אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן רעג

שיורי ברכה

א

דין א׳. אין קדוש אלא במקום סעודה וכו׳ כתב בס׳ יד אהרן בסוף הגהת הטור משם הרב גנת ורדים כלל ג' סי׳ י״ב דהמקל כרב וכר׳ יוחנן ומקדש שלא במקום סעודה בשעת הדחק ובשביל כבוד הרבים אין למחות בידם עכ״ל ומסתמות הדברים מוכח דבקידוש הלילה איירי ולא היא דבקדוש הלילה אין להקל כלל דהא אם כבר קדש במקום סעודה ואח״כ הוצרך לאכול במקום אחר צריך לחזור ולקדש שם כמבואר בש״ס ופוסקים אלמא הלכתא פסיקתא היא דאין קדוש אלא במקום סעודה:

אמנם הרב גנת ורדים לא אמרה בסתם אלא בהדיא כתב וז״ל וא״כ בקדוש היום דקיל טובא המקל כרב ור"י לא הפסיד ולא באנו לומר לסמוך ע״ז לכתחילה רק שבשעת הדחק ובשביל כבוד הרבים יש לסמוך על טעם זה להקל ואין למחות ביד הרבים שעושים כן עכ״ל ובספר יד אהרן קיצר את הרחב.

ב

מדברי הרב גנת ורדים הנז׳ מוכח דלא הקל בשעת הדחק בקדוש היום ולכבוד רבים אלא שלא למחות בידם. אמנם ודאי דאשר נגע אלהי״ם בלבו אם ימצא ביום שבת בעידנא דעיילי אינשי לכבוד חתן או אבי הבן וכיוצא ומקדשין ואח״כ מביאין מיני מתיקה וכיוצא ואין שם פת הבאה בכסנין אלא מגדים וקאפ״י לא לטעום מידי שם כלל. ולא סגי במה שהמקדש ישתה כל הכוס דלדעת הגאונים חשיב במקום סעודה דלא אהני כי אם לשותה הכוס עצמו דחשיב כאלו קידש במקום סעודה אבל לאחרים לאו מקום סעודה ואסור לטעום וזה פשוט ומבואר בש"ס והפוסקים ולא הוצרכתי לזה אלא לאפוקי הטועים שראיתי שטעו בזה:

ג

דין ב׳. נמלך לאכול במקום אחד צריך לחזור ולקדש וכו׳ כן כתב מרן בב״י סוף סימן זה ולמד כן מעובדא דרב הונא. וראיתי בס׳ כנ"הג שכתב משם הגהה כ״י כתוב בא״ח בשם ה״ג דאי קדיש וקם מההוא דוכתא צריך לחזור ולקדש. ובס׳ שיירי כנ"הג כתב על זה וז״ל ויראה שהם דברי א״ח שהביא רבינו המחבר סי׳ רע״א וקשיא לי על הגהה זו מה בא להוסיף על דברי רבינו המחבר שאם בא לומר מ״ש רבינו בסמוך מלבד שדבר זה כבר כתבו וכ״כ הרן גמרא ערוכה היא וכו׳ ואם דעת בה״ג לומר דאפי׳ דהתנה וכו' מלבד דבה״ג לא הזכיר תנאי וכו׳ ועוד שבדקתי בספר ה״ג ולא מצאתי דברים אלו ואפשר דא״ח כיוין למ״ש בה״ג דאפילו מפינה לפינה צריך לחזור ולקדש אלא שלפ״ז בעל הגהה לא דק דאם מבין כן הי״ל להגיה כשכתב מחלקת דמפנה לפנה עכ״ל. ודבריו קשים בעיני שנדחק מאד דכונת א״ח דאף מפנה לפנה צריך לחזור ולקדש והביאו לזה מאי דבדיק מר בס׳ ה״ג פשפש ולא מצא ולזה רצה להעמיד דברי א״ח מפנה לפנה. ולא שהוצרך כן מפני ישוב ההגהה כ״י דבהא נמי אצטריך לומר לא דק. ותו דלא דמיא אנפשין לאפוקי דברי המחברים מפשטן מפני הגהה כ״י שאין אתנו יודע היולדה והמחזיקה. וכבר כתב הרדב״ז דלא סמיך אשום הגהה עד אשר ידע מי היה כותבה ומגיהה. אבל אשר לא מצא בה״ג הזקיקו להרב לידחק כמדובר:

וזו היא שקשה דהרי בהלכות גדולות מבואר דמייתי עובדא דרב הונא דקדיש ואתעקר וכו׳ דף י״ב ע״ג ושם בע״ד כתב הכי אמר גאון דהלכתא כמעשה דרב הונא וא״כ הדברים כפשטן דבעל ה״ג כתב דאי קדיש וקם מההוא דוכתא צריך לחזור ולקדש דמייתי עובדא דרב הונא וכתב משם גאון דהכי הלכתא:

ומה שפירש הרב דהכונה דבה״ג כתב דאף מפינה לפינה וכו' מלבד שהוא דוחק. וגם דאינה מוכרחת אותה גירסא דלא יועיל מזוית לזוית שכבר הרב המגיד פירשה לדעת הרמב״ם וסיעתיה כמ״ש מרן. הרואה יראה בס' ארחות חיים דף ס"ג סוף ע״ב שכתב דאם קידש בזוית זו אוכל בזוית שניה. ומאחר שכן ודאי מ״ש אח״כ דאי קדיש וקם מההוא דוכתא הוא כעובדא דרב הונא.

אבן הרואה בס' ארחות חיים בעיניו יראה דלא הזכיר בזה הלכות גדולות כלל. ולכן נ״ל דבהגהה הנז׳ יש ט״ס וצ״ל כתוב בא״ח ובס׳ ה״ג. וכונת המגיה להשיג על מרן שכתבו מדנפשיה והוא מבואר בא״ח והלכות גדולות וזהו אומרו כתוב בא״ח וה״ג דאי קדיש וכו' כלומר זה החידוש שכתב כתוב בא״ח וכו' וכונתו להשיגו שהוא עצמו בסי' רע״א הביא דברי א״ח ומאי דנקט ה״ג ולא הרי״ף והרא״ש ה״ט שכתוב בה״ג בפירוש דהלכה כמעשה דרב הונא. ומיהו ק״ק על המגיה דהול״ל שכ"כ הר״ן וכמו שהקשה הרב שיירי על מרן:

ד

דין ג' אם קדש ולא סעד וכו' כ״כ מרן בב״י דמשמע בהדיא בגמ׳ ולהיות הדבר פשוט מאד מהסוגיא לא חש לומר שכ״כ הר״ן ודהכי משמע מדברי שאר פוסקים. וגם אין זה ענין למ״ש מרן לעיל בב״י על דברי הגאונים והם דברים פשוטים. והרב שיירי כנה״ג הטריח עצמו והאריך בזה ע"ש באורך:

ה

הגהה. ואם היה בעתו שלא לאכול שם וכו׳ כן כתב מרן ב״י בפשיטות. והרב ט״ז כתב דמדלא כתבו מרן בש״ע משמע דלא ברירא ליה והוא תלמוד ערוך כי הוינא בי מר הוה מקדש אמר לן טעימו מידי וכו' הרי שלא הזהיר רבה לאביי קודם הקדוש שיטעמו אח״ך דליהוי משמע שבשעת הקדוש יהיה דעתם לאכול כאן אלא אדרבא בשעת קדוש היה דעת אביי לאכול בביתו וא״ל רבה אח״כ שיאכל שם ש״מ בהדיא דסגיא בזה עכ״ל ומאי דפשיטא ליה למר קא מיבעיא לי ולדידי אין ראיה מהא דרבה ואביי דמהיכא משמע מהא דאמר אביי כי הוינא בי מר כי הוה מקדש אמר לן וכו' דאמר להו טעומו אחר שקידש והלא שפיר מצינא למימר דכונת אביי כי הוינא בי מר כי הוה מקדש ר״ל כשהיה רוצה לקדש אמר לן מקמי דקידש דאי לאו הכי הול״ל כי קדיש אמר לן וכו'. ונראה דמוכרח לומר דדברי רבה היו קודם קדוש דהרי הם דעתם היה לקדש בביתם ולאכול שם אלא דאמר להו דילמא מתעקרא שרגא ולא מקדש לכו. וגם הם לא היה דעתם לטעום שם כלל דאיהו קאמר להו טעומו מידי וא"כ לא היה כונתם לצאת בקידוש רבה דהם היה דעתם שלא לטעום שם ולקדש בביתם ולאכול. ואי' ס״ד דאחר קדוש אמר להם טעומו הרי לא יצאו י״ח קידוש אף שרב׳ כיוין להוציא' כל שלא נתכוונו לצאת ואיך יכולים לטעום. אלא נראה דקודם קדוש היו דברי רבה. וממילא יכוונו לצאת ומאי דאמר להו ובקודשה דהכא לא נפקיתו כלומר דמוכרחים אתם לטעום ולא יספיק לכם אם תכוונו לצאת דאין קידוש אלא במקום סעודה. אבל על הרוב שלא היו מכוונים לצאת בקידוש רבה אי לא אמר להו טעומו ומ״מ אין ראיה כלל מהש״ס ולאו גמרא ערוכה היא. אמנם סברא הוא. ואין ראיה רמה שהשמיטו מרן דלא ברירא ליה דאדרבא אימור דפשיטא ליה ומ״ה לא כתבו ככמה דברים שמשמיט שנראו להרב פשוטים כידוע.

ו

דין ה׳. אבל אכל פירות וכו׳ משמע הא פת כסנין יצא קדוש במקום סעודה וכן פשט המנהג ברוב המקומות ביום שבת דמקדשין ואוכלין מעט כסנין ומברכין מעין שלש ואחר זמן סועדין וכ״כ האחרונים דכסנין שפיר דמי.

ז

דין ז'. וי״א שאין הקדוש תלוי בנר וכו' כן דעת רוב הפוסקים כמ״ש רבינו ירוחם.

ח

והכי מסתברא. אע״ג דמסורת בידינו דכשמרן כותב יש אומרים ויש אומרים דעתו כיש אומרים בתרא ולפ״ז יקשה אמאי אצטריך לומר והכי מסתברא הא מודעת זאת דבתריתא עדיפא ליה. מ״מ הא דמכריע מרן להלכה על הרוב הוא מצד שהדעת ההוא הוא דעת גדולי הפוסקים או רובם. ולא מצד שדעתו מכרעת מסברא או מראיות הכי כנודע ולכן בזה גילה דעתו שמלבד דהלכה כי״א בתרא שהוא דעת רוב הפוסקים עוד בה דיש להכריע הכי מסברא. ועמ״ש בס׳ יד מלאכי דף קצ״ג:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה