ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן תעב
א
דין ג' הגהה. ואין חילוק בין אטר לאחר וכו׳ כ״כ הטור בשם רש״י ומרן בב״י הוכיח דנתחלף לו רש״י ברשב״ם וק״ק על הרב כנ״הג בפסח מעונין אות קס״ז שכתב כמ"ש הטור. ועיין בס' יד משה למהר״ם אמארילייו דף קס״ד ע״ג:
ב
דין ד'. אשה אינה צריכה הסבה וכו' כתב רבינו ירוחם נתיב ה' חלק ד' פי׳ רשב"ם מפני אימת בעלה שכפופ' לו ולפ״ז אלמנה וגרוש' לא בעו הסבה ובשאלתות כתוב דלאו דרכה למיזגא וכו' ולפ״ז אלמנה וגרושה לא בעו הסבה וכתבו התוס' כל הנשים חשובות הן וצריכות הסבה והרמב״ם כתב בסתם אשה אינה צריכה הסבה עכ״ל ומ״ש ברישא הם דברי הרא״ש והטור אך מ״ש והרמב״ם וכו' לא ידעתי מאי דייק מהרמב״ם שדרכו למנקט לשון המימרא על הרוב. ואם כוונתו דמזה מוכח דלא כהתוס' דדין זה גם בנשי דידן מאי איריא דדייק מהרמב״ם ולא מהרי״ף והרא״ש נמי דכלם כתבו כמ״ש בש״ס אשה אינה צריכה הסבה ואם היא חשובה צריכה:
ולענין דינא נראה דגם אלמנה וגרושה א״צ הסבה כדמשמע מדברי השאלתות וגם רשב״ם עצמו דטעמא טעים דאימתא דבעלה עלה הביא בסוף דברי השאלתות ולא פליג עליה וכן הרב צידה לדרך מאמר ד' כלל ג׳ פי״א כתב כדברי השאלתות. וכ״כ הרב פר״ח דטעם השאלתות עיקר וכל אשה א"צ הסבה ועמ“ש בסמוך:
ג
הגהה. וכן הנשים שלנו מיקרו חשובות וכו׳. כ"כ המרדכי ורבינו ירוחם משם התוס'. וראיתי לראב"ן דק ע״ד שכתב ונשים בעו הסבה וחייבין באכילת מצה וכו' ע״ש ונראה דעתו כהתוס' דהאידנא כלהו נשי מיקרי חשובות ובעו הסבה. ומיהו ק״ק דהול״ל דין התלמוד דאשה אינה צריכה אלא אם היא חשובה והדר לימא דהאידנ' מיקרו כלהו חשובות ולא לסתום ולומר ונשים בעו הסבה וחייבות וכו' דמשמע שכל זה מדינא דגמרא:
ונראה דלפי טעם הגאון דמאי דאשה א״צ היינו משו' דלאו דרכה למזגא והוא טעם כעיקר כמ"ש הרב פר״ח וכמ״ש אות ב׳. אם כן האידנא דאיש ואשה יחד עשיר ואביון בימי שנה לאו ארח ארעא למזגא מאחר שכן ליל התקדש חג דנהוג להסב איש ואשה שוו בשיעוריהן וצריכו הסבה דאידי ואידי בכל השנה לאו ארחייהו בהכי ודוק:
ד
ראבי״ה דכתב דבזמן הזה וכו׳. ראבי״ה אזיל בשיטת זקנו ראב״ן שכתב דף ע״ד הם היו נוהגין לישב על המטות ולהסב בהסבת שמאל אבל אנו שאין אנו רגילים בכך יוצאים אנו בדרך הסבתנו ואין לנטות ימין ושמאל. והגמי״י כתבו על סברת ראבי"ה דיחידאה היא. ומיהו שם כתבו משם ראבי״ה דאדרבה ישיבה כדרכה הויא דרך חירות. ומזה אזהרה שמענו שלא להסב. ובהא אפשר דראב״ן אף שכתב אין לנטות וכו' אין כונתו שאם ירצה להסב לאו שפיר עבד ודוק:
ה
דין ה'. בן אצל אביו צריך הסבה אפילו הוא רבו מובהק וכו׳ הרב פנים מאירות ח״א סי' צ״ג חולק על זה ואין ראיותיו מכריעות ומי ישמע בדבר שהסכימו התוס׳ והרא״ש ורבינו ירוחם והטור וארחות חיים וצידה לדרך והרשב״ץ:
וכזה ראיתי בס' יד אהרן שגמגם בדברי הרב פנים מאירות והוסיף עוד להביא ראיה דבאביו אפי׳ שהוא רבו צריך הסבה דמסתמא בן אצל אביו אחולי אחיל דהא כשהוא רבו כתבו טעם בגמ' משום מורא רבך כמורא שמים והא באביו נמי אמרו פ״ק דקדושין נאמר איש אמו ואביו תיראו ונאמר את ה' אלהיך תירא השוה הכתוב מורא אב ואם למורא המקום הרי דבאביו נמי איכא האי טעמא וא״כ איך אמרו דבאביו צריך הסבה הא כלהו חד טעמא אית להו וכי היכי דברבו אמרו דא״צ הסבה משום מורא רבך כמורא שמים ה״ה נמי באביו נימא דא״צ הסבה מהאי טעמא גופיה אלא דאחולי אחיל וכו׳ עכ״ל ומוכח מדבריו דבהא דמורא רבך כמורא שמים אין חילוק כלל בין אביו לרבו וזהו תוקף ראיתו. וראיתי להרב פרישה בי".ד סי׳ רמ״ב שעמ״ש הטור שם ואין לך כבוד ככבוד רבו ומורא כמוראו ואמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים כתב וז״ל איכא למידק דגם באביו כתב דכבודו ומוראו ככבוד ומורא ה' י״ל דכל המוקש אינו שוה לגמר אל אשר ניקש לו משא״כ מורא רבך כמורא שמים דדרשו רז״ל מאת ה' אלהיך תירא הרי ככתבו שני מוראות במקרא אחד להודיע שהם שוים לגמרי עכ״ל ומשתמען מילוהי דהרב פרישה דלא כהרב יד אהרן שאין הקש מורא אב ואם לגמרי כהקש מורא רבו ומפרש הפרישה דברי הטור שם בהכי וכפ״ז ממילא אדחיה לה הכרעת הרב יד אהרן דגם אם אביו רבו מובהק צריך הסבה:
אמנם הרב ט״ז שם דחה דברי הרב פרישה דודאי כל מידי דהוקש לחבירו אין ביניהם חילוק כלל ופירש דברי הטור שם לדרכו ע"ש באורו והא הוי תניא דמסייע ליה להרב יד אהרן. ולפום ריהטא עלה במחשבה לסיועינהו להרב ט״ז וס׳ יד אהרן ממ״ש התוספות בקמא דף מ״א ע״ב וז״ל כיון שהגיע לאת ה׳ אלהיך תירא פירש אע״ג דפ״ק דקדושין וכו' השוה הכתוב מורא אב ואם למורא שמים לא הוה ניחא ליה למדרשיה לאוקומיה בעשה יתירא עכ״ל ועפ״י דברי התוס' הללו תריץ יתיב הרב פנים מאירות ח״ב סי ל״ה קושית האחרונים ולא זכר דהוו בה קמאי מהרי״ל בתשובה סי׳ א' ועמ״ש בשטה מקובצת קמא ומורינו הרב קרובינו מהר"י זאבי ז״להה בדרשותיו פ׳ וירא. ולמאי דאתאן עלה אחד הרואה ריהטא דהתוס' הנז' משמע דמ"ש השוה מורא אב ואם למורא שמים היינו השואה גמורה כהשואת יראת חכמים למורא שמים דדריש ר״ע השתא וזה כדברי הט״ז וס' יד אהרן ודלא כהרב פרישה:
ואולם אנן בעניותין מסתברא לן בדברי הפרישה ודלא כהרבנים הנז׳ אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא גמרא כאשר נבאר בס״ד. אב״א סברא ניחזי אנן מאי קאמר הרב ט״ז דודאי כל מידי דהוקש לחבירו אין ביניהם חילוק כלל דנהי דבעלמא מילתא דאתיא בהקש שקול ישקל אל הניקש אבל הכא מה דמות יערוך להקש דעלמא הרי גבי אב ואם אינו הקש גמור כדאמירן בעלמא אלא מדאפיקיה קרא למורא אב ואם ומורי שמים בחד לישנא ואשכחן דקרא אזהר לירא מורא שמים ואשכחן דאזהר לירא אב ואם ולא דמי כלל להקש דעלמא. וכבר הרב פרישה גופיה פרושי קמפרש בי״ד פי׳ ר״מ במ״ש שם הטור שהוקש כבודה וכו׳ דאין זה הקש ממש אלא מדאפקיה רחמנא כבוד אב ואם בההוא לישנא דמפיק כבוד המקום ע״ש וזוהי כונתו בסי׳ רמ״ב שכתב דכל המוקש אינו שוה לגמרי כלומר אף כי עין רואה ואוזן שומעת לשון חכמי' אומרים הוקש כבודם וכו' לא כל המיקש שוה וזימנין דמשכחת דנקיטי רבנן לישנא דהקש ואינו הקש גמור וה״נ הא דאמור רבנן הוקש כבודה וכו' לאו הקש גמור אלא דאשכחן לשון תורה גבי מורא אב ואם וגבי מורא שמים בסגנון אחד לא כן מורא רבו דתרוייהו בחד קרא והוי הקש גמור כהקש גמור דעלמא. ודברים של טעם הם מצד הסברא:
שוב ראיתי להרב המופלא קדוש יאמר לו מהר״ח ן׳ עטר ז״להה בס' ראשון לציון בביאורו לסי' הנז׳ שכתב על הט"ז דאין קושיתו קשיא דמדחזי' שינוי בהקש דאחד בריחוק מקום ואחד בקירוב רצה הקב״ה להגדיל אחד מחבירו. ומעיקרא קושיא ליתא דאינו אלא גילוי מילתא וכו' הוי כל ג״ש שאינה מפונה וכו' עש״ב וגם כונת הרב פרישה כמ״ש הוא ז״ל דאינו אלא גילוי מילתא ובמ"ש בסי' ר״ס דאין זה הקש ממש וכו'. ומ"ש הרב להכריע דכל ג״ש וכו׳ יש להשיב דכלהו נקטו לישנא דהקש והוא לשון התלמוד במציעא דף ל״ב ע״א ובירושלמי פ״ק דקדושין ותורת כהנים פ' קדושים ובסנהדרין דף ן' ע״א ומאן סלקא אדעתין דהוי ג״ש:
וכד דייקת פורתא בדברי התוס׳ דקמא שהבאתי׳ נראה דאין ראיה לדברי הרבנים הנזכרים ויש לדחות דהתו׳ הקשו לשמעון העמסוני דדריש כל אתים שבתורה ובהגיע תור את ה׳ אלהיך תירא אתא את ופסיק פרוש מיראה וחברו עליו תלמידיו וכתתו חרבותם לאתי״ם דדרש אמאי פירש לוקמא במורא אב ואם וא״ת יעלה מן הארש כיון דהא מיהא גלי רחמנא להשוות מוראו למורא אב ואם ולא לפרוש ונמצא מקיים כל הדרשות שדרש. ותירצו דלא ניחא לאוקומיה בעשה יתירא וזה היה דעתו של שמעון העמסוני שפירש. ומיהו השתא דדריש ליה ר״ע למורא רבו. ועינינו הרואות דמה שהוקש מורא אב ואם אינו אלא דמפיק ליה קרא בסגנון אחד ואלו מורא חכמים מרבה ליה בחד קרא ממילא ידעי' דלא ראי זה כראי זה והקש אב ואם גלוי מילתא בעלמא והקש מורא רבו השואה גמורה גם לדעת התוס' וכדברי הפרישה:
*ומלבד דדברי התוס' דקמא יש להסכימם כדברי הרב פרישה כדאמרן. הנני יוסיף דמתלת' קראי שמיע לי כהרב פרישה ואת רב״ע. זה יצא ראשונה מדברי התוס׳ פ״ק דבכורות דף ו׳ שכתבו פירש וא״ת לוקמא במורא אב ואם ולעבור עליו כשני עשה י"ל דמשמע ליה דומיא דמורא של מקום וזה אי אפשר ור״ע מרבה ת״ח דתניא מורא רבך כמורא שמים עכ״ל ואחזה אנכי להרב צאן קדשים שכתב על דבריהם וז״ל פירוש דלא משמע ליה אלא שיהא דומה למורא של מקום אבל לעבור בעשה יתירא ויהא יותר ממורא של מקום זה אי אפשר אבל ת״ח מרבה ר״ע רק דומיא שיהא מורא רבך כמורא שמים דבת"ח ליכא עשה עכ״ל ואין דברי התוס׳ נוחים לפי פירושו ואין דבריו מחוורים. ותו מאי קאמר דאי הוה מוקי ליה כמורא אב ואם ועשה יתירה הוא יותר ממורא שמים וכו׳ דמשמע דבמורא שמים ליכא אלא חד עשה ולא יתכן דבאב ואם ליהוו תרי וכמורא שמים אחד ואין שני וזה אינו דבמורא שמים הוכפל עשה זה על שלישים ועל רביעים ויותר מהמה בני זיל קרי בי רב:
אבל כונת התוס׳ מבוארת בדברי הרב פרישה דאת ה' אלהיך הריבוי משמע דומיא דמורא של מקום דהוא השואה למוראו כביכול וזה אי אפשר דמאי דהוקש מורא אב ואם לאו הקשה הוא אלא גילוי מילתא ולאו דכתיב באוריתא בחדא מחתא עד שבא ר״ע ולימד לרבות ת״ח ומורא רבך כמורא שמים דהיינו השואה למוראו כביכול והרי דהתוס' כתבו ממש כדברי הרב פרישה:
גם אם השני הוא הרא״ש בתוספותיו לקמא הביאו בשיטה מקובצת תירץ לקושית התוס' דלא ניחא לי' לרבויי מאת הסמוך לה׳ אלא כעין יראת ה' עכ״ל ומוכח דכונתו ככל האמור דהקש מורא אב ואם למורא שמים אינו הקש ככל הקש דעלמא דשוו בשיעוריהן רק הוא כעין גלוי מילתא ותו לא ומשום הכי הוה מסתפי לאוקומי למורא אב ואם:
ושלישי בקדש רבינו ישעיה הראשון מטראני הובאו דבריו שם במקובצת שכתב דהשוה הכתוב מורא אב למורא שמים לא השוה ממש קאמר דאינם סמוכים זה לזה אבל אי הוה דריש את ה׳ הוה משמע דמשוהו למורא של מקום עכ״ל והן הן דברי הרב פרישה:
כמדומה אני שזה כונת תלמיד רבינו פרץ שכתוב שם בשמו וז״ל לא הו״ל למדרש לאתויי אב ואם דלא משמע ליה לרבות מאת הסמוך לה׳ אלא כעין יראת ה׳ ולכך דריש מהא לרבות ת״ח וכו׳ אבל מורא א״וא לא דנהי דהוקש כבודם מ״מ מורא לא אתקש עכ״ל ודברים ככתבן אינם מובנים דנהי דבמציעא דף ל״ב לא אמרו אלא הוקש כבודם וכו׳ אבל פ״ק דקדושין דף ל' אמרינן השוה הכתוב מורא אב ואם למוראת המקום וכו׳ והכי אתמר פ״ק דקדושין בירושלמי הקיש מורא או״א למורא של מקום והוא בריתא דספרא פ' קדושים ולדידיה דהקש כבודם הקש גמור מורא נמי דכוותא:
לכן נ״ל דט״ס הוא ובסוף הלשון צ״ל לגמרי לא אתקש ודבריו כדברי רבינו ישעיה והרא״ש הנז׳ והכי רהיט כוליה לישניה כמבואר וסליק בידן דהתוס' ורבינו ישעיה והרא״ש ותלמיד רבינו פרץ כלהו רבוואתא כתבו כדברי הרב פרישה ודלא כהרב ט"ז והרב יד אהרן:
ומוצא אני שדבר זה תלמוד ערוך בירושלמי דנדרים ריש פרק פותחין דתנן התם ר׳ אליעזר אומר פותחין בכבוד אביו ואמו וחכמים אוסרין ואתמר עלה בירושלמי רבנן אמרי חזקה שאין אדם מעמיד בכבוד אב ואם ר' אליעזר אומר פעמים מעמיד ופעמים שאין מעמיד וכו' הכל מודים בכבוד רבו שאינו מעמיד דתנינן מורא רבך כמורא שמים והציאוהו הרמב״ן בהלכותיו כ״י והרא״ש בפסקיו והר״ן בחידושיו הרי דאף דלר״א דפותחין בכבוד אב ואם דפעמים מעמיד ופעמים אין מעמיד מודה בכבוד רבו שאינו מעמיד ואין פותחין משום דכבוד רבן חמיר דמורא רבך כמורא שמים משמע דהשואת מוראת רבו אין לה יחס עם השואת מורא אב ואם ומבואר נגלה דטעמא ככל אשר דברנו וכדברי הרב פרישה אמור מעתה שהכרעת הרב יד אהרן בדין זה אינה הכרעה דגבה טורא בינייהו דמורא אב למוראת הרב כמו שנאמר ודוק:
ו
ות״ח מופלג בדורו אעפ״י שלא למד ממנו כלום חשוב כרבו וכו׳ המסתכל בדקדוק דברי מרן לכאורה יראה דזו חלוקת גדול הדור שנקט הרב ת״הד סימן חל״ק ומייתי לה דחשיב כרבו מובהק מדברי התוס' פ׳ אין עומדין וז״ש מרן מופלג בדורו כלומר שהוא גדול הדור וכן כתב חשוב כרבו סתם פי' כרבו מובהק. ואתה תחזה למור״ם בדרכי משה בדין זה שעם היות שמביא על הרוב לשון מרן בב״י הכא דקדק וכתב ברישא מופלג בחכמה ולא כתב מופלג בדורו כמ״ש מרן בב״י ושוב הוסיף מור״ם וכתב וכ״ש גדול הדור שהם דברי הת״הד בקיצור:
ומרן בש״ע י״ד סי׳ רמ״ד דין יו״ד כתב מי שהוא מופלג בחכמה אפילו אינו רבו דינו כרבו מובהק וכתב מור״ם בהגהה מי שהוא גדול הדור ומפורסם בדורו בכך נקרא מופלג בחכמה והיינו פירוש דברי מרן דאע״ג דמופלג בחכמה וגדול הדור נראה מדברי הרב ת״הד דתרי נינהו מ״מ מדכת׳ מרן דדינו כרבו מובהק מוכח דהוא ז״ל קרי לגדול הדור מופלג בחכמה דהרי מקור הדין דחשיב כרבו מובהק הוא מהרב ת"הד ומוצאו מהתוס' דפ' אין עומדין ואינו אלא בגדול הדור ולכן ניחא למור״ם לפרש דברי מרן דגם הוא כונתו על גדול הדור וכן יראה מדברי הרב פר״ח בדין זה דמייתי עלה מה שהוכיח הת"הד מהתו'. ומאי דקמותיג הפר״ח על הת״הד לק״מ ולא צריכנא למ״ש הרב מקראי קדש. אמנם כשתדקדק בסוף דברי הפר״ח עיניך תחזינה דיש דילוג לשון וכן במקראי קדש יש ט"ס. ואנחנו לא נדע שארית דברי הפר״ח לבא על תכונתו:
ולפום הא דאמרן ק״ק על מרן דאמאי לא השמיענו הכא דמופלג בחכמה אפי' אינו גדול הדור א״צ הסבה כמ״ש הר״ם מפלייז והביאו הת"הד וכן מוכח מהתוס׳ והרשב״א בקמא דת"ח מופלג הוא בכלל את ה' אלהיך תירא וכמו שהביא הת״הד מהתוס':
ואפילו מהר״י קולון שרש ק״ע שכתב דדברי התוס' פ' אין עומדין שכתבו דגדול הדור היה ובא ללמוד לפניו חד שינויא הוא ופליג על ת״הד נראה דבדין זה מודה דנהי דלא חשיב כרבו לענין מורה הלכה בפניו מ״מ איתיה בכלל את ה' אלהיך תירא ומשום מורא אין לו להסב בפניו. וכן ק״ק על מור״ם דבד״מ כתב שתי החלוקות והכא בדין זה בהגהה לא פירש דאפי׳ מופלג שאינו גדול הדור א״צ הסבה. גם מה שפירש מור״ם בדברי מרן בי״ד אינו מתישב דמרן כת' סתם מופלג בחכמה והול״ל לפחות מופלג בדורו כמ״ש כאן בדין זה:
לכן נראה דמרן הכא בדין זה וגם בי"ד לא כיוון לגדול הדור אלא למופלג בחכמה וס״ל דמופלג בחכמה בין לדין הסבה בין לדין קימה והדור גם מהר״י קולון מודה דא״צ הסבה וצריך לקום מלא עיניו דהרי התוס' בקמא כתבו דאת ה' אלהיך תירא איירי בחכם מופלג וגם הסמ"ק והטור בי״ד כתבו דמופלג בחכמה דינו כרבו מובהק ואיך מהר״י קולון העלים עין מכל זה וכתב בפשיטות דדברי התוס׳ פ' אין עומדין חד שינויא ולא חשיב כרבו אם לא היכא דאיכא תרתי אלא מוכרח ולא אמרה מהר״י קולון אלא לענין מורה הלכה ודכוותא שאינו יכול לומר אדרבא וכו' אבל לענין הסבה וקימה אזיל ומודה להתוס' וסמ"ק ומ"ש בש״ע הכא ובי"ד הוא אליבא דכ״ע ומ״ש דחשיב כרבו היינו להני דיני דעסיק בהו ובפלוגת׳ דהת"הד ומהרי"קו לא מיירי ועמ"ש בש״ות דבר משה א״ח ח״ב סי' ח' ויש לדקדק קצת במ״ש שם ודוק:
ז
דין ו'. השמש וכו' הרב פר״ח כתב דה״ה עבד והביא ראיה מהירושלמי עש״ב וק״ק דלפי פי' שפי' בירושלמי אינה ראיה דבאשה הוי הפך תלמודין ותו דטפי ניחא לפרש בירושלמי דכונתו דלא שמע בעבד ואשה וכן פי' בס׳ שדה יהושע ובס' קרבן העדה:
ח
דין ז'. הגהה. אם לא שתה כוס ג' וד׳ בהסבה וכו׳ קצת אחרונים הסכימו דאף אם לא שתה כלם בהסבה א״צ לחזור וכן דעתי הקצרה נוטה דאעיקרא צריך טעם למאי דשתו ד׳ כוסות בהסבה וכבר נודע מ״ש הר״ן ועמ״ש הרב מש״ל סוף הל׳ מגילה ועמ״ש מהראנ״ח בתשובה ח״א סי׳ י"וד בתוך התשובה ודוק ומה שהביא הפר״ח ראיה מדין שתאן בבת אחת אינה ראי' כמ״ש הרב מהר״י שאול בס׳ קול יעקב בליקוטים דף נ"ז ע״ב ע״ש:
שוב ראיתי להרשב״ץ במאמר חמץ דף ל״ד ע״ד שכתב אם שתאן בלא הסבה היה נראה שדינו כדין שתאן חי דידי ד' כוסות יצא ידי חירות לא יצא אבל ראיתי בס' הטורים שצריך לחזור ולשתות בהסבה ואינו נר׳ מזה הטעם שכתבתי ובגמ׳ איכא מ״ד תרי כסי קמאי וכו' והיה מן הדין למיזל בהו לקולא וכו׳ מעתה אם שתו ראשונים בלא הסבה או אחרונים היה נראה שא״צ לחזור ולשתותן בהסבה אלא שאם כלן או אחד מן הראשונים וא' מן האחרונים שתה בלא הסבה צריך לחזור ולשתותן בהסבה עכ״ל וק״ק דברישא חלק על הטור דא״צ לחזור ולשתותן בהסבה דהו״ל כדין שתאן חי דא״צ לשתות אחרים כמ״ש הוא ז״ל למעלה. ובסוף כתב שאם כלן וכו׳ וזה סותר הקודם ואולי לדעת הטור קאמר בסוף או יש ט״ס בדבריו ותו יש לפקפק בסוף דבריו דכיון דמן הדין הו״ל למיזל לקולא אף דלכתחילה משום דליכא טרחא שתינן כלהו בהסבה מ״מ אם שתאן בלא הסבה נוקמא אדינא דספיקא דרבנן לקולא וכמש״ל:
ט
דין ט'. הגהה. שלא בהפסק וכו' הרוקח פירוש זה בלשון התוספתא שתאן בפוסקין והדבר קשה. והרב מהר״י לב בנו של הרב שער אפרים הובא בש״ות שבות יעקב ח״א סי׳ כ״ב והרב מקום שמואל סוף סי' ס"ו פירשו פירוש מחודש עש"ב ועמ״ש הפר״ח ועיין בס' שדה יהושע ובקרבן העדה מה שפירשו בלשון הירושלמי ריש ע״פ מהו לשתותן בפוסקין:
י
דין י״וד. מפני שמזיקו או שונאו צריך לרדוק עצמו וכו׳. הרב ראש יוסף הקשה דמצטער פטור מן הסוכה ומכל המצות ואיך חייב בד' כוסות מי שמזיקו והוא ז״ל תריץ תירוץ דחוק ודרך דרש עש״ב. ולק״מ דדוקא גבי סוכה אמרו מצטער פטור מן הסוכה והיה טעמו דתשבו כעין תדורו וכמ״ש התוס' בסוכה דף כ״ו הא בשאר מצות דלית לן פטורא מקרא כי סוכה דכתיב תשבו חייב המצטער וכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון והכי משמע ע״ש הרמב״ם פ״ד דתפילין דין י״ג מצטער ומי שאין דעתו נכונה ומיושבת עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן וכתב מרן בכ״מ משם ה״ר מנוח וז״ל אע"ג דבשאר מצוות אמרינן מצטער איבעי ליה ליתובי דעתיה הכא שאני משום הסח הדעת עכ״ל אלמא מצטער בשאר מצות חייב אלא דתפילין שאני דאסור להסיח דעתו וכמ״ש הרמב״ם והכי אמרינן פ״ק דכתובות אלא מעתה טבעה ספינתו בים הכי נמי דפטור אלמא א״ר אנא בר זבדא אבל חייב בכל המצוות ואף לדעת אביי התם דבטרדה פליגי מ״מ מודה אביי דאינה הלכה וטרדה דרשות חייב. ואף דהתם איירינן בטרדה מבחוץ ולא שמצטער מצד המצוה מ״מ נראה דבמידי דלא בעי ישוב הדעת אף מצטער מצד המצוה חייב וכן משמע קצת מע״ש עוד מרן בכ״מ שם וז״ל וכתב עוד מדאמרינן במדרש שהיה חושש בראשו לא היה מניח תפילין של ראש משמע דמצטער פטור מתפילין ואף שיש להשיב על ראיה זו דשאני התם דהצער היה בא לו מצד הנחת תפילין מ״מ קצת סמך הוא עכ״ל הר״י דה״ר מנוח הוכיח דין הרמב"ם דמצטער פטור מתפילין מהא דאתמר בי מדרשא שהצער בא לו מצד המצוה שהיא הנחת תפילין ויהיב טעמא הרמב״ם לפיטורא מפני שאסור להסיח דעתו מהן אלמא גם במצטער מצד המצוה
אי לא בעי ישוב הדעת חייב. ובשגם יש לדחות כן נ״ל עיקר:
יא
מי שאינו יכול לשתות יין בשום אופן יוצא בשריית מי צמוקים הנקרא שירבי״ט. בית דוד סימן רנ״א ועמ״ש הרב כנ״הג בריש תשובותיו הנדפסות. ובס' ארחות חיים דף ע"ח. וה״ר מנוח פ״ז משם רב נטרונאי גאון אם אינו מוצא יין וכו׳ ישרה צמוקים במים וכו' ע״ש וכן כתב בס׳ שבלי הלקט דף ל״א ע״ב משם הגאונים:
יב
דין י״ד. גם הנשים חייבות בד׳ כוסות וכו׳ כתב הרב מג״א משם התוס' שהן היו עיקר הנס וכו׳ וכבר הושג מהרב קרבן נתנאל דזהו פירוש רש״י ורשב"ם והתוס׳ דחאוהו ופירשו פי׳ אחר ע״ש. ומיהו רש"י מחלפא שיטתיה ועיין בס׳ יד אהרן סי' תרפ״ט הגהב״י ובס' בית ועד בביאורו לחנוכה דף י״ז ע"ב ודוק ומהר״ם ן' חביב בכפות תמרים דף ל״ג כתב דרש״י סבר ב׳ הפירושים עש״ב שיש לדקדק בדבריו: