחידושיו למגילה שהקשה על דברי התוס׳ דמגילה דמאי מקשו דאמאי אצטריך הקשא דכל שישנו הא לא אתמר שאף הן אלא במידי דרבנן כמ״ש התוס' בפסחים ואסיק בצ״ע. וקושיא זו איני מכיר דהתוס' במגילה לא ס"ל דלא נאמר אלא במידי דרבנן כמ״ש התוס׳ בפסחים ומאי פריך שהדבר מפורש דחלוקים הם התוס' דמגילה עם התוספות דפסחים בזה. וכ״ש לפי מ״ש דדבריהם בפסחים אפשר להסכימם עם מ״ש במגילה:
הן אמת דלשון התוס׳ בפסקים דחוק לפירוש הנז' ועוד דבמרדכי ריש מגילה משמע כפשט דבריהם דהא דשאף הן לא נאמר אלא במידי דרבנן וכן משמע מדברי הרא״ם שהבאתי לעיל. ומ״מ התוס' במגילה פליגי על זה בשינוייא קמא וסברי דגם במידי דאורייתא יש לחייבם משום שאף הן מדרבנן וכפ״ז נשים חייבות מדרבנן בהגדה:
ועוד דמתירוץ רבינו יוסף איש ירושלים שתירץ דאצטריך הקשא משום ג״ש דט״ו ט״ו משמע דגם מדאורייתא מחייבינן להו מטעם שאף הן. ואיברא דיש לעמוד בתירוץ זה מסוגיית סוכה וכמו שהקשה הפר״ח במים חיים וגם מהרח״א בעץ החיים סדר אמור דף ן' מקהא ביה אקהת׳ ויש לעמוד בדבריו כאשר יראה המעיין והרב דברי יוסף בתשובותיו סי׳ נ"ה עמד בזה ועמ"ש בחידושי קדושין לאחד מהראשונים דפוס קושטאנדינה עש״ב והדק היטב ומ״מ מבואר דדעת רבינו יוסף איש ירושלים דגם במצות דאורייתא מדאורייתא חייבות הנשים היכא דאיכ' טעמא שאף הן וכפ״ז חייבו' הנשים גם באגדה מדאורייתא:
וכן נראה שהוא דעת מהר״ם בר ברוך בתשובותיו דפוס פראג סי׳ תע״ג שכתב דאין להקשות ממאי דקאמר נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ומפיק לה מזכור ושמור ולא פירש מטעם שאף הן וכו' ע״ש משמע דגם במ״ע דאורייתא חייבות מדאורייתא היכא דשייך טעם שאף הן וכפ״ז נראה דחייבות בהגדה מדאורייתא. וכן ראיתי להרב החינוך פ' בא מצוה יו״ד שבמצות ההגדה כתב ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן ועובר עליה ביטל עשה עכ״ל ומשמע מדבריו שחייבות הנשים בהגדה מדאורייתא. וכל זה נעלם מהרב בית דוד. והכי מוכח מדברי מרן בש״ע לעיל סי׳ תע״ב שכתב גם הנשים חייבות בד׳ כוסות ובכל מצוות הנוהגות באותו לילה ומשמע דגם בהגדה חייבות וכן משמע קצת מדבריו בב״י. וגם הטור שכתב כגון מצה ומרור לא כיוין למעוטי הגדה כמו שחשב הרב בית דוד ודו״ק ועמ"ש מהר״ש אבוהב בשו“ת דבר שמואל סי' י״ב. והתוס' בסוכה דף ל״ח ע״א ד״ה מי שהיה עבד ואשה כתבו דבהלל דפסח נשים חייבות דכיון דחייבות בד' כוסות מסתמא לא תקנו ד' כוסות אלא כדי לומר הלל ואגדה וראיתי להרמב״ח כשיטתו שכתב וז״ל ומדברי תוס' דידן שכתבו דנשים חייבות בהלל דפסח משום דאף הן משמע דסברי כרשב״ם דאלו סברי כתוס׳ דפסחים הול״ל דחייבות גם בהלל דסוכה ועצרת עכ״ל וק׳ק דאי סברי כרשב"ם ת״ל דחייבות בהלל כמו שחייבות במצה למ״ש הרב הנז׳ לעיל דזהו טעם ההקש דכל שישנו לרשב״ם וכד׳ כוסות ואמאי יהבי טעמא התוס' משום דד' כוסות נתקנו לומר הלל והגדה ליהוו חייבות מטעם הלל גופיה אך נראה שהתוספות בסוכה סברי כמ״ש התוס' בפסחים דלא נאמר זה אלא במצות דרבנן ודוקא במקום דאשכחן דאמרו בפירוש דחייבות ולכן בהלל בסוכות ועצרת פטורות כיון דלא מצינו שחייבום וזה הורה רי״בל בג' מימרות בחנוכה ומגילה וד׳ כוסות לומר דוקא בהכי דאי לא לימא כלל כל מ״ע שהז"ג דרבנן שהיו באותו הנס חייבות ותו דכיון דעיקר סוכה פטורה ה״ה הלל דסוכות וגם הלל דפסח הו״א דפטורות לזה כתבו דכיון דחייבות בד׳ כוסות נתקנו לומר הלל ואגדה וחייבות ולפ״ז גם לתוס׳ דפסחי' וסיעתם חייבות והוא בכלל ד׳ כוסות וגם זה נעלם מהר׳ בית דוד.
טז
סומא כתב רבינו ירוחם שפטור מלומד הגדה כמו שפטור מכל המצות ומדרבנן חייב וכו׳ ותמה עליו מרן בב״י דלא פטרו מכל המצוות אלא ר' יאודה וכו׳ ע״ש באורך ומהר״ם מטיבולי הביאו בס׳ יד אהרן הליץ בעד רבינו ירוחם וז"ל אע״ג דלית הלכה כר״י בהא דסומא פטור מלומר הגדה כ״ע מודו דראב״י דריש הכי מג״ש וכו׳ והכי קאמר רבינו ירוחם סומא פטור מלומר הגדה לכ״ע כמו שפטור מכל המצות לר״י ומ״ע חייב בכל כמו שחייב בכל המצוות לר״י עד כאן לשונו:
ומלבד דדברי רבינו ירוחם לפירושו דחוקים והנם רחוקים ק״ק דנהי דאשכחן דראב״י סבר דאף לרבנן סומא פטור מלומר הגדה מ״מ הא פליגי עליה רב יוסף ורב ששת ורבנן דשכיחי גבייהו ואיך רבינו ירוחם תפס דברי ראב״י להלכה. ותו מה שפירש שכונת רבינו ירוחם דכי היכי דחייב בכל המצוות מדרבנן לר׳ יהודה ה״ה נמי חייב בהגדה מדרבנן לסברת חכמים ק״ק דמסוגיית ע״פ דף קט״ו ע״ב משמע איפכא דלא אשכח תלמודא ליתובי דעת קדושים רב יוסף ורב ששת אלא באמור דלא סברי ג"ש ואם איתא להא הוה מצי הש״ס לשנויי שפיר דאף דגמירי הג״ש חייב מדרבנן בהגדה ומצה בזה״ז דרבנן ואמאי הש״ס חלק עלינו השוין וקאמר דלא סברי ג״ש אלא מוכח דלדעת רבנן דר׳ יהודה אי דרשינן ג״ש לא מחייב אף מדרבנן דבשלמא לר׳ יהודה דסבר דפטור מכל המצוות אמרינן דחייב מדרבנן כי היכי דלא נשווייה בעכו״ם אמנם לדעת רבנן דחייב במצוות מן התורה כי אמרינן דמג״ש מפטר מהגה דאתו ליכא לחיוביה אף מדרבנן ודמי לפטור נשים ממ״ע שהז"ג דלא חייבינהו רבנן כיון דאית להו מצוות אחרות. ותו אשתמיטיתיה דרבינו ירוחם בתחילת נתיב י״ג פסק כר' יהודה דסומא פטור וכאן נמי רמז מ״ש שם ועמ״ש הרב כנה״ג ח״מ סי׳ ת״ך והפר״ח לעיל סי' נ"ג:
יז
גר יכול לומר כל סדר ההגדה עבדים היינו וכו׳. הרב מהר״ח ן' עטר בס׳ אור החיים פ' בהעלותך:
יח
דין ז'. מוזגין לו וכו' יין צמוקים נמי אם רגיל למזוג ימזוג הרדב״ז בתשובה סימן תע״ט: