ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן תנג
א
דין א'. אבל לא באורז וכו' ומותר לעשות מהם תבשיל. ירא שמים לא יאכל אורז מאחר שנתפשט איסורו בכמה קהלות. הרב מהר״י זיין בשו״ת שערי ישועה כ״י שער ו׳ סי׳ ד׳ וכן נהגו שלמים וכן רבים:
ב
הגהה. ויש אוסרים וכו' פוליס לחים נראה שמותרים בית דוד סי׳ רי״ו. ולי ההדיוט יש לפקפק לבני אשכנז שנהגו להחמיר אפי' בחרדל שדומה לקטניות. וראיתי הרב בית דוד יש לדחות:
ג
קאהב״י אם חרכוה קודם פסח יש להתיר הרב שבות יעקב ח״ב סי' ה'. והרב חק יוסף בדין זה חלק עליו ואסר שכן הורה הגאון חמיו מהר"ר אברהם ברודא ולי ההדיוט מסתברא כהרב שבות יעקב והבו דלא לוסיף עלה שהקאב״י הוא אילן ונעשה משקה:
ד
הט״י. שומר נפשו ירחק מלשתותו בפסח שמבשלין אותו בכלי חמץ ואחר כך מיבשין אותו ומוכרין אותו. הרב שבות (חודם) יעקב שם:
ה
וכן מותר להדליק בשמנים וכו' וכיוצא בזה נוהגים בארץ הצבי המחמירין שלא לאכול שמן שומשומין להדליק בו. ומיהו לפי מה שכבתנו לעיל סי' תמ״ז אות י״ד דיש צד לומר דמאן דחש לסברת חוזר ונעור יבערו השמן שומשומין טוב הדבר להדליק בשמן זית מסונן יפה ולא להדליק בשמן שומשומין דשכיח טובא גרגרי חיטים בו:
ו
דין ג'. אם לא ביררו החיטים מאכילת עכבר וכו' ~הרירה [הברירה] והכנה שבתבואה אף לכתחילה א"צ לברר החיטים המתולעים. הרמב"ן הביאו מרן בב״י לקמן סי׳ תנ״ד. ודלא כדמשמע מדברי הרב שיירי כנה״ג בסימן זה דחיטים מתולעים יש בהם חשש חימוץ ודוחק לומר דהרב ז״ל מיירי במין תולעים אחרים דאתו מעלמא. ועיין בשו״ת מקום שמואל סי׳ ז"ן:
ז
דין ד׳. מצת מצות וכו׳ משעת קצירה וכו' יש נוהגין לאכול כל המצה שאוכל בפסח שיהיו החיטים שמורים משעת קצירה ואין בזה לא משום יוהרא ולא משום מחלקת ולא משום לא תתגודדו. הרב דברי יוסף סי' מ״ה ע״ש שהאריך בכל פרטי הדינים והחומרות:
ח
לכתחילה צריך שימור משעת קצירה כל המצה שאוכל בכל הפסח לדעת הרי״ף והרמב״ם וקצת מהגאונים ולאו דוקא מצת מצוה. הרב מהר״י זיין בשו״ת שערי ישועה כ"י א״ח סעי ו׳ סי' ד׳:
ט
מי שנהג לאכול כל המצה משעת קצירה אינו צריך התרה. הרב פר"ח במנהגי האיסור אבל מורי הרב זל״הה בביאורו לרא״ם דף קנ"ה בספרו נחפה בכסף ס״ל דצריך התרה וכן דעתי הקצרה נוטה ושם כתב מורי הרב דגם מי שנהג שלא לאוכל מצה אלא פירות בשאר ימי הפסח אף דיש לצדד לאסור בזה וגם בנוהג לאכול כל המצה משעת קצירה דאון להתירו העיקר הוא דסגי בהתרה דחרטה עיין שם באורך:
י
חיטים מן השונ"ה שבמצרים שומר נפשו ירחק ליקח מהם לפסח שבאים בספינות והספנים נותנים עליהם מים וגם השונ״ה אינה מקורה ויורדים עליהם גשמים. הרדב״ז בתשובות החדשות סי' רפ״ו ע״ש שהאריך בכל הצדדין:
יא
ובעת הדחק מותר ליקח קמח וכו׳ מותר ליקח קמח מהק״פאן לצורך פסח כיון שמעידין שאין לותתין הרב דבר משה ח״א א״ח סי׳ כ״ח:
יב
דין ח'. נוהגים לנקר הריחים וכו'. הרב בית דוד נתן טעם לניקוד סימן רי״ח ומה שכתב שם דמ״ש האגור בשם מהר״י מולץ בודאי טעמו כמ״ש מהרי״ל וכו' והוסיף עוד בסמוך וכתב ולפי מש״ל בשם מהר״י מולין. ומהרי״ל וכו׳ ובסוף דבריו כתב עוד כמו שתפסו האחרונים מהרי״ל ומהר״י מולין וכו׳ ע״ש באורך. ומבין ריסי עיניו ניכר ומבורר שחשב הרב דהמר״י מולין ומהרי״ל תרי גברי רברבי נינהו. וזה העלם דבר דהוא מהר״י מולין הוא מהרי״ל והוכחת״יו בשב״ט אנשים בקונטריס שם הגדולים במערכת היו״ד אות ל״ו בס״ד ודוק בדברי מרן ב״י בדין זה ובדרכי משה סי' ת"ע ובכנ״ג שם:
יג
ניקוד הריחים לאו מדינא הוא ולכן אם ניקרו הריחים כמנהג ושוב טחנו חיטי דספק חמץ א״צ לנקרם בעת הדחק. שו״ת נחלת שבעה סי' י״ג והרב בית דוד פקפק בדברי בסימן רי״ו ועיין שם בסוף סימן רי״ח:
יד
דין ט׳. צריך לטחון וכו׳ מותר לטחון חיטי דפסחא ברוחים של מים. הרשב״ץ בתשובותיו ח״ג סי' קי״ז:
טו
יום או יומים וכו׳. הרב כנ"הג כתב משה הרדב״ז דלדידין אין לחוש וכו׳ והוא בתשובותיו שנדפסו חדשות מעתה סי׳ ת״ץ:
טז
הרב מגן אברהם כתב משם הרב כנ״הג דהשתא דמרקדין הקמח לית לן בה וקשה דזה סברת הרב עזריא יהושע לפי מה ששמע הרב כנ"הג כמ״ש בשיירי וכבר כתב הכנ"הג דאין זה עיקר ודחאו כמפורש בכנ״הג ואיך הרב מגן אברהם הנדחה יקבץ וכן ראיתי להרב מהר״י זיין בתשובותיו שערי ישועה כ״י תמ״ה יקרא על הרב מגן אברהם. ושוב אחר זמן נדפס ספר אליה רבה ראיתי שרמזה. גם נעלם מהכל דברי שבלי הלקט שכתב דהווי נהיגי לרקד כמ״ש הרב תורת חסד סימן דצ"ב ובספר יד אהרן:
יז
ואם טחנו בע״פ י״א שאסור וכו׳. והרב תורת חסד סי׳ הנז' ומהר״י זיין בתשובותיו שער ישועה כ״י שער ו׳ סימן ב׳ והרב אליה רבה הסכימו דבדיעבד מותר. והכי נקיטינן דהרי הרדב״ז סימן ת"ץ כתב דאם נטחן ע״י בהמות אין לחוש כמש״ל וא״כ תיסגי לן לאסור לכתחילה:
וראיתי להרב אליה רבה שהקשה וז״ל צ״ע דמשבלי הלקט מבואר שדינו כדין שקין דלעיל ושם כתבו אם אפשר עכ״ל ולק״מ דמבואר בב״י והביאו מור״ם בד״מ דהא דאין מניחין שקין זה על זה ה"ד לדידהו שלותתין משא״כ השתא שאין לותתין שרי אלא דמ״מ טוב ליזהר ולזה מרן השמיטו בש״ע ומור״ם כתבו בלשון אם אפשר. לא כן כדין זה דמרן ומור״ם סברי שהוא בכל גוונא ובכל מקום לכך כתב מרן י״א שאסור. ומה שהקשה הרב מג״א לק״מ כמ״ש הרב יד אהרן:
ודע שדברי שבלי הלקט בזה מעורבבין קצת כאשר יראה הרואה וללבו יבין. אבל בספר שבולי כתיבת יד הלשון מתוקן ומכוון כדחזי ואין להאריך ועמ״ש חק יעקב וחק יוסף ודוק: