ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן תלד
א
דין ב׳. ויאמר כל חמירא וכו' כ״כ הרי״ף והרא״ש כתב הר״ן לשון זה אינו בגמ׳ אלא כך הוא מקובל ביד הגאונים עכ״ל ודבר ה׳ בפיהו אמת שכן כתבוהו הגאונים רב אחא משבחא גאון
בשאלתות פ׳ צו ורב שמעון קיירא גאון בהלכות גדולות:
והרמב״ם פ״ג כתב יאמר כל חמץ שיש לי ברשותי שלא ראיתיו הרי הוא בטל. וקרוב ללשון זה הוא בירושלמי פרק כל שעה והביאו מרן בבית יוסף ותמה על מ״ש הטור סימן תל״ו דלא מצינו שתקנו חכמים לשון זה ומה שהליץ בעד הטור הרב ב"ח אינו מתישב ע״ש ודוק:
ב
כעפרא דארעא. עמ״ש הרב בית חדש והאחרונים ועמ״ש בעניותנו לקמן בס״ד באות:
ג
הגהה. ואם אמרו בלשון הקדש וכו' הרב עולת שבת והרב מגן אברהם הביאו נסחת ההגהה ואם אמרו בל״הק יצא והרב אליה רבה דחה נסחא זו ופירש דכל חמירא קרי ליה לשון הקדש ותיבת יצא היא טעות ובס' חק יעקב החזיק דבריו.
אך בס׳ חק יוסף דייק בלישניה דמור״ם דאם הגירסא ואם אמרו בלשון הקדש כל חמירא וכו' לא א״ש ולכך כתב דהעיקר נסחת יצא עיין בדברי קדשם באורך:
אני בעוניי אומר דהני דוקיי דדייק בלישנא טובים ונכוחים הדק היטב בלשון הרמב״ם ודכוותיה אבל בלשון רבוואתא בתראי אין לעשות עיקר מדקדוקי הלשון כידוע לרגיל בדברי קדשם ואמטו להכי נראה עיקר כדברי הרב אליה רבה והרב חק יעקב משום דאי אשמועינן דאם אומרו בל״הק יצא וכלומר אף שאינו מבין לא נמצא בספרו הגדול דרכי משה לא מפני עצמו ולא מפי אחרים וכבר נודע דההגהות עיקרן ומקורן בס׳ דרכי משה. ותו דאי הא אתא לאשמועינן מאי אירי לשון הקדש דנקט הא כל חמירא דביה איירינן ונהוג עלמא לישנא אתקילא להמון ישראל לא ידעו ולא יבינו והול״ל דאף שאינו מבין יצא ואמאי נקיט רבותא בל"הק ודוק:
ד
אבל בשאר לשונות צריך להזכיר כל אחד וכו׳ הקשה הרב פר״ח דבירושלמי אמרו כל חמץ שיש לי וכו׳ לכן נראה דבהזכרת חמץ לחוד סגי ולשאור דלא שכיח אין לחוש עכ״ד והרב גדול הדור בס׳ מקראי קדש דחה דבריו דהרי מהר״ם אמר כל חמיר וכל חמיע ותיסגי כל חמיע וראית הירושלמי ליתא דחמץ בלשון בני אדם כולל שתיהם. זהו תורף דבריו. וממהר״ם אין ראיה דכיון דכל חמירא. תקון קדמאי לא רצה לשנות אלא שהוסיף חמיע משום דחמץ דשכיח הוא העיקר. אך מה שדחה דחמץ כולל נמי. שפיר. דהא מור״ם בדרכי משה הביא הירושלמי ואח״כ כתוב דבלשון אחר יאמר שניהם ואיך לא הרגיש בירושלמי דקאמר חמץ לבד אלא מוכיח דסבר דחמץ נמי כולל שתיהן. ולפ"ז ק״ק על הרב תרומת הדשן שהחזיק במנהג. לומר כל חמירא לחוד הפך מהר״ם ולא נסתייע מהירושלמי:
איברא דלמהר״ם וארחות חיים וכלבו שכתבו לומר כל חמיר וכל חמיע צריך ישוב חדא דכיון דאשכחן לגאונים כה״ג ורב אחא בשאלתות שכתבו כל חמירא ואיך הם ז״ל שבשו נסח זה ותקנו לומר חמיר וחמיע. ותו קשה עליהם דהרי אשכחן דבלשון תלמוד חמירא כולל חמץ ושאור כמו שהוכיח הרב ת״הד סי׳ קל״ד. ותו דהרי בירוש'
אמרו דרב אמר כל חמץ שיש לי הרי דלא היה מזכיר שניהם:
הן אמת דמהירושלמי לחוד הזה מצינן לפרוקי על פי שיטת הרב פר״ח ולומר דגם מהר״ם ודעמיה זה דעתם דעיקר הבטול לחמץ דשכיח אבל שאור לא חיישינן ליה דלא שכיח וזהו דבירושלמי רב אמר כל חמץ שיש לי וכו׳ כי אותה אנחנו מבקשים לבטל החמץ המצוי ולא חשחין אנחנו על השאור אמנם מאי דאמרי כל חמיר' שפירושו שאור לבד והחלק העיקרי אדם לא זכר הוצרכו להוסיף כל חמיע להזכיר החמץ. ברם אכתי לא איפרק חדא דשיטת הרב פר״ח הלזו אין הדעת מקבלתה שלא לחוש על שאור שבעיסה המעכב והגם דלא שכיח בחמץ ראוי לבטלו וכבר הרב מקראי קדש כתב עלה דאין טעם בסברא זו ותו דבזה לא הונח לנו דעת מהר״ם דשיבש נסח הגאונים ומבואר בתלמוד דחמירא על שניהם הוא אומר כנז׳:
ואפשר לומר דידעי רבנן מהר״ם וסיעתו דבלשון תלמוד חמירא כלי״ל לא שי״ם חמץ ושאור אמנם זהו בלשון בבל בזמן האמורים ועד הגאונים שהיו מדברים בלשון הזה כדבר איש אל רעהו ובאותם הימים שפיר נהוג לומר כל חמירא כי כל העם שפה אחת להם וכלם יודעים דחמירא כולל חמץ ושאור והכל מתוקן ולזה בא נסח זה בספרי הגאונים והכי נהוג שנות דור ודור מימי אמוראים והגאונים. אבל בזמן מהר"ם ודעמיה כי ניטל רוב המדבר בלשון זה ולא ידעו ולא יבינו הלשון ההוא כלל עד שאפילו חכמי הדור מסתפקים בקצת לשונות התלמוד לכן תיקן מהר״ם שיאמרו כל חמיר וחמיע דהשתא גם המשכיל יבין חמירא לשאור דוקא כי כן הוא התרגום ולא יכוין כי אם על השאור והוא לא ידע דבלשון בבל חמיר' כולל הלכך טוב לפרש לפי הזמן והדור ולומר חמיר וחמיע ודוק. וה״ר מנוח הביא מהגאונים כל חמיר וכל חמיע ע״ש:
ה
דין ד׳. שלוחו יכול וכו'. האותיות שאלוני בראובן ושמעון עשיר ורש נפגשו דרים בחצר אחד ולרש אין כל כי אם חדר קטן וראובן העשיר יש לו כמה חדרים. ואור לארבעה עשר ראובן ושמעון איש איש ממקומו בירכו על הבדיקה. והעשיר התחיל לבדוק הבית הגדול שלו. ושמעון כהרף עין בדק חדרו הקטן אף הוא ראה לראובן העשיר הולך ובודק לאט הבית הגדול לפי גודלו והנה אחז בקרנות שואף זורח לצדדין קטנ״י ומגדל פורח ואי לזאת שמעון הלך ובדק את שאר חדרי ראובן הבית והעליה בדיקה מעליא וכן התמו כל החדרים וראובן בצאתו לשלום מביתו הגדול דרך ובא לו לבדוק שאר חדריו ויאמר לו שמעון כבר בדקתים כי ראיתיך מאריך ולהקל מעליך ולזכות במצוה לא הנחתי לך מקום שלא בדקתים ויחר אף ראובן וירגז על שמעון וכדי בזיון וקצף. ועד אשר לא תם הקצ״ף ושלוחי השררה הבהילו לראובן העשיר משרת בחצר השר הגדול וילך אתם וישאר אצל השררה כל הלילה עד חצות היום בשעה ששית. ושמעון העני ירא אלהי״ם בשגם הוא בצ״ר כמו חרון יצער"נו מקול מחרף ועשיר יענה עזות אמר בלבו ראובן נטרד בעסקי השררה ואפשר שלא יבטל החמץ לכן בלילה וביום ביטל חמץ ראובן כי ידע שעסקיו הן רבים עתה. וכבא ראובן בשעה ששית נזכר וביטל חמצו אינו השתא שאל שאל אם ביטולו מועיל בשעה ששית ואת״ל שאינו מועיל אם יועיל ביטול שמעון. ואם שמעון חייב במה שבדק חדריו וחטף את המצוה ויבא כגשם לנו דבר המור״ם לצדקה:
וזאת תשובתי ריש כל אתוון בכתב הנשתוון ניחזי אנן דיניה דההוא גברא הבודק חופה כל חדרי ראובן וחטף מצותו אם חיובי מחייב. והנה ראיתי. לעטרת ראשי מורי הרב בספרו הבהיר נחפה בכסף בריש חלק ח"מ עלה ונסתפ״ק בשוכר בית בי״ג בניסן בחזקת שאינו בדוק ואור לי״ד א"ל המשכיר שבדק הבית ויצא לטעון השוכר דהוי מקח טעות שהיה רוצה לקיים מצות בדיקה. ופתח בתשו"בה בדין חוטף המצוה וכתב דשמעינן מינה דקפיד איניש אמצוה דאזלת מיניה והוי מקח טעות. ואחרי כן דוחה היה אבל דלאו משום קפידא רק שגרם למונעו ממצוה וכו׳ ועוד דהא דאשכחן דקנסו היינו במצוה דאורייתא כגון כסוי הדם וכיוצא אבל במ״ע דרבנן כגון בדיקה וכו׳ וכו' דלכ״ע כל שביטל קיים מצות ביעור מן התורה ואין צריך לבדוק ולחפש אלא מדרבנן וא״כ בנ״ד כיון שהשוכר יקיים מצות ביטול שהיא מצוה מדאורייתא ומה שמנעו המשכיר אינו אלא ממצות בדיקה שהיא מדרבנן אין להביא ראיה מההיא דכיסוי ואילן ושור שהם מ״ע מהתורה ולכן קפדי אינשי עלייהו וקנסו רבנן למונע וכו׳ אבל במונע לחבירו ממצוה דרבנן אפשר דלא קפדי אינשי עלה ולא קנסו רז״ל בדרבנן דקילא כמ״ש פ' הנזיקין וכו׳ כי לא קניס בדרבנן וכו'. ואפילו במ״ע דאוריתא וכו' פשיטא דיש חילוק בין דאוריתא לדרבנן וכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם שכתב שכל המונעה בעלים ממ״ע וכו' ואם איתא דאפילו במ״ע דרבנן חייב הו״ל לאשמועין רבותא וכו' אלא ודאי מוכח דבמצוה דרבנן לא קנסו עכ״ל מורי הרב בקצור עש״ב. וא״כ הרי דפשיטא ליה למורי הרב ז״להה דדין חוטף מצוה ליתיה במ״ע דרבנן והיו דבריו בבדיקה בפרט זה וה״ה לנ״ד הא דאשתפיך חמימי ורש לו שמע גערה הא בחרי״פי מוצל הוא אף כופה דבכגון זו פטיר ופטיר. האמנם אנא זעירא רגע אדבר:
ובהורמנותיה דמורי הרב ז״להה מאי דפשיטא ליה למר קא מיבעי׳ לי הדל ועם נשיקת הרצפה אמינא דראיותיו להוכיח דדין חוטף את המצוה לא אתמר אלא בדאורייתא משמעתא דהזק שאינו ניכר ועאשר חלוק הרב מהרמ״א לענין קצבת עשרה זהובים ממצוה כללית לפרטית ומלשון הרמב״ם אינן מכריעות והדחיות מבוארות כאשר א׳ הרואה בעיניו יראה:
ברם לכאורה אשכחן דסברת מורי הרב ז״להה לא נפלאת היא ולא רחוקה ומתלתא קראי שמיע לי זה יצא ראשונה מדברי רבינו צמח הובאו דברי בס׳ רבינו ירוחם חלק אדם נתיב ט״ו אות ה' חלק ד׳ שכתב אהך דאמרינן בשילהי כיסוי הדם כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל וז״ל ולדידי קשיא הא דאמרינן ששוה מ׳ זהובים כנגד ד' ברכות והא ה׳ הן ד׳ של ברכת המזון ואחת של יין ויש לי לתרן שלא מנו אלא השלשה ברכות שבבהמ״ז שהם מן התורה ולא מנו הרביעית מפני שהיא מדבריהם עכ״ל הרי דיהיב טעמא דברכה רביעית יוצאה בגרעון מפני שהיא מדבריהם ודוקא שלשה ברכות שהם מן התורה שוי"ם לטובה כל חדא בעבור העשרה. וכי היכי דגם ברכות מפלגינן בין דאוריתא לדרבנן ה״ה נמי שיש לחלק בין מצוה דאוריתא לדרבנן וכמ״ש מורי הרב ז“להה:
גם את השני הכין חזינא למהרש״ל בים של שלמה פרק החובל סי' ס' שכתב בהדיא נראה דוקא שכר מצוה הכתובה בתורה כגון לא תשים דמים בביתך וכה״ג אבל מצוה דרבנן לא עכ״ל ודעת שפתיו ברור מללו דדין חוטף מצוה אין לו דמים במצוה דרבנן וכדעת מורי הרב ז"להה:
ועוד בה שלישיה ושבה והיתה לבא״ר מפורש יוצא מפי כהן גדול הוא הרב שפתי כהן בח״מ סי׳ שפ״ב ס״ק ג׳ שגם הוא מסכים הולך דבמצוה דרבנן לא אתמר הא דחוטף את המצוה והיינו טעמא דברכה רביעית דברכת מזון דהטוב והמטיב ביבנה תקנוה וא״כ עם בפ״הג ליכא אלא ארבעה עש״ב עיניך הרואות דשלשה המה מטיבי סעד לסברת מורי הנז' דבמצוה דרבנן פטור וה״ה בנ״ד דשמעון פטור ממה שבדק חדרי ראובן בלי ידיעתו:
ואולם כל קבל דכא לכאורה איכא למגמר איפכא שהרי התוס׳ שם בפ׳ כיסוי הדם הקשו דה״לל ן׳ זהובי׳ דאיכא ברכת בפ"הג ותירצו דאתייא כמ״ד דאין ברכה בכוס בהמ״ז. ורבינו ירוחם בס' משרים נתיב ל״ד ח״ד כתב וברכת פ“הג אינה מן המנין כי היא ברכת הנהנין והביא דבריהם הש״ך שם וא"כ לדעת התוס' ורבינו ירוחם וסיעתם ברכת הטוב והמטיב באה חשבון במספר ארבעים וברכות דדאוריתא ורבנן שוו בשיעוריהם ונילף מינה דאין לחלק בדין חוטף מצוה בין דאורייתא לדרבנן וזה כנגד היסוד שכתבנו:
אכן אי משום הא לא אירי ואפשר לומר דכ״ע מפלגי בהא דחוטף מצוה בין דאוריתא לדרבנן ושאני ברכת הטוב והמטיב דכיון דנתקנה סמוכה לברכות דאוריתא מתדבק בברוך הטוב והמטיב והיא העולה במספר ארבעים דזו נתקנה בהדיא ברכות דאוריתא ונגררת אבתרייהו אבל בעלמא אפשר דגם התוס׳ וסיעתם מודים דליתא לדינא דחוטף בברכות ומצות דרבנן. והיינו טעמא דמהדרי התוס׳ ורבינו ירוחם אשינויי בשביל ברכת בפ"הג דהגם דברכת פ״הג וכל הברכות רובם מדבריהם מ״מ הוה ס״ד דכי היכי דברכת הטוב הגם שהיא מדבריהם זאת עולה אגב גררא דברכות דאורייתא א״כ גם ברכת פ״הג מאחר דבהמ״ז טעונה כוס גם היא דינה כברכות דאורייתא ותגרר אבתרייהו ולהכי משנו דברכת פ״הג שאניא אבל בעלמא לא שייך דין חוטף במצוה וברכות דרבנן כמ״ש מהרש״ל והש״ך ומורי הרב ז״להה:
איברא דמדברי התוספות והרא״ש גבי מי שעמד לקרוא בתורה והקדימו אחר שהוצרכו לפוטרו מטעמים מוכח להפך דגם במצוה דרבנן וברכות דרבנן איתא לדין חוטף המצוה דהרי קריאת התורה בצבור תקנה הוא ולאו מדאורית׳ כמבואר בתלמודין פ׳ מרובה ובירושלמי פ"ק דמגילה ופ׳ הקורא עומד וכמבואר בדברי מרן בכ״מ פ״ג דחנוכה והכי מוכח מדברי התוספות והרשב״א ריש פ' היה קורא וכ״כ הרב פר״ח סי׳ קל"ט והרב מקראי קדש דף קכ״ד ודלא כהרב באר שבע פ' היה מביא ור״פ אלו נאמרים והיותר קשה דמהרש״ל בים של שלמה כתב דבמקום שקונים עליות ס״ת וקדמו אחר חייב והביאו הרב ש״ך גופיה שם סוף סי' שפ״ב. ועוד יש להוכיח כן מבעיית הש״ס פ׳ כיסוי הדם אי הא דחייביה ר"ג שכר מצוה או שכר ברכה והלא ברכת כיסוי דרבנן:
וכבר עמדתי על זה בספרי הקטן שער יוסף סימן ז׳ ושם ראיתי לומר דלא אמרה מהרש״ל אלא במצוה דרבנן דלית בה ברכה אבל במצוה דרבנן דאית בה ברכה מודה דיש בו משום חוטף מצוה. וגם שם יישבתי קצת דברי ה״ר צמח והרב ש״ח ע״ש באורך. והתימא על מורי הרב זל״הה דפשיטא ליה דבמצות בדיקה דרבנן שהיא מצוה שיש בה ברכה פטור ולא עמד בכל האמור. ושם בספרי הקטן הנז׳ תמהתי בסוף הסי' הנז׳ על דברי מורי הרב זל״הה הנז׳ ולפי האמור בדעת מהרש״ל הנה בנ״ד שכבר ראובן בירך על מצות בדיקה ולא הפסידו הברכה כי אם מצות בדיקת שאר חדרים ובעת ההוא היה פשוט שראובן היה מבטל החמץ דמי יגיד תעלומות שבא לו אונס דלא שכיח דיתעכב אצל השררה עד חצות ולא יזכור אגב טירדיה לבטל וא״כ בעת שבדק שממון חדרי ראובן היה קרוב לודאי אליבא דכ״ע שהיא מצוה דרבנן וגם לא היה בה ברכה שכבר ראובן ושמעון בירכו על הבתים שבדקו בהן ראשונה ולא הפסידו שמעון כי אם מצוה דרבנן שאין בה ברכה ופטיר ועטיר מדין חוטף את המצוה דבמצוה דרבנן אינו חייב אלא במצוה שיש בה ברכה כמדובר והכא דלא הפסידו הברכה פטור:
אמנם ראיתי להרשב״ץ בתשובותיו ח״ג סימן קנ״ו שנשאל בעבור העשרה שנתנו להם הקהל שיעשו המצוות בחנם לשנה אחת וכן עשו חצי שנה ועתה רוצים לדחותם ממצותם והשיב הרב שאין רשאין לסלקן והמסלקן מבטלן ממצותן שזכו כמי ששחט והוא חייב לכסות ובא אחר וכסה שלא עשה יפה ולפי מ״ש בגמרא חייב עשרה זהובים מן הדין שכר מצוה אפי׳ היתה המצוה בלא ברכה כגון שור העומד להריגה וכו׳ וה״ה למי שאוחז ס״ת אף שאין בה ברכה מבטלו ממצות ויש לקנסו עשרה זהובים וכו׳ ואם הוא מצוה שיש בה יתר מברכה אחת חייב לתת עשרה זהובים על כל ברכה וכו׳ וא״כ המבטל לקרות בתורה מי שהוא משמרתו חייב ליתן לו מן הדין עשרים זהובים על כל פעם כמו שחייב לתת מ' זהובים על ד' ברכות של בהמ״ז וה״ה לשאר מצוות וכו' עכ״ל ומדבריו מוכח דסבר דכל מצוה שבעולם יש בה דין חוטף מצוה שהרי כתב דהאוחז ס״ת וביטולוהו ממצותו חייב המבטלו אף דהאוחז ס״ת אין בו ברכה ואינו מצוה דאורייתא ולא מצוה דרבנן אלא חיבוב מצוה וכבוד התורה וזה נר׳ דלא כסברת מהרש״ל אף למה שצדדנו בעניותנו בכוונתו בספרי הקטן הנז' וא״כ ה״ה בנ״ד דחטף בדיקת שאר חדרים דחייב שאף דרש״ל והש״ך סברי להפך מ״מ מאן פלג לן ממצוה דאורייתא לרבנן ומה גם דהכי רהטי דברי הפוסקים וכל החילוקים שחילקנו בעניותנו בספרי הקטן שער יוסף סי׳ הנז׳ לישב דברי מהרש״ל והש״ץ וה״ר צמח אין להם משען ומשענה רק איזה סברא בעלמא ומאין להם למהרש״ל ולהש״ך לחלק חילוקים אלו מדעתם. וכל שמצינו בדברי הראשונים דאף דאינה מצוה דאורייתא כגון קריאת התורה חייב מעתה מאן פלג לן בחילוקי' הללו והרי הרשב״ץ שהוא מאחרוני הראשונים סבר בפשיטות דגם מצות אחיזת ס״ת ישנה בכלל חוטף את המצות כמבואר וא״כ בנ״ד אף שבדיקה דרבנן ולא הפסידו ברכה היה נראה דשמעון הרי הוא חוטף את המצוה כאלו היתה מצוה דאורייתא:
וכד דייקינן פורתא אנא דאמרי דאם חטף מצות בדיקה ובדק חדר חבירו והפסידו מצות הבדיקה והברכה הגם שיבטל והוייא מצוה דרבנן הרי דנים בו ככל דין חוטף את המצוה לעשות בו משפט כתוב. אבל בנ״ד שראובן בירך הברכה ובדק בית מביתיו וקיים בו דין בדיקה ככל חוקותיו והיו תוצאותיו לשארית חדרי משכיותיו לקיים בהם מצות בדיקה אך הברכה אחת היא שבה כיוין לבדוק הכל בכה״ג שמעון זה פטור כיון דלדידיה דראובן אלו החדרים שבדק שמעון הן הם שיורי ברכה ומצוה שקיים כבר ומנה אמינא מהוראת ר"ת שהורה במוהל שה"ל למול את הבן וקדם אחר ומלו דפטרו ר״ת כיון שענה אמן על ברכתו כמ״ש התוס' ומהר"ם בתשובה סי' תתקמ״ט והרא"ש והמרדכי ושאר פוסקים והרי הכא במילה שהאחר ענה אמן לבד פטור המוהל אף שהוא בירך ומל ולא אמרינן דנהי דשכר ברכה לית ליה דגדול העונה אמן מיהו אכתי פש גביה המצוה גופה ולחייב המוהל שכר מצוה אלא פטרי' ליה מכל וכל וכיון דענה אמן נמצא דלא הפסידו הברכה ופטור ש״מ דכיון דכבר נתקיים בו שכר ברכה לא משגחינן תו במעשה המצוה וה״ה לנ"ד שזה שבירך ובדק ביתו הגדול וקיים בו מצות בדיקה וברכתה תו לא מחייב שמעון על הבדיקה של חדריו כיון שלא הפסידו הברכה ודידן עדיפא שקיים גם המצוה והגם שהמרש״ל בים של שלמה פ' החובל פקפק בהוראת הגדולים מטעם מעשה המצוה כבר הרב ש״ך ח״מ סי' הנז' השיג על מהרש״ל ובר מן דין לראשונים שומעין וכבר הוה מקום אתי לשאת ולתת בדברי מהרש״ל והרב ש״ך הנז׳ אלא דהיום קצרה ועלה מן הרא“ש דבנ״ד שמעון פטור מדין חוטף המצוה במה שבדק חדרי ראובן:
הגם הלום ע״ט לדבר באשר נסתפק השואל אם הביטול שביטל שמעון לחמצו של ראובן היש בו תועלת. ובאמת לא ידעתי מה מקום להסתפק בזה דאי משום דכיון דחזינן לראובן מתחיל במצוה לבדוק אור לי״ד כהלכת גוברין וזה דרכו שאחר בדק הבית הוא מבטל כדת מה לעשות ודאי דניחא ליה בביטול שמעון והו״ל כאלו עשאו בשליחותו ואתיא כי הא דאמרינן בע״ז דף נ״ג מדפלחו ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בע״ז וכי אתו עכו״ם שליחות׳ דידהו עבוד דאלמא כל דאיכא גילוי דעת כי אתא אחד ועביד כמה דניחא ליה אמרינן שליחותא דידיה עביד וה״ה לנ״ד:
הא ודאי בורכה היא דהא אמרי׳ התם וכי אתו עכו״ם שלחיתא דידהו עבוד לאו מדין שליחות הוא אלא כונת התלמוד דכיון דפלחי לעגל ליכא למימר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ניחא להו דניחא להו בהכי מדפלחו לעגל אבל לא מתורת שליחות הוא. וכן כתבו קצת אחרונים כדכתיבנא בעניותין בהגהותינו לא״ה סי' ה׳ ע״ש באורך וא״כ היא גלויי דעתא דנ״ד לא מהני דליהוי שמעון שלוחו לבטל חמצו. והרי אף בדשוייה שליח גמור לבטל החמץ פליגי בה רבוואתא כמ״ש הר״ן פ״ק דפסחים וז״ל וכתב הרב העטור דשליח מבטל דגבי הפרה וגבי השואל את פרתו הוא דפליגי בה תנאי פ' השואל דף צ״ו אי שלוחו של אדם כמותו משום דבשואל כתב בעליו ובהפרה כתיב אישה יקימנו הא בעלמא כ״ע מודו דשלוחו של אדם כמותו ואחרים חולקין דכיון דבטול מתורת הפקר וכו׳ שליח לא מצי מבטל שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום עכ״ל:
ומדברי הר״ן הללו נראה לפום ריהטא להביא ראיה נגד אבי התעוד׳ התייר הגדול מהר״י מטראני זל״הה בראשונות סי׳ קנ״ז דף קס״ז ע״ג שכתב דלהקדש אין בו דין שליחות שאם אמר אדם לחבירו צא ותקדיש שור אחד משוורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו ומילי לא (מחסרן) [ממסרן] לשליח וכו׳ ע״ש באורך. וכבר משתכל הוית לגדול דורנו הרב בתי כהונה בחלק בית ועד סי׳ כ״ד הרבה להשיב על הרב מהרימ״ט ותורף דבריו דלא אתמר מילי לא ממסרן לשליח אלא כההיא דגט ומתנה שהוא דברים בעלמא אמר ושליח זה מסרן לשליח אחר התם שפיר אמרינן מילי לא ממסרן לשליח דמילי בעלמא מסר להו ואין חוזרין ונמסרין לסופר שיעשה הוא השליחות אבל גבי הקדש אינו מוסר השליח אותן הדברים לאחר אלא בעצמו אומר אותם הדברים ומקדיש השור והוא בעצמו עושה פעולת שלוחו והא לא חשיב מילי ומאי דאמור מילי לא ממסרן היינו הנך מילי שקבל שליח ראשון לא ממסרן לשליח לשליח אחר אבל לשליח עצמו מוסרן המשלח והשליח עצמו עושה השליחות ובנדרים דף ע״ב אמרינן האומר לאפט׳ כל הנדרים שתדור אשתי מכאן ועד שאבא ממקום פ' הפר לה והפר לה יכול יהיו מופרין ת״ל אישה יקימנו דברי ר״י א״ל ר״י מצינו בכל התור' שלוחו של אדם כמותו משמע דלכ״ע אמרינן בזה שלוחו של אדם כמותו ואפילו לר״י שאני התם דהוי גזרת הכתוב והא התם לא הוו אלא מילי וליכא שום מעשה ואפ״ה הוי שליח ולא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח זהו תורף דברי מורינו הרב הכהן ע״ש באורך:
ומצאתי חבר למהרי״מט הוא הרב הגדול מהריק״ש בהגהותיו ח״מ סי׳ ס״ז דין י״ט בדין פרוזבול שאומר מוסרני לכם שכל חוב וכו׳ שכתב וז״ל מהכא משמע דליתיה ע״י שליח שיאמר לדיינים פ' מותר לכם כל חובותיו שאין כאן מסירת חובותיו אלא מסירת מילי כמ״ש הר״ן בתשובה סי׳ ע"ז ומילי לא ממסרן לשליח עכ״ל. ואחד הרואה בתשובת הר״ן הנז' בעיניו יראה שלא כתב אלא דהוו מילי אבל לא איירי בדין שליחות כלל וחידוש הוא שחידשה תורה דיליה של הרב מהריק״ש ומוכח דדעתו כדעת מהרימ״ט הנז׳ דאלו לדברי מורינו הרב בתי כהונה הנז׳ גם הכא נרא' דאם אמר לשלוחו שיאמר לדיינין פ' מוסר לכם חובותיו מהני כיון דהמשלח בה היה עושה אמור להם אמירה בעלמא גם השליח יוכל לומר חובות פ׳ מסורות לכם וכל דשליחא הוא דעביד כמעשהו ממנו שפיר דמי ולא שייך הכא מילי לא ממסרן לשליח.
ואפשר להביא ראיה קצת לדברי הרב בתי כהונה ממשנתנו פ׳ אין עומדין שליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו דשלוחו של [אדם] כמותו וכתבו תלמידי רבינו יונה עלה דשלוחו וכו׳ ילפינן מושחטו אותו וכו׳ והרי התם מילי נינהו ומשמע דהוי שליחות גמור והכי רהטי דברי הרשב״א בתשוב׳ סי׳ קכ״ו והטור א״ח סימן תקצ״ד שכתבו דאין שליחות ליחיד והכי משתמען מילי דש״ס ורבוואתא בדיני ש״ץ דאית ביה דין שליחות גמור ונראין הדברים כדעת הרב מהרי״ך אף דיש לדחות לסברת מהרימ״ט ומהריק״ש:
ועוד נ״ל להביא ראיה לסברת מהר״י הכהן הנז' ממ״ש הרשב״א בתשובה סי' אלף ס״ז וז״ל שאלת הקובע זמן לחבירו לפרוע לו מנה או כשיתרה בו המלוה ויודיעהו ונשבע לו על כך ואח״כ שלח המלוה לתבוע החוב ולהתרות בו הודיעני אם נאמר בזה שלוחו של אדם כמותו תשובה בכל מקום שלוחו של אדם כמותו זולת בהפרת נדרים ובשומרים כדאיתא ריש פ' השואל וכו' האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי וכו' דתניא האומר לאפט' כל נדרים וכו׳ וקי״ל כר' יאשיה דלגבי הפרה כתיב אישה יפרנו הכתוב הקפיד וכו׳ הא בכל התורה שלוחו של אדם כמותו עכ״ל ורמז מרן תשו' זו בב״י ח״מ ריש סימן ע"ג הרי שכתב הרשב״א דאם שלח לתבוע לו החוב אף דהוי מילי הו״ל כאלו תבעו הוא עצמו דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו ומייתי מפלוגתא דהפרת בעל דמייתי מינה הרב בתי כהונה וה״ה למקדיש ע״י שלוחו או אומר שליח לדיינים חובות פ' מסורות לכם דלא אמרינן בכה״ג מילי לא ממסרן:
ותו נשמיענה מן הדא דברי הר"ן הנתנין למעלה דאתאן עלה דהרי הרב העטור סבר דמצי שליח מבטל וסמוכות שלו משמעתא דהשואל וה״ה דמצי שליח מקדיש ומוסר חובות המשלח לב״ד נגד דעת מהרי״מט ומהרי"קש. וגם רבוותא דפלוג רבנן על הרב העטור וסבור לשליח לא מצי מבטל נראה לס"ל כשיטת הרב מהר״י הכהן דלא שייך בכה״ג למימר מילי לא ממסרן אלא הוי שליח גמור כל דליכא איש הביניים אלא השליח והמשלח קורא אני עליהם יעמדו יחדיו ושלוחו של אדם כמותו דאי סברי כשיטת מהרי"מט ומהרי״קש הו״ל לחלוק על הרב העטור דלא מצי שליח מבטל למילי לא ממסרן לשליח ולא ליתו עלה מטעמא דבטול מתורת הפקר הרי לשיטה הנז׳ בין אי הוי מתורת הפקר והן לא מילי נינהו ולא ממסרן אלא משמע דאי משום כללא דמילי לא ממסרן לא איריא דלא שייך הכא ומשו״ה מהדרי אטעמא להפקר:
ומרן בבית יוסף הביא דברי הר״ן הנז' וכתב ונראה לי דאע״ג דביטול מדין הפקר נגעו בו שפיר יכול לבטל ע״י שליח משום דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו הוה ברשותו בגלוי דעתא דלא ניחא ליה דליהוי ליה זכותא בגויה כלל סגי א״נ דטעמ׳ דבהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר יש לו דין נדר כדמוכח פ״ק דנדרים וכדכתב הרמב"ם הל' נדרים וכיון דדין נדר יש לו משו״ה לא מהני ביה שליחות שהאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אינו כלום אבל ביטול שאינו ענין לנדר שפיר מהני ביה שליחות עכ״ל וטעם הראשון חשב הרב עולת שבת שהם דברי הר״ן ואינם אלא דברי מרן וטעם האחרון להפקר יש לו דין נדר ואינו ענין לביטול שכתב מרן ישנו בנותן טעם הרשב״ץ במאמר חמץ דף כ״ה ע״ג וכתוב שם באורך ומשום הכי הכריע כהרב העטור דמצי שליח לבטל. ומדברי הרשב״ץ ומרן והרב שבלי הלקט וארחות חיים שהסכימו דשלוחו יכול לבטל מוכח כשיטת מהר״י הכהן כדכתיבנא וגם מטעמי מרן והרשב״ץ מוכח דסברי דכה״ג לא שייך מילי לא ממסרן:
ואולם אפשר לקיים דינו של מהרי״מט כהלכתיה ולאו מטעמיה וזה שהרי החולקי' על העטור סברי דביטול מתורת הפקר ולא מצי מבטל וכתבו הרשב״ץ ומרן דטעמא דהפקר משום נדר הוי ואינו ענין לביטול וא״כ מצינן למימר דגם הרב העטור מודה בדין נדר והפקר דלא יוכל עשוהו ע״י שליח אלא דסבר דביטול מצי לבטל וכדעת הרשב״ץ ומרן. וא״כ ה״ה הקדש שהאומר לחבירו צא והקדיש שור משוורי ויצא והקדישו אינו קדוש דומיא דנדר ואפשר דהרב העטור והחולקי׳ עליו כלהו סברי הכי אך לא מטעם מילי לא ממסרן:
ואפשר לי לתת טעם לדעת החולקים על העטור דסברי דנדר והפקר וביטול וה״ה הקדש לא מצי עביד שליח דה״ט דכל מידי דאדם יכול עשוהו בלי טרחא הן בעודנו על עומדו ואל מקומו ישלח דברו והוא לבדו יעשה מבלי שילך למקום אחר או טירחא אחרת אפי׳ קלה בהא לא מהני שליחות דאמאי אצטריך שליחות והא לאו מידי חסריה ואין דבר קטון וגדול מעכבו לעשותו בעצמו ומשו״ה לא מהני שליחות ומשו״ה נדר והפקר והקדש וביטול דיכול לעשות בעצמו בכל מקום ובכל לשון בלי שום טירחא לא מהני שליחות ולא אמרינן בכה״ג שלוחו של אדם כמותו. ולפ״ז בדין פרוזבול שכתב מהרי״קש אפשר דגם לדעת זה מצי משוי שליח דאף דיכול לעשות פרוזבול שלא בפני הדיינים מ״מ בעי סהדי ואיכא קצת טרחא למיזל באתרא דשכיחי עדים וכל דאיכא טירחא כל דהו שפיר נאה למשוי שליח. אכן דעת הרב העטור דגם בכל אלה המצא ימצא טעם דנקל לו לעשותו ע״י שליח ועדיף ליה אי משום שאינו בקי בדינים כלל וירא ויצר שמא יטעה בדבריו וכיוצא לא יבצר איזה סיבה קלה כמות שהיא ומצי משוי שליח וסתמא אמרו שלוחו של אדם כמותו בר מהיכא למפרש קרא. אלא דברי הרשב״ץ ומרן מוכח דהא דנדר לכ״ע וצריך טעם:
ואחר זמן רב נשאתי את עיני ואראה בספרי האחרונים הם המדברים בענין זה ראשון הוא הרב מחנה אפרים הל' שלוחין סי׳ ז׳ דף מ״ח ע״ג שהביא דברי מהרי״מט והקשה עליהם כקושית מהרי״ך וגם מה שהביא מסוגית תמורה ומה שדחה הרב בנו ז״להה כ״כ מהרי״ך שם. ושם הביא דברי הר"ן הנז' דאיכא מ״ד דשליח לא מבטל ומעיקרא סבר דהוי כמהרי״מט ובסוף רצה לחלק עש״ב. גם הרב דבר משה חלק ח״מ אחר המפתחות עמד ע״ז והרב מגילת ספר לאוין דף קכ״ז והרואה יראה דיש לגמגם קצת בדבריהם:
ואנכי חזון הרביתי להרב בית חדש שהביא דברי מרן ב״י הנז׳ שכתב דבגילוי דעת סגי וכו׳ ועל זה בא דברו וז״ל ודברים אלה הם דברי הר״ן שכתב בריש פסחים דמטעם זה הקלו בענין ביטול אף על גב דבעלמא וכו' וגם לא מהני בהפקד כל זמן שלא בא לרשות הזוכה אכן ק״ל דהיא הנותנת שלא להקל עוד בענין ביטול לומר דמהני ע“י שליח וכו׳ עכ״ל ומ״ש דלא מהני בהפקר כל זמן שלא בא לרשות הזוכה כן כתב הוא עצמו לעיל כשפיר' נסח הביטול בסעיף ה' וז״ל לבטיל וליהוי הפקר כי עיקר הביטול מדין הפקר הוא לדעת מקצת גאונים. כעפרא דארעא להורות שאינו עושה אותו הפקר כדין הפקר בעלמא דא״כ לא הוי הפקר כל זמן שלא בא ליד הזוכה על כן צריך לבאר שעושה אותן הפקר בענין שיהא כעפר עכ״ל ודבריו מוכיחים ומפורשים דסבר שההפקר אינו הפקר כל זמן שלא בא ליד הזוכה. ויש לעמוד על זה ממאי דאמרינן בקמא דף כ״ח בשמעתא דעביד איניש דינא לנפשיה ת״ש בעל הבית שהניח פיאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה פאה ואי אמרת עביד איניש דינא לנפשיה אמאי זה וזה פאה לנקוט פיזרא וליתיב אמר רבא מאי זה וזה פאה לפוטרן ממעשר כדתניא המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בפרט ועוללות ובשכחה ופטור מן המעשר ופירש״י לפוטרן ממעשר דאף פאה הנשארת הפקר חשיכא ואע״ג דנקט לה איהו פטורה מן המעשר הרי דגם פאה הנשארת חשיבא הפקר ופטורה מן המעשר אף דנקיט לה איהו חשיבא הפקר ולמדנו דהוי הפקר אף שלא בא לרשות הזוכה ומשו״ה אהני שם פאה דליהוי הפקר הגם דלא זכו בה עניים וזה הפך דברי הרב ב״ח שכתב דלא חשיב הפקר כל זמן שלא בא ליד הזוכה:
וכיוצא בה שמעתי מפום רבנן דמקהו אקהייתא על דבריו של גדול הרב משנה למלך פרק ב' דתרומות דין ט' שכתב יש להסתפק בהא דקי״ל דפאה פטורה מן המעשה אם פיטור זה הוא משעה שהפריש או דילמא לאחר שזכו בה העניים ונפקא מינה דאם הפריש ובא עשיר ולקח פאה בערמ׳ באומרו שהיה עני או באונס אי חייב העשיר להפריש מעשר ואם לא הפריש חייב משום טבל דאי אמרת משעה שהפריש נפטר א״כ עשיר זה פטור וכו' וראיתי בסוף השולח דרבה רצה להוכיח דאין קנין לעכו״ם בא״י מדתנן הלקט והשכחה והפאה של עכו״ם חייבין אא״כ הפקיר דמאן אלימא דישראל ולקטינהו עכו״ם אא״כ הפקיר הא מפקרי וקיימי אלא לאו דעכו״ם ולקטינהו ישראל לא לעולם דישראל ולקטינהו עכו"ם נהי דאפקירנהו אדעתא דישראל אדעתא דעכו״ם מי אפקרינהו הרי הדבר מבואר דעכו״ם דלקט פאה חייבת במעשר ואי אמרת דמשעה שהפרישה נפטרה אם כן הפאה שלקט העכו"ם נמי פטורה וא״כ ה״ה נמי דאם לקחה עשיר דחייבת כללו של דבר כל שלא באה לרשות עני דזכי ליה רחמנא חייבת וכי תימא תקשי הא דתנן שבלת של לקט שנתערבה בקציר לצריך להביא ב' שבלים וכו׳ ואי אמרת דלא נפטרה כי אם אחר שבאה ליד העני אף שבלת הלקט חייבת וכו' הא ל״ק דשאני לקט מפאה התלויה בדעתו של בע״הב עכ״ל והרי סוגיא הנז׳ הפך דברי הרב ע״כ שמעתי:
ובאמת שהיא תמיהה רבתי על הרב ז״ל אמיתני ותקיפה יותר ויותר ממה שנתקשינו בעניותנו על הרב ב״ח כמדובר. דעל הרב ב״ח ל״ק אלא לשיטת רש״י דפיטור פאה מהמעשר הוא מטעם הפקר אבל לשיטת התוס' דפיטור פאה ממעשר כדדריש בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק וכו׳ ע״ש באורך והיא שיטת הרבה מן הגדולים אפשר לישב דכי אמרה הרב ב״ח הוא בהפקר דאין לו דין הפקר עד שיבא לרשות הזוכה. אבל לפטור פאה ממעשה לאו מדין הפקר שנצטרך שיבא ליד העני אלא מקרא ובא הלוי וכו' וכל שנקרא שם פאה עליה נפטרה. אבל הרב מש״ל דקאי בפאה עצמה ואסיק דכל שלא באה לרשות עני חייבת זו היא שקשה דתלמוד ערוך מפורש יוצא הפך דבריו כמה דקשיא להו לרבנן הנז׳:
ואנן בעניותין תו אית לן קיוהי ותיוהי על הרב מופת הדור במש״ל מלבד התמיהא ששמעתי מקשים כנז' והוא דהמסתכל יפה בדברי הרב סוף פ״א דמתנות עניים ראה יראה דנראה שהבין הרב מש״ל דמ״ש הרמב״ם פ״ב דמתנות עניים דין י״ג בע״ה שנתן פאה לעניי׳ ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זו וזו פאה היינו שהעניים נוטלים אותה ומשו״ה אוקמה שהפריש תחילה פחות מכשיעור כאשר יראה המעיין. וגם הרדב״ז בביאורו שם נראה מדבריו שכך הבין דזו וזו פאה לעניים. וקשה דהרי מפורש בשמעתא דהמניח הנז׳ דלמ״ד עביד איניש דינא לנפשיה זו וזו פאה היינו דוקא לפוטרה ממעשר אבל אין לעניים אלא אחת ואידך נקיט לה איהו כמ״ש רש״י שם והר״ש פ"ו והרמב"ם דפסק פ״ב דסנהדרין דעביד איניש דינא לנפשיה מוכרח דמפרש לה כדאוקמה בש״ס לפוטרה מן המעשר דוקא. ומה שתמה הרב פר״ח בהגהותיו בס׳ מים חיים דהו״ל להרמב״ם לבאר דנוטלה הוא ל״ק דכן ארח לצדיק הרמב״ם למנקט לישנא דמתניתין ומתנית׳ ולא מפרש לה וזימנין טובא זה דרכו דרך הקדש ובפרט הכא דכבר פסק דעביד איניש דינא לנפשיה. והמעיין יראה דיש לחלק בין זו ובין נתן פאה כשיעור ואח״כ הוסיף דקאי עלה הרב מש״ל שם ספ"ק דמתנות עניים ע״ש ואין כאן מקום להאריך:
ועוד זאת אדרש על הרב מש״ל במה שהסכים פ״ב דתרומות דאין הפאה פטורה ממעשר עד אשר יזכה בה העני דנעלמו ממנו דברי רבינו שמשון ריש פ״ו דפאה ודברי תוספות שאנץ הביא דבריהם רבינו בצלאל במקובצת מציעא סוף דף ל׳ דמפורש בדבריהם דמשעה שקרא שם לפאה נפטרה מן המעשר בהפרשה לבד עיין בדבריהם באורך ובדברי רבינו שמשון יש לי הצעיר קצת שקלא וטריא ואין כאן מקום להאריך:
והראיה שהביא הרב מההיא דגיטין דף מ״ז דעכו״ם דלקט פאה אינה פטורה ממעשר וכו׳ קשיא לי דלאו ראיה היא שהרי כתבו התוס' שם ורבינו שמשון פ״ו דפאה ותוס׳ שאנץ הביא דבריהם בשיטה מקובצת מציעא הנז׳ דאף לר' יוחנן דסבר דהפקיר לישראל ולא לנכרים הוי הפקר הכא מודה דה״מ כי שקיל ליה ישראל אבל כי שקיל ליה נכרי הפקר בטעות הוא ואינו הפקר. ומה שנתקשה הרב פר"ח במים חיים בחידושי גיטין בדברי התוס' ע״ש כמדומה אני דנעלמו ממנו דברי רבינו שמשון הנז' דמבואר בדבריו ובדברי תוס׳ שאנץ הנז' דמעיקרא סברי דסוגיית השולח אתיא כר״ל ובסוף אוקמוה גם לר' יוחנן וכדברי התוס׳ הנז׳. ומאחר דמטעם הפקר בטעות היא הך דהשולח אין ראיה לדינו של הרב מש״ל דלעולם דמשעת הפרשה נפטרה הפאה ממעשר אף שלא זכו בה עניים עדיין ואם בכלל העניים בא עשיר ולקח פאה עמהם אף מה שלקח העשיר פטור ממעשר דכיון דעניים נטלו נתקיימה דעתו של בע״הב ולמיעוטא דלקח העשיר לא חיישינן וגם מה שלקח העשיר פטור דשם פאה אהני לפוטר' וההיא דהשולח הוי מטעם דלקטינהו עכו״ם לחודיה והו״ל הפקר טעות דאינו הפקר כמ״ש התוס׳ וסיעתם שם וכמ״ש התו׳ בפסחים דף נ״ז ומנחות ע"א גבי פאה שהיו נותנין לירק ע״ש ואינו מהטעם שכתב הרב דלא נפטרה עד שתבא ליד העני הזוכה רק מטעם הפקר בטעות לאו הפקר ודל מהכא שם הפקר משא״כ כשבאו עניים ונטלו דנתקיימה מחשבתו אז משעת הפרשה פטורה ואם לקח עשיר בתוך העניים גם שלו פטור:
ועוד ראיתי להרי״טבא בחידושי גיטין שם שכתב דכיון דאיהו אפקר ויש עניים בעיר הוי הפקר ופטור ממעשר והב״ע שאין עניים ואין ראויים לבא עניים ואין דין הפקר דהתורה אמרה לעניים ולא לעורבים ולעטלפים והיינו דקאמר אדעתא דעכו״ם לא מפקר כיון שלא היו עניי ישראל ואין ראויים לבא שם ע״ש באורך ולמדנו מדברי הרי"טבא דאם יש עניים גם מה שלקט נכרי פטו' וה״ה בנדון הרב מש״ל שלקט עשיר פטור:
ותו לא זכיתי להבין מ״ש עוד הרב מש״ל בגמר דבריו דשאני לקט מפאה דגבי לקט אף שלא בא לידו פטור דהרי עדיין לחלוחית הדיו קיימת שהביא סוגיית השולח לראיה לדינו והתם קאי אדתנן הלקט והשכח' והפאה של נכרי חייבין במעשר ולדבריו תינח פאה דתלוי בדעת בע״הב וכל שלא בא לרשות העני הזוכה לא נפטר אבל לקט בכל אופן מפטר ומשו״ה תנן שבלת של לקט וכו׳ כמ״ש הרב ז״ל והיכי כיילינהו במתני׳ הלקט והשכחה והפאה כי הדדי:
ואחר זמן רב נדפס ס׳ קרית מלך רב ח״ב להרב המובהק חסידא קדישא כמהר״ר יהודה נבון ז״להה וראיתי שם בדף ק״ג שהקשה קושיא זו האחרונה שנתקשתי בדברי הרב מש״ל והליץ בעדו שיש חילוק בין היכא דלקטינהו עכו״ם או עשיר דנעקר ההפקר מטעם הפקר בטעות להיכא שהוא ברשות בע״הב ונתערב בגדיש זהו תורף דבריו ולי ההדיוט לא נחה דעתי הקצרה בזה חדא דהרב מש״ל לא אתי עלה מטעם הפקר בטעות כמתבאר מתוך מאי דכתיבנא בעניותין ותו דאם כונת הרב מש״ל הכי למה ליה לאפלוגי בין לקט לפאה טפי הול״ל בחילוקו ממש דשאני התם דבאת לרשות בע״הב וכו׳ משא״כ בנטל פאה עכו״ם או עשיר דנעקר ההפקר. ותו דכל כי הא הו״ל להרב מש"ל לאודועי ולא לסתום דבריו כל כך באופן שדברי הרב מש״ל צריכים לי תלמוד. ומה שנתקשה עוד הרב קמ״ר ואיהו מפרק לה דהא דאמרינן אדעתא דנכרי מי אפקירנהו הלכתא היא כההיא דקמא דף קי״ו ע״ש באורך דבריו ראויים אליו דהכי משמע מהתוספות בגיטין והר״ש ותוספות שאנץ הנז׳ וכן מוכח בפסקי התוספות סוף כריתות ובתוס׳ בתרא דף קל״ח ע״א וכהרא״ש והרמב״ן שם וכן משמע מדברי הרמב״ם
ריש פ״ד דזכיה וכדמשמע מדברי מרן בב"י ח״מ סי' רמ״ה:
אבל קצת יש להרגיש על הרב קמ״ר שלא העיר בעיקר דינו של הרב מש"ל דקפסיק ותני דאינה פאה לפוטרה עד שתבא לרשות העני הזוכה ומשמע הגם שתבא לרשות בע״הב אינה פטורה דהא מפליג בין פאה לשבלת של לקט שנתערבה שהוא ברשות בע״הב וזה הפך סוגית המניח ודברי הר״ש ותוספות שאנץ כמדובר:
ותו קשה על הרב מש"ל והרב ב״ח מהא דאמרינן בנדרים דף מ״ג דתנן גבי מודר היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל מניח על הסלע או על הגדר ואו׳ הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ור׳ יוסי אוסר ואמר ר' יוחנן מ״ט דר' יוסי קסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתיא לרשות זוכה ומותבינן עליה דר' יוחנן ואמר רבא טעמא דר׳ יוסי משום מתנה בית חורון והסוגיא ארוכה הרחבה והעמוקה ורבו הפירושים כאשר עין אדם צופה ומביט בדברי הראשונים ואין לנו עתה עסק בזה רק הרואה יראה מאי דכתב הר״ן דגם לר' יוסי מכי אפקיריה נפק מרשותיה אלא משום מתנת בית חורון ובשילהי שמעתא כתב דאתותב ר׳ יוחנן וגם הרא״ש בפסקיו כתב דטעמא דר' יוסי משום מתנת בית חורון וקי״ל כרבנן וכמבואר בי״ד סימן רכ״א. וא״כ לכל הדברות נראה דקי״ל דהוי הפקר אף דלא בא לרשות הזוכה דאף לר׳ יוחנן רבנן פליגי עליה דר' יוסי דמכי אפקיריה הוי הפקר. ומה גם דרהטא סוגיא כפירוש הר״ן דלרבא גם לר' יוסי מכי אפקיריה הוי הפקר ולא בעי דלימטי לרשות זוכה. והשתא על הרב מש״ל ק' למ״ד דפאה הוי מטעם הפקר דהא קי״ל בהפקר דלא בעי רשות זוכה. ולהרב ב״ח ק׳ דהוא בהפקר איירי ואיך כתב בפשיטות דלא הוי הפקר עד שיבא לרשות זוכה:
ועוד ק״ל עליהם מע״ש הר"ן ריש פסחים דהקלו גבי ביטול דהא למ״ד דלר׳ יוסי אינו הפקר עד שיגיע לרשות הזוכה היכי מבטל וכו׳ ע"ש הרי דדייק הר"ן למ״ד לר' יוסי מכלל דרבנן לא בעי שיגיע לרשות זוכה וגם לדעת ר' יוסי אינו אלא למ״ד. וק' על הרב מש״ל דפסוק ותני דפאה לא הויא עד דאתיא לרשות עני והרי איכא למ״ד דפאה משום הפקר וקי״ל בהפקר להפך כמו שנראה מדברי הר"ן. ועל הרב ב״ח קשה דבדין שליח המבטל רמז לדברי הר״ן אך תפסם לאמת דהפקר בעי שיגיע לרשות זוכה והר״ן לא כתבה אלא לר׳ יוסי ולמ״ד כמבואר. ואי משום הא מצינן למימר דהרב ב״ח קיצר מדברי הר״ן ואין כונתו אלא למ״ד ולא חש להאריך דהרואה בעיניו יראה דברי הר״ן בשרשם והוא מקצר ועולה:
אכן מה שכתב לעיל בפירוש לשון הביטול דתקון כעפרא דארעא משום דהפקר לא הוי כל זמן שלא בא ליד הזוכה וכו' מזה מוכח דלקושטא קאמר דהכי קי״ל גבי הפקר ואין נראה לומר דכונת הרב ב״ח משום דיש סברא זו בעולם חדא דאין לשונו מורה הכי. ותו דכיון דקי״ל כרבנן וגם לר׳ יוסי רבא דהוא בתרא משמע מפשט הש״ס כדתדגמ' הר״ן דגם לר' יוסי לא בעי בהפקר דיגיע ברשות הזוכה א״כ מדוע חשו רבוואתא קמאי לסברת יחיד וגם זה אליבא דמ״ד וכל כי הו״ל לאודועי:
וראה ראיתי להרב חק יעקב שכתב על דברי הרב ב״ח הנז' וז״ל ודבריו תמוהים דאף בהפקר בעלמא הוי הפקר אף שלא בא ליד הזוכה עדיין אלא שתוך ג׳ ימים יוכל לחזור בו כמבואר בח״מ סימן רע״ג והא חמץ איסורא לא ניחא ליה דליקני ואינו חפץ לחזור בו כלל לכן נ״ל וכו׳ אומרין דליהוי הפקר כעפרא כדי לזכור באיסור חמץ שלא יזכה יהודי אחד על כן אומרים כעפרא שלא יהיה לשום אדם זכיה בגויה עכ״ל והרב חק יוסף כתב והא דתקנו כעפרא בזה יפה כתב הב״ח וכו׳ וראיתי שהח״י כתב דדברי הב"ח תמוהים וכו׳ ול״נ לישב דברי הב״ח דהרי קי״ל תוך ג׳ ימים אף שאינו חוזר אינו פטור ממעשר כיון דיכול לחזור לכן לא הוי הפקר תוך ג׳ ימים א״כ יפה כתב הב״ח דהרי הוא מבטל בע״פ א״כ תוך ג׳ ימים לא הוי הפקר כל זמן שלא בא ליד הזוכה ואף דאינו חפץ לחזור מ״מ כיון דיכול לחזור לא הוי הפקר וא״כ מאי מהני ההפקר דהא פסח הוא תוך ג' ימים עכ״ל. והרב חק יעקב קיצר במקום שאמרו להאריך דמדברי הטור וש״ע בח״מ סי׳ רע״ג אין מופת חותך והו״ל להזכיר המקור שמעתא דנדרים דמוכח דדעת זה אינו אלא לחד שינוייא ולר' יוסי ולא לרבנן דהלכת׳ כוותייהו וגם דברי הר״ן שרמזם הרב ב״ח לקמן וכמבואר הכל לעיל. ומה שפירש דמאי דאמרי כעפרא היינו שלא יהיה לאדם זכיה בגויה. אינו נח דאדרבא בעת ההפקיר צ״ל שמפקיר לכל דקי״ל כב״ה וכר״ל ואי לאו לא הוי הפקר דלא קי״ל כר׳ יוחנן בהא וא"כ בעת ההפקר לכוין שלא יהיה לאדם זכיה בגויה לא יכון. ואף דכוונתו ניכרת שאין זה מרצון המבטל אלא זכר עשה לישראל שלא יזכו. מ"מ לא הונח לי ועוד מה צורך לזה כיון שכל אדם מישראל ואשה בכל אלה כלם כאחד בו בפרק הם מבטלים ומפקירין החמץ כמעשהו ממנו:
ומה שהליץ הרב חק יוסף בעד הרב בית חדש ק״ק חדא דהא דג׳ ימים לדעת הרא״ש והטור לאו הלכתא היא וכן הטור השמיט כל זה וכמו שביאר הרב דרישה סי׳ רע״ג וא״כ נמצא דברי הרב ב״ח שנויים במחלקת. ותו דאליבא דכ״ע זהו מתקנת חז"ל דמדינא תכף שהפקיר יש לו דין הפקר גמו' וגם אחר תקנה כשהפקיר הדבר עומד ותלוי ועד ג' ימים אינו שלו ולא הפקר ואם חוזר בו בתוך ג' נתבטל ההפקר. ואם זכה אדם בו בתוך ג׳ ונטלו הוי הפקר. ואם לא חזר תוך ג׳ הוי הפקר גם שלא בא לרשות זוכה באופן דאלה הג׳ ימים אינו שלו ולא הפקר וא"כ אף שהוא ע״פ כיון שהפקירו יצא מרשותו ואינו עובר עליו ומהני דודאי איסורא לא נימא ליה דליקני ואף כי אין הפקרו הפקר גמור עד אחר ג׳ הא לא איריא שאחר ג׳ נגמר ההפקר אך מעת שהפקירו כבר יצא מרשותו ואינו עובר עליו:
נחזור על הראשונות דהא מילתא אם שליח יכול לבטל הוא פלוגתא דרבוואת׳ ומאחר שכן בנ״ד דשמעון מעצמו עמד וביטל חמצו של ראובן לא עשה כלום כיון דמגרמיה עבד וכי תימא דהרי כתב מרן בטעם ראשון דאע״ג דביטול מטעם הפקד נגעו בו הכא בגלוי דעת סגי וא״כ הכא דראובן כבר התחיל במצות בדיק' וכל השנים הוא מבטל בגלוי דעת זה דהא שתא הכא גלה דעתו לקיים מצותו מהני וביטול שמעון יועיל. הא לאו מילתא היא חדא דאף בשוייה שליח הא איכא פלוגתא דלא ליהני השליחות וק״ו בלא עשאו שליח. והא דכתב מרן להקל בגלוי דעת כבר הרב ב״מ כתב על דברי מרן דאדרב׳ כיון דהקלו בכמה עניינים אין לנו להקל יותר דלישוי שליח והגם דבהא פשטה הוראה כדעת מרן לשוויי שליח. מ״מ הבו דלא לוסיף עלה דדוקא בעשאו שליח סמכינן על העטו׳ והטור והרשב״ץ ומרן וסיעתם אבל בלא עשאו שליח לא. ואעיקרא ולמנות שליח לבטל לכתחילה האיש הירא יחוש לדעת האומרים שאינו יכול לבטל ע״י שלוחו כי מצאתי להרב החסיד מהר״ם די לונזאנו בכתיבת ידו ממש שכתב כתב הר״ם הנרבוני כי לדעת כל המפרשים אין אדם יכול לבטל חמץ חבירו בשליחותו עכ״ל הא למדת דרבים מרבוואתא קמאי ס״ל דשליח לא מצי מבטל:
ועוד אחרת היתה בנ״ד דכד דייקת שפיר ראובן גילה דעתו להפך כי אין רצונו ששמעון יטפל במצותיו שהרי מפיו לפידים יהלוכו והלילה אמר לבזויי ולאלטויי לשמעון על אשד בדק חדריו וזה מבורר כי אינו רוצה ששמעון בפרט יטפל בדבריו ומהיכא תיתי דרצונו בביטול שמעון:
והגם שהיה רוצה בבדיקת שמעון כבר כתב הרב מגן אברהם דאם ציוה לשלוחו לבדוק אינו יכול לבט' ובעינן דוקא שציוהו שיבטל. ומכ״ש דהקפיד על שבדק שמעון חדריו וביטול לא בא לא פיו ולא ציוהו דסירכיה נקיט כי אין לו חפץ בשמעון וביטול שמעון כאלו לא היה. ומה שביטל הוא בשעה ששית זו אינה צריכה לפנים זיל קרי בי רב דלא עשה כלום כמבואר בדברי הרמב״ם ובש״ע והוא תלמוד ערוך פ״ק דפסחים והאריכו בזה הרב שיירי כנ״הג סי' תל״א והרב פר״ח והרב מקראי סי' תל״ד ועוין מ״ש הרב בית דוד סי׳ קנ״ו ע״ש ודו"ק: