ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן שז
א
דין א׳. דבר פ' אעשה למחר וכו' ואם הוא דבר מצוה מותר דלא כמ״ש האחרוני׳ כאשר הוכיח במישור בס׳ אליה רבה ודחה ראיתם מס׳ החסידים:
ב
וכן אסור לקרות בספ׳ בשבת כדי להכיר מקום הצריך הגהה להגיה אותו למחר אבל אם הוא מכוין למחר לקרות ולהגיה מותר. הרדב״ז בתשובה סי׳ תר״ץ:
ג
אפי׳ בשיחת דברים בטלים וכו׳ עמ"ש הפר״ח ובש"ות מים רבים א״ח סי׳ ל':
ד
דין ב׳. ולא לומר לעכו"ם לשכור לו פועלים וכו׳ ופשיטא דאסור לומר לעכו״ם שיעש' לו מלאכה למחר הרדג״ז בתשובה סי׳ תרפ״ד:
ה
אסור לומר לעכו״ם שיאמר לחבירו עכו"ם לעשות מלאכה. הרב מהר״ר גרשון אשכנז בתשוב' הובאה בש״ות חוות יאיר סי' מ״ט ונ״ג וכן הסכים הרב מהר״י עאייאש בס׳ בני יהודה דף ס״ז ע״ב ועיין בס' בני חיי ומאי דכתיבנא בעניותין בא״ה סי' ה':
ו
אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית וכו׳ שרצונו שיעשנו בשבת הבאה. כ״כ ס׳ התרומה והסמ״ג והגהמי״י פ״ו. ודברים כפשטן הם תמוהים דמשנה שלימה שנינו פ' כל כתבי דאם הדליק העכו״ם מעצמו אסור לישראל ליהנות ממנו וכיוצא וכמ״ש לקמן סימן שכ״ה וכמו שתמה הרב גנת וורדים כלל ג' סי' כ״א ואחריו בס׳ יד אהרן עש"ב. והרי תני בתוספתא פי״ד דבעכו״ם המכירו שעשה לעצמו אסור ליהנות מפני שמרגילו ועושה לשבת אחרת וא״כ איך הותר זה. ולכן נראה שאין להקל בזה אלא בדבר שאין גוף ישראל נהנה ממנו וכמ״ש הרב גנת ורדים או שכבר יש נר ואש והעכו״ם מוסיף כמ"ש הרב יד אהרן וכבר תמה שם על דברי מהריט״ץ סי׳ רמ״ד ע״ש ובמגן אביהם סוף סי' זה:
ז
דיין ג׳. לקנות לו בשבת וכו' ישראל ועכו״ם שותפין לקנות דבר מהמלך והמכירה בשבת אסור לצוות לעכו"ם לקנותו. הרב מהר״י עאייאש בתשובותיו בית יהודה סי׳ מ״ד:
ח
דין ה'. מותר לומר לעכו״ם לעשותו וכו׳ הרב שיירי הביא דברי מור״ם בהגהה שכתב ולקמן סימן תקפ״ו וכו' וכתב דכיון בזה דהגם דכאן כתב שתי הסברות ולא הכריע בסי' תקפ״ו הכריע ופסק להתיר עכ״ד ולי ההדיוט נראה דמקומו הוא מוכרע דכללא כיילי לן האחרונים וכהנה״ג גופיה בכמה דוכתי דדעת מר״ן כסברא שכותב בסתם כידוע והכא הרי גילה דעתו שסתם להתר. וכי דרך מרן בדוכתי טובא שבמקום אחר כותב סתם ויש אומרים ובמקום אחר כותב הסתם לבד כמ״ש בעניותנו בכמה מקומות. ועיין בתשובות הר״ש בן הרשב״ץ סימן קמ"א וסי׳ קע״ה:
ט
דין ו׳. מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך שתעמוד עמי לערב וכו׳ ראיתי בשאלתות דרב אחא משבחא גאון בפרשת בראשית שכתב וז״ל אמר רב הונא לא ישכור אדם פועלין בשבת ולא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ממציא חפציך אסורים חפצי שמים מותרים ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר עכ״ל. גם ראיתי לרבינו ירוחם בסוף חלק שביעי שכתב וז״ל לא ישכור פועלים בשבת ולא יאמר לחבירו לשכור פועלים ולא יאמר לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב כך פשוט בשבת פ' שואל פירוש ודעתו שיעשה עמו אף שלא הזכירו לו מלאכה אלא שאמר לו שיעשה עמו עכ״ל ומבואר שהגאון ורבינו ירוחם אוסרים לומר לחבירו הנראה וכו׳:
ולפום ריהטא הדבר קשה שהרי בשבת דף ק״ן שם נאמר אמתני׳ דלא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אמר רב אשי אפילו תימא חבירו ישראל הא קמ״ל לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ומתני׳ מני כרבי יהושע בן קרחה וכו' אמר רבה בר בר חנא אמר ר׳ יוחנן הלכה כר' יהושע בן קרחה מ״ט דריב״ק אמר קרא ממצוא חפציך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר. נמצינו למדין דסתם משנה אוקמה רב אשי כרבי יהושע בן קרחא דמותר לומר הנראה וכו׳ ורבי יוחנן פסק כריב״ק. ומאחר שכן איך פסקו הגאון ורבינו ירוחם נגד סתם משנה ומה שנפסקה ההלכה בש״ס כריב"ק. ותו דאמרינן דטעם ריב״ק דכתיב ודבר דבר הרהור מותר והם פסקו דהרהור מותר ואסרו לומ׳ הנראה וכו':
ובטרם אקרב לברר דעתם אציגה נא עמך מה שראיתי להרב מופת דורנו מהר״י בר דוד בספרו הבהיר דברי אמת בקונטריסים דף י״ב שהוא ז״ל הוכיח מסוגית גיטין דף פ״א ומסוגית חולין דף מ״ג דרבה בר בר חנה ורב יצחק בר יוסף לא סברי דרבי יוחנן אמר הלכה כסתם משנה ופלוגי בהא וכתב ובהכי אזדא ליה מה שהקשה הרשב״א בחידושי שבת דף ק״ן דלמא הוצרך רבה בב״ח לפסוק הלכה כר' יהושע בן קרחה דאומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב והא סתם משנה הכי הוייא דקתני לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים ואקשינן פשיטא ומפני דה״ק אבל אומר הנראה וכו׳ וכבר אמר הלכה כסתם משנה ולפי מ״ש אין כאן קושיא דרבה בב״ח הוא מאמוראים דלית להו הך כללא וכן אזדא קושית התוס' והרשב"א שם דף ט״ל עכ״ד:
ובראשית מאמר נהלך ברג״ש על הרב הנזכר על השנות דברי הרשב״א בחידושיו למה שהביא בשמו שבחידושי הרשב״א שם דף ק"ן כתוב וז״ל הא דאמר רבה בב״ח א״ר יוחנן הלכה כרבי יהושע בן קרחה קשיא לי דהא אוקי סתם מתני' דלא כריב״ק ורבי יוחנן הלכה כסתם משנה אית ליה בכל מקום ואפי׳ את״ל אמוראי נינהו ושמא נאמר דרבי יוחנן לא מפרש למתני׳ הכי ולא ידעינן היכי מפרש לה עכ"ל וזה הפך ממ"ש בשמו הרב הנז׳:
הן אמת דדברי הרשב״א קשים דקאמר דבש״ס מוקי סתמא דלא כריב״ק ואיהו קאמר הלכה כסתם והרי בש״ס מוקי למתני׳ כריב״ק וא״ש בכלל הלכה כסתם משנה אלא ר״ק הא תו למה לי לומר בפרט הלכה כריב"ק והלא אתיא מכללא ומאי קאמר הרשב״א והרי מבואר בש״ס דסתמא כריב״ק וכן משמע מראב״ן דף ס"ז סי' שפ״ה וכן גריס רבינו ישעיה הראשון בפסקיו לשבת כ״י אלא דשם ראיתי דגריס רבינו ישעיה שינויא דרב פפא בלא אתקפתא ושינויא דרב אשי שינויא אחרינא. ואם באנו להגיה בדברי הרשב״א צריך ליסד לשון אחר. ואם הרב הנז' מכח הסוגיא הגיה ושינה כל לשון הרשב״א כל כי הא איבעיא ליה לאודועי:
אבל האמת יורה דרכו דהרשב״א היה לו גירסא אחרת בש״ס וכן מצאתי בחידושי הר״ן לשבת כ״י שהביא הגירסא מניתין דלא כר׳ יהושע בן קרחא דהא קמ״ל מתני' דלא יאמר אדם לחבירו אמירה שמשמעה לשכור לו פועלים והיינו דלא מצי אמר הנראה שתעמוד עמי לערב ודלא כריב״ק והר״ן שם הכריע כגירסת רש״י שהיא כגירסתנו דסתמא כריב״ק מדפסקינן כוותיה וגם שם הק׳ לגירסת הנז׳ דאיך ר' יוחנן פוסק כריב״ק נגד הסתם והרי הוא סבר הלכה כסתם משנה ותירץ דר' יוחנן יפרש פירוש אחר. והן הן דברי הרשב״א הנז׳. וא״ת להר"ן דהכריע כגירסנו דסתמא כריב״ק מדפסיק ר' יוחנן כוותיה אדרבא תיקשי דאי סתמא כריב״ק אמאי אצטריך לר״י לפסוק כריב״ק והא השמיענו דהלכה כסתם משנה וי״ל משום דה״א דפירושא דמתני' דלא כרי״בק לזה פסיק ר״י כריב״ק להודיענו דהיינו פירושא דמתני' כריב״ק:
ומעתה נחזור לדברי הרב הנז׳ שכתב דבהכי אזדא ליה קושית הרשב״א הנזכר וקושית התוספות והרשב״א בדף ט"ל וק״ק דהרי הרשב״א בסוגיין כבר כתב ואפילו את״ל אמוראי נינהו ובדף ט״ל נמי כתב הרשב״א דאע״ג דאמרינן בעלמא אמוראי נינהו מ״מ מותיב ומפרק לה הש״ס והביא דבריו הרב הנז' לקמן בסמוך וא"כ מאי קאמר דבהכי אזדו קושיות הרשב״א והרי הרשב״א כבר נשמר מזה וכתב דאף דאמוראי נינהו מותיב ומפרק לה הש״ס. ויותר היה מקום להקשות על הרשב״א שם בשבת דף מ' שכתב ומ״מ מפני שהוא אומר בעלמא הלכה כסתם משנה הוצרך כאן לפסוק בפירוש הלכה כר״י ולא סמך על מה שאמר הלכה כדברי המכריע ועל זה הי״ל להרב הנז׳ להקשות דרבה בב״ח לית ליה האי כללא:
ותו ק״ק על הרב הנז׳ דהרואה יראה בשבת דף קי"ב פריך הש״ס על מאי דאמר רבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן דמתרץ מתני' אליבא דר' יהודה דהלכה כר״י והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ופריק לה לאוקומי ההיא מתניה רב יצחק בר יוסף והזכיר הרב הנזכר הסוגיא זו. והרי הש״ס התם פריך ארבה בב״ח מדאמר ר"י הלכה כסתם משנה ומאי פריך והא רבה בב״ח לית ליה הכי דאיהו סבר דלא אמרה ר״י כמ“ש הרב הנז׳. ותו חזינן דמפרק לה רב יצחק בר יוסף ומוקי אוקמתא במשנה כי היכי דלא ליהוי מילתיה דר׳ יוחנן נגד סתם משנה והא איהו נמי לא סבר הכי ומאחר שכן מה לו להרב הנזכר בהדי התוספות והרשב"א והרי בש״ס משמע דגם אהני תרי אמוראי מותבינן ומפרקינן והן הן דברי הרשב״א דאף דאמוראי נינהו הש״ס מותיב ומפרק. ויש לישב קצת בעד הרב הנז׳ דההיא כי מייתי לה הש״ס קאמר אמר עולא ואי תימא רבה בב״ח:
אמנם לי ההדיוט נראה דהא אמרינן אמוראי נינהו הכי פירושה דאיכא מאן דסבר דרבי יוחנן סבר דהלכה כסתם משנה בכל התורה ובכל מקום הלכה כסתם. ואיכא מאן דסבר דאיברא דרבי יוחנן אמר הלכה כסתם משנה אבל אינו כלל בכל מקום רק זימנין דמשכחת דפסיק דלא כסתם משנה ודמי כלל זה לאינך כללי דרבי יוחנן גופיה פרק מי שהוציאוהו ר״מ ור' יהודה הל׳ כר' יהודה רבי יהודה ור' יוסי וכו׳ דאסיקנא התם דהני כללי הם מן הסתם וזימנין דפסיק איפכא והיכי דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר ואמטו להכי פריך בש"ס גם על רבה בב״ח מהא דהלכה כסתם משנה וזימנין משנה כנ״ל. אמנם מדברי רש״י בחולין דף מ"ג נראה דס"ל הפך מהאי דכתיבנא ע"ש ודוק:
עתה אקום לדעת לעות סברת הגאון ורבינו ירוחם הנז״ל נראה דהם ז״ל גרסי כגירסת הרשב״א וכגירסא דמייתי הר״ן בחידושיו דאמרינן מתני' דלא כר׳ יהושע בן קרחה כנז׳ וא״כ סתמא דמתני׳ ות״ק. דבריתא פליגי על ריב״ק ואע״ג דרבי יוחנן אמר דהלכה כרבי יהושע בן קרחה לא קי״ל כוותיה מדחזינן דרב אשי דהוא בתרא מוקי סתם משנה דלא כריב"ק ש״מ ס״ל דהלכה כת״ק דבריתא דפליג דהרי ר' יוחנן דפסיק כריב״ק מוכרח דמפרש מתני' בפירושא אחרינא דלא ליהוי הפך ריב״ק דהוא סבר הלכה כסתם משנה וכמ"ש הרשב״א והר"ן. ומדרב אשי לא בחר בפירוש המשנה כמה דתרגמה ר׳ יוחנן ופירש לה דלא נריג״ק מוכח דסבר דאין הלכה כריב״ק ומתרץ מתני׳ כהלכה וקי״ל כרב אשי דבתרא הוא. ועם כל זה קי״ל דהרהור מותר ובהא פליגי ת״ק וריב״ק דת״ק סבר דהרהור לא שרי אלא בלבו כמ״ש רבינו ירוחם אבל לומר דיבור דמשתמע מיניה חפציו בהא דנראה שתעמוד עמי לערב אסור וריב״ק סבר דהא נמי הרהור מיקרי כיון שאינו בפירוש. ומ״ה פסקו הגאון ורבינו ירוחם כסתם משנה ותנא קמא דבריתא דלא כריב״ק דמשמע להו דכן דעת רב אשי ופסקו דהרהור מותר והיינו הרהור גמור. ומיהו סוף דברי רבינו ירוחם אינם מכוונים ודוק: